לדמותה של יהדות מצומקת

שלום צדיק, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, יצא לאחרונה ב'קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית', (זה הוא שם ספרו, שיצא בהוצאת כתב, ת"א, 2024). כאשר עיינתי בספר, נוכחתי, כי הספר המציג את עצמו כמי שנלחם בדיכוטומיה, בנוי בעצמו על דיכוטומיה ועל הנחת המבוקש. ולכן, מעבר לנלעגות שביוזמה להפוך את שיטתו לזרם דתי, ולפליאתו מדוע אין שיטה זו קורצת לרבים, ה'קריאה' כולה בנויה על כשל.

א. הנחת היסוד המרכזית של הספר, היא כי ה'פילוסופיה' היא מקצוע המאפשר לברר את האמת על העולם, ובמסגרת המקצוע הזה מתברר כי אין קיום לאל על טבעי, לנסים, להשגחה, וכו', זו היא האמת, ככל שאנחנו מוכנים לבדוק ולברר.

ההנחה הזו לא נידונה כלל בספר, מלבד מקום אחד בו הוסברה בצורה מאד כללית הטענה האריסטוטלית כי השגחה של האל היא שינוי שלו.

הספר כולו מניח את ההנחה הזו כמושבע ועומד, וכל ה'דיון' מתנהל לאורה.

ב. הצידוק אותו מספק צדיק לזרם הדתי אותו הוא רוצה לייסד, הינו שהמצוות טומנות בחובן תועלת חברתית, מנומקת מבחינה פילוסופית.

הנושא המרכזי של ה'תועלת' הוא שמירה על חיי משפחה (נושא המטריד מאד את המחבר). אלא שטענה זו מקצינה את הבעייתיות שהזכרנו בסעיף א', טענה סתמית וכללית בשם ה'פילוסופיה' כי תרי"ג מצוות הן הדרך הטובה ביותר להשגת חברה משפחתית, אינה עומדת בפני שום ביקורת. צדיק לא מנסה, ובודאי שלא ניתן, להוכיח פילוסופית שזו דרך יותר טובה מדרכים אחרות, ערכי המשפחה נשמרים גם אצל מורמונים ביוטה, אצל האיימיש, גם באיסלם המתון, או אצל אוונגליסטים ב'חגורת התנ"ך', וגם באפריקה.

נראה אם כן, שצדיק מייחס ל'פילוסופיה' אמירה סתמית, שעל פניו היא שגויה, ובודאי שאין לה צידוק או הוכחה פילוסופיים.

יתירה מכך, לא רק שבמקרה אף פילוסוף אינו חושב כך, ואין שום חיבור פילוסופי בעולם המביע טיעון כזה, הרי ברור שעצם הטענה היא אפולוגטיקה מאולצת. הפילוסופיה הדתית שבאה להנמיק את המצוות בטעמים הגיוניים, סברה כי המצוות הן חכמתו של האל, ולנו לא נותר אלא לחפש ולהבין, ולו חלקית, מפני מה האל סבור כי זה טוב. אבל ככל שמניחים כי המצוות הן יצירה אנושית, הרי חסר טעם להניח כי אותם בני אדם שיצרו את המצוות, מצאו את הנוסחה הטובה ביותר, או היחידה, שהיא המביאה להתנהגות מוסרית וטובה, והיא עדיין טובה גם בזמננו, ובכלל נצחית במהותה, ברמה הפילוסופית.

ג. העיסוק המרובה של צדיק בסוציולוגיה או בפסבדו-היסטוריה, כדי להתעקש על כך שהדעה המטריאליסטית, לפיה אין אל תבוני הפועל בעולם,  אין נסים, אין השגחה, וכו' היתה 'זרם לגיטימי' במשך תקופה קצרה בספרד שקודם הגירוש, מביך. שכן בכך הוא מתנה את היתכנות השיטה, בזה שאיזה רב מוכר בתקופה כל שהיא הסכים עליה בשתיקה. ככל שישנו צידוק אובייקטיבי לשיטת צדיק ביהדות, הרי הסכמתו של אותו רב, נניח, אינה מעלה ואינה מורידה. ובאם משום מה אנו מתנים את לגיטימיות השיטה ב'עמדת היהדות', אזי שוב הסכמתו של אותו רב או של אותם רבנים אינה מעלה ואינה מורידה.

בניגוד לדבריו כי פילוסופיה רדיקלית היתה 'זרם לגיטימי ומרכזי', אין לכך שום זכר, היו אמנם פילוסופים רדיקליים, אבל אין שום עדות להיותם מרכזיים, משפיעים, ובודאי לא 'לגיטימיים', אלא אם כן הכוונה לכך שאין לנו מידע על שריפת ספריהם ברחובות העיר. כפי שצדיק מדגיש בעצמו, בניגוד לדימוי של ימי הביניים, לא בכל מקום ובכל זמן היתה כפיית נורמות דתיות. בספרד שלפני הגירוש היתה ליברליות גדולה, המזכירה את ברלין בדור השני להשכלה. היו גם קהילות שלמות שנעו על התפר בין יהדות לנצרות. אותם 'פילוסופים רדיקליים', לא נחשבו לגדולי ישראל, לא היו גדולים בתורה, ואלו שכן נחשבו גדולים בתורה, בספרד של אותו דור, כמו למשל הריב"ש, הר"ן, ותלמידי הרשב"א, התנגדו בחריפות לפילוסופיה זו. חלק מאותם פילוסופים רדיקלים נקטו לשון ערומים ודעותיהם לא היו ברורות באופן ציבורי.[1]

ד. ההיתלות בשיטת הרמב"ם, בהתאם לפרשנות הרדיקלית. עונה על החוק הידוע בפיזיקה: 'המורה נבוכים יודה בהכל – אם יענו אותו'. צדיק לוקח את הדברים לקיצוניות השניה, לדבריו הרמב"ם הוא מקור סמכות גם ללא מודעות, לכן, לדבריו, רוב הציבור לא מאמין בקבלה, למרות שלכאורה נראה שכן? שהרי רוב הציבור מקבל את סמכות הרמב"ם, והרמב"ם התנגד לקבלה, הציבור לא יודע זאת, ולכן מאמין בקבלה, אבל ברמת עקרונות היסוד הוא מקבל את הרמב"ם שמתנגד לקבלה… (מתוך הפרק החמישי).

לא אכנס כאן לשאלת כוונתו 'האמיתית' של הרמב"ם, שכן הרמב"ם כתב במכוון בצורה עמומה מסותרת וסתירתית, וכל הפתרונות המוצעים הם כפתרון של כתב חידה. מה שכן ברור, שמבחינת הסמכות של רמב"ם, התחולל ויכוח גדול בדור שאחריו, המתנגדים שרפו את ספריו וערערו על לגיטימיותם, כנגדם יצא הרמב"ן, אשר למרות ביקורות חריפות שכתב על המו"נ, סבר כי עדיין אין זה הופך אותו לספר כפירה, והרגיע את הרוחות. בהמשך תלמידו של הרמב"ן, הריטב"א, ריכך גם את השגות רבו והצדיק את כוונת המו"נ גם בנקודות בהן הרמב"ן השיג בחריפות.

כלומר, התקבלותו של הרמב"ם, סמכותו, והכרה בלגיטימיות של ספרו, היו תלויות מעיקרא בפרשנות של חכמים כמו רמב"ן, ריטב"א, רשב"א, ותלמידיהם. ברור מתוך כתבי שלשת החכמים האלו, וכל ההולכים בדרכם, כי לו היו סבורים שהפרשנות הרדיקלית צודקת, היו מצטרפים לשורפי הספר. זו אינה השערה, אלא דברים הכתובים בצורה ברורה בכתבי שלשתם, על הרבה פחות מכך. ולכן מי שסובר שהפרשנות הרדיקלית נכונה, יודה על כרחו כי הרמב"ם הצליח להערים על כל חכמי ישראל שדנו בלגיטימיות הספר, ופסק דינם תלוי בהצלחתה של הערמה זו. וממילא הוא בטל וחסר ערך ולגיטימיות, כיון שהיה בנוי על טעות.

לסיכום, הכשל הוא מהותי, א) אין טיעון, אין צידוק פילוסופי להכחשת המרכיב הלא פיזי בדת, ב) אין ולא נראה באופק טיעון פילוסופי לכך שהמצוות הן הדרך הנצחית להגיע לחיים מתוקנים, ג) במידה ולגיטימיות של דעה תלויה במה שמקובל בעולם הדתי, אזי גורלה של השיטה נחרץ מראש, ד) ההסכמה לסמכות רמב"ם תלויה בשלילת הפרשנות הרדיקלית.

וכעת נדגים את ארבעת הכשלים מתוך הספר.

א – דיכוטומיה פילוסופית

הדיכוטומיה הפילוסופית של צדיק, היא הנחת היסוד, שחשיבה פילוסופית מביאה בהכרח לקבלת דעתו האישית, כפי שהגדיר את עצמו בהקדמה 'פילוסוף שאינו מאמין בעל טבעי'.[2] מה שמביא אותו לתאר את הדת ואת החברה הדתית כמתנגדת לפילוסופיה, שהרי ברגע שמפעילים את ה'פילוסופיה' מוכרחים להגיע למסקנתו. זו כמובן ברירה כוזבת.

הפילוסופיה בכלל, למרות היותה מעצם הגדרתה מתודה שמנסה לברר את האמת, אינה יכולה לשמש ככלי לבירור האמת באופן שיטתי, משום שאין הסכמה בקשר למתודה הפילוסופית הנכונה, ישנן שיטות פילוסופיות שונות, ובפרט בנושא זה של אמונה באל, אמונה בעל טבע, וכל הכרוך בכך. ישנם טיעונים פילוסופיים לשני הצדדים, היו פילוסופים שהתיימרו להוכיח את האמונה, והיו שטענו כי אין הוכחה. ולכן, למרות שהפילוסופיה עוסקת אכו בשאלה מה האמת, היא לא מספקת דרך מוסכמת להגיע אל האמת. כל צד יכול לנפנף בה אם ירצה, אבל מובן שהוא מנפנף בטיעונים הפילוסופיים שנכונים בעיניו. עצם השימוש במילה 'פילוסופיה' אינו מהווה הצדקה, וגם ניסוח דעה בכלים פילוסופיים אינו מהווה הצדקה.

כיום ברור שאין דרך להוכיח שלילתו של על טבעי מבחינה פילוסופית. המטריאליזם הוא דעה או אמונה שאנשים מאמצים, לא משפט הניתן להוכחה. וכשם שאין דרך להוכיח שלילתו של על טבעי, קל וחומר שאין דרך להוכיח את מאפייניו. אין משמעות לשאלות אודות האל, מה הוא 'יכול' לעשות, איך הוא עושה דברים, מבחינת הידע של ימינו, הדיון הזה הוא חסר משמעות, שכן אין לנו תפיסה במציאות לא פיזית, ככל שאנחנו מניחים באופן כללי שהיא תיתכן, הנחה שכאמור אין דרך לשלול, אין לנו שום קצה חוט או מתודה שתאפשר לנו לנהל דיון או לדעת משהו על תכונותיה.[3]

אין הכוונה שלפי דעת המאמינים האל 'יכול להשתנות', שהרי עצם ההגדרה שפעולה היא שינוי, בנויה על המודל הפיזי של המציאות המוכרת לנו, ואינה רלוונטית למציאות אחרת, כשם שברור שמציאות רוחנית לא תציית בהכרח לכח המשיכה או לכל חוק פיזי אחר, כך גם אינה מוגבלת למאפיינים תפיסתיים או אינטואיטיביים הקשורים במציאות הפיזית המוכרת לנו.

לכן אין שום סתירה בין פילוסופיה ובין אמונה דתית בעל טבעי. ניתן לשאול האם אפשר להוכיח את האמונה הדתית, אבל לא נכון לטעון שהפילוסופיה ככלי לבירור אמת סותרת את האמונה הדתית.

לא זו בלבד, אלא שצדיק מציג את האמונה הדתית כנתפסת בעיני הדתיים כשרירותית וחסרת כל ביסוס, וכך הוא כותב בהקדמה:

"כיום. מרבית האנשים – הן הדתיים והן החילונים – חושבים שיש סתירה מובנית בין הפילוסופיה לדת; שאדם דתי חייב להאמין בתמימות בדברים שאי־אפשר להוכיח, ואילו אדם בעל חשיבה עצמאית וביקורתית אינו יכול להיות דתי".

אך זה תיאור מעוות של המציאות, יתכן שיש חילונים הסבורים כך, אבל הדת לא נתפסת בעיני עצמה כ'אמונה בדברים שאי אפשר להוכיח', או כסותרת חשיבה עצמאית. הדת בנויה על מסורת לאומית בדבר יציאת מצרים ומתן תורה. כפי הסברו הידוע של הכוזרי. והתפיסה העצמית הדתית היא שהמסורת הינה מבוססת ואמינה ומספיקה כדי לאמת את הנסים ואירוע ההתגלות. ישנם רק קיצונים מעטים שלא יסכימו לכך וידרשו להגדיר את האמונה כשרירותית גרידא, בסגנון ברסלב. זו שוב יחוס ברירה כוזבת לדת, או שלא תחשוב – או שתחשוב כמוני.

צדיק בכלל משתמש ב'פילוסופיה' מחוץ להקשרה, בפרק הראשון הוא כותב:

"מהי פילוסופיה? מהותה של הפילוסופיה היא לשחרר את האדם מדעותיו הקדומות באמצעות הנכונות לבקר אותן, להבין את יסודן, שהתחנך ותוקפן ולעמת אותן עם המציאות".

זו הגדרה חדשנית ועצמאית, שמרוקנת את המונח המקורי 'פילוסופיה' מתכנו. ביקורת עצמית, בדיקה, הן תכונות חשובות, אבל אינן קשורות ל'פילוסופיה'. הפילוסופיה מוגדרת כדיון תיאורטי לוגי אודות המציאות. לחלק גדול או לרוב התהיות העצמיות שאדם עשוי לתהות על דרך חינוכו, פוליטית, דתית, מחקרית, ועוד, אין הפילוסופיה יכולה לספק תשובה. בהרחבת ההגדרה הזו, מגדיל צדיק את הדיכוטומיה שבעתיים, הוא בעצם קובע, שכל חשיבה ביקורתית, וכל בדיקה מול המציאות – יובילו לשיטתו ולתפיסתו את היהדות.

בהמשך פרק הראשון שוב באה הדיכוטומיה הכוזבת הזו:

"אם נניח שהפילוסופיה במהותה היא רצון לברר את יסודותיו של כל דבר בביקורתיות, ושהדת היא כל מיני מעשים וספרים הנחשבים קדושים – הרי שאין סתירה ביניהן. יש סתירה רק בין דרישתם של מקצת ההוגים הדתיים לקבל את האמונות ואת המעשים הדתיים בתור אקסיומות שאי-אפשר לערער עליהן או לבקר אותן בדרך כלשהי – ובין הפילוסופיה. ההוגים השמרנים הללו מגדירים את אופייה של הדת בקשיחות שאינה ניתנת לפרשנות פילוסופית".

הנחת היסוד היא שבירור ביקורתי (שמשום מה מכונה אצל צדיק 'פילוסופיה') סותר את הדת. ולכן דתיים מניחים את הדת כאקסיומה ותו לא. אך שני חלקי המשפט אינם מייצגים את המציאות.

בהמשך הפרק נעשה הנסיון היחידי בספר לבסס משהו מן הפילוסופיה הרדיקלית. בתחילה כותב צדיק:

"הפילוסופים הדתיים הרדיקליים [גורסים] שהדת אינה יכולה להביא לאדם מידע על־שכלי. עמדתם נובעת מהתפיסה שאין מידע על־שכלי – כל מה שביכולתו של האדם לדעת, נודע לו על פי ראיות פילוסופיות ומדעיות".

בקריאה ראשונה נראה שצדיק בא לתת דוגמא מה היא הנחת המבוקש, אך לא, מתברר שהוא מנסה לי%