שלום צדיק, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, יצא לאחרונה ב'קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית', (זה הוא שם ספרו, שיצא בהוצאת כתב, ת"א, 2024). כאשר עיינתי בספר, נוכחתי, כי הספר המציג את עצמו כמי שנלחם בדיכוטומיה, בנוי בעצמו על דיכוטומיה ועל הנחת המבוקש. ולכן, מעבר לנלעגות שביוזמה להפוך את שיטתו לזרם דתי, ולפליאתו מדוע אין שיטה זו קורצת לרבים, ה'קריאה' כולה בנויה על כשל.

א. הנחת היסוד המרכזית של הספר, היא כי ה'פילוסופיה' היא מקצוע המאפשר לברר את האמת על העולם, ובמסגרת המקצוע הזה מתברר כי אין קיום לאל על טבעי, לנסים, להשגחה, וכו', זו היא האמת, ככל שאנחנו מוכנים לבדוק ולברר.

ההנחה הזו לא נידונה כלל בספר, מלבד מקום אחד בו הוסברה בצורה מאד כללית הטענה האריסטוטלית כי השגחה של האל היא שינוי שלו.

הספר כולו מניח את ההנחה הזו כמושבע ועומד, וכל ה'דיון' מתנהל לאורה.

ב. הצידוק אותו מספק צדיק לזרם הדתי אותו הוא רוצה לייסד, הינו שהמצוות טומנות בחובן תועלת חברתית, מנומקת מבחינה פילוסופית.

הנושא המרכזי של ה'תועלת' הוא שמירה על חיי משפחה (נושא המטריד מאד את המחבר). אלא שטענה זו מקצינה את הבעייתיות שהזכרנו בסעיף א', טענה סתמית וכללית בשם ה'פילוסופיה' כי תרי"ג מצוות הן הדרך הטובה ביותר להשגת חברה משפחתית, אינה עומדת בפני שום ביקורת. צדיק לא מנסה, ובודאי שלא ניתן, להוכיח פילוסופית שזו דרך יותר טובה מדרכים אחרות, ערכי המשפחה נשמרים גם אצל מורמונים ביוטה, אצל האיימיש, גם באיסלם המתון, או אצל אוונגליסטים ב'חגורת התנ"ך', וגם באפריקה.

נראה אם כן, שצדיק מייחס ל'פילוסופיה' אמירה סתמית, שעל פניו היא שגויה, ובודאי שאין לה צידוק או הוכחה פילוסופיים.

יתירה מכך, לא רק שבמקרה אף פילוסוף אינו חושב כך, ואין שום חיבור פילוסופי בעולם המביע טיעון כזה, הרי ברור שעצם הטענה היא אפולוגטיקה מאולצת. הפילוסופיה הדתית שבאה להנמיק את המצוות בטעמים הגיוניים, סברה כי המצוות הן חכמתו של האל, ולנו לא נותר אלא לחפש ולהבין, ולו חלקית, מפני מה האל סבור כי זה טוב. אבל ככל שמניחים כי המצוות הן יצירה אנושית, הרי חסר טעם להניח כי אותם בני אדם שיצרו את המצוות, מצאו את הנוסחה הטובה ביותר, או היחידה, שהיא המביאה להתנהגות מוסרית וטובה, והיא עדיין טובה גם בזמננו, ובכלל נצחית במהותה, ברמה הפילוסופית.

ג. העיסוק המרובה של צדיק בסוציולוגיה או בפסבדו-היסטוריה, כדי להתעקש על כך שהדעה המטריאליסטית, לפיה אין אל תבוני הפועל בעולם,  אין נסים, אין השגחה, וכו' היתה 'זרם לגיטימי' במשך תקופה קצרה בספרד שקודם הגירוש, מביך. שכן בכך הוא מתנה את היתכנות השיטה, בזה שאיזה רב מוכר בתקופה כל שהיא הסכים עליה בשתיקה. ככל שישנו צידוק אובייקטיבי לשיטת צדיק ביהדות, הרי הסכמתו של אותו רב, נניח, אינה מעלה ואינה מורידה. ובאם משום מה אנו מתנים את לגיטימיות השיטה ב'עמדת היהדות', אזי שוב הסכמתו של אותו רב או של אותם רבנים אינה מעלה ואינה מורידה.

בניגוד לדבריו כי פילוסופיה רדיקלית היתה 'זרם לגיטימי ומרכזי', אין לכך שום זכר, היו אמנם פילוסופים רדיקליים, אבל אין שום עדות להיותם מרכזיים, משפיעים, ובודאי לא 'לגיטימיים', אלא אם כן הכוונה לכך שאין לנו מידע על שריפת ספריהם ברחובות העיר. כפי שצדיק מדגיש בעצמו, בניגוד לדימוי של ימי הביניים, לא בכל מקום ובכל זמן היתה כפיית נורמות דתיות. בספרד שלפני הגירוש היתה ליברליות גדולה, המזכירה את ברלין בדור השני להשכלה. היו גם קהילות שלמות שנעו על התפר בין יהדות לנצרות. אותם 'פילוסופים רדיקליים', לא נחשבו לגדולי ישראל, לא היו גדולים בתורה, ואלו שכן נחשבו גדולים בתורה, בספרד של אותו דור, כמו למשל הריב"ש, הר"ן, ותלמידי הרשב"א, התנגדו בחריפות לפילוסופיה זו. חלק מאותם פילוסופים רדיקלים נקטו לשון ערומים ודעותיהם לא היו ברורות באופן ציבורי.[1]

ד. ההיתלות בשיטת הרמב"ם, בהתאם לפרשנות הרדיקלית. עונה על החוק הידוע בפיזיקה: 'המורה נבוכים יודה בהכל – אם יענו אותו'. צדיק לוקח את הדברים לקיצוניות השניה, לדבריו הרמב"ם הוא מקור סמכות גם ללא מודעות, לכן, לדבריו, רוב הציבור לא מאמין בקבלה, למרות שלכאורה נראה שכן? שהרי רוב הציבור מקבל את סמכות הרמב"ם, והרמב"ם התנגד לקבלה, הציבור לא יודע זאת, ולכן מאמין בקבלה, אבל ברמת עקרונות היסוד הוא מקבל את הרמב"ם שמתנגד לקבלה… (מתוך הפרק החמישי).

לא אכנס כאן לשאלת כוונתו 'האמיתית' של הרמב"ם, שכן הרמב"ם כתב במכוון בצורה עמומה מסותרת וסתירתית, וכל הפתרונות המוצעים הם כפתרון של כתב חידה. מה שכן ברור, שמבחינת הסמכות של רמב"ם, התחולל ויכוח גדול בדור שאחריו, המתנגדים שרפו את ספריו וערערו על לגיטימיותם, כנגדם יצא הרמב"ן, אשר למרות ביקורות חריפות שכתב על המו"נ, סבר כי עדיין אין זה הופך אותו לספר כפירה, והרגיע את הרוחות. בהמשך תלמידו של הרמב"ן, הריטב"א, ריכך גם את השגות רבו והצדיק את כוונת המו"נ גם בנקודות בהן הרמב"ן השיג בחריפות.

כלומר, התקבלותו של הרמב"ם, סמכותו, והכרה בלגיטימיות של ספרו, היו תלויות מעיקרא בפרשנות של חכמים כמו רמב"ן, ריטב"א, רשב"א, ותלמידיהם. ברור מתוך כתבי שלשת החכמים האלו, וכל ההולכים בדרכם, כי לו היו סבורים שהפרשנות הרדיקלית צודקת, היו מצטרפים לשורפי הספר. זו אינה השערה, אלא דברים הכתובים בצורה ברורה בכתבי שלשתם, על הרבה פחות מכך. ולכן מי שסובר שהפרשנות הרדיקלית נכונה, יודה על כרחו כי הרמב"ם הצליח להערים על כל חכמי ישראל שדנו בלגיטימיות הספר, ופסק דינם תלוי בהצלחתה של הערמה זו. וממילא הוא בטל וחסר ערך ולגיטימיות, כיון שהיה בנוי על טעות.

לסיכום, הכשל הוא מהותי, א) אין טיעון, אין צידוק פילוסופי להכחשת המרכיב הלא פיזי בדת, ב) אין ולא נראה באופק טיעון פילוסופי לכך שהמצוות הן הדרך הנצחית להגיע לחיים מתוקנים, ג) במידה ולגיטימיות של דעה תלויה במה שמקובל בעולם הדתי, אזי גורלה של השיטה נחרץ מראש, ד) ההסכמה לסמכות רמב"ם תלויה בשלילת הפרשנות הרדיקלית.

וכעת נדגים את ארבעת הכשלים מתוך הספר.

א – דיכוטומיה פילוסופית

הדיכוטומיה הפילוסופית של צדיק, היא הנחת היסוד, שחשיבה פילוסופית מביאה בהכרח לקבלת דעתו האישית, כפי שהגדיר את עצמו בהקדמה 'פילוסוף שאינו מאמין בעל טבעי'.[2] מה שמביא אותו לתאר את הדת ואת החברה הדתית כמתנגדת לפילוסופיה, שהרי ברגע שמפעילים את ה'פילוסופיה' מוכרחים להגיע למסקנתו. זו כמובן ברירה כוזבת.

הפילוסופיה בכלל, למרות היותה מעצם הגדרתה מתודה שמנסה לברר את האמת, אינה יכולה לשמש ככלי לבירור האמת באופן שיטתי, משום שאין הסכמה בקשר למתודה הפילוסופית הנכונה, ישנן שיטות פילוסופיות שונות, ובפרט בנושא זה של אמונה באל, אמונה בעל טבע, וכל הכרוך בכך. ישנם טיעונים פילוסופיים לשני הצדדים, היו פילוסופים שהתיימרו להוכיח את האמונה, והיו שטענו כי אין הוכחה. ולכן, למרות שהפילוסופיה עוסקת אכו בשאלה מה האמת, היא לא מספקת דרך מוסכמת להגיע אל האמת. כל צד יכול לנפנף בה אם ירצה, אבל מובן שהוא מנפנף בטיעונים הפילוסופיים שנכונים בעיניו. עצם השימוש במילה 'פילוסופיה' אינו מהווה הצדקה, וגם ניסוח דעה בכלים פילוסופיים אינו מהווה הצדקה.

כיום ברור שאין דרך להוכיח שלילתו של על טבעי מבחינה פילוסופית. המטריאליזם הוא דעה או אמונה שאנשים מאמצים, לא משפט הניתן להוכחה. וכשם שאין דרך להוכיח שלילתו של על טבעי, קל וחומר שאין דרך להוכיח את מאפייניו. אין משמעות לשאלות אודות האל, מה הוא 'יכול' לעשות, איך הוא עושה דברים, מבחינת הידע של ימינו, הדיון הזה הוא חסר משמעות, שכן אין לנו תפיסה במציאות לא פיזית, ככל שאנחנו מניחים באופן כללי שהיא תיתכן, הנחה שכאמור אין דרך לשלול, אין לנו שום קצה חוט או מתודה שתאפשר לנו לנהל דיון או לדעת משהו על תכונותיה.[3]

אין הכוונה שלפי דעת המאמינים האל 'יכול להשתנות', שהרי עצם ההגדרה שפעולה היא שינוי, בנויה על המודל הפיזי של המציאות המוכרת לנו, ואינה רלוונטית למציאות אחרת, כשם שברור שמציאות רוחנית לא תציית בהכרח לכח המשיכה או לכל חוק פיזי אחר, כך גם אינה מוגבלת למאפיינים תפיסתיים או אינטואיטיביים הקשורים במציאות הפיזית המוכרת לנו.

לכן אין שום סתירה בין פילוסופיה ובין אמונה דתית בעל טבעי. ניתן לשאול האם אפשר להוכיח את האמונה הדתית, אבל לא נכון לטעון שהפילוסופיה ככלי לבירור אמת סותרת את האמונה הדתית.

לא זו בלבד, אלא שצדיק מציג את האמונה הדתית כנתפסת בעיני הדתיים כשרירותית וחסרת כל ביסוס, וכך הוא כותב בהקדמה:

"כיום. מרבית האנשים – הן הדתיים והן החילונים – חושבים שיש סתירה מובנית בין הפילוסופיה לדת; שאדם דתי חייב להאמין בתמימות בדברים שאי־אפשר להוכיח, ואילו אדם בעל חשיבה עצמאית וביקורתית אינו יכול להיות דתי".

אך זה תיאור מעוות של המציאות, יתכן שיש חילונים הסבורים כך, אבל הדת לא נתפסת בעיני עצמה כ'אמונה בדברים שאי אפשר להוכיח', או כסותרת חשיבה עצמאית. הדת בנויה על מסורת לאומית בדבר יציאת מצרים ומתן תורה. כפי הסברו הידוע של הכוזרי. והתפיסה העצמית הדתית היא שהמסורת הינה מבוססת ואמינה ומספיקה כדי לאמת את הנסים ואירוע ההתגלות. ישנם רק קיצונים מעטים שלא יסכימו לכך וידרשו להגדיר את האמונה כשרירותית גרידא, בסגנון ברסלב. זו שוב יחוס ברירה כוזבת לדת, או שלא תחשוב – או שתחשוב כמוני.

צדיק בכלל משתמש ב'פילוסופיה' מחוץ להקשרה, בפרק הראשון הוא כותב:

"מהי פילוסופיה? מהותה של הפילוסופיה היא לשחרר את האדם מדעותיו הקדומות באמצעות הנכונות לבקר אותן, להבין את יסודן, שהתחנך ותוקפן ולעמת אותן עם המציאות".

זו הגדרה חדשנית ועצמאית, שמרוקנת את המונח המקורי 'פילוסופיה' מתכנו. ביקורת עצמית, בדיקה, הן תכונות חשובות, אבל אינן קשורות ל'פילוסופיה'. הפילוסופיה מוגדרת כדיון תיאורטי לוגי אודות המציאות. לחלק גדול או לרוב התהיות העצמיות שאדם עשוי לתהות על דרך חינוכו, פוליטית, דתית, מחקרית, ועוד, אין הפילוסופיה יכולה לספק תשובה. בהרחבת ההגדרה הזו, מגדיל צדיק את הדיכוטומיה שבעתיים, הוא בעצם קובע, שכל חשיבה ביקורתית, וכל בדיקה מול המציאות – יובילו לשיטתו ולתפיסתו את היהדות.

בהמשך פרק הראשון שוב באה הדיכוטומיה הכוזבת הזו:

"אם נניח שהפילוסופיה במהותה היא רצון לברר את יסודותיו של כל דבר בביקורתיות, ושהדת היא כל מיני מעשים וספרים הנחשבים קדושים – הרי שאין סתירה ביניהן. יש סתירה רק בין דרישתם של מקצת ההוגים הדתיים לקבל את האמונות ואת המעשים הדתיים בתור אקסיומות שאי-אפשר לערער עליהן או לבקר אותן בדרך כלשהי – ובין הפילוסופיה. ההוגים השמרנים הללו מגדירים את אופייה של הדת בקשיחות שאינה ניתנת לפרשנות פילוסופית".

הנחת היסוד היא שבירור ביקורתי (שמשום מה מכונה אצל צדיק 'פילוסופיה') סותר את הדת. ולכן דתיים מניחים את הדת כאקסיומה ותו לא. אך שני חלקי המשפט אינם מייצגים את המציאות.

בהמשך הפרק נעשה הנסיון היחידי בספר לבסס משהו מן הפילוסופיה הרדיקלית. בתחילה כותב צדיק:

"הפילוסופים הדתיים הרדיקליים [גורסים] שהדת אינה יכולה להביא לאדם מידע על־שכלי. עמדתם נובעת מהתפיסה שאין מידע על־שכלי – כל מה שביכולתו של האדם לדעת, נודע לו על פי ראיות פילוסופיות ומדעיות".

בקריאה ראשונה נראה שצדיק בא לתת דוגמא מה היא הנחת המבוקש, אך לא, מתברר שהוא מנסה ליצור כאן הוכחה. הפילוסופים גורסים שהדת אינה יכולה להביא מידע על שכלי, משום ש'יש להם תפיסה' שאין מידע על שכלי. חד וחלק… הדת, אומרת בפשטות, כי האל התגלה, עשה נסים, והעביר מידע על שכלי, האם יש כאן טיעון נגדי?

בהמשך מגיע סוף סוף הנימוק הפילוסופי העתיק:

"לדעת הפילוסופים הדתיים הרדיקליים העל־טבעי אינו יכול להתקיים כלל משתי סיבות עיקריות:

1. 1. האל שלם ולכן אינו יכול להשתנות ולחולל ניסים, כיוון שכל שינוי הוא מעבר ממצב שלם יותר לשלם פחות. על פי טענה זו חוקי הטבע הם ביטוי לרצון האל, וכל שינוי בהם עלול לגרום שינוי באל, שהיה פוגע בשלמותו.[4]
   2. איננו רואים שיש דברים על־טבעיים בעולם, ומה שאיננו רואים אינו קיים".

כל הקביעות המגוחכות כגון 'כשהאל מחולל נס הוא משתנה', או 'כל שינוי הוא מעבר ממצב שלם יותר לשלם פחות', חסרות כל תוקף ומשמעות. הן הנחות שרירותיות אינטואיטיביות לכל היותר. אין בהן שום אמירה על המציאות האמיתית של האל או מה הוא 'יכול' או 'איננו יכול'.[5]

שלא לדבר על סעיף 2 שהוא נטול טיעון לחלוטין. מדוע מה שאיננו רואים אינו קיים? ובפרט שהטיעון שקרי, הרי מכחו יכחישו מטריאליסטים עדות על לא טבעי, לא בגלל שלא רואים, אפילו אם יראו יניחו שיש איזה טריק שלא תפסו, משום שזו הנחת יסוד, שאינה נובעת מהיעדר עדויות. והרי כל האמונה היהודית מבוססת על עדות העם לנסים ולהתגלות. על כך משיב צדיק 'לא ראינו'.[6]

ושוב הוא חוזר לתאר את החברה הדתית בצורה מגוחכת ומנותקת מהמציאות:

"הם רואים בנאמנות לדת מחויבות מוחלטת ואינם מוכנים להביא נימוקים לשאלה מדוע צריך להיות דתי. הדת מחויבת כיוון שהיא ציווי האל, ואנו יודעים על קיומו של האל מהדת עצמה – הוכחה מעגלית טיפוסית. אומנם הדת השמרנית מודעת שאין היא מספקת הסבר, אך היא מתגאה בעובדה שאין לה מחויבות להסברים כאלה. רציונלי לדידּה, הדת עצמה היא מקור הסמכות העליון. מקיימים מצוות מפני שזהו דבר האל, ואין לבקש טעם נוסף לקיומן. לדעתם עצם שאילתן של שאלות קיומיות ממבט ביקורתי הוא כפירה, או לכל הפחות מראה על חולשה באמונה".

יש לזכור, שהוא לא מדבר על קבוצות דתיות קיצוניות, אלא על הדת ככלל, כולל ישיבות הגוש…[7] 'הוכחה מעגלית טיפוסית', זה כל מה שהוא יודע לומר בשם הדת. כל מי שמכיר את המציאות, יודע שהדת נסמכת על המסורת כבסיס, ושישנם עשרות רבות של ספרים מאד פופולאריים, ברמות שונות, הן בציבור החרדי והן בציבור הדתי, שמטרתם לבסס ולהוכיח את האמונה היסטורית, לוגית, פילוסופית, ועוד.

טעמי המצוות הן ענף בלימוד תורה, ספר החינוך העוסק בטעמי המצוות הוא ספר יסוד, וגם בדורינו ישנו חומר רב בנושא. העובדה שצדיק שוב ושוב נדרש לברירה כוזבת רק מראה את חולשת טיעוניו והעדר יכולת לבססם מבלי להגחיך את הצד השני. קשה להשתחרר מהמחשבה כי הכתיב 'עדוכים', בו משתמש צדיק לציין את ה'אדוקים', אינו רק שגיאת כתיב, אלא ייצוג של תפיסתו את הדת. שגיאת כתיב מתמשכת.

השקר הזה בא שוב בפרק החמישי:

"לכל זרם שמרני ייחודי ולשמרנות הדתית בכללותה, אין טיעונים רציונליים אלא רק טיעון הבנוי כולו על בדיה היסטורית: לפי היהדות (הנצרות, האסלאם) יש עמדות מסוימות שהן נכונות, ולכן על האדם לקבלן או להיות מוגדר בתור כופר".

ובקצת יותר נלעג:

"כששמרן מתחיל להשתמש בטיעונים רציונליים הוא מפתח חשיבה ביקורתית מסוימת, ואם יהיה עקבי היא תהפוך אותו אט־אט לפילוסוף דתי. כדי להימלט מהבעיה הזאת נוהג השמרן העקבי לפי האדם הראשון שאמר לו לא להתייחס לאנשים אחרים, ולאחר מכן הוא מזייף את ההיסטוריה כדי לטעון שכולם הסכימו איתו תמיד".

"המשותף לכל הזרמים הדתיים השמרניים הוא היעדר ביקורת שכלית על תוכן אמונתם. עמדה שמרנית מובהקת ונפוצה היא שאל לו לאדם לעסוק בתוכן האמונה".

בהמשך הפרק הראשון, עובר צדיק  לתורת הקבלה, מציג אותה באופן מגוחך כנשענת על סיפורי ניסים שעשו מקובלים, ו'מפריך' את הטענה בצורה שגויה. לא ברור מנין לקח צדיק את התמונה הזו, רוב ככל המקובלים לא עשו מעולם שום נס, לא ידוע לי על הרמ"ק, השל"ה, הרמח"ל, הלשם, שעשו נסים, או שמישהו ניסה להוכיח את אמיתת דבריהם מכח נס שעשו (שכיחות תיאורי הניסים בתלמוד בבלי, למשל, היא הרבה יותר מאשר בספר הזוהר). אבל כאשר כן מסופר על נסים, דרישתו לניסוי מבוקר לשלילת אקראיות – שגויה, שכן היא רלבנטית רק לברכה שהתגשמה, ולא לתיאור של נס, משהו לא טבעי שקרה. [8]

"הבעיה המרכזית עם הוויכוח על קיומו של העל־טבעי היא שאי־אפשר להוכיח את קיומו לאדם שאינו מאמין בו, כפי שאי־אפשר להוכיח את אי־קיומו לאדם המאמין בו".

שוב הוא מתעלם מהטענה שהעדות מוכיחה את יציאת מצרים וההתגלות, הטענה הבסיסית המוכרת לכל ילד בחינוך הדתי.

ולכן הוא שוב מציג את החינוך הדתי באופן מעוות, כאילו אנשים נדרשים 'להרגיש' מציאות של על טבעי:

"ההסברים הדתיים המודרניים המבהירים שכל אדם חש בטבעיות – ושאם אדם אינו חש בו זה נובע מפגם בחינוכו – בקיומו של העל־טבעי או בהתפתחותו הרוחנית – הם במקרה הטוב הנחת המבוקש בלי שום ראיה פרט למשאלות ליבם של ההוגים המפיצים עמדה זו, ובמקרה הרע ניסיון מכּוון להוציא מן הדת אנשים שאינם חווים חוויה דתית זהה ולהפוך אותם לבלתי לגיטימיים. האנשים שאינם חשים בקיומן של ישויות העל־טבעי – אלה שהדת השמרנית ויתרה עליהם מראש ואף סימנה למענם את הדרך החוצה".

הדת 'השמרנית' לא דורשת מאנשים 'לחוש' משהו, היא מציגה טיעון על מסורת (זה הטיעון הבסיסי, בספרות הדתית יש עוד הרבה טיעונים נוספים), ויש לה אמירות בסיסיות שמהוות ביחד את הרעיון הדתי.

בהמשך, נהפכת התפיסה הדתית הבסיסית, שיש אל שהתגלה ונתן תורה ומשגיח על ישראל, כמשהו 'מודרני'…

"משמעות הישענותה המודרנית של הדת על העל־טבעי היא דחייתם של אנשים רבים מן הדת, כאלה שנולדו דתיים ואינם מזדהים עם הדת השמרנית והעל־טבעית שעל ברכיה התחנכו".

בפרק השני הוא מגדיר את הפילוסופים הרדיקליים:

"לדעתם האמונה איננה שונה מן הידיעה. אמונה אמיתית היא ידיעה נכונה, ואין שום מעלה באמונה שאינה באה מתוך ידיעה אלא מתוך קבלת סמכות בלב".

זו הגישה הדתית המקובלת, שהאמונה נסמכת על ידיעה, כפי שמבאר הכוזרי, וכפי שניתן לשמוע בכל הרצאה של מרצים בארגוני החזרה בתשובה…

ובהמשך הוא שוב משתמש במה שנראה כמו טיעונים פילוסופיים:

"לפי הפילוסופים הדתיים הרדיקליים הוכחות פילוסופיות לא רק מצביעות על קיומו של האל בעולם, אלא בעיקר מגדירות באיזה אל מדובר, הפילוסופים הרדיקליים… מבינים דברים רבים על מהותו. האל, מחויב המציאות של הפילוסופים מימי הביניים, אינו בר חלוקה… עמדה זו שוללת מכול וכול את העמדה הקבלית (והניאו אפלטונית), שהאל נוכח בכל העולם. האל אינו יכול להיות נוכח או קשור בכלל לחומר, כי החומר הוא בר חלוקה בהגדרתו".

שוב בליל נעדר טיעונים אמיתיים, אין משמעות לדיבור על 'חלוקה' כשמדובר על ישות רוחנית שאין לנו שום מושג לגביה, הפילוסופים הרדיקליים לא באמת 'מבינים דברים רבים על מהותו', הם בעיקר מפריחים משפטים חסרי פשר. האל לא נוכח בחומר במובן החומרי, האל הוא המציאות שעומדת מאחורי או מעל החומר. ואין שום קשר לכך שהחומר הוא בר חלוקה.

הנסיון המגוחך להכפיף את האל לכללים הנגזרים ממציאות פיזית, הוא ההגשמה האמיתית של האל, ולכן האמירה:

"אל כזה על פי הרמב"ם אף אינו יכול להשתנות בהשפעת הברואים ועל כן אין הוא יכול לענות לתפילות או לחולל ניסים עקב שינוי מעשיהם של בני האדם. זאת מפני שכל הפעולות הללו מחייבות אל המשתנה לפי נסיבותיהם המשתנות של בני האדם".

היא סוג של עבודה זרה לפי הגדרותיו של צדיק, לקבוע איזה 'מנגנון' שמונע מן האל לחולל נסים או לשנות משהו בעולם שברא… או לכל הפחות הגשמה, והעיקר: חסרת כל בסיס לוגי אמיתי, ונשענת על הנחות אינטואיטיביות שלפני שבע מאות שנה נחשבו משום מה למכריעות את המציאות.

ב – התורה כמודל חברתי

דבריו של צדיק בהקדמה:

"מרבית האנשים רואים בפילוסופיה הדתית ניסיון להצדיק את הדת באמצעות כלים פילוסופיים, ולא תוצאה ממחקרו המוסרי של הפילוסוף הדתי".

אכן מיצגים את המציאות, כל אדם שיקרא את דבריו, יבין כי האמירה שהתורה היא סך ההתנהגויות המביאות אושר בעולם הזה, איננה תוצאה של  מחקר עצמאי מוסרי של הפילוסוף הדתי… שהסתגר בחדרו, ובמקרה הסיק על 613 מצוות שיביאו לידי אושר, ולאחר מכן במקרה מצא אותן בספר התורה… ובכן נשארנו באמת עם 'נסיון להצדיק את הדת באמצעות כלים פילוסופיים', נסיון לא מוצלח, ולכן לא שמעתי מימי על פילוסוף רציני המחזיק בו.

(אגב, שוב ושוב צדיק מערבב את המושג 'פילוסופיה', מה שאמור להיות תחום ההתמחות שלו, במושגים לא רלבנטיים, אין 'מחקר מוסרי פילוסופי', תורת המוסר היא אתיקה, לא פילוסופיה, אין בכלל  'מחקר מוסרי', יש דעות שונות וגישות שונות בנושא מוסר, אין דרך לחקור מה מוסרי ומה לא, זו שאלה ערכית).

מה שמעלה חיוך על השפתיים, הוא אמירתו של צדיק בפרק הראשון:

"הוגים המשתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי לברר את יסודות הדת שבעיניהם הם מובנים מאליהם, או כדי להביא נימוקים ליסודות הללו, אולם אינם מחויבים לתוצאותיו של המחקר הפילוסופי (כגון אברבנאל, או פלטינגה, מתוך ההערה) אינם נכללים בהגדרה של פילוסופים דתיים".

נשאלת השאלה האם בעיני צדיק, ה'מחקר המוסרי-פילוסופי' שלו הוא מחקר אובייקטיבי, בו החוקר מחוייב לתוצאותיו, הוא פשוט בדק ושקל בלי קשר לתורה אלו מעשים יביאו לאושר בעולם הזה, וגילה באופן אובייקטיבי ועצמאי את השולחן ערוך כמייצג שלהם… אני מעדיף כאן דוקא את אברבנאל.

"מאחר שהפילוסוף הדתי הרדיקלי רואה יתרון מוסרי במערכת הדתית, כי היא מאפשרת לחברה להתקיים בצורה טובה יותר וגורמת לפרט לחיות בצורה מוסרית יותר – הוא מוכן לפרש את הכתובים הקדושים על פי הפילוסופיה. לדידו אם הוכח שהדת מועילה לחברה ולפרט – זה מעיד שהנביאים והחכמים היו פילוסופים, שקבעו את המצוות וכתבו את כתבי הקודש כדי להיטיב עם העם. העובדה שדבריהם מועילים אלפי שנים לאחר כתיבתם מצביעה על הבנתם את מבנה החברה האנושית ואת הטבע לאשורם".

מעניין, כמה פילוסופים יסכימו עם האמירה הזו, שהוכח כי הדת היא הדרך המועילה לחברה, ומזה מוכח שהנביאים והחכמים היו פילוסופים 'שהבינו את מבנה החברה האנושית ואת הטבע לאשורם'. ואיפה כל הפילוסופים והחכמים באומות העולם שלא רצים להתגייר כדי לזכות גם הם באושר הזה?[9]

אגב, אם הנביאים והחכמים היו כל כך פילוסופים והבינו 'את הטבע לאשורו', איך יתכן שלפי צדיק לא היה להם שמץ במדעי הטבע ובתפיסת המציאות הפיזית?[10]

הבעיה מתעצמת בהמשך הפרק, כאשר מתברר כי המודל החברתי של צדיק, לא בא בתור שימוש כל שהוא בתורה, כעין הגישה הרפורמית, אלא בא בתור פירוש ריאלי להתרחשות, כלומר הוא באמת מאמין שכך חשבו כותבי המקרא למשל, לדעתו הנביאים וסופרי הנביאים ואנשי כנסת הגדולה, שכתבו את ספרי הנביאים, לא באמת האמינו בנסים ובהשגחה, הם היו חלק מהקנוניה של המודל חברתי פילוסופי שלו… זה רציני? יש לך אדם שפוי אחד שיאמין בזה? שאותם 'הנביאים הפילוסופים' היו ממש תלמידיו של אבן רושד?

"הדת מכירה את הצורך האנושי הזה ולכן היא מבטיחה להורים הללו, שבעקבות קיום מצוות הילד יתרפא. מחברי כתבי הקודש (הנביאים הפילוסופים) ידעו היטב שהילד ימות בסוף, אולם הם הציגו להורים (ולכל העם) מצג שווא מסיבות פילוסופיות, כדי שלא יתפתו ללכת אחרי אמונות תפלות מזיקות בשעת משבר אלא יעשו מעשים המועילים בסופו של דבר להם ולחברה".

צדיק אכן סבור בכל הרצינות, שזו פרשנות כנה והגיונית המתארת את מה שחשבו כותבי ספר מלכים… וכמובן לא רק ספר מלכים, כל סופרי הנביאים בכל הדורות, ממשה רבינו, תקופת השופטים, בישראל וביהודה, בגלות בבל ופרס, כולם ידעו את הסוד הגדול שאין בכלל נבואה, אין שום התגלות, אין ניסים, הנביא לא יודע את העתיד, הבורא לא משגיח על אף אחד, לא ברור שהוא קיים. אבל סיפרו לעם את הסיפור, מסיבות חברתיות… ועל בסיס ההבלים האלו הוא קורא להקמתה של תנועה חברתית, כשהוא מקדיש שני פרקים לטיפים חברתיים כיצד להשפיע על הציבור הרחב, כגון: להתמיד בתפילות, לגדל זקן ארוך, כדי שדבריך יהיו משכנעים…[11] אבל על הבסיס: לומר דברים שאדם שפוי עשוי להשתכנע מהם, לא חשב מחולל התנועה החברתית החדשה…[12]

אגב, לא רק את דברי הנביאים הוא מסביר כך, אלא גם מצוות דרבנן:

"לדידם התפילה אינה משפיעה על האל או גורמת להיווצרות ניסים. היא חשובה מפני שבגללה המתפלל מקצה לעצמו זמן קבוע ביום כדי לחשוב על האל ועל תכלית מעשיו וחייו… גם הברכות וחלק ניכר מהמצוות הפולחניות היומיות ממלאות את התפקיד הזה – הן אמורות לעצור את שגרת יומו של האדם ולהזכיר לו את ייעודו ואת תכלית מעשיו".

הברכות והתפילה, הן כידוע מצוות דרבנן, לפי צדיק עלינו להאמין שגם חז"ל שתקנו את הברכות והתפילות לא האמינו שתפילה עוזרת, גם הם היו חלק מהחבורה הסודית של 'הפילוסופים'. האמת היא שהטעם הזה לתפילה הוא נכון, מצוות התפילה או הברכה, לא נועדו כדי שיתרחשו נסים, המטרה היא עמידה לפני ה'. אבל מתקני התפילות כן חשבו שתפילה עשויה לעזור ולהשפיע. והנסיון לפרש אותם בצורה אנכרוניסטית הוא חסר משמעות.

יש לזכור כי חיי משפחה היו הבסיס בכל העולם העתיק, כך שאין טעם לייחס ל'נביאים הפילוסופים' של העת העתיקה, שטרחו להמציא 613 מצוות שיקויימו 3300 שנה, כדי לשמור על ערכי משפחה, שיתחילו להתערער במאה ה20. בפרק הששי כותב צדיק: "המצוות מאפשרות בידול תרבותי מחברה שאינה דתית ויצירת נורמות חברתיות אחרות לעומת הרוב החילוני". על איזה רוב חילוני חשבו 'הנביאים הפילוסופים'?

תלונתו החוזרת  ונשנית של צדיק, על כך שהאתאיסטים והמאמינים עשו יד אחת להציג את הדת בצורה מסויימת, כי כך האתאיסטים יכולים להפריכה – מגוחכת, אין כאן שום קנוניה, העובדה שרוב האנשים השפויים מבינים שלדת יש מימד רוחני לא טבעי, היא ברורה ובולטת בדת. לא רק אתאיסטים ומאמינים, גם סופרים, חוקרי טקסטים, אנשי רוח,  ומומחים לדתות, כל אדם שמכיר את הטקסטים ואת הרקע מבין מה הדת אומרת באופן כללי. לאף אתאיסט לא אכפת ששלום צדיק או תמהוני אחר יאמין שסט של 613 פעולות ספציפיות הוא המתכון היחידי הטוב לחיים, אין צורך להפריך זאת כי אין מה להפריך. מי שחושב שלקיים את השולחן ערוך טוב לחיים – שיעשה זאת וייהנה. כל האתאיסטים יפרגנו לו זאת באהבה.

לפי צדיק פני הדברים הם כך:

"האתאיסט איננו עקבי כי מצד אחד הוא מקדש את הביקורתיות ואת חשיבתו העצמאית של האדם, אבל מהצד האחר אין הוא מפעיל את הביקורתיות על הגדרת הדת, אלא מקבל אותה מן השמרן הדתי בלא עוררין".

אם האתאיסט היה מפעיל 'ביקורתיות', או לכל הפחות 'חשיבה עצמאית', היה מגלה מיד, כי בדת אין שום מקום לאלוהים, להשגחה, לנסים, אין בכלל נבואה, זו סתם תפיסה לא בקורתית שהוא 'מקבל ללא עוררין'…[13]

בפרק השני עוסק צדיק בהשלכות של תפיסת התורה כמודל חברתי ותו לא:

"אם תכליתן של הלכות נידה היא לעזור לבני הזוג לשמור על מתח מיני גם במשך עשורים רבים של נישואין – מה ראוי לעשות כשהן מקשות באופן קיצוני על חיי הזוגיות? למשל: גבר חזר בתשובה באמצע שנות השלושים לחייו; ורעייתו, שנותרה חילונית כפי שהייתה, איננה רוצה לטבול במקווה או להסתפק בטבילה כשרה אחרת. האם על הגבר להפסיק את קיום היחסים עם רעייתו, לחסל בזאת את התא המשפחתי ולפגוע בילדיו? לדעתי תשובתם של מרבית הפילוסופים הרדיקליים במקרה כזה תהיה שצריך "ליישר את הדין", כלומר לבטל את המצווה במקרה הספציפי המדובר כדי לשמר את טעמה – אי־קיום דיני הנידה כדי להמשיך בזוגיות עם רעייתו ולגדל את ילדיו".

בשיעור (בערוץ המקוון שלו) מוסיף צדיק שזו גם דעתו להלכה ולמעשה, מובן שבכך נפגמת טענתו שיהדות התחיה אותה הוא רוצה לייסד מחוייבת להלכה, שכן ככל שלגיטימי שפילוסוף בור בהלכה יפסוק לעצמו מתי מותר לסטות מן ההלכה, המחוייבות היא חלקית בלבד. לא חסרות דוגמאות, בכל מצווה ומצווה, מתי ישנה סיבה מוסרית לבטל אותה לפי הצורך. כמו כן צדיק אינו מבסס את האמירה שטעם מצוות נידה הוא לשמר זוגיות, בתורה ישנה מערכת של דיני טומאה וטהרה, שאינה קשורה בזוגיות, טומאת הנדה היא חלק גם מהמערכת הזו.

"בעיה מורכבת אף יותר היא שינוי זמני של חוקי התורה כדי להגן על טעמם. למשל, מה ראוי לעשות כשגזרה או חוק שהתקבל בעבר אינם מתאימים ופוגעים בייעודם. במקרים כאלה ידגלו הפילוסופים הדתיים הרדיקליים בשינוי החוק כדי להתאים אותו לטעם. דוגמה בולטת היא חקיקת הפרוזבול כדי לעקוף את שמיטת החובות, שנועדה במקור כדי להגן על העניים. טעמה של שמיטת החובות היה הגנה על העניים, וכשהיא פגעה בהם עד כדי שלא היו יכולים לקבל הלוואות, היה צריך לשנות את החוק כדי להתאימו לטעם".

יש כאן שתי טעויות של זיל קרי בי רב, 1) פרוזבול נתקן משום ששמיטת כספים דרבנן מאז גלות בבל, 2) פרוזבול הוא הערמה ולא ביטול המצווה. הערמה היא פרקטיקה שקיימת גם בחוק המודרני, ואינה שייכת לסוגיית ביטול מצוה.

זה רק מדגים שפילוסופים רדיקליים, מוטב להם שיעסקו ברדיקליה שלהם, ולא יתערבו בתחום פסיקת ההלכה, הזר להם.

ג – התעקשות על לגיטימיות

בהקדמה אומר צדיק:

"בתור חוקר של הפילוסופיה הימי־ביניימית אני יודע שמצב זה איננו גֵזרת גורל. בימי הביניים היה זרם גדול של פילוסופים דתיים… אנשים דתיים מאוד, שכלל לא האמינו בעל־טבעי או בקיומו של דבר שאי־אפשר להוכיחו… במשך מאות שנים התקיים זרם חשוב ובולט, שכפר בהגדרתה השמרנית של הדת ולא האמין בעל־טבעי ובחיים שלאחר המוות".

התיאור הזה מוגזם ומעוות, ואינו מהווה באמת תיאור של המציאות, לא היה שום 'זרם גדול', ולא 'זרם חשוב ובולט שהתקיים במשך מאות שנים',[14] שלא האמין בעל טבעי (להגדרתו של צדיק, על טבעי = נסים, השגחה אלהית, והתגלות נבואית, ואולי גם קיום האל כישות נפרדת בכלל) ובהישארות הנפש.

מדובר בסה"כ במספר מחברים פילוסופיים שלא תפסו מקום משמעותי בחייהם או במותם. שני המפורסמים שבהם הם הנרבוני ואבן כספי, אנשים שלא התפרסמו כגדולים בתורה או כחכמים תלמודיים מוכרים, הם היו פילוסופים בודדים, אברבנאל שהיה רציונליסט נאור בדור האחרון של יהדות חצי האי האיברי, כותב עליהם "ומזאת הכת הארורה היו אבן כספי… והנרבוני". לא מדובר בזרם גדול, ולא במאות שנים. העובדה שלא יודעים עליהם, היא לא בגלל 'זיוף היסטורי' כפי שמנסה לטעון צדיק, אלא משום שהם היו אפולוגטיקנים זניחים נטולי השפעה.

בפרק הראשון, חוזר צדיק על הטיעון הליבובצ'יאני, המבטל את תחום הדעות ביהדות, מכח העובדה שיש מחלוקות בנושאים כאלו:

"בכל דת המגדירה את עצמה בתור מונותאיסטית היו אין־ספור מחלוקות באשר להגדרותיה של האמונה הדתית. מחלוקות אלו התקיימו בין אנשים שהחשיבו את עצמם לאנשים דתיים: יהודים, נוצרים או מוסלמים טובים. בלי לנקוט עמדה שיפוטית פנים דתית לא יוכל החוקר להגיע לשום הגדרה מהותית של הדת, שתכלול בתוכה את כל סוגי הזרמים הטוענים שהם חלק ממנה".

כאן מבצע צדיק קפיצה לוגית, הסיבה שיש מחלוקות על מושגי הדת, היא שלאנשים יש דעות שונות, ולכן חכם אחד עשוי לפרש את העיקרים, ואת התכנים, בשונה מחברו. המחלוקת היא  תמיד פרשנית, מה התכוונו הכתובים, מה התכוונו חכמים. ולכן המחלוקת היא העדות לכך שהמטרה היא לחתור לדעת מה אומרת הדת, להסיק מכאן שהדת לא אומרת כלום, זה היפך המציאות. האמירה 'הגדרה מהותית של הדת' היא עמומה ואינה הנושא. ישנה הסכמה שליהדות יש אמירה אובייקטיבית על המציאות, גם אם מתווכחים על פרטים בדרך של פרשנות, עדיין ישנה הסכמה שזו היא הדרך, פרשנות, ולא הכחשת וביטול האמירות הדתיות עצמן.[15]

צדיק מצביע על כך:

"שאין גוף סמכותי המוכר לכל אנשי הדת, שפירושו בנוגע לתוכנן ההגותי של אמונות אלו נחשב למקובל בעיני כולם".

ואכן, למזלינו אין גוף כזה (למרות שבנצרות יש ויש), שכן אין לנו דרך לקבוע את מי למנות באותו גוף שופט עליון. דוקא מפני חשיבות הנושא, אי אפשר להפקיד אותו בידיים של 'מישהו' שיחליט. הדיון הוא טבעי ורב דורי, בנסיון כנה לברר את האמת.

 "חשוב להדגיש שאינני כופר בטענה שבכל דת קיימות אמונות, ושיש להצהיר על נכונותן כדי להיות חלק ממנה (כגון השילוש בנצרות וקיומו של אל אחד בכל הדתות המונותאיסטיות), אולם לדעתי אין לאמירות אלו תוכן הגותי מוגדר. הן בגדר הצהרת נאמנות חסרת משמעות פילוסופית".

הרעיון של הפיכת עיקרי דת בכלל או היהדות בפרט, להצהרה חסרת משמעות (לא רק פילוסופית אלא חסרת משמעות בכלל), הוא נלעג, וסובל מאותו כשל של התעקשות על לגיטימיות. ככל שאף אדם שפוי בעולם לא יראה שום ערך בהכרזה ריקה מתוכן, אין סיבה שדוקא הדת תישאר הבלתי שפויה האחרונה.

"למשל: אדם אחד קובע שאין אלוהים, כלומר אין ישות פרסונלית נבדלת מן העולם. אדם שני קובע שיש אלוהים, בעודו מגדיר את האל בתור טבע. למעשה שניהם מחזיקים בעמדה זהה כלפי המציאות, למרות הצהרותיהם המנוגדות בנוגע לקיומו של האל. הדוגמה האחרונה מראה, שההבדל בין הוגים הקובעים שיש אלוהים לאלו הסוברים ההפך אינו חייב להיות מטפיזי – הוא יכול להיות חברתי בלבד. אומנם שני האנשים בדוגמה דוגלים בעמדה זהה כלפי העולם, אך רצונם להשתייך לחברות אחרות גורם להם לתאר את תפיסתם המטפיזית המשותפת באמצעות הצהרות שונות לחלוטין. הראשון משתייך לחברה חילונית ולכן מצהיר שאין אלוהים, ואילו השני משתייך לחברה דתית ולכן קובע שהוא קיים. הצהרותיהם בנוגע לאל אינן חלק מגישתם המטפיזית אלא חלק מהשתייכותם החברתית".

בכל חברה שפויה, הקביעה שאלוהים הוא הטבע נחשבת כאי אמונה, משפינוזה ועד ימינו, היה הדבר ברור לכל. צדיק מציג את המציאות בצורה הפוכה, כאילו האדם שאומר 'אלהים הוא הטבע' רואה את עצמו כחלק מחברה דתית, ובאמירה זו משייך את עצמו לדת. בעוד המציאות להיפך, לא רק שפינוזה אמר זאת כדי להילחם מלחמת חרמה בדת, אלא כל הבאים אחריו בכל מקום, כשהכריזו 'אלהים הוא הטבע', הכריזו בכך על התנגדותם לדת והכחשתה המוחלטת. דוד בן גוריון הצהיר בכל הזדמנות כי הוא מאמין באלהי שפינוזה, האם הוא רצה להיכנס תחת כנפי הדת בכך? או שאחד השומעים חשב כך אודותיו?

צדיק לעומת זאת דורש להיפך, לתת לגיטימיות לכל דבר:

"אדם הדוגל ברעיון שהמצוות באות מחוכמתו של משה – לא צריך לשמוע על הכפירה שבדבר, אלא שזו דעתם של מקצת הראשונים. תשובה כזו לא תדחוף אותו החוצה אלא תגרום לו להזדהות עם עמדה דתית פילוסופית", (פרק רביעי)

הרעיון לטעון שהאמירה 'אין תורה מן השמים' היא 'דעת מקצת ראשונים' הוא מתכון להתאבדות עצמית של הדת, לא צריכים לדחוף החוצה, כי לא יישאר ממה לדחוף.

ד – דעת הרמב"ם

צדיק, נאמן למודל הפילוסופי שלו, גם כאן מניח שישנה אפשרות אחת בלבד, והיא הפרשנות הרדיקלית המקודשת עליו, אם מישהו מתנגד, זה משום שקשה לו להכיר במציאות:

"ככה נוהגים בנוגע לרמב"ם ברוב עולם הישיבות, אפילו שגם לחלק גדול מן הלומדים בישיבות ידוע שרבנים אשכנזים החרימו את כתבי הרמב"ם. מרבית השמרנים מעדיפים שלא לעסוק בקריאה הרדיקלית ברמב"ם, כדי שלא לערער על הגדרתה השמרנית של הדת כולה", (פרק ג').

אין לו ספק שהקריאה נכונה ולגיטימית, אלא עוסקים בה, משום שזה יוצר בעיות לדת. אך אולי לא עוסקים 'בקריאה רדיקלית' ברמב"ם, משום שחושבים שזו קריאה שגויה ומסולפת? זו לא אפשרות שנידונה.

כמו בכל השאלות האחרות, צדיק אינו עוסק באמת בנידון עצמו, ומציג בעיקר ברירה כוזבת שטחית ומניפולטיבית. כך לא נראית 'תחייתה של הפילוסופיה הדתית'. הצדיק עבד ואין איש שם על לב.

הערות:

[1] למעשה גם צדיק עצמו הלך בדרך דומה, אך הנושא שלנו כאן הוא ספרו.

[2] בצורה יותר ברורה הוא כותב לאורך הספר, ולמשל בפרק שמיני: "הדת השמרנית מלאה באמונות תפלות ודומה לעבודה זרה", הכוונה לאמונה בהתגלות, נבואה, השגחה פרטית.

[3] לו בינה מלאכותית תיאורטית, המחזיקה בידיה את כל הידע הפיזי על העולם, אך לא על האדם, היתה נשאלת האם יכול להיות יצור המרגיש רגשות של כעס, אכזבה, אהבה, ברור שהיתה עונה כי מבחינה פילוסופית זה לא יתכן. חומר איננו יודע על קיומו.

הפילוסופיה האריסטוטלית פועלת באותה  צורה, ולכן אריסטו קבע כי לא יכול להיות שגרמי השמים עשויים מהחומר המוכר לנו, כי אם כן הם היו נופלים. ככל שהדבר תלוי ב'מושכלות', הרי גם 'לא יתכן' חומר אפל או אנרגיה אפלה, הסופרפוזיציה של החלקיק 'לא תיתכן', וכך הלאה. אין ספק שלפי שיטת צדיק גם 'לא תיתכן' מציאות של יותר משלשה ממדים, מציאות בה הזמן זורם אחרת או לא זורם, בעוד לפי הפיזיקה בת ימינו הדבר בהחלט יתכן, ואף נדרש בשלב כל שהוא כדי להסביר את המודל הפיזיקלי השלם.

כנודע, התפיסה המטריאליסטית היא סתירתית ככל שהיא מסתמכת על השכל, שכן אם השכל הוא היווצרות אקראית, אין שום תוקף וערך למסקנותיו. רק מי שמאמין במקור רוחני או עליון של התודעה, כמו 'השכל הפועל' יכול לחשוב כי לשכל האדם יש אמירה אובייקטיבית על המציאות.

[4] כל מה שצדיק יודע נגד טיעון זה, הוא שיש פוסט מודרניזם, וכך הוא כותב בפרק חמישי:

"העובדה שהפוסט מודרניות כיום באופנה אינה במישור הפילוסופי אומרת שהיא בהכרח צודקת. המחלוקת בין אריסטו, קאנט ופוקו היא בהחלט רצינית, אבל העובדה שפוקו היה האחרון אינה אומרת שלא צריך לשקול בכובד ראש את טיעוניו של אריסטו נגדו".

אכן פוקו איננו הנושא, אך מה בדבר קאנט? ביקורת התבונה הטהורה קובעת כי טיעוני אריסטו על 'טבעו' כביכול של האל הם חסרי משמעות. וראה הערת קודמת.

[5] לפי צדיק, בפרק השני, שיטת ההיסק הזו היא התוצר הבלעדי האפשרי של ביקורתיות:

"ביקורתיות וספקנות אינן מאיימות על אמונתו התמימה של האדם, כפי שחושבים השמרנים. אדרבה, באמצעותן האדם מתקדם באחד החלקים החשובים ביותר של עבודת האל: הבנת מהותו של האל".

האם ביקורתיות בהכרח מובילה להבנת מהותו של האל על ידי טיעונים הנסמכים על 'מושכלות' בסגנון השוואת האל לאצטרולב? הוא כבר מבטיח לשמרנים שלא ידאגו מה'ביקורתיות', אולי זה יכריח את ה'ביקורתי' לוותר על יסודות היהדות, אבל הוא גם 'יוכרח' לדעת את תכונותיו של האל, שזה מאד חשוב.

ומי שלא השתכנע עד עכשיו, אולי ישתכנע מן הטיעון הפאתטי הבא:

"לפי הפילוסופים הדתיים הרדיקליים, אחת התוצאות של ידיעת האל באמצעות הוכחות פילוסופיות היא אהבתו. לדעת הרמב"ם אדם יכול לחשוב שהוא אוהב את האל, אבל כל עוד אין הוא יודע אותו, אוהב האדם הזה את מושא דמיונו (למשל אל המתחלק לעשר ספירות). הוא אינו אוהב את האל, מפני שאינו מכיר אותו. כפי שאי־אפשר לאהוב גבר או אישה מבלי להכירם כלל, כך אי־אפשר לאהוב את האל מבלי להכירו. כמו כן, ככל שבני זוג מכירים זה את זה יותר – הם אוהבים זה את זה יותר, ואף ככל שהאדם מכיר את האל יותר – הוא אוהב אותו יותר".

משכנע בעליל, כשם שגבר ואישה אוהבים ככל שהם מכירים יותר, כך מי שיודע על פי הפילוסופיה המתוחכמת, שהאל לא יכול לעשות ניסים כי זה גורם לו לשינוי, בודאי אוהב אותו יותר… על כך נאמר 'אלי – שמור אותי מאוהבי'.

המהתלה בדבר 'אל המתחלק לעשר ספירות', חוזרת לאורך כל הספר, בהתעלם מכל הדיון על כך בספרות הקדומה והמאוחרת, החל מתשובת הגאונים כי הספירות הן מדות של ה', וכלה בתשובת הריב"ש המביא טענה פילוסופית זו נגד הקבלה, ודוחה אותה.

אגב, אם תהיתם על תפיסת האל של השמרן, צדיק יודע בדיוק איך היא נראית:

"בעיני האדם השמרן האל נתפס כסוג של אדם עליון, בעל מצב רוח, סוג של גיבור־על בסגנון האלים הפגניים – הוא מתעצבן, כועס, מתרצה, מעניש ומתגמל לפי התנודות במצב רוחו", (פרק חמישי).

יש לזכור כמובן, כי 'השמרן' הזה, אינו מי ששייך לאיזו כת קיצונית, אלא כל שאר ההוגים היהודים, שהאמינו רחמנא ליצלן בהתגלות, ובהשגחה… נניח הרב קוק, הרב סולוביצ'יק, אין ספק שכך הם תפסו את האל, כמתעצבן לפי מצב רוח כמו אל פגאני.

על כך שצדיק עצמו בונה את כל המהלך שלו על דמגוגיה כזו, איני מתפלא, מתפלא אני על אנשי ציבור בציונות הדתית, המראים הערכה למפעל זה. רב המעורה בציבור אשר בתוך עמו הוא יושב, מראיין את צדיק,  וכותב: "מצויד ברוחב יריעה היסטורי ובידע פילוסופי נרחב, פרופ' שלום צדיק מנסה להתמודד עם אחד הקונפליקטים המרכזיים של הדתי המודרני: האם אפשר להישאר אדם שומר מצוות גם אם אינך מאמין בעל–טבעי? הפתרון, כך הוא טוען בספר חדש וחתרני, נמצא דווקא בימי הביניים, וזה עולה לו בלא מעט מתנגדים". לאורך כל ספרו של צדיק רואים את ההיפך מ'רוחב ידיעה היסטורי', הצגת הדברים רחוקה מן המציאות, גם בנוגע לזמננו וגם בהיסטוריה, כולל הצגתו את ימי הביניים כתקופת נאורות. במסגרת מאמר זה קצרה היריעה מלהיכנס לויכוחים היסטוריים שאינם הנושא המרכזי, אבל העובדה שיש מי שטורח להחמיא למניפס א-הסטורי שכזה, בלי לראות את חסרונותיו ושטחיותו, מפתיעה.

[6] בראיון למקור ראשון (א' חשוון תשפ"ה) הוא אומר: "באופן אישי אני נוטה לחשוב כמו אפלטון, שיש בעולם משהו מעבר לחומר". ככל שמקבלים את הפילוסופיה האפלטונית, הרי הטיעון של 'מה שלא רואים אינו קיים', בטל, אפלטון מוצא את המשמעות הקיום ברובד האידאי שמעבר לחומר. הפילוסופיה האפלטונית היא הבסיס לתפיסה קבלית, לגביה אימץ שלום את שיטת הדרדעים לפיה המקובלים הם שרלטנים נוכלים ועובדי עבודה זרה.

האמת היא שככל שמאמצים את הפילוסופיה הרדיקלית, אין שום הבדל בין משנת חז"ל על העולם כפי שמשתקפת באגדות חז"ל, ובין הקבלה והמקובלים. הכל בטל ומבוטל לדידו, אבל שנאת המקובלים נשארה… כפי שמספרים על אדם שחוזר בשאלה מתוך חסידות מסויימת, כבר אין לו דבר איתה, אבל הוא עדיין שונא את החסידות המתחרה…

[7] גם בפרק השלישי הוא כותב:

"כל אדם המנסה לפתח מחשבה פילוסופית דתית נקרא – הן מטעם השמרנים הדתיים, הן מטעם החילונים – לבחור צד: להיות אדם חופשי וביקורתי ואז, מאמין ושומר מצוות להפסיק את קיום מצוות הדת; או להיות אדם דתי ואז להפסיק את החשיבה הביקורתית".

אין פילוסופים ואנשי רוח דתיים  לדידו של צדיק, יש רק צדיק אחד בסדום… באמת קשה להבין באיזה עולם הוא חי, היו ועדיין ישנם מלומדים, פילוסופים, ביקורתיים וספקנים, שפיתחו הגות דתית לוגית ופילוסופית, ספריהם נמצאים על כל מדף מוכרים וידועים.

ככל שיש בעולם שתי דעות, מאמינים ברוחניות, ומטריאליסטים, אין טעם להניח ש'חשיבה ביקורתית' מוליכה בהכרח לצדקת צד אחד.

האמירה שלו  לאורך כל הספר לגבי התפיסה הדתית הרגילה, כך למשל בפרק שביעי: "זוהי דת המייצגת תפיסה שאומנם איננה רציונלית ואף סותרת את המציאות, אך היא עקבית לחלוטין – כל עוד אין מערערים עליה", היא היא הדיכוטומיה והברית עם האתאיזם. מדוע הדת סותרת את המציאות? לנקודה זו לא נדרש כלל.

[8] בפרק החמישי הוא טוען, משום מה, שהקבלה לא היתה ידועה באשכנז בימי הבינים, בעוד חלק גדול מספרות הקבלה הקדומה שהתפרסמה הרבה לפני הזוהר היתה אשכנזית, הקנה הפליאה התמונה הרוקח, ועוד.

[9] גם בפרק השני הוא מתאר את אותו תהליך מוכוון מטרה:

"הפילוסופיה הדתית הרדיקלית מגיעה למסקנה, שחייבים לקרוא את האמת הפילוסופית בכתבי הקודש ולפרש אותם על פיה מתוך ההיקשים בתורת המוסר: בלי דת לא תיתכן חברה מוסרית".

'מגיעה למסקנה שחייבים' – זה סוג של מחקר אובייקטיבי?

'בלי דת לא תיתכן חברה  מוסרית' – כמה פילוסופים יסכימו עם זה? מה הנימוק?

בסופו של דבר, בנוי טיעונו של צדיק, על אחרונת האמירות של מחזירים בתשובה: "בא אלי לשולחן שבת ותראה מה זה חיים יפים", זה בהחלט נכון, וחיי הדת מעניקים לנו הרבה אושר ושלווה, אבל העמדת כל הדת על מכשיר לסיפוק אושר ושלווה חוטאת למציאות, וגם פוגמת באושר באופן מעגלי, שכן חלק משמעותי מהאושר והשלווה, היא האמונה בכך שהדת היא רצונו של הבורא, והדרך שבאמת מביאה לתיקונו של העולם, לא רק להרגשת משפחתיות של חג מולד.

[10] אגב, גם לגבי הרמב"ם מראה צדיק חוסר הבנה מהותי, באמרו בפרק השלישי:

"אין ספק שהרמב"ם היה מודע, שידיעותיו המדעיות נבעו מן הרמה הטכנולוגית של זמנו. לּו היה מכיר את התקדמותו של המדע מעת פטירתו ועד היום, לבטח היה מופתע מהרבה שינויים מדעיים – אך לא היה מופתע מעצם השינוי".

בעוד לפי התפיסה האריסטוטלית אין מקום לשינויים מדעיים, ה'מדע' היה השקפת עולם סטאטית המבוססת על הגדרות לוגיות אינטואיטיביות, ואריסטו התנגד כידוע לניסויים, מדע כזה אינו יכול להתקדם. והתקדמות המדע החלה אך ורק כשבוטלו הנחות היסוד האריסטוטליות.

[11] כך הוא כותב בפרק שמיני:

"אם אדם שאינו מגיע למניין אף פעם יוצא נגד הקבלה – אין זה מרשים אף אחד וגם לא משפיע על איש. אנשים נוטים לחשוב, שאדם כזה מתנגד לקבלה ולדת השמרנית כדי להצדיק את עצלנותו בקיום מצוות הדת. אולם כשרואים אדם בעל סממנים דתיים בולטים לעין (זקן ארוך, פאות וכו') המקפיד להתפלל במניין וללמוד תורה ומותח ביקורת כזאת – אי־אפשר להשתמש בתירוצים הללו כדי למסמס את העוקץ הדתי שבעצם ביקורתו".

לכן יש להתפלא על הכתוב שם:

"אפיק אחר של התנגדות לקבלה יכול להתבטא בסירוב להשתתף בפולחנים קבליים. למשל, אפשר לעלות לתיבה בתור חזן גם בספירת העומר ולא להגיד "לשם ייחוד קודשא בריך הוא…".

שהרי מי שמגיע לפעמים לתפילה במנין יודע שהחזן אף פעם אינו אומר לשם ייחוד, זה נאמר על ידי כל אחר לעצמו.

[12] לפעמים נדמה שבמונח 'פרשנות' הוא אכן כולל התבדחות על חשבון הטקסט, כך למשל הוא שואל בפרק החמישי:

"שאלה נוספת העלולה לעלות היא, מדוע שלא להכין פירוש פילוסופי לקבלה. בימי הביניים היו כבר ניסיונות של פרשנות כזו, ובעת החדשה המאוחרת הם אף רבים יותר. כיוון ששערי הפירושים לא ננעלו אפשר לפרש את הזוהר, כמו התנ"ך, ולזקק את תוכנו מבלי להיכנס לפולמוסים מיותרים עם המקובלים".

אגב, הקבלה היא אכן סוג של פילוסופיה, כמו שאומר הרמ"א בתורת העולה. אבל בטרמינולוגיה של צדיק, פילוסופיה =מטריאליזם, ועל כך הצחוק המר.

[13] ובפרק השני הוא תוקף את הקבלה על 'זיוף המסורת': "אולם אם יזייפו האנשים את המסורת ויציעו לה פרשנות שגויה לחלוטין (פרשנות קבלית למשל)". לפי שיטתו, הפרשנות שלו היא כנה לחלוטין, לא מזייפת את המסורת, כל הסופרים הנביאים והחכמים עד אחרוני האמוראים שקבעו את ההלכה, היו פילוסופים סמויים שלא האמינו בהשגחה פרטית וחיפשו סדר חברתי יעיל…

טענה אחרת יש לו (בפרק  חמישי) על הקבלה שהחמירה מאד בחטא זרע לבטלה, והוא פוסק: "אם מישהו מאונן (אפילו במשך שנים), אין זה חמור יותר ממי שלא קם להתפלל במניין". לא ברור מה הערך של 'פסיקה' כזו שמנוגדת להלכה התלמודית, מי שמחמיר באיסור זה היא הספרות התנאית, היו תנאים שהחמירו גם במקום של פיקוח נפש, אך ברור כי מדובר באיסור חמור לפי התלמוד, בעוד דוקא תפילה במנין אינה חובה גמורה.

בעיה נוספת בקבלה, מוצא צדיק, בכך שאנשים נוסעים לאומן ומשאירים את האישה לבד… כאילו שזה מאפיין של תורת הקבלה.

כמוזכר לעיל, צדיק מאמץ את גישת הדרדעים לפיה המקובלים היו נוכלים שרלטנים ואף סוטים מיניים, כך הוא כותב לגבי ההחמרה בעניני אוננות: "הבלים מוזרים ביותר – פרי דמיונם החולה של מקובלים מסוימים שחשבו יותר מדי על הנושא". מענין מה לדעתו הגורם לדבריהם החריפים של רבי אליעזר ורבי טרפון בנושא זה.

האמת היא, שגם מבחינה אובייקטיבית, ככל שלפי צדיק דיני עריות שבתורה, על כל החומרה של 'תועבה', ועל עונש מוות הכרוך בהם, והאזהרות הרבות שלא לעשות כמעשי ארץ כנען, באו לשמירת ערכי המשפחה. אין הבדל עקרוני בין זה לבין ההחמרה באיסור אוננות, שגם הוא פוגע בערכי המשפחה. צדיק עצמו מציין שאוננות מובילה להתמכרות, התמכרות כזו פוגעת ברצון וביכולת לנהל חיי משפחה תקינים, זה 'מנומק פילוסופית' לא פחות מהנימוק ה'פילוסופי-מוסרי' של צדיק לכל חוקי התורה, ומה לו כי ילין.

[14] גם בפרק שלישי הוא שואל בפאתוס: "כיצד נעלם הזרם הפילוסופי הרדיקלי. איך זרם שהיה אחד המרכזיים בימי הביניים וניהל פולמוסים רבים נגד הדת השמרנית, נעלם כמעט כליל בתוך פחות ממאה שנים?". בעוד אין שום שאלה, לא היה שום זרם מרכזי, היתה תופעה מקומית ביהדות ספרד שנטמעה תרבותית באופן חלקי, ובה מספר מלומדים החזיקו בדעות רדיקליות ואנסו את כתבי הקודש בפרשנויות מוזרות ותמוהות, אין שום סיבה שלתופעה ביזארית כזו תהיה המשכיות, שכן אף פרשן כנה לא יחזיק בה, מי שמקבל את האמירה הדתית לא יפנה ללהטוטים כאלו, ומי שלא מקבל לא יטרח לכפות את הכתובים עד שיאמרו רוצה אני.

בפרק רביעי הוא כותב:

"מהמאה ה16- נוצרה שליטה הולכת וגוברת של זרמים שמרניים על הדת… שמרנות מסורתית, שהתנגדה לעצם העיסוק בנושאים הגותיים ותמכה בריכוז המאמץ הדתי של האדם לעבר קיום הלכה, לימוד גמרא ומוסר".

כאילו שמדובר באיזו רבולוציה של המאה ה16, בעוד כך נראה הזרם המרכזי ביהדות בימי חז"ל ולאורך רוב התקופה, הגות היתה חלק משמעותי מהיהדות, ואולי כוונתו לפילוסופיה, זו אכן היתה תמיד זניחה, ורק חכמים מעטים עסקו בה בצורה מסודרת, אין כאן שום חידוש של המאה ה16. העובדה שאבן כספי והנרבוני הבליחו בשמי ספרד ולאחר מכן נעלמו בתהום הנשיה אינה מצריכה שום הסבר ייחודי.

צדיק ממשיך לבנות את הסילוף ההיסטורי, אריח על גבי לבנה:

"מסוף המאה ה17- ובמשך המאה ה18- התחילו הזרמים החילוניים לפרוח דווקא עקב שליטתה של הדת השמרנית, והדבר מערער את אמונתם התפלה של השמרנים, שהשמרנות הדתית היא הפתרון לחילון. מבחינה היסטורית, השמרנות הדתית ובעיקר חיסולה של הפילוסופיה הדתית הרדיקלית – הם אלו שאפשרו את פריחתו ואת התפתחותו של החילון".

ואלו הבלים, החילון של המאה ה18, לא קשור כהוא זה ל'השתלטות של דת שמרנית', שכאמור לא היתה ולא נבראה. החילון הוא תוצאה של המודרנה, והתרחש בכל הארצות אליהן הגיעה המודרנה, ביהדות ובנצרות.

[15] גם בפרק החמישי הוא אומר:

"כל זרם דתי חושב שהאחרים הם כופרים או לכל הפחות טועים מאוד".

אך זה ההבדל בין 'כופרים' לבין 'טועים מאד'. בהחלט תיתכן מחלוקת מי טועה או טועה מאד, אבל בהחלט לא נכון שזרמים דתיים חושבים שהאחרים הם כופרים, כל הזרמים הדתיים מכירים בחבריהם כמצטרפים למנין וכיהודים כשרים.

[wp_chat_ai]