לזיהויים של ארבעת המינים ותפקידם

 מה הוא פרי עץ הדר שבתורה?

באנצ”ע ערך אתרוג: “מולדת האתרוג היא הודו או דרום ערב. מהודו הגיע לפרס… יתכן שהיהודים הכירו את השיח בגלות בבל והביאו אותו משם לארץ ישראל… לא ברור הדבר אם פרי עץ הדר שמוזכר בתורה ושמדרש הלכה מזהה אותו עם האתרוג היה מכוון מלכתחלה לפרי זה”.

בנוגע למוצא האתרוג, ישנן דעות שונות של החוקרים בנושא: טולקובסקי (“פרי עץ הדר” הוצ’ מוסד ביאליק תשכו) סובר כי האתרוג הובא רק בשלהי התקופה הפרסית, לעומתם פלדמן (צמחי התנ”ך, הוצ’ דביר תשיז) וחוקרים לועזיים אחרים (גאליזיו פרארי ודה קנדול) סוברים כי האתרוג הובא לישראל רק במאה השישית לפנה”ס. ואילו Goor וכן Moldenke ו-^[1]Anderson סוברים כי האתרוג היה ידוע בארץ גם בתקופות קדומות יותר, אנדרסון מציין כי את האתרוג נטעו בגנים התלויים בבבל בתקופה קדומה מאד. כך הארכיאולוג הצרפתי לורה זיהה ציורי אתרוגים במקדש בכרנך שבמצרים משנת 1500 לפני הספירה, וכן טען כי מצא אתרוגים בקברים מצריים (מובא אצל טולקובסקי, המטיל ספק בעדותו, כמו גם בעדות נוספת של ארכיאולוג צרפתי שזיהה אתרוגים במצרים). גור ונורוק דיווחו על זרעי אתרוגים שנתגלו בעיר הבבלית ניפור (ארם נהריים), אך מנגד טענו חוקרים אחרים שאין הוכחה שהאתרוג אכן גדל בבבל, ולא שהאתרוגים הובאו כמנחה למלך. כך שמסקנות המחקר בהחלט אינן חד משמעיות. החוקרים מודים שהאתרוג היה בערב בימי יציאת מצרים, ומערב למצרים או לסיני אין הדרך רחוקה כל כך, ושיירות מצויות.

פליקס כותב “לפי מסורת קדומה זהה עץ ההדר עם האתרוג שצורתו הוטבעה במטבעות החשמונאיים ובפסיפסים קדומים… יש הסבורים שניתן לזהות את האתרוג בציורים מצריים מהמאה הטו’ לפנה”ס ואמנם נראה שזרעי האתרוג הובאו לארץ יחד עם שאר הבשמים הטרופיים מן המזרח ושהשימוש בו לצורך מצוות נטילת המינים הביא לריבוי תפוצתו בארץ זמן רב לפני היוונים והרומאים… נראה איפה שהמסורת על זיהוי האתרוג עם עץ הדר היא מהימנה”, (עולם התנ”ך ויקרא כג).

חכמינו היו בקיאים היטב בפירושי החי והצומח שבמקרא, וראה למשל דברי הבוטנאי מיכאל זהרי: “לפי הפירוש הרווח הוא שמו של Pinus עץ המחט האופייני ביותר של הרי הארץ, על סמך פירוש זה מכונה כיום הPinus בעברית המודרנית בשם אורן, אבל פירוש זה מוטל בספק, הוצעו עוד פירושים אחרים… הפירוש הרביעי מסתמך על ביאור האמוראים למלה ארנים… וכנראה הוא הנכון”, (אנצ”מ ערך אורן).

בנוגע למנהג השומרונים להשתמש בארבעת המינים לבניית הסוכה, שיש הסומכים אותו לדברי נחמיה שלקיחת המינים היא “לעשות סוכות”. אבל כנראה כוונתו היא לעשות את חג הסוכות, כמו “ועשה פסח” שהוא מעשה כל הפסח, בספר מכבים (ב י) מוזכר נענוע כפות תמרים, וכן בספר היובלות (טז ל). בקדמוניות היהודים (יג יג ה) מוזכרת רגימה באתרוגים (במקביל למשנה סוכה פ”ד מ”ג). וכן מוכח מהמשך המקרא בנחמיה: פסוק טז מספר “ויעשו להם סוכות” ופסוק יז מסכם שוב “ויעשו סוכות”. כך גם ההשוואה של דברי הימים ב ל א, אל ל יג, מלמדת כי עשה פסח היינו חגיגת כל החג. (ובמשנה נדרים טז. נקבעה הלכה שהנודר מעשיית סוכה, מתפרש מישיבה בסוכה, כי הכוונה לעשיית מצוות החג).

כל זה לא מפריע לג. אלון (“לחקר ההלכה של פילון”, מחקרים א, עמ’ 112) לקבוע כי היות ופילון אינו מזכיר את נטילת הלולב, יש להסיק כי המצווה לא היתה רווחת לפני ימיו, ומה בדבר ספר מכבים? ושאר המקורות שהוזכרו? האמנם פילון הוא חזות פני ההלכה, יותר מן המשנה עצמה?[2] עצם הלימוד מן ההעדר אינו נכון, ודוגמאות הרבה יש בדבר להשמטות שונות של דברים שהיינו מצפים לראותם מוזכרים.

בנוגע לעץ עבות, אבן עזרא לויקרא אומר: “ועלי עץ עבות (נחמיה ח טו) טענה על קדמוננו וכן מין הדס אין אילנו גבוה והנה הם שני מינים גבוה ונמוך והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עינים ידע סוד המצוה הזאת”, (ויקרא כג מ). אבל בנחמיה כותב אבן עזרא: “עץ שמן ועלי עץ הדס ועלי תמרים, הווי”ן אינם מוסיפים על הענין רק טעמו או עלי עץ שמן או עלי הדס וכן ומקלל אביו ואמו, וההדס והעבות ידענו מן הקבלה שהם עץ אחד וכן אמר המתרגם עבות הדסין על דרך קצרה רק יש בו מינין הנמצאים בשלשה עלים הוא הנקרא מין מעשה עבות”. הרי ההדס והעבות עץ אחד גם לפי אבן עזרא,[3] אבל אין זו סתירה לפסוק, שהם שני מינים ש”יש בו מינים… הנקרא מין מעשה עבות”, על כן ציוה נחמיה להביא הדסים באופן סתמי, כל שייך למין ההדסים שהם צמח יפה וריחני לקישוט וסיכוך, וכן להקפיד על המין “עץ עבות – ככתוב” לצורך מצוות לולב. וכנראה גם ראשית הפסוק הולך על דרך זו: “עלי זית ועלי עץ שמן” הם גם צמד יוצא דופן, ולרוב המפרשים, בעץ שמן הכוונה לזית (רש”י תרגום יונתן אבן עזרא במלכים א), דהיינו שהוא כינוי כללי לעץ המוציא שמן, וגם כאן ציוה נחמיה להביאם משני סבות, אולי כעלים לסיכוך, וכשריגים נושאי פירות מפיקי שמן.

בודאי אין לטעון כי “עץ” פירושו דוקא גבוה, ההגדרה של עץ לפי חכמים אינו בגבהו והקיפו אלא בכך ש”אין גזעו מחליף” כלומר שהוא שב וצומח מתוך גזעו שנה אחר שנה בלא להתכלות, לכן מברכים על הבננה בורא פרי האדמה למרות עובי הגזע והגובה המרשים, שכן גזעה מתייבש ואין היא קיימת לכל השנים כעץ. גם פשתן נקרא עץ בספר יהושע (ב ו), למרות שהוא בקושי ראוי לשם שיח לפי גבהו. ועל הדס מברכים “בורא עצי בשמים” לפי הגדרת ההלכה.

בזמן האחרון פרסם לבלר אחד מאמר בשם ‘האתרוג ומסורת מתן תורה‘,  בו הוא מאריך עד לאין קץ בנסיון עלוב להוכיח כי האתרוג לא היה בארץ בימי הבית הראשון ועוד קודם לכן, הוא כותב: “הראיות לאיחור חדירת האתרוג לא”י מצטלבות מחמישה כיוונים שונים – לשוני, טקסטואלי, ארכאו־בוטני, ייצוגי ומנהגי קהילות עתיקות – ומצטברות לכדי קייס מוצק בו כל הראיות מובילות לאותה מסקנה”.

הבעיה שלמרות הלשון המדברת גדולות, לא הובאה שום ראיה, אפילו לא אחת לאיחור חדירת האתרוג.

העובדה שמקור השם ”אתרוג’ אולי בפרסית (אולי מקור המלה הפרסית הזו מעברית? או משפה עתיקה אחרת? הכל בנוי על השערות כרס), אינה מוכיחה שום דבר בנוגע למקור הפרי, גם שמות החודשים בעברית מקורם בבבל, עולי בבל הביאו איתם הרבה מושגים משפתם, ואף אותיות ספר התורה השתנו לכתב אשורי, ובירושלמי נאמר גם ששמות המלאכים עלו מבבל. יתכן בהחלט שפרי זה נקרא בשם עברי אחר בימי הבית הראשון, לפי הירושלמי כשנאמר במקרא ‘תפוח’ הכוונה לאתרוג.

הראיות הטקסטואליות שאין אזכורים לאתרוג וכו’, חסרות כל משמעות, אין לנו טקסטים מימי הבית הראשון. כל הטקסטים שלנו העוסקים בנושאים כאלו התחילו להיכתב רק אחרי התקופה הפרסית, ולכן אין ממה להביא ראיה. הטקסטים היחידים מימי הבית הראשון הם ספרי נביאים ראשונים, ואין שום סיבה או הכרח למצוא שם את האתרוג, כמו עוד מצוות בתורה שלא נזכרו, יתכן שזה הוא התפוח הנזכר כמה פעמים, ויתכן שנקרא עדין פרי הדר כמו שנקרא בנחמיה ולא כונה אתרוג.

אין שום ראיה בוטנית, מלבד שלא נמצאו הוכחות בוטניות לקיומו של האתרוג בישראל, שזה כמובן לא מפתיע. לא כל דבר משאיר עקבות בארכיאולוגיה כולל אפשרות לתארך. כפי שכתבנו בראשית המאמר האתרוג בודאי היה קיים בעולם העתיק בזמן מתן תורה, ויש לכך עקבות בוטניים, ולכן אין טעם לטעון כאילו יש הוכחה שהיה במקום זה ולא במקום אחר. יש לזכור שמן התורה נוטלים אתרוג רק במקדש, ולא בכל בית כנסת בארץ, לכן אין סיבה לחשוב שהיו אתרוגים בכל רחבי הארץ. (הסיבה שאינו בכלל המינים שנשתבחה א”י, משום שאין הוא מין שגדל כאן יותר ממקומות אחרים, א”י לא השתבחה בגידולי אתרוגים. מלבד מה שהמינים האלו הם מינים בסיסיים בתזונה, והאתרוג אינו בסיסי בתזונה כלל ויכול לשמש לכל היותר כתבלין. יתכן שהרומאים ראו בו בעל סגולות מיוחדות, ואילו במזרח התיכון, במדה והיה קיים לא ראו בו חשיבות גדולה, זה ענין של תרבות, ולכן לא טרחו לצייר אותו וכדו’. בכל מדינה יש את החפצים המודגשים שלה והחשובים לה מבחינה תרבותית, הערבים בא”י קשורים מאד לזיתים, והיהודים מגדלים תפוזים, פעם גידלו כאן ארטישוקים וכותנה והם היו סמל לאומי, ואחרי כמה עשרות שנים זה השתנה, וכך הלאה).

העובדה שתרגום השבעים אינו מתרגם ‘אתרוג’, לא מוכיחה דבר, הוא תרגם מלולית את המלים ‘פרי עץ הדר’, ולא עסק בזיהוי, מכיון שגם לפי טענת הכותב האתרוג הגיע עם עולי בבל, הרבה לפני תרגום השבעים, הרי שאין כאן התחלת טענה.

ה’ראיות’ מספר מקבים וממנהג עדות שמיחסות עצמן ליהדות במדת מה, שלא מוזכר האתרוג, מגוחכות, שהרי לא במקבים ולא במנהג העדות האלו מוזכר שם של פרי אחר, ולכן אין מהן שום ראיה לשאלה מה הוא ‘פרי עץ הדר’, אין כאן ביטוי כלל למצוות התורה הזו, וכיצד ניתן לפרש אותה. הרי גם אם נטען שפרי עץ הדר המקורי בתורה הוא האבטיח למשל, הרי אינו מוזכר במקבים ולא במנהג האתיופים, ולכן יש הוכחה נגד כל פרי שיהיה… המשפט “לו כוונת הכתוב המקורית של הכתוב הייתה “נענע לולב, אתרוג, הדס וערבה” יש להניח שקהילות עתיקות אלו היו משמרות משמעות זו”, מעיד על הנחת כותבו, שהכוונה המקורית נשמרת דוקא אצל כתות פורשות כמו השומרונים שנלחמו בישראל ושנאו אותם למשל, ואילו אצל שומרי המסורת לא, מסתבר שיש כאלו שחושבים להיפך, יש להניח ששומרי המסורת היו משמרים את המשמעות המקורית, ואילו הכתות הפורשות לא בהכרח. הן היו רחוקות ממרכזי המסירה, הן לא לקחו את הדברים כ”כ ברצינות.

הרומאים והיוונים שכתבו על מדעי הטבע הכירו בודאי הרבה יותר את התרבות הפרסית שבאה איתם במגע של דורות מאז ימי אלכסנדר, ולא את מצוות היהודים. בזמנם היהודים בודאי נטלו את האתרוג, אלא שמבחינתם הוא היה פרסי, כפי שהתקבע בתרבותם, זה לא אומר שלא היה בישראל, וברור שהיה בעוד מדינות מלבד פרס עוד קודם כמו שהראינו לעיל.

הערות:

[1]  ראה: Goor, A. & M. Nurock, 1968. The Fruits of the Holy Land. Universities Press, Jerushalaim

Moldanke, H.N. & A.L. Moldenke, 1952. Plants of tha Bible. Chronica Botanica Compani, Waltham, Massachusettes

Anderson, D.A., 1979. All the Trees and the Woody Plants of the Bible. Word Books, United States. P. 100, 175

[2] “לפילון ידיעה מועטה בתורה שבעל פה, וכך למשל לא ידועה לו כל הרחבה הלכתית בענין ‘לא תבשל גדי בחלב אמו’, הדעה כי סטיותיו המרובות בהלכה לפרטיה משקפות את מסורת התורה שבע”פ של אלכסנדריה מוטלת בספר” (אנצ”ע, פילון, 662).

[3]נראה שכוונת האבן עזרא בפירושו לויקרא שישנו מין נוסף של עץ עבות שדומה יותר לעץ, אך ניכר שהוא אותו מין לפי הגדרתו “עבות” (אופן גדילת עלי ההדס, כ”מעשה עבות” המוזכר בשמות כח יד). בשעת נתינת התורה הוגדר “עץ עבות” כפי שהוא נראה באיזור המדברי, אך לאחר מכן נשתמר בעיקר הסוג המצוי בישוב, הקרוב יותר במימדיו לשיח (אם כי גם הוא יכול להגיע לגובה של חמשה מטרים! ולפי ההלכה מברכים עליו בורא עצי בשמים).

תופעה זו יראה הגולה מארץ אדום לקידר, ככל הנראה מאיטליה לספרד (איטליה – אדום בפי חכמינו, נתבאר במקום אחר מקור הדבר). קידר היא כינוי לערבים, ובהתחשב בכך שהאבן עזרא נדד בימי חייו מספרד לאיטליה, הגיוני שעל מעבר זה ידבר. וכנראה ששם לב במעברו מספרד החמה לאיטליה האירופית יותר בשינוי מיני הצמחים כפי תנאי הגידול, ולזה כוונתו – למין המשתנה לפי האקלימים.

אבל אין לפרש כוונתו כי עבות אינו ההדס מכין שההדס נמוך ואינו עץ שהרי האבן עזרא אומר “הנה הם שני מינים גבוה ונמוך”, אך היכן “הם שני מינים גבוה ונמוך” אם הוא בא ברעיון חדש כי עץ עבות הוא עץ חדש למסורת היהודית ובלתי ידוע לנו, כיצד הוא יודע כי הוא גבוה? ובפרט כיצד “הגולה מארץ אדום לארץ קידר ידע סוד המצוה הזו”, אם ישנו מין מסויים שהאבן עזרא החליט בו במקום לכנותו “עץ עבות” והוא נמצא בארץ קידר מדוע צריך לגלות דוקא מאדום אל קידר לשם כך, ומה שייך הדבר לגלות בבל?