האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

לזיהויו של הלולב

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מכון שלום הרטמן, המספק ‘יהדות למאה ה21’, מפרסם את מאמרו של מולי ברוג: ‘”כפות תמרים”: הייתכן שלא מדובר בלולב?, בכותרת יש עוד סימן שאלה, אבל בכותרת המשנה זה כבר די ברור: “על פי מקורות מוקדמים, “כפות תמרים” היו ככל הנראה אשכולות פרי התמר, אלא שבעקבות שינויים חברתיים, דמוגרפיים וחילופי שלטון – הלולב תפס את מקום האשכול ושימש לו כזֵכֶר”, כעת זה כבר ‘על פי מקורות מוקדמים’, ובמאמר בהארץ הוודאות נכנסה לכותרת: ‘הלולב הוא רק תחליף לדבר האמיתי’.

אנשי היהדות המתקדמת אוהבים כידוע למצוא את הדבר האמיתי, להגיע ליהדות האותנטית ההיסטורית והמקורית, ותמיד יש להם חששות ונערווין, אולי מה שעושים היום זה לא ממש הדבר האמיתי אמיתי אמיתי, לכן הם חותרים לאמת. הם לא מוכנים להתפשר על ההלכה הקיימת, הם שואפים ליותר.

האמת היא שבתחום פרשנות התורה, גם אם נניח שיש שתי פרשנויות שקולות, ושתיהן יכולות להיות אמת, עדיין ההיררכיה ההלכתית היא זו שמכריעה כי לה נתונה הסמכות להכריע במקרה של ספק. כך שהדיון לא באמת רלבנטי להלכה, הרבה פעמים הקדמונים אומרים שלפי הפשט אפשר לפרש כך וכך, אבל ההלכה קבעה פירוש אחר.

אבל, גם כדי לטעון טענה לפירוש חילופי, צריכים שהיא תעמוד במבחן של סבירות מינימלית, ואילו ברוג, כך פותח את מאמרו:

לכולם ברור כי הלולב הוא כפת התמרים המוזכרים בפסוקי המקרא, אולם יש לתהות על ההיגיון בכך: מה טעם הציווי להביא לבית המקדש כמנחה לה’ בחג האסיף, בעצם ימי גדיד התמרים, דווקא ענף ולא את פרי העץ? ומה בין הלולב, ענף דקל צעיר בדמות חרב, ל’כף’: כף יד, כף מאזניים או כל כף אחרת

ובכן, לפי ברוג ארבעת המינים מובאים כמנחה לה’ בחג האסיף.

האמנם? באיזה ספר תורה הוא קרא זאת?

ומדוע מביאים הדסים וערבות שאינם פרי?

לא מדובר על מנחה, אלא על מינים מן הצומח ששמחים איתם לפני ה’, שרים ורוקדים איתם, באמירת ההלל, וכפי שמתואר בהעלאת הארון לירושלים שבני ישראל רקדו עם עצי ברושים.

ואילו הכינוי ‘כף’ אינו כינויו של לולב צעיר דוקא, ענף הדקל דומה לכף יד פתוחה, ולכן הוא מכונה כף. נכון שכאשר הוא צעיר עדיין אינו דומה לכף, אבל הכינוי כף לא נולד בשביל המצווה, אלא בגלל הדמיון שלו לכף יד.

סנסני התמרים, אותם מציע ברוג, אינם דומים בשום צורה לכף, (מקור השם כף היא כנראה היכולת של כף היד לכופף את האצבעות, וגם הכף, שאוכלים בה מרק, היא קעורה ודומה לכף ידו של אדם כשהוא ממלא בה אוכל). וגם בלתי אפשרי לקחת אותם ביד ולשמוח, משום שכל אחד מהם עשוי לשקול עשרות קילו.

התורה מדגישה במפורש פרי עץ הדר, וכפות תמרים, כפות של תמרים (בלשון המקרא שם העץ הוא ‘תמר’, המלה ‘דקל’ לא קיימת במקרא), פרי מונגד לכפות, פרי עץ הדר וכפות עץ תמר.

כפי שניתן לראות לדוגמא בצילום של שרה גולד, באתר צמח השדה, כאן, הדקל נראה כמו כף יד גדולה, וגם כל ענף בו נראה כמו כף יד:

הפריט הספציפי המצולם הוא דקל וושינגטון, שככל הנראה לא היה מצוי בארץ בתקופת המקרא, אמנם מתוך קרוב למאתיים סוגי דקלים, היו כאן דקלים דומים, שכנראה הם המכונים בפי חז”ל ‘דקל נקבה’.

מכיון שכאמור, בעברית אותנטית, ‘תמר’ הוא שמו של העץ, ברור ש’כפות תמרים’ הם הידיים של העץ, הענפים שנראים ככף יד פתוחה.

לעומת זאת מציע ברוג את הדימוי הבא (התמונה מתוך מאמרו):

לא ברור מדוע ברוג חושב, שאבותינו בהרהרם בכף יד, חשבו דוקא על שלד אנושי? או על צילום רנטגן? אך גם אם נצא מהנחה מעניינת זו, קשה למצוא קשר, אין כאן ‘אצבעות’, התמרים באים בגוש אחד, הצורה היא צורת משולש, ובאמת שקשה למצוא סיבה לקרוא לאשכול הזה ‘כף’.

ל’מכבדת’ יש שם עברי: סנסנים, ‘אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו’, מקור השם המשנאי מכבדת, כנראה בכך שהתמרים הנוצרים אט אט מכבידים על הסנסן והוא הולך ומתכופף כלפי מטה מחמת המשקל (רב האי גאון לעוקצין א ג).

אמנם גם הפעולה של ניקוי הבית, נקראת ‘כיבוד’, ומכאן רוצה להסיק ברוג, כי כיבוד הבית נעשה רק ע”י המכבדת – הסנסנים, ומכיון שתרגום השבעים מתרגם את כפות תמרים כ’מטאטא תמר’, הרי שהוא פירש את המונח כמתייחס לסנסנים.

על כך יש להעיר: 1) אפילו אם השבעים היה מתייחס לסנסנים, אין זה אומר שהוא בא להסביר לקורא באיזה חלק בדיוק מקיימים את המצווה, אלא שהוא השתמש בחלק המפורסם והמוכר, ענף של דקל, ומבחינתו לא היה חשוב לפרט איזה ענף, כי ענף הדקל המשמש לטאטוא הוא מוכר וידוע.

2) כנ”ל, גם אם הפירוש היה ‘מטאטא דקל’, והכוונה למכבדות, הרי המטאטא הוא נטול פירות, כלומר, שוב חזרנו לשימוש בענף בלי פירות, ולא הרווחנו כלום מבחינת הטיעון המרכזי של ברוג.

3) אין סיבה להניח שהשתמשו רק בסנסנים לכיבוד, בתלמוד הוזכרו כמה סוגים של מכבדות, מהן ‘של מילת’, ברור שענף הדקל, כפות תמרים בלשוננו, טוב לטאטוא עוד יותר מן המכבדות, יתכן שהמכבדות שמשו לטאטוא מקומות קטנים ועדינים (אדם אינו יכול להגיע לרצפה עם מכבדת מבלי לזחול או להתכופף, היא לא ארוכה כמו הלולב).

ההנחה שהשתמשו רק בסנסנים, תלויה על כך שהמונח ‘כיבוד הבית’, נולד מתוך השימוש במכבדת זו, אבל גם זו הנחה לא סבירה, שכן לא סביר שכל מהותה של הפעולה הזו תלויה בענפי תמרים, שהרי ניתן לעשותה עם עוד סוגים רבים ושונים של ענפים, כל אחד מה שמצוי לו. ואף השורש ‘כבד’ ענינו לכבד, מקום נקי הוא יותר מכובד, ובלשון המשנה כל פינוי מקום נקרא ‘כיבוד’, (כיבוד גחלים לאמה, תמיד ה ה, כיבוד הדשן על המזבח, תמיד ג ט, סילוף מים מכבד את הקרקע, תוספתא שבת טז ב, רוח צפונית מכבדת את המדבר, מכילתא דרשב”י). מכבדת קיבלה את שמה בעל שתי המשמעויות, משום שהיא קשורה לשתי הפעולות, אבל לא משום שרק בה מתבצעת פעולת הניקוי.

גם רש”י, שלא הכיר את תרגום השבעים, פירש בסוכה יג. ‘מכבדות – ענפי דקל’, ושם מ. ‘לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית’. מתוך הבנה פשוטה שענפי הדקל הם אלו שמתאימים לטאטוא הבית.

ברוג מוסיף וכותב:

ענף המכבד נקרא במשנה ‘יד’: “וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה – אַרְבָּעָה טְפָחִים” (עוקצין א ג).

וכאן הוא נכשל בטעות הבנה, המונח ‘יד’ במסכת עוקצין, הוא מונח כללי, שכולל גם את הפיטם של האתרוג, קצה הענף של התפוח, וכל דבר שאיתו ניתן להחזיק את הפרי, ואינו מוקדש דוקא למכבדת התמרה. וכפי שאומרת שם המשנה ‘יד כל הנקצרין שלשה’.

כמו כן, תפארת ישראל, וכנראה גם הרמב”ם, סבורים כי יד מכבד של תמרה, הוא שם לענף, שנושא גם לולבים וגם מכבד: “הוא ענף של עץ התמר. שבכל ענף מחוברין כמה לולבין ובין לולב לחבירו גדלין התמרים והשרביטין. וכל הענף עם הלולבין המחוברין בו נקרא מכבד. מדאפשר לטאטא ולכבד בו הבית”. הפירוש הזה שוב מסתמך על המציאות, שכיבוד הבית מתאים יותר בכפות התמרים מאשר בסנסנים.

ברוג מוסיף:

ואמנם ביוונית παλάμη (palami) פירושה כף יד פתוחה, והיא מקור המילה הלטינית Palma, שהיה לשם כולל למיני הדקלים.

וזה מה שנקרא ‘מעשה לסתור’, האם סביר שעץ הדקל כולו נקרא ‘כף יד’ על שם הסנסנים? או על שם צורתו הכללית, שהוא עשוי מכפות תמרים?

חיזוק להשערה זו ניתן למצוא גם בשמו המדעי של דקל התמר (מיוונית): Phoenix Dactylifera,  שמשמעותו היא ‘דקל נושא תמרים’. המילה פויניקס (φοῖνιξ) מציינת את הצבע האדום, ושימשה את היוונים הן לזיהוי הציפור המיתולוגית ששרפה את עצמה באש והן לדקל התמר – שניהם בשל הקשרם לאותו הצבע. מכאן גם שמו היווני של העם הכנעני שישב בלבנון – הפניקים – שנודעו ביצור צבע הארגמן (‘תכלת’ בלשון המקרא) מהחילזון הימי ארגמון קהה קוצים.

המילה Dactylifera היא הלחמה של שתי מילים יווניות: (1) דקטולוס (δάκτυλος) – שפירושה אצבעות וגם פרי התמר; (2) פרו(φέρω) , שפירושה ‘אני נושא’. ניתן אם כן לומר כי שמו הנוסף של העץ הוא ‘הדקל נושא האצבעות’, משמע, יש לו זרוע וכף יד עם אצבעות אדומות, כפי שניתן לראות בתמונה ובכל מטע תמרים.

מדובר ברעיון דרשני לחלוטין, הדקל נושא אצבעות, כמו בלטינית שענפיו הן כפות, אין זה אומר שהאצבעות אדומות, למרות שהשם פניקס קשור בצבע האדום. אין כאן רמז לכך שהאצבעות הן אדומות, שוב, כאמור לעיל, סביר ששמו של העץ מבטא את צורתו הכללית, דקל נושא אצבעות, משום שעץ הדקל נראה כנושא כפיו השמימה, ואף מצוות לקיחת כפות התמרים, מעבירה את הרעיון הזה: ‘נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמים’.

(צלם לא ידוע, אם ידוע לך בעל הזכויות – נא להודיע לנו)

הקטע הבא סתום לחלוטין:

בספר נחמיה (שנכתב בערך במאה ה-6 לפנה”ס) קורא פחת יהודה לבני עמו לצאת ולקיים את חג הסוכות כהלכתו: בחצרות, על גגות הבתים ובחצר בית אלוהים. אלא שאין בדבריו התייחסות לארבעת המינים כי אם רק  לאיסוף ענפים להתקנת סכך לסוכות: “צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב” (ח טו). כלומר, נחמיה אינו מזהה את כפת התמרים עם ענף הדקל.

מאי כלומר? אין בנחמיה שום רמז לכך שנחמיה  מזהה את כפת התמרים עם הסנסנים, ברור שנחמיה מחליף את המונח ‘ענף’ ב’עלה’, בתורה נאמר ‘ענף עץ עבות’, ונחמיה אומר ‘עלי עץ עבות’, ברור שהאנשים לא הלכו ללקט עלים, אלא ענפים, ואם כן ‘עלי תמרים’ = ‘ענפי תמרים’. תמר הוא שמו של העץ, כזכור.

תיאור מעניין על אופן בו צוין חג הסוכות, מביא ספר מקבים ב’ (י ז), שם אנו קוראים על חגיגות לציון טיהור המקדש בכ”ה בכסלו, שנערכו על פי המסורת בשנת 164 לפנה”ס: “ובשמחה הם חגגו שמונה ימים באורח של (חג) הסוכות […] בהחזיקם מטות וענפים רעננים וגם (כפות) תמרים” (בתרגום דניאל שוורץ). במקור היווני נאמר רק καὶ φοίνικας – ‘גם תמרים’ ועל כן, ההפרדה בינם לבין “מטות וענפים רעננים” אפשר שנועדה להדגיש כי מדובר בהבאת הפירות, כמנהג חג הסוכות, ולא ענפים. עם זאת, בסוף חודש כסלו ענפי הדקל היו זמינים להם ואילו המכבד עם התמרים כבר לא, כך שהביטוי נשאר סתום.

נניח שלא כתוב כפות, אלא רק ‘תמרים’, שזה שם העץ כזכור, עדיין הפירוש שמדובר בענפי תמרים סביר לחלוטין, ואילו הסנסנים אינם קיימים בחודש כסליו, כפי שכותב ברוג עצמו. ההפרדה בינם לבין ‘מטות וענפים רעננים’, היא משום שענפי התמר הם חפץ מצווה  מקדשי עתיק יומין.

כך או כך, ההפרדה בין מיני הפירות למיני הענפים עולה גם מתיאור חג הסוכות בספר היובלים, בן אותה התקופה (המאה השנייה לפנה”ס), בתיאור טכס שערך אברהם: “וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים” (היובלים טז לא; תרגום כנה וורמן).

מדובר בדיוק של מה בכך, ענפים הכוונה כנראה ל’ענף עץ עבות’, שמנהג קדום היה לקחת רבים מהם, ולכן נקראו בלשון רבים ‘ענפים’. (לפי ההלכה ניתן להסתפק בשניים, אם כי התימנים נוהגים להרבות הדסים).

יוסף בן-מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מתאר את מנהג הבאת ארבעת המינים: “ולהקריב קרבנות-תודה לאלוהים ולשאת בידיהם זר של הדס וערבות מחובר (עם) לכף-תמרים, ופרי עץ-הדר” (קדמוניות היהודים, ספר 3, י 246;  תרגום, אברהם שליט). ההיסטוריון הגדול מבחין גם הוא בין זר עשוי משני מיני הענפים לבין שני מיני הפירות, ואינו כולל את כפת התמר בענפים.

שוב ברוג מנסה ליישם דרשנות מפולפלת, דוקא בטקסטים רחוקים מדיוק הלכתי ומתורגמים משפות זרות, ההיסטוריון הגדול לא מפריד בין זר לבין שני מיני פירות, אין זכר בדבריו לכך, הוא מתאר את ההדס והערבות כקלועים וטפלים ללולב.

ברוג עצמו מבין שמדובר בתרצנות, שמתאימה למי שמניח כדבריו, אבל בודאי לא מקור לדבריו:

במקום אחר מביא יוספוס תיאור נוסף לחג: “שכן חוק [מנהג] הוא אצל היהודים שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים”. (ספר 13, יג 372). לכאורה הדברים ברורים, אלא שהמקור היווני אינו חד משמעי ודורש הסבר. המונח שתורגם כ’לולבים של תמרים’ הוא θύρσος εk φοίνικων. מילולית: תירסוס (θύρσος) של דקל התמר. יוספוס פונה בכתיבתו לקהל הרומי-הלניסטי במונחים שאולים מעולם התרבות המוכר לו, שיעזרו לאנשים להבין את מראות חג הסוכות.

גם מדברי קדמוניות המקרא, המיוחס לפילון, ועל כל פנים ברור שקדם זמן רב לחורבן, ובודאי לא הושפע מתורת התנאים שאחרי החורבן, מוכח שמדובר בלולב:

“חג הסוכות תחוג לי, וקח לי פרי מהדר של העץ, וענף של תמר, וערבות, ואתרוג, וענפי הדס”

(הרטום תרגם לפי לשון המקרא ‘כפות תמרים’, אבל התרגום הזה הינו מילולי ונאמן למקור, התרגום לקוח ממאמרו של יעקב סטל על הלולב וההדסים במסורות עתיקות, והוא מציין: “לשון המקור הרומי: Et festivitatem scenophegie afferte mihi, et accipietis mihi fructum ligni speciosum et ramum palme et salicum et cedrum et myrti ramos. התרגום המילולי לעברית נעשה על־ידי ד”ר מיכאל שניידר, ותודתי נתונה לו”).

עד כאן הבאנו שיקולים ונימוקים, שאולי ניתן להתווכח איתם, אך עדיין, כל עוד מישהו טוען שאולי ניתן לפרש פירוש אחר, כאמור, אין זה רלבנטי להלכה, כל טקסט נתון לפרשנויות שונות, וההלכה קובעת מה הפרשנות לפיה יש ללכת.

מה שזר ומוזר, הוא שברוג מנסה לטעון טענה היסטורית, שבימי המקדש השני, השתמשו עדיין בפירוש האותנטי כביכול, ונענעו במקדש מכבדות תמרים ולא לולבים.

טענה זו אבסורדית, למי שמכיר את ההיסטוריה של ההלכה כפי שהיא מתועדת בדברי התנאים, הרי גדולי וראשוני התנאים שאחרי החורבן, רבי יהושע רבי טרפון ורבי אליעזר הסתובבו במקדש בירושלים במשך שנים (רבי יהושע היה לוי ושימש במקדש, רבי טרפון היה כהן ותיאר את משפחתו משרתת במקדש), המשנה מתעדת את תקנת רבן יוחנן בן זכאי, העוסקת בנטילת לולב לפני החורבן ואחריו, את זקני בית שמאי ובית הלל עולים לעלית יונתן בן בתירא לדון בשיעור הלולב, את נטילת הלולבים במקדש, ‘מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב’, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית… כל מסכת סוכה, משנה תוספתא ובריתות, מלאה בתיעודים של נטילת הלולב במקדש. להתעלם מכל זה, בלי שמץ דיון, זה פשוט מגוחך.

אפילו הפירוש האקדמי של ספראי, כותב: “נענוע הלולב וההקפדה על שלש פעמים, הם חלק מן ה’ירושה’ של המקדש בהלכות סוכה” (פירוש לסוכה ג ט).

מכיון שכל המקורות עליהם מדמה ברוג להסתמך, נכתבו בימי הבית השני, וכל התיאוריה שלו בנויה על כך שכביכול בזמן החורבן נעשה קשה להשיג תמרים ולכן המירו אותם בלולבים, הרי כל הרעיון בטל ומבוטל.

מלבד שרעיון זה הוא מלמד על חוסר היכרות עם עולם ההלכה, וכי אתרוג לא היה קשה להשיג? והבריתא עוסקת בשאלה של מצב שאין להשיג אתרוג, האם יקח פרי אחר? וקובעת שאין לעשות כך. וכמה התאמצו על הלכות שביעית למרות שהן קשות מנשוא, קושי או מחסור לא היו סיבה לשינוי צורת ההלכה המקובלת והמסורתית, ובפרט כשמדובר בתמרים שהיו מאד נפוצים בארץ, אחד הגידולים המפורסמים שלה באותו זמן, וברור שגם אם היה מחסור בזמן כל שהוא, היו מתמודדים איתו בדרך יותר הגיונית מאשר שינוי המצווה.

חג סוכות שמח לכל קוראי האתר!

כאן ניתן לקרוא את המאמרים שקשורים לסוכות.

ולא לשכוח את המאמר על המים, בחג נידונין על המים!

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
יצחק איזנברג
יצחק איזנברג
1 month ago

חג שמח ותודה על המאמר!
יש להוסיף שבמטבעות מהדור הראשון של החשמונאים כבר מופיעים לולבים אגודים ואתרוגים.

2
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x