נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

לזיהויים של פעור ומרקוליס

במשנה (סנהדרין פ"ז) נאמר "הפוער עצמו לבעל פעור, זוהי עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זוהי עבודתו". זהו אחד התיאורים המוכרים, המגחיך את העבודה זרה ועובדיה.

 

לזיהויים של פעור ומרקוליס

במשנה (סנהדרין פ"ז) נאמר "הפוער עצמו לבעל פעור, זוהי עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זוהי עבודתו". זהו אחד התיאורים המוכרים, המגחיך את העבודה זרה ועובדיה. כפי שמקובל להסביר, הרי שעובדי ע"ז היו עושים צרכיהם בפני (או על) בעל פעור, ורוגמים באבנים את המרקוליס.

פעור

במשנה לא נאמר כלל שבעל פעור עבודתו בעשיית צרכים. אלא "הפוער עצמו לבעל פעור", שמשמעות הדברים היא גילוי הגוף. ולפיכך חייב מיתה גם אם לא עשה צרכיו אלא רק פער עצמו. וכן במקום הראשון בו נזכר בעל פעור (במדבר כה ג) לא מדובר כלל על עשיית צרכים. בתורה נאמר: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב: ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן: ויצמד ישראל לבעל פעור". הרי שהחטא היה שאכלו מזבחו והשתחוו לו, ומלבד זאת גם בנות מואב שפיתו את הישראלים, הכשילום בחטא של זנות. וכמו שפרש"י שם: "כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה". הרי שעבודת הפעור היתה בהשתחוויה, לדמות מסויימת.

וייתכן באמת שכל פיתוי הזנות בא לגרום לישראלים לפשוט בגדיהם, וברגע שעשו כך הרי עבדו את בעל פעור בעבודתו. ומה שכתב רש"י שהיא מוציאה דמות פעור מחיקה, הוא בכדי להסביר, שכשהגיעו הישראלים למקום, לא ידעו אפילו שיש ע"ז בבית. ורק כשהתחיל לפשוט בגדיו, נמצאת הע"ז מולו, ונמצא עובדה בעבודתה. והתחכמות כזו מתאימה ללשון הכתוב "כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" (במדבר כה יח). דהיינו שנעשתה הכשלת הישראלים ע"י מעשי נכלים, המתאימים באמת לבלעם הקוסם. אבל אם היו צריכים להתחכם כ"כ כדי לגרום לישראלי לעבוד ע"ז, ברור שלא היו יכולים לגרום לו לעשות מעשי פחיתות שאינם מתאימים לבעל צלם אנוש כמו להשתחוות במקום שהוא כבית כסא וכולם עושים צרכיהם שם תמיד. ובכלל אין בן אנוש יכול לשהות במקום שכזה אפילו רגע, הלזה פיתוי יקרא? וכן כתב גם ב"תרגום יונתן": "ושריאו עמא לאופסא קדושתהון ולמפער גרמיהון לטופסא דפעור ולמטעית בתר בנת מואבאי דמפקן ית טופסיה דפעור מתותי פסקייהון". הרי שזה היה חטא פעור, שפערו עצמם מול טופס של פעור (לביאור המושג "טופס של פעור" ראה להלן). וכן בתיאור שבסנהדרין קו ע"א: "אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, והוא אינו יודע שעבודתה בכך" (וכן במדרש אגדה במדבר כה).

והנה מעניין מאד לראות את דברי נשיאי ישראל אל בני גד ובני ראובן: "המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה'" (יהושע כב יז). קביעתם "לא הטהרנו ממנו עד היום הזה" צריכה ביאור, מנין להם שלא נטהרו מחטא זה? ומי בדיוק לא נטהר, הרי כל הנצמדים לפעור הומתו. ואם הכוונה לכפרה בשמים למצב העם וכדו', מאן סליק לעילא ואתי? (מכות כג) ואיך נהיה כל כך פשוט הדבר, (לפי הפשט, טהרה אינה כפרה. ועי' גם בסוטה יד שקבורת משה מול פעור מכפרת על עוון פעור. וכן בספרי ואתחנן אי' "עוון פעור כבר מחול לכם", והוא ע"פ הנאמר בפנחס "ויכפר על בני ישראל" במדבר כה יג). ואפשר לפי הפשט, שהכוונה היא שבאמת עדיין היו לפעמים מעטים מבני ישראל הולכים לפעור (וכן מוכח בחידושי חת"ס סוכה לא. שמוכיח שהיו רשעים בדורו של יהושע ממה שאמרו שלא היטהרנו מעוון פעור). ובאמת ראוי לבדוק את הדבר, האם באמת כל כך פיתוי גדול יש בדבר עשיית צרכים על הפסל, שלבני ישראל בדורו של יהושע, שהיה נקי מעבודה זרה, היה נסיון כה גדול להיצמד לפעור.

והנה "פעור" הוא שם מקום, בו עברו בני ישראל במסעותיהם. על ראש הפעור עמדו בלק ובלעם בכדי לראות את מחנה ישראל (במדבר כג כח), ואפשר ש"ראש הפעור" הוא הר גבוה הקרוב לפעור. חניית בני ישראל האחרונה היתה "בגיא מול בית פעור" (דברים ג כט), ושם נקבר משה (דברים לד ו). קבורת משה היתה בארץ מואב, אבל היא מוזכרת גם כנחלת גד (דברים לג כא), ואילו בנחלת ראובן אנו מוצאים את העיר "בית פעור" (יהושע יג כ). ומכאן עולה כי בעל פעור הוא באיזור המפגש שבין נחלת גד ונחלת ראובן לארץ מואב שממזרח להם. ובפשטות בעל פעור נעבד במקומו, ולא במקומות אחרים, שכן לכל ארץ היתה אלהות שלה. הכנענים היו עובדים לבעל, והמואבים לכמוש, וכו'. וייתכן באמת שהפיתוי לעבוד את בעל פעור היה מצוי דוקא אצל בני גד ובני ראובן ששכנו אצל הפעור, ולכן אמרו להם הנשיאים "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה".

ואין לתמוה מה עשו המדייניות בארץ מואב. כי המדיינים היו אנשי מדבר הנעים גם בארצות שלא שלהם. המדיינים הם מבני קטורה, וארחותיהם כישמעאלים, ואף נחשבים לפעמים כישמעאלים (ראה בראשית לז ועוד רבים, וגדעון אומר במפורש על המדיינים "כי ישמעאלים הם" שופטים ח כד). מדרכם היה לחמוס ולבוז ארצות ידם בכל ויד כל בם (ראה שופטים ו), והם היו נודדים.[1] ולכן אין פלא שישבו והסתובבו גם בארץ מואב, (ראה בראשית לו לה על מלך אדום שהכה את מדין בשדה מואב. בבראשית כה ו שלח אברהם את בני קטורה אל ארץ קדם, ולא מוזכרת ארץ מדין), ארץ מואב היא חבל הארץ הגיאוגרפי שהיה מיועד למואב, אבל לפעמים חלקים ממנו היו בידי מדיין (כמו שחלקים מארץ ישראל היו ביד נכרים בתקופות שונות והמקום נקרא עדיין א"י. ולכן בבמדבר כה מוזכר שזנו אל בנות מואב כי הכל חד הוא כי המדינים האלו נקראו גם מואבים כי ישבו בארץ מואב). ובנביא מונה את כל החמסנים יחדיו: "ומדין ועמלק וכל בני קדם נפלים בעמק כארבה לרב" (שופטים ז וכנר' ע"ז מדבר תהלים פג), בני קדם הם הערבים (ארץ קדם – היא ערב), וכל שוכני המדבר האלו היה דרכם לחמוס את תושבי הערים (עמלק היה מזרע עשיו, אבל אימץ לו את ארחות הישמעאל הפרא אשר ידו בכל, ובכתבי הערבים מוזכר העמלקי כאחד משבטיהם, ראה תקופות בתהו חלק א' 'עמלק'. בקוראן מוזכרים המדיינים פעמים רבות, כי הם חלק מאבות הישמעאלים).

ונראה כי גם את עבודת בעל פעור יש להבין מתוך מושגי התרבות המדיינית ישמעאלית. אצל עמי קדם לא מצאנו בכלל רצון להכניס אנשים תחת דתם, לא היה בכלל המושג של "מסיון" במובן של שליחות להכנסת אנשים ב"אור האמת". ודוקא על אברהם מסופר כי כשהיו אורחים באים אצלו היה מלמדם לברך לה'. ויש מקום להבין את הדבר על פי צורת חיי הנודדים. ידוע שכלל גדול אצל הישמעאלים והנודדים שבבא אורח לאהלם הם מחוייבים להאכילו ולהשקותו ולארחו, וגם אם חפצים הם להרגו – יעשו זאת לאחר האירוח. והכלל הזה התפתח מתנאי המדבר, בהם חייב האדם לסמוך על אחרים, ואחרי שהולך כברת דרך ונגמרים המים שבכליו, אין לו שום דרך אחרת להשיג אוכל או מים מלבד לסמוך על הנודדים האחרים המצויים במקומות השונים. ולכן, בכדי לחיות, הסכימו כולם על הכלל הבסיסי הזה, שהאספקה הבאה מן האל, צריכה להיות לכל, בין לאוהב בין לשונא.

אמונת הנודדים, כרוכה מאד במקומות ובטופוגרפיה. עם היושב בארצו, בונה במרכז העיר בית מפואר לאלהיו, ושם עובדו. היוונים תמיד עבדו את אליהם באקרו-פוליס (העיר העליונה), ולא בשום מקום אחר. הנודדים אין להם מקום מכובד, ואין להם מבנים, והם מייחסים חשיבות לתצורה הטבעית של מקומותיהם, ובפרט המדבר העשיר בצורות. (בעיני המוסלמים הר גמל הוא אחד מתחנותיו של מוחמד, משום שיש לו כעין דבשת, ולכל הר, מעיין, או בריכה, יש להם סיפור אגדה מיתולוגי). בני קדם עבדו את ההרים הגבוהים, ואת הגאיות. ובפרט בנאות מדבר, המספקים שפע וברכה, תמיד היו שם מקומות עבודה זרה רבים ומגוונים.

ולכן השיירות ההולכות במדבר, הנעצרות על כרחן בנאות מדבר או במקומות אספקה אחרים, תמיד צריכים הם לטובת הישמעאלים המקומיים. המאמינים באלהות כל שהיא המיטיבה לאותו מקום. וכך אנו מוצאים את בני ישראל סובבים בבעל גד ובבמות בעל ועוד מקומות כאלו שהשם 'בעל' מוכיח עליהם ששמשו לע"ז. והוא סוג אמונה מיוחדת ששלטה באיזור המזרח התיכון, שבכל מקום יש 'בעל' מקומי הנקרא על שמו. ואותם השוכנים בבעל המקומי, חפצים ביקרו של הבעל שלהם, בכדי שישפיע להם את טובתו המדומה. ומכאן נולד מנהגם שהנהנה ממקומו של הבעל צריך לעבוד אותו. בהתאם למנהג הרווח בכלל בימי קדם שכל אל שולט בארצו (וגם בני ישראל התייחסו לכך, שהעוזב את א"י כאילו הולך לעבוד ע"ז, כי בפועל מצטרף לחברה העע"ז, וכל מעשיו שם מתפרשים כאילו עובד אלהים אחרים. כמאמר דוד "לאמור לך עבוד אלהים אחרים", ונעמי "שובי אל עמך ואל אלהייך", ויפתח "אשר יורישך כמוש אלהיך", ועוד כיו"ב).

בני ישראל שהיו מהלכים במדבר, בלי ספק יצאה נפשם למקום ישוב של בני אדם, לקנות ממאכליהם, ולצאת מהמדבר הגדול והנורא. וכפי שסיפרו חכמים (יומא עה:) שהיו קונים אוכל מתגרי אומות העולם (ולהאמור שם היה זה דבר רגיל שמחמת זה נצטוו כל הלוחמים לקחת יתד על אזנם). וחלק מן החניות היו בנאות מדבר, שמצאו בהם עינות מים ותמרים. וכן החניה בשטים הסמוכה לבעל פעור, גרמה לבני ישראל להיכנס אל המקומיים, ולקנות ממאכליהם ומשקיהם (וכן בסנהדרין קו. מתואר שעשו כעין שוק שמוכרין בו כלי פשתן וכך נכנסו בני ישראל. והשם שטים מלמד על עצי שיטה, דהיינו שהיה שם מקום צל ועצים וכנראה גם מים, וביואל ד יח מוזכר נחל השטים). ואולי גם מקנה רב לא היה מצוי כל כך לקיים בשנות נדודים רבות ללא מרעה (לא שמענו שהצאן אכלו מן). ואלו ארחו אותם כמנהג וכמשפט, וישחטו להם כבשים, וגם ציפו מהם שיתנו כבוד למנהגי אלוהותם, כפי שהיו עושים בלי ספק כל הנודדים האחרים. ומכאן התפתח מעשה בעל פעור כפי שמתואר בתורה. ולכן גם אם נניח שפירושינו לעיל במקרא של יהושע כב נכון הוא, שבני ישראל נצמדו במקצת לפעור, אין הכוונה שהלכו לחפש להם אלילים. אלא שבנדודיהם ובעבודתם היו מזדמנים למקום חניית ישמעאלים ובני קדם, ונהנו מזבחיהם ולשם כך היו גם מכבדים את אליליהם.[2]

אמנם מדברי חכמינו למדנו עוד שתי נקודות: 1) פעור היה מצוי גם בשנים מאוחרות יותר, ובעוד מקומות. 2) לפני פעור היו בני אדם עושים את צרכיהם. ושני הדברים האלו נראים בלתי מתאימים לתיאור שבתורה ולדרך בה הוא מתפרש.

ונצטט כאן מן התלמוד:

"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה – תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם, עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם. כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים: במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין, ושותין שכר,[3] ומתריזין בפניה. אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה זרה בכך", (סנהדרין סד.).

תנו רבנן: מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: ולא יהודי אתה? – אמר לה: ומאי איכפת ליך. נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו, והיו כומרין מקלסין לו: ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך (שם, וכן בירושלמי כאן "מעשה בסובתא מאולם וכו'", ויש שם עוד עדות על פעור, תובא להלן).

אם על המעשה הראשון עדיין היה ניתן לומר שלא נתפרש זמנו, והוא מן האגדה המתארת את מעשה פעור התיאורטי או שהתרחש בעבר. בא הסיפור השני ומתאר שמו של אדם, ומעשה שאירע בסיטואציה מסויימת, כפי הנראה בזמניהם. וכיון שבמשנה לא נזכר אלא שפוערין בפניו, אימתי נהיו עובדי ע"ז כל כך מחמירין שהוצרכו להוסיף ענין עשיית הצרכים, ועוד לקלס את המקנח בחוטמו? קל לנו יותר להבין את הקניבלים אוכלי האדם, מאשר את ההתנהגות הזו. וכן יש לברר מה הוא בדיוק בעל פעור, במדרש המובא לעיל מוזכר "טפוס של פעור", דהיינו צורה מסויימת. וצורה זו היתה צורה אשה יפה, כמבואר במדרש שיר השירים: "יפה את רעיתי כתרצה, אלו נשי תירען… נאוה כירושלם, שכל מי שהוא רוצה ומבקש טיפוסים של פעור, היה הולך ומוצאה בירושלים, הה"ד (ישעיה י) ופסיליהם מירושלם ומשמרון" (שה"ש ו ד). הדברים אמורים לשבח, שהרוצה לעשות דפוס של אשה נאה לשם עבודת פעור, מבקש אשה נאה בירושלים ועושה על פי דמותה (המפרשים פירשו בדרכים אחרות).

ונראה כי גם בזמן חז"ל היה המנהג הזה מנהג הערבים, ואילו עובדי האלילים המערביים – היוונים והרומיים לא היו חלק מענין זה. כפי שנתבאר לעיל, ענין הע"ז המקומי אצל הערבים היה בעיקר במקומות חנייה, ולעומת עובדי האלילים המערביים, שהיו מכבדים את אליהם כדמויות יפות תואר ורמות מעלה, ומתארים אותם כאבות האומה. הישמעאלים היו עובדים לשדים ולרוחות המדבר שהיו מפחידים אותם בלילות. ונראה כי לא היו יודעים בדיוק למי עובדים. בכל מקום היו עובדים לאותם השדים והרוחות של המקום, ויש להם את שד המערה, ושד המעיין, שד החרוב, וכו'.[4] בעיקרו של דבר נובע ענין זה גם מהיותם בני אברהם, שאינם מאמינים באלילים כמהות ההוייה, אלא שהם נמשכים לאמונות מקומיות עלומות. אבל לא היו לישמעאלים בתקופה הקדם איסלמית אלילים מוגדרים.

כאמור עבודתם במקומות החניה ונאות המדבר היה לברכה ולשפע של המקום. וידוע כי כל עבודת הפריון והשפע בעולם העתיק היו לצלמים של נשים פרוצות (פסל של אשה ללא בגדים), כפי שהיה נפוץ אצל הכנענים ("אלת פריון", אלא שאצל הערבים אין שמות של אלילים. ונראה כי טופס של פעור הוא צלמיות פריון. ואולי הכוונה במדרש שה"ש דלעיל שבעתיקות א"י נמצאו רבות כאלו כי הכנענים הרבו בהן). האדמה נמשלה לאשה (גם אצל חז"ל תענית ו. ועוד ולכן נקראת עונת הגשמים רביעה, וכן ע"פ הקבלה הארץ הוא הנוקבא המקבל ובסוד ריבועא, לעומת השמש הנותן בסוד עיגולא) ופוריות האדמה סומלה באשה פוריה. ולכן ייתכן שפיתוי בנות מדין לא היה רק תרגיל נוכלות בעלמא, אלא שבאמת חשבו שמעשים הקשורים לפריון מביאים ברכה במקום (בדומה לזה מזכיר הרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ז מנהג של כת עובדי אלילים, שבכדי להביא ברכה מדומה לנטיעה, נהגו שאשה תעשה את הנטיעה, ובזמן הנטיעה יבעל אותה גבר), וזו מחשבה שנח מאד לחשוב אותה, כפי שכותב הרמב"ם שם: "ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכ"ש למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התועלות בתועלות ההם". אבל עיקר הדברים נראה שלא תמיד היו מגיעים עד כדי כך שמוסרות עצמן, אלא מספיק היה שמתנהגים בפריצות ומגלים את הגוף (וראה סנהדרין קו. רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן[5]). ובעת מעבר בני ישראל עשו השתדלות מיוחדת לפתותם, מכיון שידעו שהם מבורכים על ידי האל, וכל הנוגע בהם יקדש. וכשם שבני ישראל מתברכים להם בלחם אבירים ובמעינות מים, יקבלו גם שכניהם המדיינים מעט ברכה.

ויש לשער כי ברבות הימים התפתח מנהג הפעור, ועבר ממקומו המקורי לעוד הרבה חניות דרכים (ובע"ז מט. אמרו אין קלקלין לפעור, דהיינו שלא היה עשוי בצורה של מקדש עם קלעים וכדו'). ומכיון שלערבים לא היתה משנה אלילית סדורה, היו מעתיקים טופס קבוע. אלא שענין זה של גילוי הגוף אינו יכול להפוך למנהג קבע בחברה של בני אדם השפויים בדעתם. ולכן התחכמו בעלי החניות והתקינו צלם במקום שאנשים מגלים את גופם בכל ענין, בבית הכסא. גם ענין בית הכסא קשור לפריון ולברכה, (על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר מר זוטרא זה בית הכסא, אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, ברכות ח.). וכך מבואר מן המעשים שהבאנו לעיל ושנביא להלן, שהעולם לא היו יודעים את הרעיון של פעור המחודש.

כי כך היה המעשה בסבטא בן אלס, שהובא לעיל, ואמנם בספרי יש בו דבר חידוש ונביא אותו בלשון הספרי:

שוב מעשה בסבטיא מאולם שהשכיר את חמורו לאשה גויה כיון שיצתה לפתחה של מדינה אמרה לו המתן עד שתכנס לבית עבודה זרה שלה לאחר שיצתה אמר לה המתיני לי עד שאכנס ואעשה גם אני כדרך שעשיתה אמרה לו אפשר אי אתה יהודי אמר לה ומה איכפת לך נכנס וקינח עצמו בחוטמו של פעור והיו כל הגוים משחקים לו ואומרים מעולם לא עשה אדם אחד כיוצא בזה (ספרי, במדבר קלא).

הרי לנו שהיהודי שגר באיזור, לא ידע כלל מה הוא פעור, נכנס לבית הע"ז ועשה בה צרכיו. ויש לשים לב גם שהפעור היה "כיון שיצתה לפתחה של מדינה", בחניית דרכים. כל מקום החניה נקרא בית ע"ז, אבל היה בו חדר שעשו בו צרכיהם, כפי שאמרו זה לזה "המתן לי עד שאכנס". והיה נראה הדבר כדבר רגיל, חניית דרכים ולצדה בית הכסא, ובבית הכסא היה מוצב פסל (כשם שהציבו גם פסל במרחץ, ע"ז ג ז, וע"ז קבע רבן גמליאל שאין לו דין ע"ז כיון שהוא במרחץ וכולם מגולים בפניו). ואותו יהודי לא הרגיש בשום דבר מיוחד באותו בית הכסא, רק הכהנים הם שהבינו שגם אם בחר היהודי הלז לטנף את הפסל עצמו – זה תואם למשנתם. ובחניית הפעור היו גם אוכלים ושותים כמובן, ולא היו רק פוערים. כפי שמתוארים מעשי המדיינים בפעור שבמדבר, וכמוזכר במעשה שהבאנו לעיל מסנהדרין "אוכלין תרדין, ושותין שכר, ומתריזין בפניה". והיו רגילים תמיד לאכול קודם ולסיים במעשה הע"ז.

ויותר מכך נראה במעשה הבא, כיצד לא היה ברור לרבים מה היא עבודת הפעור:

מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחות לפעור אמר להן הביאו לי פר אחד איל אחד כבש אחד להשתחות לפעור אמרו לו אין אתה זקוק לכל אילו אין את אלא כמגלה עצמך, לו מה עשה גירה בהם סניגורים והיו מכין אותן ומפצעין את מוחיהם בגיזירין ואומר להן אין לכם ולטעותכם (ספרי שם).

ה'שלטון' היה מגויי הים, היוונים או הרומאים, ורצה לטעום גם את טעמה של ע"ז מזרחית, כפי שנהגו יוונים רבים בעקבות אלכסנדר מוקדון שהחל במסורת של כיבוד אלהי המזרחיים והשוואתם לאלהי יוון. אך עד שהגיע לבית פעור עצמו, לא ידע כלל את ענין הפעור (ואפשר גם שפעור הוא רק כינוי חכמים, אבל הם היו מכנים אותו בשם אחר). וכשהתברר לו גודל הפחיתות של הערבים מיד ציוה לכתשם כדת (זו ההוכחה שהיה רומאי. ראה גם תענית יח:).

ענין ההתחכמות הזו של כהני הפעור די בכל אתר ואתר, בא לידי ביטוי בירושלמי (סנהדרין י ב):

"הוא אומר לה הישמעי לי, והיא אומרת לו רצונך שאשמע לך? והוא אומר הין, מיד היתה מוציאה לו טפוס של פעור מתוך חיקה שלה, והיתה אומרת לו: השתחוה לזה ואני נשמעת לך. והוא אומר לה: וכי לעבודה זרה אני משתחוה? והיתה אומרת לו: אין את משתחוה אלא במגלה עצמך לו, זו היא שאמרו חכמים הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו" (וכן בספרי במדבר קלא, ושם "מכאן אמרו חכמים הפוער עצמו וכו').

כאן נראה כי רצון בעלי הפעור היה שהבאים ישתחוו, והישראלים לא רצו להשתחוות לצלם. ולכן אמרו להם "אין את משתחוה אלא במגלה עצמך לו", ואפשר לפרש: מכיון שאתה מגולה בשר, אין זה דרך כבוד, ואין לך לדאוג מהשתחויה וכריעה. משום שהישראלי דאג שלא לעשות שום תנועה של כריעה כשהצלם בחדר. אבל זה נראה מחוכם מדי. ואולי יותר פשוט לפרש: אין אתה צריך להשתחוות, אלא רק גלה עצמך לו. אלא שא"כ כל ענין ההשתחויה מיותר, לשם מה ניסתה לגרום לו להשתחוות. ועכ"פ נראה שחשבו את תנועות הגוף בגילויו כהשתחוויה, ולכן פיתום לשכב עמן. ולפי זה אפשר לומר שגם את עשיית הצרכים החשיבו כהשתחוויה. וסמך לרעיון זה מצאתי בתשובת הרמב"ם סי' תמח: "פעור עבודתו שיפעור עצמו לפניו או שיניח ראשו ויגביה ערותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפלתם", הרי שענין גילוי הערוה קשור ג"כ לכריעה.

ובאמת הרמב"ם בתשובתו שם כותב שעבודת הפעור מיוחסת לערבים:

"הישמעאלים היום כולם טף ונשים נכרתה ע"ז מפיהם, וטעותם וטפשותם בדברים אחרים היא, שאי אפשר לאומרו בכתב מפני פושעי ורשעי ישראל. אבל ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל ובאמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי. פעור עבודתו… ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמד דת הישמעאלים".

ידוע שהרמב"ם קרא את ספרי עובדי האלילים הקדמונים (כפי שכותב על עצמו במו"נ ח"ג פכ"ט), והוא מעיד כי הדבר מפורש וידוע שהערבים לפני האיסלם היו עובדים לפעור, אמנם אינו מזכיר עשיית צרכים בפניו אלא גילוי הגוף והשתחויה. וכנראה שהפרט של עשיית צרכים בטל במשך הדורות. ואפשר שמלכתחלה היה רק דבר המצוי לפעמים ולא עיקר עבודת פעור, וכפי שנראה במעשים שהובאו לעיל.

מרקוליס

הרמב"ם בתשובתו שם (תמח) מספר כי גם מרקוליס היא עבודה ישמעאלית. ולא עוד אלא שהוא מספר שמנהג המרקוליס נמשך גם בזמנו בארצות ערב:

"שאלה על אלו הישמעאלים שאמרת שאינם עובדי ע"ז, ואמר לך רבך שהם עובדי ע"ז והאבנים שמשליכין בתרפותן הן למרקוליס… באמת שהיה לישמעאלים מקודם באותם המקומות שלשה מיני ע"ז פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום וקוראין להם שמות בלשון ערבי… ומרקוליס עבודתו ברגימת האבנים… ודברים אלו כולם מפורשים וידועים אצלנו מקודם שתעמד דת הישמעאלים. אבל הישמעאלים היום אומרים… זה שנשליך האבנים בפני השטן אנו משליכים אותם כדי לערבבו. ואחרים מפקחיהם נותנים טעם ואומרים צלמים היו שם ואנו רוגמים במקום הצלמים כלומר שאין אנו מאמינים בצלמים שהיו שם, ודרך בזיון להם אנו רוגמין אותן, ואחרים אומרים מנהג הוא כללו של דבר אע"פ שעיקר הדברים יסודם לע"ז אין אדם בעולם משליך אותם האבנים ולא משתחוה לאותו המקום ולא עושה דבר מכל הדברים לשם ע"ז לא בפיו ולא בלבו אלא לבם מסור לשמים".

הרי שבזמן הרמב"ם היו הישמעאלים נוהגים להשליך אבנים באותם המקומות בהן עמד מרקוליס מקדם, ודעת רבו של השואל שדינם כמרקוליס, והרמב"ם הכריע מכמה טעמים שאין דינם כע"ז. אמנם מכאן אין ראיה ברורה שכל ענין מרקוליס יסודו בתרבות הערבית, אבל מבואר שהאתרים של מרקוליס היו בתחומי הישוב הערבי. וראה גם באבן עזרא דניאל יא: "פקחו אלה העורים את עיניהם וראו כי יש במיכ"א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל ממזרח וממערב לזרוק אבנים שם… אין תשובה ממרקוליס כי זה ידעוהו אבותיו ולא סרו אנשי מיכ"א למשמעתו עד שנשבע להם שלא יסיר עבודת מרקוליס". (כיום זריקת האבנים במכה מתבצעת במקום מיוחד, על עמוד, המוקצה להשלכת אבנים המוכנות שם מראש). והרא"ש בתשובה סימן ה כותב: "אומרים שאותה צורה שחורה העשויה בה היא צורת המקום שהולכים לחוג לשם בארצם. וגם יש אומרים שיש בה צורת מרקוליס".

אמנם השערה רווחת מזהה את מרקוליס במרקוריוס (השערה זאת נמצאת לראשונה בתוך פירוש הברטנורא ע"ז פ"ד). האל הרומי שהיו רגילים להציב את פסלו בפרשות דרכים (מרקורי הוא המסמל את 'כוכב', שכונה בעברית 'כוכב חמה', ומוזכרת עבודתו כבר בעמוס ה כו). אלא שלגבי אל זה אין שום מידע על עבודתו בהשלכת אבנים, וגם יש לו דמות וצורה מסויימים מאד, ובלי שום קשר לתיאור של חז"ל כי מרקוליס צורתו כשלשה אבנים, שתיים ואחת על גביהן ותו לא. ובודאי לא תואם לתיאור המרקוליס אצל הערבים.[6]

ולפי תיאורי חז"ל מרקוליס היה דבר שכיח גם בא"י:

"בי ינאי מלכא חרוב, אתו עובדי כוכבים אוקימו ביה מרקוליס, אתו עובדי כוכבים אחריני דלא פלחי למרקוליס שקלינהו וחיפו בהן דרכים וסטרטאות", (ע"ז נ.).

"רב מנשה הוה קאזיל לבי תורתא, אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא. שקל פיסא שדא ביה, אמרו לו: מרקוליס היא", (סנהדרין סא.).

"ר' שמעון ברבי הוה ליה מרקוליס גו חקלא, אתא גביה בורגנרה, אמר ליה בגין דשמעית דארכונא בעי מיעבור הכא למחר, אלא בחייך דאת מרים אילין כיפייא מן דרימון, אזל בעי מיסבינון, א"ל דידי אינון", (ירושלמי ע"ז ד ד).

והנה חז"ל תיארו את המרקוליס "אלו הן אבני בית קוליס, אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן" (בריתא, ב"מ כה.). והתיאור הזה (כפי שכבר העירו, אבל לא מצאתי את הדברים במקור מפורסם) מזכיר בצורה די ברורה את הדולמנים. מבנים מהתקופה הפרהיסטורית העשויים כעין שלחן אדיר, שתיים מוצבות בעמידה כרגלים ואחת על גביהן. מבנים כאלו פזורים במקומות רבים בעולם, ובאיזור א"י מצויים רבים מאד בעבר הירדן וברמת הגולן (בעבר הירדן יש כ20,000 מבנים מגאליתיים), מדובר באבני ענק, ורבות מהן מגיעות לכ30 טון[7] (בהט, שדה הדולמנים של שמיר, ארץ ישראל יא תשלג. עמ' 48. אפשטיין, בעיית הדולמנים לאור החפירות האחרונות בגון, א"י יב תשלה עמ' 8). המבנים האלו הם פלא, ואין ספק שהקדמונים חשבו אותם ליצירת אלים וכדו' (גם בזמננו, קרג Karge הגיע למסקנה כי "אין ספק שמבנים אלו נוסדו בידי בני הענק", הוא מציין גם שמדות הדולמנים תואמות לתיאורי הענקים שבתורה ובפפירוס מצרי ועוד, מובא אצל: הרטל, הדולמנים בארץ ישראל, 1987, עמ' 62). ומכאן הסיבה לעבדם.

גם כאן מתאים הדבר לתרבות הערבית, שאין לה אלים משלה, ואין לה השקפה אלילית. לפיכך הם מייחסים קדושה למקומות עתיקים. כך שמרו הערבים על קברי היהודים או על כל מבנה עתיק שהיה בארץ, כולל העצים שסביבו. הערבים ראו במבנים המגאליתיים מקום קדוש המגיע מקדושים אשר בארץ. ונהגו לכסות אותם באבנים. ואכן הדולמנים נתגלו לפנינו כשהם מכוסים בתלי אבנים, וחלקם עדיין טמונים מתחת גלי האבנים עד זמננו.

מתוך כך מובן הדיון במשנה ובתלמוד על אבנים הקרובות למרקוליס ונראות עמו וכדו'. כי תמיד יש מקום להסתפק מה נכלל במתחם המרקוליס. ובזה מובן גם המבואר בע"ז מט: שאם אבן אחת התרחקה מהמרקוליס עדיין עובדין לה "דאורחיה דמעיקרא תבורי מיתברי". דהיינו שמדובר במבנים עתיקים וחרבים מעיקרן.

מנהג הכיסוי באבנים אפשר שהיו לו כמה גורמים: באופן פשטני ביותר יש לומר שמנהג זה החל כ'ערמות סיקול', כשמסקלים שדה מפנים את כל האבנים לערמה בצד השדה, ומכיון שהיו פזורים בשדות אבני ענק שלא ניתנו לפינוי, ניצלו את ההזדמנות וערמו עליהם את אבני הסיקול. הערבים עצמם טוענים (כפי שהובא לעיל) שסקילת המרקוליס היא כדי להכניע את השטן שטמון במקומות האלו (כך מנמקים גם ערבים בני ימינו את השלכת האבנים בעמוד שבמכה). וייתכן גם שהם חשבו שרצונם של בוני המבנים האלו שהם יכוסו,[8] שהרי זה כמוסיף על בנינם, ומכבד את המצבה שהעמידו כאן (בפרט לפי ההשערה שהדולמנים שימשו לקבורה, אלא שנדיר מאד למצוא בהם שרידי קבורה). וזה דומה לסברת חז"ל שהזורק אבן למרקוליס הוא כמגדל ע"ז, ושכל האבנים כולן יש להם דין ע"ז. ואפשר שעיקר המנהג לא היה דוקא בהשלכה, אלא בהנחת אבן (גם אנו מניחים אבן על קבר דרך כבוד כמוסיפים על הבנין). ובטבע העולם שנהיה בסופו של דבר יותר דומה להשלכה. וגם אפשר שהנכרים בזמן חז"ל לא היו משליכים, אלא שאמרו שאם ישראל השליך עדיין זו עבודתו כיון שס"ס הניח אבן.

וכן משמע מהסיפור שבירושלמי, שר"ש ברבי הוה ליה מרקוליס בגו חקליה, כי לא היה מדובר במקום שעובדים בו וכדו' אלא בתוך שדהו היה דולמן, והנכרי רצה לקחת את האבנים. ובאם ר"ש ברבי היה באיזור טבריה וכדו', גם המיקום מתאים להימצאות דולמן בשדה.

וכן מן ההלכה בתוספתא של "נכרי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים וטרטיראות" (מובא בע"ז מב.) משמע שאבני המרקוליס הם אבנים גדולות ששוה לפרקו ולרצף בהם את הדרך. ובע"כ אין הכוונה לאבנים הקטנות שעוברי הדרכים מניחים בו.[9] וכן בי ינאי מלכא דחרוב, אפשר שתיכן לעצמו בית עתיק בנוי בגזית, והנותר ממנו היה נראה לערבים הנודדים במקום ההוא (אין הכוונה לבית ינאי בירושלים, שזו חרבה כמה דורות קודם, אלא לבית קיץ שהתקין לו בצפון הארץ, שהרי הזכירו שם את ר' מנחם בן סימאי, שהיה בטבריה כנודע וכן ר' יוחנן) כמבנה נורא ונפלא שיש לרחוש לו כבוד מרקוליסים.

מן המקורות רואים אנו כי גם המרקוליס היה מצוי בצדי דרכים, שכן אין הוא יצירה שמקִימִים, אלא דבר קיים, שלפעמים מתייחסים אליו על ידי זריקת אבנים, אם הוא מצוי בצד הדרך (כי לא היו הולכים בשדות שוממים לחפש אבני מרקוליס, ואפילו בתוך שדה ר"ש ברבי היה מרקוליס ולא נראה שהיתה לו בעיה מכך). ואפשר ששמו באמת בא לו בתקופה הרומית מאותו מרקוריוס שהיו מציבים אותו בפרשת דרכים, ושיבשו מזה עוברי הדרכים לקרוא לכל מקום ע"ז שבדרך או בפרשת דרכים מרקוליס.[10] וכן במעשה של רב מנשה בסנהדרין סד. היה המרקוליס נמצא בדרך. וראה בירושלמי ע"ז ד ד "אי זו היא מרקוליס כל שהוא סג את הים ואת הדרכים". ובספרא בהר פ' ו: "לא תקימו, אילו המרקוליס שעל גבי הדרכים".

וראה בברכות נז: "תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו", ותמהו התוספות, מדוע דוקא למרקוליס נתקנה ברכה זו. ולמה שנתבאר יש לומר, שמרקוליס הוא שריד לבני קדם אנשי דור אנוש וזמנם, ענקי כח אך עוברי רצונו. ועל זה נתקנה הברכה "ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו".[11]

גם עבודת המוסלמים היום, אינה אלא גלגול של עבודתם הפרימיטיבית הקדם איסלמית. ה"כעבה" שבמכה, אינה אלא מבנה מגאליתי עתיק (גבהה 15 מטר) שבעבר התקיים בו מקדש אלילי, בו נהגו בין השאר לזרוק אבנים. וכן קיימת אצלם מצוות עליה לרגל לכעבה ולעוד אתרים שונים, מה שמלמד שאתרי הע"ז שלהם היו במקומות שבאמצע הדרכים אליהם היו מגיעים שיירות, ומכאן העליה לרגל.

הערות:

[1]משה רעה את צאן יתרו המדייני בהר סיני, ומסתבר שכל "ארץ מדיין" דשם היא המקום בו שהו המדיינים אז, שהיה קרוב לסיני, ולכן בא יתרו למחנה ישראל, והיו הולכים ובאים ממדין למצרים כמה פעמים (כשהיה משה בהר חורב, מהלך שלשה ימים ממצרים, קפץ למדין לבקש רשות מחותנו לבקר במצרים. שמות ד יח). ועוד נאמר שהלך משה עם אשתו וילדיו ממדיין למצרים על החמור, ומי זה יוכל לחצות את כל המדבר הגדול והנורא על החמור. ומשה בורח ממצרים ומגיע לארץ מדין, ולמה הלך מרחק של כאלף ק"מ בשביל לברוח מפרעה. וגם הכיר יתרו היטב את מדבר סיני, ככתוב: "אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" (במדבר י לא, ש"א טו ו ויאמר שאול אל הקיני, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים).

וכנראה הקיני נחשב כשבט מדייני והכוונה לארץ הקיני, ובלעם רואה את הקיני באיזור השטים במדבר כד כא. אבל בשופטים ד מצאנו מן הקיני נודד לצפון הארץ. ובש"א כז י ועוד הקיני שוכן בדרום הארץ, (הביטוי "נגב הקיני" מלמד על איזור שנדדו בו, ולא עיר מסויימת. ואחזו דרך אברהם אביהם. וכן היה בא"י מקום שנקרא מדיין, יהושע טו סא). ובכל אופן ברור שכשמשה הגיע אל "ארץ מדיין" הכוונה אל מקום שבט הקיני, וכשבני ישראל נלחמו במדין – שבט הקיני לא היו שם. (וכן כשבני ישראל הרגו את כל המדיינים גברים נשים וטף, לא היו אלו כל זרע מדין, אלא אותה קבוצה שהכשילו את ישראל. שהרי מוצאים אנו את מדיין גם הרבה לאחר מכן).

ואולי בזה יש פתרון לחידה עתיקה: אגדת משה בארץ כוש, המובאת ב'דברי הימים של משה' (וגם ב'ספר הישר'. אשר הרמב"ן (בראשית לד יג) מפקפק בנאמנותו). האבן עזרא כבר חרץ משפטו על ספר זה 'הבל כל הכתוב בו' (שמות ד כ, ב כב, רשב"ם שמות ד יא, אברבנאל פ' בהעלותך, מחזיק ברכה או"ח שז). אמנם האר"י הולך בעקבי אגדה זו, וקובע (שער הגלגולים פל"ה) כי משה היה זמן רב בארץ כוש ולקח משם אשה כושית (ואינו דורש 'הכושית זו צפורה'), ואף ביאר טעם הדבר ע"פ הקבלה.

והנה בכתובות ארכיאולוגיות שנחשפו בדור הקודם התברר שהיו שבטי מדיינים שנקראו "כושים" (אנצ"מ ערך כושן, ב. מזר כנען וישראל עמ' 17) ואולי זה מקור שמו של כושן רשעתיים שמלך בארם (שופטים ג ח. וגם ברשימות רעמסס הג' מוזכר כושן ארם), ובכל אופן "כושן הוא עם ארכאי הקרוב למדיין שזכרו נשתמר בכתבי המארות" (כנען וישראל, ב' מזר, עמ' 42), וכנראה זו כוונת חבקוק "אהלי כושן ירגזון יריעות ארץ מדין" (ג ז). ולפ"ז ייתכן שארץ מדיין, היא בעצם ארץ של שבט ממדין, שבט הקיני, ואפשר שהקיני השתייך למשפחה גדולה יותר -משפחת הכושני. ולכן באמת היה משה בארץ כוש – היא אותה ארץ מדיין עליה מדברת התורה, וזה מקור שמה של ציפורה 'אשה כושית', כי חלק מן המדיינים נקראו כושים, כאמור.

[2]והנה משה נצטוה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך", (במדבר לא ב). ומזה נראה כי היה ענין מיוחד בנקמת המדינים לפני מות משה. ובאמת הוזהרו ישראל מלהילחם בכל בני משפחת אברהם, אדום מואב ועמון, ורק על מדיין נצטוו להיפך: להשמידם (ובפעור היו גם בנות מואב).

ואפשר לומר בטעם הדבר, משום שמדין היו כעמלק חמסנים המתקיימים מן הגזל. (וגם בזמננו התקנות הכי מחמירות בחוק הבינ"ל הם נגד שודדי ים, הפושטים ידיהם רק בגזל ובהרג). אבל במדיין החמירו מעמלק, כי בזה נצטוה משה עצמו בטרם ייאסף, כי עבודתם היתה מכשול גדול, וכשם שנכשלו בה בני ישראל פעם אחת, היה חשש שייכשלו עוד ועוד. דוקא משום שלא היו אליליים, והיה בנכליהם משום הטעיה לחשוב שאין להם אלילות מיוחדת, רק מפרנסים את הבאים (בניגוד לעמון ומואב שלא קדמו בלחם ומים, משמע שהמדיינים קדמו בלחם ומים) על פי דרכם. וכן משום שהם נודדים, ומטבעם ליכנס גם לתוך גבול ישראל, לחמוס, ולהכשיל במנהגיהם הפחותים. לא טובים הם מעמלק (ועי' מהרש"א סנהדרין קג: שלכן נקמו במדיניות ולא במואביות, כי המואבים היה להם לדאוג על ארצם, משא"כ המדינים ארצם רחוקה, והתעברו על ריב לא להם).

(ומענינת מאד הסמיכות, בדברים ד: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם:  עיניכם הראת את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך". ונראה מכאן כאילו בני ישראל ראו את בעל פעור, לא כהפרה של כל התורה כולה, אלא כדבר קטן שאינו ע"ז ממש, ודומה לגורע קצת (וכן תיארו חז"ל את זמרי כמתפלפל להתיר הדבר). ואולי גם בא להראות שלא יאמרו הקב"ה וותרן, ואין ציוויָו כדי שידבקו בהם בחומרה, אלא ברוח הדברים. ועל כן הראה להם כי מי שהפר דברו הושמד מיד במגפה לאחר פעור).

וענין זה של פעולתו האחרונה של משה, נרמז גם במקום קבורתו: ויקבור אותו שם בגיא מול בית פעור, והנה "שם" הוא בערבות מואב, חנייתם האחרונה של בני ישראל, שבהרבה מקומות נקראת "השטים". ואין 'מול פעור' ציון הקבר עצמו, כי כל החניה נקראה מול פעור (דברים ג כט, ד מו), וגם התורה לא רצתה לסמן מקום קבורתו. וייתכן שכל זה הוא נגד התרבות הישמעאלית של קידוש המקומות, שעושים כל מקום חניה למשכן של בעלי כחות מקומיים. ובדיוק מול פעור נמצא קבר משה, אבל מקום קבורתו אינו ידוע, כי לא עשו עליו שום ציון. וכל ישראלי העובר אצל פעור, יודע שאפילו קברו של מבחר האנושי אינו מצויין ולא פוקדים אותו, כי אין עובדים אלא לה'. ומיד נותן בדעתו להתרחק מכל המקומות ה"קדושים" לישמעאלים, מפני שקבור שם שד, או שנגע שם כנף סוס, וכדו'.

וכיו"ב בסוטה יד. לא נאמר אלא "מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור". ובנוסח יותר קרוב לדברינו ראה בשפ"א פ' מסעי: "כענין דאיתא במרע"ה שנקבר מול בית פעור להגן בזה המקום השפל מכל המקומות". (ולא ידענא אם כוונתו למאמר חז"ל הנ"ל ומפרשו באופן של הגנה, או שכוונתו לדברי החוות יאיר (תשו' א) הכותב: "ונבו דבקדושה הוא בינה כמ"ש על ויעל משה על הר נב"ו שזה לשער החמשים, דשם נאמר מול בית פעור ע' פרקי ר"א פמ"ה. ואפשר כי מדרגת ע"ז דפעור היא נגד בינה דבקדושה או חכמה שהוא נקרא בית בכל מקום בסוד בראשי"ת").

ואגב דאתינא לענין קבורת משה. שלכאורה ברור שלא עשו עליו שום ציון, נראין תמוהין בזה דברי הגמ' בסוטה יד. "וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור: הראנו היכן משה קבור? עמדו למעלה נדמה להם למטה, למטה – נדמה להם למעלה, נחלקו לשתי כיתות, אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה – נדמה להן למעלה, לקיים מה שנאמר: ולא ידע איש את קבורתו". ומשמע שאותו גסטרא ידע היכן קבר משה, וכן שהיה ציון, אלא שחיילי המלכות הרשעה היה נדמה להם כל פעם במקום אחר (וגם בתורה כתוב פ"א שנקבר בהר, ופ"א שנקבר בגי). ואולי הכוונה לאותו מקום שהישמעאלים קורים "נבי מוסא", וגם בציון זה שאינו אלא מה שהמציאו מדמיונם, לא מצאוהו, והוא רק "לקיים מה שנאמר ולא ידע איש", אבל אין זה עיקר הכוונה.

[3]בספר העיקרים מאמר רביעי פט"ז כתב:

"יכולת הכחות העליונות מוגבל ואין כח ביד שום אחד מהן לעשות אלא מה שיגזור טבעו, וכפי הכנת המקבל בלבד לא על צד הרצון כלל, וזה כמו בעל פעור שהיה כחו לשלשל הליחות לפוערים לפניו, ואמרו רבותינו ז"ל שהכומרין היו מאכילין אותו תרדין ומשקין אותו שכר של הזמי, וזה כדי שיוכן המקבל לכך, והפעל הזה היה נמשך ממנו אל הפוער לפניו הן שיהיה צריך לכך או בלתי צריך, והיה מועיל אל הצריך ומזיק אל הבלתי צריך וממית אותו, וזה לפי שלא היה הפעל נמשך ממנו על צד הרצון".

מדבריו משמע שלצלם של פעור היה איזה כח מיוחד. ולכאורה בעל פעור אינו שום דבר בעל כח, אלא מנהג שוטים עע"ז בעלמא. אינו נותן ואינו מקבל.

ובספר הזהר סובר להיפך, שמעשה הפעור הוא נותן כח לפעור עצמו: "קשוטין ותוקפא יהבו לבעל פעור בלא דעתא, בגין דפולחנא דפעור הוא למפרע גרמיה ולאפקא קמיה צואה רותחת, וההוא עיבידתא אהני ליה ואתתקף מניה, וישראל כיון דחמו דא חשיבא דזלזולא דיליה איהו וקלקולא דיליה דהא בע"ז כתיב (ישעיה ל) צא תאמר לו ואינון בגין זלזולא דע"ז פרעו גרמייהו בלא ידיעה" (זהר פנחס רלח.). משמע שסובר שבעל פעור הוא נוצר בעל כח, כדעת העיקרים, ועבודתו נותנת לו כח באיזו דרך. (ולאפקא צואה רותחת לא ידענו מה הוא, ואולי רותחת לאו דוקא). וכן למדנו מדבריו שבפעור שעבדו לו בני ישראל היתה עבודתו בעשיית צרכיהם, ושהם לא התכוונו כלל אלא לבזותו בזה. ועי' לעיל שבמדרש נראה לא כן.

[4]בירושלמי סנהדרין י ד וכן בספרי שם מוזכר מעשה במנחם בן גובתא דאריח שהיה מעגיל בחביות ובא עליו שרו של פעור שמט עליו את השפוד וברח וכו'. ולא נתבאר אם מדובר בשר מאחד האדם שהיה אחראי על הפעור המקומי. או שהכוונה לשר רוחני, או שצ"ל שדו של פעור. והמעשה שם קטוע ולא מובן.

[5]הכוונה בזה, שכשמגלה את גופו בפני צלמית הפריון הפרוצה, נחשב כאלו שמזדווג לה, ומשפיע עליה. ובעד זה יבא עליו השפע גם כן.

[6] בזמננו מחזיק בהשערה זו "הרב שמחה רוט" (מתוך "חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין", שע"י 'היהדות המסורתית', שיעור 49. מרץ 2009), ולכן הוא נוקט ששלשת האבנים אינם אלא בסיס ל"הרם", דמותו של מרקוריוס, ושחכמי בבל לא היו בקיאים בנושא ולכן חשבו שמרקוליס הוא גל אבנים בעלמא, ופירשו את המשנה שלא כדת. ככל הנראה לדעתו של רוט, ככל שמתרחקים מזמן המאורעות, ההבנה מתגברת… אבל ברור שחז"ל ראו בעיניהם את המרקוליס כפי שמעידים שלשת התיאורים שהבאנו כאן בסמוך, וכן נאמרו הדברים שם בגמ' (מהם מסיק רוט שלפי חז"ל אין כאן אלא גל אבנים) בשם ר' יוחנן, שנפגש בעצמו עם המקרה של העכו"ם שריצף את הדרך באבני מרקוליס. ובשביל מרקוריוס אין שום ענין בתבנית של שלשת אבנים כאבני בית קוליס. וכן מוכח כבר בתוספתא.

"שמעתי טעם למה דימהו לזורק אבן למרקוליס, לפי שכשאדם זורק אבן למרקוליס הוא סובר שעושה מצוה כדי לבזות העבודה זרה, והרי נמצא שעשה עבירה שעבד עבודתה, הכי נמי כך הוא זה שזה היה לומד עמו לשם מצוה וסבר שיבזה את יצרו ויכופנו על ידי לימוד תורה שלומד עמו, ונמצא אדרבה שעשה עבירה דעל ידי לימודו התורה לזה הוא פקר טפי כיון שמחשבתו רעה", (לבוש יו"ד רמו).

[7]ודברי רש"י ע"ז מב. "דלמא מגבה לכולה מרקוליס ברישא" תמוהין בכל ענין, כי מי זה יוכל להגביה כל הגל אבנים בב"א. ובתורי"ד באמת כתב דמיירי בקונה הקרקע שהמרקוליס עליו.

[8]כיום מקובל לתארך את הדולמנים לתקופת הברונזה הביניימית (Vinitzky L. 1992. The Date of the Dolmens in the Golan and the Galilee: a Reassessment. Tel Aviv 19:100–112) מה שמקביל (לרוב הדעות) לאיזור ראשית ימיו של אברהם אבינו. (המוסלמים מייחסים את בניית הכעבה לאברהם עצמו). בזמן זה היה הכנעני הולך וכובש את הארץ מתושביה הקדומים, שרבים מהם תוארו כענקים, בתורה, ובכתבי עמי האיזור. גם בעבר הירדן התרחשו חורבן כללי ונדידה באותו זמן, (נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי עמ' 123, פרופ' יוחנן אהרוני באטלס כרטא לתקופת המקרא עמ' 2. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 61 ועמ' 124), מה שבא לידי ביטוי במלחמת ארבעת המלכים. ארץ כנען ועבר הירדן התרוקנו מיושביהם הקדומים, לצורך ההבטחה האלהית לתת את הארץ לבני משפחת אברהם (אדום, עמון, מואב, מדיין, וישראל). אבל בני אברהם בחרו, בחלקם, לעבוד דוקא לזבל פרדותיהם של עמי קדם מאשר לאלהי אברהם. ואפשר שבעקבות שינוי זה נשנאה המצבה, שכן בימי קדם כוונו המצבות האלו כלפי ה' ועבודתו, וכן כל הקמות האבנים שבתורה וביהושע, כולם הם מגבורות הקדמונים שיחדו לב וגללו אבני ענק לאות לה'. אבל מעת שהחלו הפחותים לעבוד למצבות הקדומות ולראות בהם מקור כח כביכול, נשנאה המצבה. ואלו הן "הפסילים אשר את הגלגל" (שופטים ג יט) שעבר אצלם אהוד, ולא היו לע"ז, אלא אבני ענק המוצבות במעגל, כדרך שמצינו בכמה מקומות (הסטוהנג'ס, ובא"י רוג'ם הירי) על כן נקרא שמם גִלגָל (כולל לשון גַל, ערימת אבנים, וכן לשון עִגול, גַלגל). ומלבד הגלגל על ירדן ירחו (יהושע ט ועוד רבים) שבני ישראל חנו שם והקימו שם יב' אבנים, וגם אליהו ואלישע היו מסתובבים שם (מ"ב ב א). היה גם גלגל בגבעת בנימין (ש"א ז טו) אשר שם בחר שמואל לחדש את המלוכה (ש"א יא יד). ובאחד משניהם, או בגלגל שלישי, הקימו בית לה' בהמשך הימים (הושע ד עמוס ד). ובנחמיה (יב כט) אפשר שיש רמז לעוד גלגל. ותמיד היה דרך אבותינו לעבוד את ה' באותם מקומות בהם עבדו הקדמונים, אא"כ נשנאו. כך 'מצפה', למשל, שמשה מקום תפילה מימי השופטים ועד שלהי הבית השני וכיוצא בו רבים.

[9] וכן בתו' חכמי אנגליה ע"ז מב. כ': "גוי שהביא אבנים מן המרקוליס לאו קאמרינן אבנים שזורקים לשם, דהם אסורים מפני התקרובת".

[10]אמנם התוס' ב"מ כה: ועוד הסיקו מהכינוי "בית קוליס", ששמו המקורי הוא קוליס, וחז"ל כינו אותו "מרקוליס" להורות "היפך קילוס". ולזה יקשה: מדוע רב אשי בב"מ שם כן השתמש בשם המקורי, ולא כדעת חכמי המשנה שכינוהו לגנאי. וכן שקוליס עצמו גם הוא לשון התקלסות. והיה אפשר לומר שמשום זה שינו מרקוריוס למרקוליס, לשון התקלסות, לעג וקלס. (ולא כבעל 'ברוך שאמר' שרצה למחוק מן ההגדה תיבת "ולקלס" באמרו שאין קילוס אלא לגנאי, ולא חש כי הרבה שרשים מתהפכים הם בלה"ק, כמו להשריש ולשרש, ועוד רבים). והלשון בית קוליס, הוא דרך קיצור, כמו שהחודש "מרחשון" קוצר ל"חשון", כך כשמקדימים "בית" אפשר לקצר בתיבה עצמה.

[11] אם ההשערה המוצעת כאן נכונה, הרי שיש לברך ברכה זו על הדולמנים. ואולי מוגבלת הברכה רק כאשר עדיין עובדים את המרקוליס בפועל. אע"פ שכאמור כל ענין הברכה היא לא על עבודה זרה סתם, אלא רק על מרקוליס, על הישרדותם של פסילים עתיקים כאלו שה' מאריך להם אפו זמן רב ביותר.

ונפקא מינה הלכתית יותר חשובה, היא איסור ההנאה מעבודה זרה. שכן אם האבנים האלו שמשו לעבודה זרה, הם נאסרו בהנאה עולמית.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of