לחודש אלול – על חגי הנביא

נבואתו הראשונה של חגי הנביא, נאמרה בראשון לחדש הששי. כלומר בא' אלול, הרבה לפני בעלי המוסר, שייחדו את שיחת המוסר של א' אלול כפתיחה ל'קול הקורא קדוש אלול'!

ומה תוכן נבואתו של חגי?

חודש לפני ר"ה הוא מעורר את העם להכין את בית ה' לחג, שלשים יום קודם לחג, ואכן העבודה מתחילה בכד' אלול, שבוע לפני ר"ה באים לעשות מלאכה. וכנראה מר"ח ועד כד' היו עסוקים בליקוט החמרים והעצים מההר וכדו'. ונאומו השני הוא בכא' תשרי, בשמיני עצרת, בסוף 'בין הזמנים', מר"ה ועד סיום סוכות חגגו, ולפני שמתפזרים לבתיהם, ולזמן הזריעה, הוא מבטיח להם שבעתיד יגדל כבוד הבית הזה. כי כנראה הפסיקו את העבודות כדי לחגוג, ואחרי החגים חזרו לעבודת הבניה.

בחגי אין מראות נבואה, אלא פלפול שהנביא מפלפל עם שומעי לקחו, וענינו לשכנע אותם שגם במציאות העלובה שהם רואים, יש חובה לבנות את הבית ולהקריב קרבנות.

הנביא נמצא יותר בגובה העיניים של העם, אין עשירים גדולים שצריכים שיעשו לפניהם כל מיני מראות ואותות, ואין צדיקים גדולים שצריכים לזעזע אותם כדי לחשוב שמשהו לא בסדר. יש פשוט אנשים שנראים דומים לנביא, עובדים כדי להתפרנס, ואין להם זמן לדברים לא חשובים. – הוא צריך לשכנע אותם מה חשוב. ואמנם בתקופה זו פעל זכריה שדבריו ממש נראים כהמשך נביאי בית ראשון, אבל רואים שאין ביניהם שום קשר ואינם מזכירים זא"ז ולא פועלים בשיתוף, רק עזרא במבט לאחור מתאר ששניהם השפיעו.

וכמובן היה בעם ישראל המשך גם לאנשי המעלה והמדרגה כדוגמת נביאי בית ראשון. עד שבטלה הנבואה. אבל חגי ענין נבואתו שונה. והוא מייצג בראש ובראשונה את "נביאים אחרונים" ולכן עזרא מונה אותו תמיד קודם, וגם שמו "חגי נביאה" הוא כינוי כבוד שכך נקרא בפי העם (וכנראה היה מרבה דברים, כי היה הדובר השלוח אל זרובבל ויהושע, ובודאי לא רק על סמך הדברים שאמר כאן).

הגישה של בית ראשון הוא שכבוד ה' ושכינתו מתבטאים בהצלחת העם, וממילא עת בית ה' להיבנות הוא ברחבות כמו שלמה, או בנצחונות, וכשה' מפרה את הארץ, העבודה היא להקריב מפרי הארץ ומחלביה. (למשל, הומלס שבונה אוהל, לא עושה חנוכת הבית ולא מברך הטוב והמטיב, כי הוא מבין שזה לא מתאים. ומי שקונה חליפה יד שלישית בשקל לא מברך שהחיינו). והגלות היתה הפסקה ע"מ לחזור. שחור או לבן. ואפילו ימי דוד נתפסו כזמן לא מתאים להקמת הבית, כי היו בהם מלחמות ופירודים. והנצחון עצמו אינו מספיק ברכה להיקרא מנוחה ונחלה. כי רק כאשר "יש ה' בקרבנו" בונים לו בית זבול. ואם אינו בקרבנו אין שום צורך בבית זבול, וממילא הוא שומם מרוח ה'.

אבל לא היתה קיימת הגישה של גאולה למחצה, של אין רוב יושביה עליה, ושאין בית ה' מבטא את הברכה והנצחון, אלא רק את הדין והמצוה של קרבנות, שזה רצון ה'. ולכן הזכירו הזוכרים את הבית הראשון, שהבית הזה אינו שום דבר, ושכל סימני הברכה של הנביאים לא נולדו כלל בארץ בזמנם. ולא רק בפאר היה הבית ראשון מפואר, אלא גם בהנהגה, היו עדיין גרדומים של מלכות דוד.

ויסוד הרעיון הישן הוא שהקרבנות הם ענין כשבאים אל המנוחה והנחלה, ולא להתפרץ על כל עץ רענן ולהקריב בבמות. וההקרבה התדירה בכל מקום ובכל זמן נתפסה כגישה לא נכונה. הקרבנות הם כאילו למצב שיש עודף ברכה. ולהיות רעב בשביל לעשר לא עלה על דעת אף אחד שזה מה שבאמת ה' רצה במצוות אלו.

וזה כמו הויכוח האם כשמקימים את מדינת ישראל צריכים להקים באופן יזום ומלאכותי כוללים, או אולי אפילו סנהדרין. לגבי סנהדרין אנחנו קיבלנו את הדעה שזה לא מתאים, ולא הגענו אל המנוחה והנחלה, למרות שזו מעלה רוחנית עצומה וכו'. ולגבי כוללים קיבלנו את הדעה שזו עבודתינו, למרות שהיה אפשר לומר שאין עדיין מספיק כורמים ויוגבים וחיילים, והכוללים צריכים להיות תוצאה של עם שלם שהסולת שממנו הולך לכולל. ולא "דין".

ומכאן ההשוואה לעבודת הקרבנות שבאה בתור דין של קיום העולם ומצוה, בדיוק כמו התלמוד תורה שלנו, שאף שבהגיון היינו צריכים לחכות שהכולל יהיה רק סימן ברכה של ההתקדמות וההתפתחות. אם נחכה לא יהיה שום דבר, וכך אמר חגי בענין הקרבנות והעבודה בבהמ"ק, שצריכים לקחת את זה בתור "סדר קדשים", ואם נחכה לשלמה המלך לא יהיה שום דבר. ואמנם עודד את זרובבל, כי זו מהות העידוד, שאם נעשה כדבעי יזכה זרובבל למלוך. ולכן מדגיש שגם עכשיו "רוחי בקרבכם". תמיד יש צורך בבית ה' פעיל.

והסיבה שלא זכה זרובבל, היא משום שבאותו זמן, עם כל ההתחזקות שחגי עשה (כמתואר בעזרא השפעתו על בנין המקדש ושבזכותו נבנה) לא באו מספיק ולא נוצרה ברכה מספיקה להיות מלכות בית דוד, שהיא מתחברת ונוצרת רק כשצורת האומה מתוקנת, ומלכות הבית השני היתה מלכות של גלות, וגאולה לא שלמה.

וזה יסוד אמונת המשיח, כמו שאנחנו לומדים תורה על מנת וכדי שיבא אליהו ויפשוט את הספקות ונזכה למשיח שהוא יפתור את הבעיות הקיומיות שאנו לא עוסקים בהם אלא בתורה. כך הצורה של עבודת המזבח בבית שני היתה לעבוד את עבודת הקרבנות מהמעט שיש להם, על מנת שיצטרפו רבים ויזכו למלכות זרובבל.

ושמו של זרובבל הוא גלות בבל, וזיריתי אתכם לכל הארצות. ומעמדו היה מעמד של ראש גלות, ששונה ממעמד של מלך. ולא זכה להתהפך למעמד אחר.

איך משכנע אותם חגי?

"שימו לב" (א ה). גם כשאתם שותים אינכם משתכרים, וגם כאשר אתם לבושים לא חם לכם.

לכן אפי' נניח את השאלה אם עשיית רצון ה' תביא ברכה נוספת ביבול או גשמים. הרי אפילו מה שאמור להספיק בדרך הטבע לא מספיק, כי כשהדברים לא מסודרים נכון גם המספיק בלתי מספיק.

ומה שהוא דורש מהם זה "עלו ההר" (א ח), שמשמעותו תתאמצו מצדכם, למרות שהתוצאה לא תהיה ביחס להשקעה, כי אין בהר עצי ארזים ואבנים יקרות, אבל אתם תזיזו את עצמכם ותתאמצו (ולכן מוסיף "וארצה בו", כי לפי מחשבתם לא ירצה ה' בסתם בית מסתם עצים). וגם מה שעשו מתואר "ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה'" (א יד). דהיינו שעשו משהו, נכנסו לשם, והתאמצו, ולא "רצו לבתיהם" (א ט). הריצה היא תוצאה של לחץ וצרור נקוב, כמו בזמננו, אנשים רצים כל הזמן. ולא היה להם פניות נפשית לבא ולעשות משהו קטן בבית ה'.

אבל פינוי הזמן לבית ה', עשה להם סדר בחיים, ולהיפך, כעת שתו והשתכרו, לבשו ונעשה להם חם. כי כידוע אין יחס בין ריבוי המרוצה ובין הצלחת הדאגה, והסדר הנכון בחיים, מתי באמת צריכים לרוץ, הוא סוד ההצלחה. והרץ סביב עצמו כל הזמן מתעייף. כאותו אדם שהתווכח שעות עם נהג המונית, ורץ ברגל קילומטרים כדי לחסוך את האוטובוס, וכשהגיע לבצע את העיסקה לא נותר לו כח רצון ופניות רגשית לבדוק אם היא משתלמת. או להיפך, לא היה לו את הראש והמוחין כדי לקבל את ההחלטה הנכונה ולכן נמנע מרוב ריצות. ועל זה נאמר "החריצות שקר".

ומענין מה שאומר חגי (ב ט) ובמקום הזה אתן שלום, ולא מובן מן הענין מה בא לומר בזה. כי הרישא: גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ומשמע שאפילו באותו בית קטן המזבח הבנוי שהיו בו כמה כהנים ורוב העם המועט שהיו שם לא התעניין בו, היו ויכוחים. שהרי קשה מאד לשחזר את התושבע"פ ואת כל הלכות קדשים במדוייק.

ואולי ג"כ לכן נמנעו העם הפשוט מלתמוך בבית ה', כי הויכוח והפלפול המאיסו עליהם את הדבר, ולא רצו אנשים עם ראש קטן המתעסקים בדינים ובסדר קדשים. כמו שיש שמתייחסים כך לבית המדרש, ויבואו רק אם יהיו עמודי שיש והכל יפה ומושך את העין ובמלים יפות.

וע"ז אמר הנביא שהדרך לשלום אמיתי ובר קיימא הוא מיצוי ובירור כל הויכוחים והדיונים והאפשרויות, ולא שלום קוסמטי פורח באויר שלא ע"י זיקוק. ולכן כל הויכוחים הם דברי אלהים חיים וכל הדעות רצויות. וע"י שיתמכו בכהנים ובכל צדדי המתוכחים יבא למקום הזה שלום. והתורה היא שלום.

ובאמת המשיכו לאט לאט במלאכה, וגמר שלב א' של הבית היא בכד' כסליו, והשמחה היתה בחנוכה, הלילה הקצר בשנה, ותחילת החורף, לא איברי לילה אלא לגירסה, ומשם ואילך עבודת ה' בבית המקדש שנחנך היא התחלה חדשה של שנה טבעית חדשה (כנודע שגם חנוכה קשור במועד תחילת השנה הטבעית המוזכר בע"ז). ויש משהו גם בשם 'חגי' שנבואתו סובבת את החגים.

וביום חנוכת הבית היה דבר ה' פעמיים אל חגי, הא' תוכחה, והשני הבטחה לעתיד. ובתוכחה הוא מדבר עימם 'לומדע'ס' ידועים ומפורסמים: הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו היקדש? אבל אם יגע טמא נפש בכל אלה יטמא, "כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני", ולכן שימו לב "מטרם שום אבן על אבן". ומבטיח שישימו לב שבזה תלויה ברכתם מעתה ואילך. דבר מאד מוחשי שימדד במדות התבואה שימצאו בעבודתם. ודומה מאד ל'ובחנוני נא בזאת' של מלאכי, שהדקדוק בהבאת חלק התבואה של ה' הוא זה שיקבע את הברכה. לאפוקי הגישה שהמעשרות והקרבנות הם עצמם ברכה.

ונראה כאילו אומר שעד עתה בשלב א' של הבניה, להכין היסודות והסדרת העבודה במזבח, זה היה בסדר, ומעתה צריך לשים לב יותר. וכבר תמהו חז"ל פסחים יז. אמאי טמא? שהרי התוכחה היחידה בחגי היא שלא בנו את המקדש, וא"כ כשבונים בציוויו למה מכנה את העם טמא, ולמה רק מעתה ואילך.

ונראה כוונתו שככל שעולים מדרגה גודלת הדרישה. וענין הלומדע'ס הוא, שכח הטומאה גדול ומידבק, וטומאה אחת קטנה מקלקלת הרבה, משא"כ הקדושה. ע"כ אין לטעון שכשיש הרבה למען הקדושה זה מספיק, כי הטומאה כל שהיא יכולה להרוס הכל. "יגע טמא נפש בכל אלה", אחד נגד כולם. ולכן מעיקרא לא יכל לדרוש מהם כלום, שהרי הברכה נוצרת ע"י שפינו מזמנם ומעמלם חלק קבוע וקצוב לבנין הבית. ועתה צריכים לפנות ג"כ חלק קבוע וקצוב לעבודה, לקרבנות ולמעשרות, ונדרש מהם יותר זהירות. כי יהב חכמתא לחכימין וממלא כלי מלא.

ע"י שנכנסו לעבודה וללימוד קבלו את הראיה הנכונה שלא די בצורה הכללית של עבודה וקדושה, אלא יש לשים לב, וזה ענין "סדר קדשים" והיחס הנכון לעבודת ה', שלא מסתפקים בצורה, אלא צריכים "לשום לב" על כל פרט, מטרם שמניחים אבן צריכים לבדוק את המעשה לכל פרטיו ודקדוקיו. וזו בעצם התורה של בית שני. שעבודת ה' היא לא מותנית בברכה ובנצחונות, אלא להיפך, היא הדרך האיטית בה מגיעים שלב אחר שלב לברכה ולנצחון. והדרך היא ע"י שימת לב לבער כל משהו חמץ, כל סרך יצה"ר, וכל סטיה מן ההלכה. וכך לימד אותם חגי, שע"י שאלת הכהנים תורה מבינים את הדרך לתיקון העולם, ואין כאן רק פלפול על לחם ונזיד שבכנפו, אלא הצורה הנכונה להבין איך הדברים מתנהלים. ושלא יזלזלו בפלפול וויכוח התורה, שהיא סוד הקיום של העולם. – ובבית שני ה'והיה אם שמוע' עלה מדרגה, שההליכה ע"פ התורה ותוצאותיה התגלו בטבע ממש, שטבע ההצלחה הוא ההלכה ע"פ התורה, והצדוקיות הביאה מוות ואבדן. ולא בדרך של נסים.

ולכן סמוכה לנבואה זו נבואת הנחמה, כי ההסתכלות על כל זה לא צריכה להיות שעבודתינו היא להיות ראש קטן, אלא שזה מביא אותנו להצלחה ולנחמה ולשינויים הגרנדיוזיים.

וכך רואים שבאותו לשון שהשתמש חגי משתמש נחמיה לתאר את השלב השני, חגי אומר "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו", שאפי' אם תעשו את הדבר הפשוט הזה ארצה בו, ובימי נחמיה כבר נאמר "צאו ההר והביאו… עץ עבות לעשות סכות", כי מתחילה לא היה מה לדבר על סוכות, כי לדעתם ברגע שגורשו מן הארץ ונחרב הבית אין טעם בסוכות, שכל ענינם הוא החגיגה במקדש, ולכן גם את החגים לא חגגו כ"כ, שענינם הוא לחגוג את ברכת ה' בארצו וזכר ליציאת מצרים. ולא לשבת בבבל בתוך סוכה שאין לזה טעם ולא ריח (כמו לחגוג את יום העצמאות של מדינה שנחרבה, מה שאנו עושים בחנוכה, ומה שלא עשו בבית ראשון כגון בנס חזקיהו). אבל אחרי ששמעו בקול חגי ועלו להר להביא סתם עצים, זכו בדור הבא לעלות שוב להר ולהביא עצים לסוכות. וזהו "וארצה בו", שיכולת ישראל לעבוד כהלכה הוא הריצוי מבית שני והלאה. ואין אנו רואים את הנסים בבהמ"ק, כי מחכים לכהן משיח ולגאולה שלמה. אבל הריצוי הוא לזכות להשפיע על כל העם לקיים ולהידבק בתורה גם בלי שום יעוד מיעודיה, מלבד יעוד הנצחיות. וזה מה שמבטיח את ביאת המשיח. כי ההכנה הנצחית תביא בהכרח לגאולה השלמה ברגע שיהיה ראוי לזה. ואילו באין הכנה, יחלוף הרגע הראוי. כי זה טבע העולם שתבא בו גאולה שלמה.