לחץ לגירסת הדפסה

ד"ר נסים נקולאס טאלב, אינטלקטואל אמריקאי ממוצא לבנוני, מרצה באוניב' נ"י בתחום ניהול סיכונים. התפרסם בזכות עיסוקו העיוני והמעשי בצפיית פני השווקים הכלכליים, שהתבטא בעבודתו בפועל, בהרצאותיו, ובספריו המפורסמים 'תעתועי האקראיות', 'הברבור השחור' (ועוד).

הטיעון העיקרי של טאלב הוא, שיש לנו המון מידע ונתונים, אבל רובם הם 'רעש', כלומר לא עוזרים לנו להבין מה קורה, ולא מה יקרה, להיפך, הרעש מבלבל ומסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת שנמצאים בתוך המידע. הנושא הראשוני הוא פני השווקים הכלכליים, אבל מתוך התובנות בתחום הזה נולדות תובנות כלליות לחיים בכלל, וליחס ל'מומחים' המשווקים את ה'מדע'.

המדע הוא סטאטי, הוא כל הנתונים שבעולם, אבל הצורות בה מציגים אותו מומחים מטעם עצמם או מטעם החברה, הן חצאי אמיתות שהופכים מהר מאד לשקרים.

כך מתאר טאלב במסתו 'האינטקטואל האידיוט' (בתרגום ארז לין):

"מהודו ועד בריטניה ועד ארה"ב, אנו עדים למרד נגד מעמד העיתונאים־המחוברים־הפקידים הקובע את המדיניות עבור כולם. מדובר בקליקה סגורה ובמעמד שמתייחס למי שאינו נמנה עם מועדון זה בפטרוניות, וחמור מכך: חברי הקליקה הזאת לעולם לא ייאלצו להתמודד עם ההשלכות של ההחלטות שלהם.

מעמד זה מורכב משילוב של אינטלקטואלים למחצה, שקיבלו הכשרה אקדמית כלשהי ממוסד יוקרתי ומציגים עצמם כמומחים. הם אומרים לכולנו מה לעשות, מה לאכול, כיצד לדבר, מה לחשוב, וגם עבור מי להצביע. אותם ביורוקרטים־אקדמאים, שבטוחים שמוקנית להם זכות טבעית לנהל לנו את החיים, אינם מסוגלים לנהל שום דבר ביסודיות, אם מדובר בסטטיסטיקה רפואית ואם במדיניות. האמונה העיוורת שלהם במדע מונעת מהם לבחון את המדע בעיניים מדעיות. ולמרות זאת, לפחות פעמיים בחמש השנים האחרונות חבר במועדון הזה הזכיר את המונח "מכניקת הקוונטים" בשיחות שאינן קשורות ולו במאומה לפיזיקה.

הבעיה היא שהקבוצה הזאת, שמתיימרת להיות האינטליגנציה, אינה מספיק אינטליגנטית כדי להגדיר מהי האינטליגנציה. הרי בעולמנו כבר ברור ש־40 אחוז מהמחקרים הפסיכולוגיים המהוללים אינם כה מהוללים כי לא הצליחו לשחזר אותם; התזונאים כבר אינם ממליצים להירתע משומנים – אחרי 30 שנה שפימפמו לנו שומנו־פוביה יום אחרי יום; וגם האנליסטים שתפקידם לנתח את המקרו־כלכלה אינם מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מהאסטרולוגים למיניהם. מוטב שפשוט נסמוך על האינסטינקט האבולוציוני שלנו ונקשיב לעצות סבתא. שני אלו כבר הוכיחו את עצמם יותר מאלו שקובעים עבורנו את החיים.

האינטלקטואל־האידיוט הוא תוצר של המודרנה, ולכן הוא רק מתעצם מאז אמצע המאה ה־20. כיום הוא שולט בכיפה, גם משום שברוב המדינות המגזר הציבורי גדל פי חמישה עד עשרה ממה שהיה לפני מאה שנה (כאחוז מהתוצר הלאומי הגולמי). דומה שבני המעמד הזה נמצאים בכל מקום על פני הגלובוס, אף שבפועל מדובר במיעוט שכמעט אינו קיים מחוץ למתחמי המחיה הטבעיים שלו: מכוני מחקר, תקשורת, אוניברסיטאות ובועות אחרות. רק מספר מקומות מצומצם ביותר פתוח לקהל הרחב, שחי בעולם האמיתי ומחפש תעסוקה אמיתית.

כאשר הפלבאים עושים משהו שלא מסתדר לאינטלקטואל־האידיוט, הוא ישר קורא להם "בלתי משכילים". האינטלקטואל־האידיוט רואה בהחלטות בלתי מובנות של אחרים פתולוגיה מוזרה, מבלי לשים לב שהוא בעצמו לוקה בהבנה לקויה של המציאות. הוא סבור שאנשים צריכים לפעול לפי האינטרסים שלהם – והוא בעצמו מחליט מהם – בייחוד אם הם מאזורים נידחים, מדברים בשפה פשוטה או סתם כאלו שהצביעו עבור היפרדות מהאיחוד האירופי. כאשר הפלבאים מעזים להמרות את רצונו בקלפי, מדובר בפופוליזם זול. הוא מסביר לעצמו בהסבר מעגלי כי יש להצביע להילארי קלינטון לנשיאות כי היא היחידה שיכולה להגיע למעמד הזה, ומי שמצביע לטראמפ לוקה בנפשו.

האינטלקטואל־האידיוט טעה לאורך ההיסטוריה בנוגע לשורה של דברים: סטאלין, מאואיזם, אוכל מהונדס גנטית, עיראק, לוב, סוריה, לובוטומיה, דיאטות דלות בפחמימות, ביהביוריזם, שומן טראנס, פרוידיאניזם, סלאפיזם, תוכניות דיור, הנוכל הפיננסי ברני מיידוף. אך למרות העבר הבעייתי שלו, הוא משוכנע שדעותיו הנוכחיות הן הן הנכונות".

במאמר אחר טוען טאלב: העובדות הן אמת – החדשות מזוייפות!

בקיץ 2009… הלכתי למסעדה סינית בסוהו (לונדון) כדי לחגוג עם כמה אנשים, כאשר לפתע קיבלתי שיחת טלפון מחבר מזועזע: כל העיתונים בלונדון כינו אותי "מכחיש אקלים", קונספירטור נגד הקונצנזוס. מתוך שיחה של כשעה, הוצאו עשרים שניות מדברי והוקרנו שוב ושוב בחדשות.

כל מה שאמרתי היה רק את גירסתי ל'עיקרון הזהירות', העיקרון לפיו המודלים המורכבים בדרך כלל טועים משום שכל שינוי הכי קטן מפיל את כל הבנין, על רוב הסיכונים אנו לומדים רק בניתוח שלאחר מעשה. ולכן הטענה שלי היא כן לנקוט בשמרנות, דוקא מכיון שהמודלים אינם משקפים את מה שיהיה, יש להימנע מכל גורם סיכון.  נחלצתי מהשערוריה רק בדרך של איום משפטי על העתונים לתקן את הדברים ולהתאימם למקור.

אז אני הצלחתי להציג את מה שבאמת אמרתי, פחות או יותר, אבל מה שקרה בפועל הוא מה שקורה תמיד, העיתונים הציגו לציבור דברים בצורה מסולפת. המוצר שהם מתווכים, קרי חדשות, היה מוצר פגום ומסולף. ואין שום הבדל בין תיווך של חדשות ללקוח, לבין תיווך מוצר ממשי פגום ומזוייף ברמאות.

בעבר המידע הועבר באופן אורגני מפה לאוזן ולא יכל להישלט בידי קבוצות חזקות, התקופה הזו בה העם מסתמך על ספקי מידע חד צדדיים כמו טלויזיה ועיתונים הנשלטים בידי קבוצות שליטה, נמשכה מאמצע המאה העשרים ועד לבחירות 2016 בארה"ב, בה החזירו הרשתות החברתיות שליטה מסויימת במידע לידי ההמון.

בעיית התיווך של גופי התקשורת היא מובנית, האינטרסים  של גופים אלו לעולם לא יהיו האינטרסים של הציבור. בעל מסעדה מעוניין שהלקוחות שלו יהיו מרוצים, לא שכלל הציבור במדינה יהיה מרוצה. העיתונים נמצאים במקצוע הכי לא בטוח שקיים, רובם חיים מהיד לפה לפי הדרישה שלהם לייצוג בגופי התקשורת, נידוי ע"י חבריהם יסיים את חייהם הכלכליים. ולכן הם ניתנים בקלות להטיה ע"י מניפלציות של לוביסטים,  בדברים שמשליכים על החיים של רבים, כפי שראינו בתחום הנדסה גנטית, המלחמה בסוריה. ואכן, מי שיאמר משהו לא פופולארי בנושאים כמו ברקזיט, פוטין, הנדסת מזון, ייהפך להיסטוריה.

אין מסמך או ספר, שקופירייטר מושחת לא יכול להוציא ממנו משפט או שנים אשר מחוץ להקשר יכול להישמע אבסורדי, ברוח דבריו של הקרדינל רישייליה "תן לי כמה שורות מכל אדם, ואני אמצא בהם מספיק כדי לתלותו", כמה פשעים בוצעו בחסות העיקרון של "חופש המידע" שנוצל בצורה מחפירה?"

באתר של טאלב, מתפרסם פרק מספרו החדש, בו הוא מראה, שהנושא הוא לא רק הפיכה של מידע אמיתי לשקר תוך הצגה חלקית או מסולפת, אלא בתהליכים הרבה יותר משמעותיים, הפרק עוסק בהשתלטות של מיעוט על הרוב, השתלטות שנסמכת על דינמיקות שנראות מאד פשוטות, אך הרסניות. שם הפרק: הדיקטטורה של המיעוט (תרגום חופשי לחלק מתוכן הדברים).

 הדוגמא הטובה ביותר שאני מכיר, שמדגימה את העצמה של האילוצים בתפקוד מערכת מורכבת, היא שכאשר קיים בחברה מיעוט מסוג מסויים, שיש בו מוטיב חסר פשרות, ברגע שמיעוט זה עובר רף קטן יחסית, זה יכול להיות ארבעה אחוזים מכלל האוכלוסיה, זה גורם לכלל האוכלוסיה להיכנע להעדפותיו. יתר על כן, המצב יכול לגרום למשקיף נאיבי לאשליה אופטית, הוא יחשוב כי הבחירות והעדפות הן של הרוב.

אם זה נשמע אבסורדי, משום שהאינטואיציות שלנו נטועות בגישה המדעית והאקדמית, כיול ע"י  טבלאות סטטיסטיות, ברגע שאלו לא עובדות הטענה נפסלת, הבעיה שאין לגישה הזו יכולת להתמודד עם מערכות מורכבות, את זה יש רק לחכמת הסבתות שלנו.

הרעיון המרכזי במערכות מורכבות הוא שיחסי הגומלין בין הקבוצות או האפשרויות, משמעותיים יותר ממהותן של היחידות. מעקב של יובל על נמלה אחת לא תלמד אותנו כלום על מושבת הנמלים, הכללים השולטים במושבה נוצרים מאינטראקציות, ואינטראקציות פשוטות מאד, יוצרות מציאות מורכבת וחזקה. כך שלטון המיעוט יכול לגרום לחברה שלמה לתפקד כראוי, עקב קיומה של קבוצה קטנה של אנשים מוסריים חסרי סובלנות לחוסר מוסר ואומץ.

את זה למדתי כששמתי לב שחלק גדול מהמוצרים המשווקים במדינות מסויימות הם כשרים, למרות שהאוכלוסיה הצורכת כשר היא קטנה מאד באוכלוסיה (בבריטניה 70% מהבשר הוא 'חלאל' – כשר למוסלמים, המהוים 3% מהאוכלוסיה). זה פשוט מאד: לרוב לא אכפת לאכול כשר, המיעוט יעדיף למות ברעב ולא לצרוך אוכל לא כשר. זו אינטראקציה שגורמת למזון להיות כשר באופן כללי. ישנו מיעוט קטן של ילדים שאלרגי לבוטנים, ולכן אין בכלל בוטנים בבתי הספר או במטוסים. כל עוד המיעוט הוא קבוצה מתנגדת והרוב גמיש, נוצרת אסימטריה.

כך בדיוק אנו פוגשים את המזון האורגני שולט בשווקים, מכיון שהמיעוט הצעקני המתנגד למזון מהונדס יכול לקלקל כל חגיגה, לעומת זאת הרוב, אינו מתנגד למזון אורגני (מדהים לראות שהחברות החקלאיות הגדולות שבזבזו מאות מליוני דולרים על מסעות פרסום במצויינות של חוקרים עם מאות מדענים שחושבים עצמם יותר חכמםי משאר האוכלוסיה, לא קלטו דינמיקה פשוטה כל כך…). כך מתפשט הרכב האוטומטי, מי שנוהג על ידני לא מתקשה באוטומט, ההיפך בלתי אפשרי. זו היא רהנורמליזציה, מנגנון רב עוצמה בפיזיקה מתמטית המאפשר לנו לראות איך דברים מתרחבים.

פגישה באירופה שבה יש רוב גרמני ומיעוט צרפתי, תהיה ב.. אנגלית, משום שאנגלית גרועה יש לרוב האנשים בעולם, והיא בסיס לשיתוף פעולה ומאפשרת את הגמישות הנצרכת כדי לנהל שיחה. זה מה שהפך את הארמית בזמנו ללינגואה פרנקה, כאשר הפרסים פלשו לבבל הארמית היתה השפה היחידה ששני הצדדים יכלו איכשהו לתקשר בה בזכות דמיונה לשפות השונות.

טאלב מאריך בדוגמאות שונות מתחום הגנטיקה והדתות, ומכאן מגיע למסקנה כי גם שלטון מוסרי, יכול להיווצר ע"י מיעוט קטן שאינו גמיש וסובלני להפרות מוסר, בעוד הרוב כמובן אינו מתנגד למוסריות. מה שיוצר מצג שוא כי בני האדם הופכים להיות מוסריים יותר או טובים יותר. בעוד זה לא נכון. זה שלטון המוסר, ולא מוסריות המונים.  

המערב נמצא בתהליך של התאבדות, הוא סובלני כלפי קבוצות לא סובלניות ולא גמישות, ולכן הן עתידות לשלוט בו במהרה. כאשר קיימת מפלגה שהמצע שלה היא חסימת חופש הדיבור, לגיטימי לחסום לה את חופש הדיבור. אין להיות ספקן לגבי הספקנות, ואין דרך לזייף זיוף.

גם בעולם המדעי, נעמוד בהמשך על כך ששלטון המיעוט עומד מאחורי הגישה של קארל פופר למדע, כאן נזכיר את ספרו של ריצ'ארד פיינמן "מה אכפת לך מה אנשים אחרים חושבים", בו מתאר המדען הגדול את החסרונות הבסיסיים של המדע, הפועל גם באמצעות מנגנון כזה, המדע הוא לא סך מה שהמדענים חושבים, אלא כמו בשווקים הכלכליים, ברגע שמשהו מתפוצץ זה נחשב לדבר לא בסדר. אילו היה המדע מופעל ע"י הקונצנזוס והרוב – היינו עדיין תקועים בימי הביניים, ואיינשטיין היה מסיים את חייו כפקיד פטנטים.

הצמיחה והשינוי תלויים במיעוטים, כל מה שהמיעוט צריך הוא א-סימטריה, משהו שקיים בכל מערכת.   

הספר 'תעתועי האקראיות', מתאר את מאבקו של טאלב במערכת השווקים הפיננסית, במומחים, במלומדים הנפוחים, ובקונספציה.

להלן קטעים מתוך הספר:

מתוך ההקדמה:

"אני מאמין שהנכס העיקרי שעלינו לשמר ולטפח הוא חוסר הבטחון האינטלקטואלי המושרש בנו. המוטו שלי הוא לעקוץ את מי שמתייחס אל עצמו ואל איכות הידע שלו יותר מדי ברצינות".

"הספר כולל אזהרות חריפות מפני התקשורת… מוזר שצריך להשתמש בתקשורת כדי להפיץ את המסר שהתקשורת רעילה… מעניין לראות שאיכות הדיון נמצאת ביחס הפוך לדרגת ההידור והפאר בעיצוב האולפנים"

מתןך הפרולוג:

"הספר עוסק באקראיות שנתפסת ומוסווית כמשהו לא-אקראי (כלומר כדטרמיניזם). רעיון זה מתגלם בדמותו של השוטה בר המזל, שמוגדר כאדם הנהנה ממידה מופלגת של מזל, אבל מייחס את הצלחתו לסיבה אחרת, בדרך כלל מסוימת מאוד. בלבול כזה צץ בתחומים הכי פחות צפויים, אפילו במדע, אם כי לא בצורה בולטת וברורה כל כך כמו בעולם העסקים. זו תופעה אופיינית לפוליטיקה, ואנו נתקלים בה למשל בדמותם של ראש המדינה המדבר על מקומות עבודה ש״הוא״ יצר, על ההתאוששות הכלכלית ש״הוא״ אחראי לה, ועל האינפלציה ״של קודמו״.

אנחנו עדיין דומים מאד לאבותינו ששוטטו בסואנה. גם היום (ואפשר לומר, במיוחד היום) העיצוב של אמונותינו כרוך לבלי הפרד באמונות טפלות. בימי קדם אחד מאנשי השבטים הקדומים גירד את האף וראה שיורד גשם, ואז המציא שיטה משוכללת לגרד את האף במטרה להוריד את הגשם הנחוץ לו כל כך. בדומה לכך, היום אנו מייחסים את השגשוג הכלכלי לשיעור ריבית מסוים שקובע ה״פדרל רזרב״, הבנק המרכזי של ארצות הברית, ואת הצלחתה של חברה מסוימת – למינויו של נשיא חדש ש״נוטל לידיו את המושכות״. חנויות הספרים מלאות בביוגרפיות של גברים ונשים מצליחים שמסבירים כל אחד בדרכו שלו כיצד ״עשו את זה״ (יש לנו ביטוי, ״במקום הנכון בזמן הנכון״, שמהליש את כוחן של המסקנות שאפשר להסיק מהביוגרפיות האלה). אנשים מתחומים שונים נופלים קורבן לבלבול הזה: הפרופסור לספרות מייחס משמעות עמוקה להופעה מקרית לחלוטין של דפוסי מילים, והכלכלן מזהה בגאווה ״סדירות״ ו״אנומליות״ בנתונים אקראיים לגמרי…

התרבות האירופית פיתחה מעין חיבה בלתי הפיכה לסימבוליזם, ואנחנו עדיין משלמים על כך את המחיר, עם פסיכואנליזה וכל מיני אופנות אחרות.

למרבה הצער, כמה אנשים לוקחים את המשחק יותר מדי ברצינות. האנשים האלה מתפרנסים מפרשנות יתר של המציאות, משלמים להם על זה".

המציאות הזו מוכרת לנו מכל רובדי החשיבה, כאשר 'מומחים' נוטלים 'בעלות' על צבירי נתונים שהם מציגים ומייחסים אותם לרעיונות שונים, הפוליטיקאי לדברים ש'הוא' עשה, המדען לתיאוריה שהוא מאמין בה, וסוכן המכירות למוצר שהוא רוצה למכור.

מתוך הספר עמ' 83 ואילך, כאן מראה טאלב כיצד המח שלנו פשוט אינו מחוסן מפני עיוות מכוון של ספקי מידע:

" עשו ניסוי: לכו לשדה התעופה ושאלו נוסעים בדרכם ליעדים מרוחקים כמה היו משלמים בעבור פוליסת ביטוח, שתשלם, נאמר, מיליון טוגרוג (המטבע המונגולי), אם ימותו בזמן הנסיעה (מכל סיבה שהיא). אחר כך שאלו קבוצה אחרת של נוסעים כמה היו משלמים בעבור ביטוח שישלם אותו סכום במקרה של מוות כתוצאה מפעולת טרור (ורק מסיבה זו). נחשו ממי תקבלו מחיר גבוה יותר? רוב הסיכויים הם שאנשים יעדיפו לשלם על הפוליסה השנייה (אף שהראשונה כוללת גם מוות בפעולת טרור). הפסיכולוגים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי גילו את זה לפני כמה עשורים, בניסוי שזכה מאז לפרסום רב. האירוניה היא שאחת האוכלוסיות שנדגמה לא כללה אנשים מהרחוב, אלא ספקי תחזיות מקצועיים שהגיעו לכנס השנתי של איזו אגודה בתחומם. כהנמן וטברסקי גילו שרוב האנשים, בין שהם עוסקים בחיזוי ובין שאינם עוסקים בחיזוי, יחשבו ששיטפון קטלני (אלפי הרוגים) כתוצאה מרעידת אדמה בקליפורניה הוא סביר יותר משיטפון קטלני (אלפי הרוגים) שמתרחש איפשהו בצפון אמריקה (אזור שנמצאת בו, במקרה, גם קליפורניה). כסחרן בנגזרים, שמתי לב לכך שאנשים לא אוהבים ביטוחים על דברים מופשטים: הסיכונים שמושכים את תשומת ליבם הם תמיד מהסוג שאפשר להמחיש אותו בעיני הדמיון.

כך אנו מגיעים לצד מסוכן יותר בעיתונאות. ראינו כיצד ג׳ורג׳ ויל ועמיתיו, שיחסם למדע מאוס, מסוגלים לסלף טיעונים, כך שיישמעו נכונים אף שאינם נכונים. אבל זה לא הכל: לספקי המידע יש אפשרות כוללת יותר להטות את ייצוגי העולם שנוצרים אצלנו על בסיס המידע שניתן לנו. המוח שלנו נוטה להתפתות לרמזים שטחיים כשמדובר בסיכון ובהסתברות, ורמזים אלה נקבעים במידה רבה על פי הרגשות שהם מעוררים בנו או על פי זמינותם לתודעתנו. חוץ מבעיות כאלה בתפיסת הסיכון, כדאי להזכיר עוד עובדה מדעית, מזעזעת למדי: הן זיהוי סיכונים והן הימנעות מסיכונים אינם מעובדים בחלק ה״חושב״ של המוח אלא בעיקר בחלקו הרגשי (תיאוריית ״סיכון כרגשות״). ההשלכות אינן זניחות: משמעותן היא שיש קשר רופף מאוד בין חשיבה רציונלית ובין הימנעות מסיכונים. נראה שחשיבה רציונלית היא בעיקר רציונליזציה של הפעולות שלנו, ייחוס היגיון כלשהו לפעולות האלה.

במובן הזה, התיאורים שהתקשורת מספקת בהחלט אינם רק ייצוגים לא מציאותיים של העולם, כי אם הייצוגים בעלי הכוח הגדול ביותר לתעתע בנו. הם משיגים את תשומת ליבנו מתוך שימוש במנגנון הרגשי שלנו, הם מציעים לנו את התחושה שהכי זול לספק. קחו לדוגמה את ״סכנותיה המחרידות״ של מחלת הפרה המשוגעת: במשך עשור של הרעשה תקשורתית, קטלה המחלה כמה מאות בני אדם (לפי האומדנים הגבוהים ביותר), מספר כמעט זניח בהשוואה לקטל בתאונות הדרכים (כמה מאות אלפים!), אבל תיאור עיתונאי של תאונות הדרכים לא היה מניב פירות מסחריים. (שימו לב לכך שהסיכון למות מהרעלת מזון או בתאונת דרכים בדרך למסעדה גבוה יותר מהסיכון למות ממחלת הפרה המשוגעת.) רדיפת הסנסציות הזאת עשויה להסיט את האמפתיה שלנו אל המטרות הלא נכונות: סרטן ותת־תזונה הם הנושאים שהוזנחו יותר מכל, בגלל העדר תשומת לב כזאת. תת־תזונה באפריקה ובדרום מזרח אסיה כבר אינה יוצרת את ההשפעה הרגשית, ולכן היא פשוט כבר לא בתמונה. מבחינה זו, המפה ההסתברותית המוחית בראשנו מכוונת כל כך אל הסנסציוני, עד שאפשר לוותר כלל על החדשות כדי לקבל מידע רב יותר דווקא. דוגמה אחרת קשורה לתנודתיות בשוקי ההון. מחירים נמוכים נראים במוחנו ״תנודתיים״ הרבה יותר מתנודות חדות גבוהות יותר. נוסף על כך, נראה שהתנודתיות מושפעת לא רק מהתנודות בפועל, אלא גם מנימת הדיווח בתקשורת. תנודות השוק בשמונה־עשר החודשים שלאחר ה11 בספטמבר 2001 היו קטנות בהרבה מהתנודות בשמונה־ עשר החודשים שקדמו להם, אבל במוחם של המשקיעים הן נראו איכשהו תנודתיות מאוד. הדיונים בתקשורת על ״איומי הטרור״ העצימו את השפעתן של תנודות השוק בעיני רוחנו. זוהי אחת מהסיבות הרבות שבעטיין העיתונאות היא אולי המכה הגדולה ביותר שבפניה אנחנו ניצבים היום, בזמן שהעולם הולך ונעשה מסובך יותר ומוחותינו לומדים לפשט עוד ועוד את הדברים…

אני מזכיר לעצמי את ההערה של איינשטיין, שהשכל הישר אינו אלא אוסף של תפיסות מוטעות שאנו צוברים עד גיל שמונה־עשרה. יותר מכך: בל דבר שנשמע אינטליגנטי בשיחה או בפגישה, ובראש ובראשונה בתקשורת, הוא חשוד.

כל קריאה בהיסטוריה של המדע תראה לנו שכמעט כל הדברים החכמים שזכו להוכחה מדעית, נראו מטורפים כשהתגלו. האם הייתם מצליחים להסביר לעיתונאי של הטיימס (הלונדוני) ב־1905, שהזמן מאט במהלך נסיעה (אפילו הוועדה שהעניקה לאיינשטיין את פרס נובל לא מנתה עם נימוקיה את תורת היחסות הפרטית)? האם הייתם יכולים להסביר למישהו שמעולם לא נחשף למדע הפיזיקה, שיש ביקום מקומות שהזמן אינו קיים בהם? נסו להסביר לקני, שאף שהסחרן הכוכב שלו ״הוכיח את עצמו״ ונחל הצלחה מסחררת, יש לי טיעונים חזקים כדי לשכנע אותו שהוא אידיוט מסוכן".

מתוך הספר עמ' 104 ואילך, כאן מראה טאלב כיצד המח שלנו יוצר מבנים לאחר מעשה, ומסביר את ההיסטוריה או את צביר הנתונים לפי תבניות שאינן נובעות כלל מן הנתונים:

"דברים תמיד נעשים ברורים בדיעבד. עובד המדינה היה אדם אינטליגנטי מאוד, והטעות שלו נפוצה הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב. היא נובעת מדרכו של המוח שלנו לטפל במידע היסטורי. כשמתבוננים בעבד, העבר נראה תמיד דטרמיניסטי, כיוון שנעשתה רק תצפית אחת. המוח שלנו מפרש את רוב האירועים לא מתוך התייחסות לאירועים שקדמו להם, אלא מתוך התייחסות לאלה שבאו לאחריהם. דמיינו לכם שאתם עושים מבחן ויודעים מראש את תוצאתו. אומנם אנו יודעים שההיסטוריה נעה קדימה, מן ההתחלה אל הסוף, אבל ,קשה לנו להכיר בכך שאנו מדמיינים אותה בתנועה לאחור, מן הסוף אל ההתחלה. מדוע זה כך? בפרק 11 נדון בנקודה זו, ובינתיים נסתפק בהסבר אפשרי: המוח שלנו אינו מתוכנן להבין איך העולם עובד, אלא מכוון לחלץ אותנו במהירות מצרות ולדאוג לכך שנעמיד צאצאים (הערת המעתיק, כאן נופל טאלב בפח של הפסיכולוגיה האבולוציונית היכולה להסביר כל דבר והיפוכו ולכן היא חסרת משמעות, י.ע.). אילו היה המוח שלנו בנוי להבנה, היתה לנו בתוכו מכונה המסוגלת להריץ את ההיסטוריה כמו במכשיר וידיאו, על פי סדר הזמנים הנכון, וזה היה מאט אותנו כל כך, עד שהיינו מתקשים לתפקד. פסיכולוגים טבעו שם להערכת היתר של מה שאנו יודעים בזמן האירוע מתוך הסתמכות על ידע שנרכש מאוחר יותר. הם קוראים לתופעה הזאת ״הטיית החוכמה שלאחר מעשה״, האפקט של ״ידעתי את זה מההתחלה״.

עובד המדינה קרא לעיסקאות שהניבו הפסד ״טעויות חמורות״, ממש כשם שעיתונאים קוראים להחלטות שסיכלו את בחירתו של מועמד ״טעויות״. אחזור על הנקודה הזאת עד שייחד גרוני: טעות אינה יכולה להיקבע בדיעבד, אלא רק לאור המידע שהיה לנו בזמן שהתקבלה בו.

השפעה אכזרית יותר של הטיית החוכמה שלאחר מעשה היא זו:

אלה שהם טובים מאוד ב״חיזוי״ העבר חושבים שהם טובים גם בחיזוי העתיד, ובטוחים ביכולתם לעשות זאת. זו הסיבה לכך שאירועים כדוגמת 11 בספטמבר 2001 לעולם אינם מלמדים אותנו שאירועים חשובים בעולמנו אינם ניתנים לחיזוי; הרי נדמה לנו שגם את קריסתם של מגדלי התאומים היה אפשר לחזות  אז".

מתוך הספר עמ' 107 ואילך, כאן מראה טאלב כיצד עודף המידע אינו עוזר לנו לדעת, אלא ההיפך:

" העיתונאי שאני אוהב כל כך לשנוא הופיע בפעם הראשונה בספר הזה בדמותו של ג׳ורג׳ ויל העוסק בתוצאות אקראיות. בשלב הבא אראה לכם כיצד לימד אותי צעצוע מונטה קרלו להעדיף חשיבה מזוקקת, כלומר חשיבה המבוססת על המידע שנמצא מסביב לנו ומטוהרת מבלבולי המוח חסרי המשמעות שמסיחים את דעתנו. יש תופעה מקבילה להבדל שבין רעש למידע, שהוא נושאו של ספר זה (הרעש אקראי יותר): ההבדל שבין עיתונאות להיסטוריה. עיתונאי מוכשר צריך לראות דברים כמו היסטוריון, ולהמעיט בערכו של המידע שהוא מספק. עליו לומר למשל: ״השוק עלה היום, אבל המידע הזה אינו רלוונטי במיוחד משום שהוא נובע בעיקר מרעש.״ עיתונאי שימעיט כך בערך המידע שבידיו יאבד ללא ספק את משרתו. לא זאת בלבד שקשה לעיתונאי לחשוב כמו היסטוריון, אלא שההיסטוריון עצמו, לאסוננו, הולך ומידמה לעיתונאי.

כשמדברים על רעיון, הגיל הוא היופי (מוקדם מדי לדון במתמטיקה של הנקודה הזאת). האזהרה של סולון תקפה לחיי אקראיות, בניגוד גמור למסר ההפוך שנוצר בתרבות השלטת שהיא בת דמותה של התקשורת. ישימותה של האזהרה של סולון בחיי האקראיות מחזקת את נטייתי הטבעית להעדיף מחשבה מזוקקת על חשיבה חדשה יותר, אף אם זאת נראית כאילו היא מתוחכמת. הנה עוד סיבה בשבילי לצבור כרכים עתיקים ליד המיטה (אני מודה שהחדשות היחידות שאני קורא בימים אלה, חוץ מאשר את האקונומיסט, הן סיפורי הרכילות מחוגי החברה הגבוהה, סיפורים מרתקים ממש שאפשר למצוא במגזינים טארי מאץ׳, ומטי טייר וטאטלר). החשיבה העתיקה מתאפיינת בעידון רב בהשוואה לדיו הטרי הגס. נוסף על כך, ניסיתי לשכלל את ניסוח הרעיון באמצעות המתמטיקה של טיעונים אבולוציוניים וההסתברות המותנית. כוחו של רעיון להיות שריר וקיים במשך זמן רב מצביע על כשירותו היחסית. הרעש סונן ממנו, או לפחות חלק מהרעש. מבחינה מתמטית, קידמה משמעותה שחלק מהמידע החדש טוב יותר מהמידע הישן, ולא שהחתך הממוצע של הידע החדש יבוא במקום המידע הישן, ופירוש הדבר הזה הוא שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לדחות דחייה שיטתית את החדש, ויהיה החדש אשר יהיה – רעיון, מידע או שיטה. מובן שזה נכון תמיד, אף שזה מכה אותנו בתדהמה. מדוע זה כך?

הטיעון התומך ב״דברים חדשים״ ובדברים ״הכי חדשים״ הוא זה:

ראו את השינויים הדרמטיים שהתרחשו כתוצאה מהופעתן של טכנולוגיות חדשות, למשל המכונית, המטוס, הטלפון והמחשב האישי. צורת הסקה המשוללת חשיבה הסתברותית תביא אותנו לכלל מסקנה, שכל הטכנולוגיות וההמצאות החדשות יחוללו בחיינו מהפכות דומות.

אבל זה לא ברור כל כך: הבאנו בחשבון רק את המנצחים, לא את המפסידים (זה שקול לאמירה ששחקנים וסופרים הם עשירים, מתוך התעלמות מהעובדה שרוב השחקנים הם מלצרים; למען האמת, אלה האחרונים צריכים להיות אסירי תודה, כיוון שהסופרים בדרך כלל מגישים צ׳יפס במקדונלד׳ס). מפסידים? איפה? בכל שבוע נזכרים בעיתון עשרות פטנטים חדשים שיכולים לחולל מהפכה בחיינו. אנשים נוטים להסיק שמאחר שבמה המצאות שינו את חיינו, חשוב לתמוך בהמצאות ועלינו להעדיף את החדש על פני הישן. אני חושב שההפך הוא הנכון. העלות האלטרנטיבית של החמצת הדבר ״החדש ביותר״ כמו המטוס והמכונית, היא מזערית בהשוואה לרעילותו של כל הזבל שאנחנו נאלצים להתפלש בו על מנת למצוא את היהלומים האלה (וזה בהנחה שהם אכן שיפרו את חיינו, דבר שאני מפקפק בו לעיתים קרובות).

אותו טיעון תקף גם לגבי מידע. הבעיה עם מידע אינה בכך שהוא מסיח את הדעת ובדרך כלל אין בו תועלת, אלא שהוא רעיל. דיון טכני יותר על סינון סיגנלים ותדירות של תצפיות ישמש אותנו בהמשך כדי לבחון את ערכם המפוקפק של מבזקי חדשות תכופים. בינתיים אומר שהכבוד לרעיונות שעמדו במבחן הזמן מספק נימוקים רבים לדחות כל שיג ושיח עם העיתונאי המודרני הקשקשן, ותומך בחשיפה מינימלית לתקשורת כעיקרון מנחה בעבור מי שמעורב בקבלת החלטות בתנאי אי־ודאות. אם יש בתוך עיסת החדשות ה״דחופות״ המושלכת עלינו ללא הרף דבר־מה טוב יותר מרעש, הרי שכמוהו כמחט בערימת שחת. אנשים לא מבינים שהתקשורת מקבלת כסף כדי למשוך את תשומת ליבם. בשביל העיתונאי, המילים דווקא, לא השתיקה, כמעט תמיד שוות זהב".

המשך בענין עודף מידע, עמ' 111 ואילך:

" רוברט שילר היה גורם מרכזי בפיתוח החשיבה על ערכו השלילי של המידע, ולא רק בשווקים פיננסיים. מאמרו מ־1981 הוא כנראה הניסוח המתמטי הראשון של הדרכים הכלליות שבהן החברה האנושית מטפלת במידע. במאמרו הזה, שילר הטביע את חותמו בחקר התנודתיות של השווקים… שילר הכריז שהשווקים אינם יעילים כמו שתורת המימון קובעת (שווקים יעילים פירושם, בקווים כלליים, שהמחירים מתאימים את עצמם לכל המידע הזמין, ובכך הם נעשים בלתי צפויים לנו, בני התמותה, ולכן איננו יכולים להפיק מהם רווחים). על המסקנה הזאת הגיבו המסדרים הדתיים של השווקים בקריאה לחסל את הכופר שהעלה על דל שפתיו מילים שכאלה…

את הביקורת המרכזית על שילר מתח רוברט ס. מרטון. ההתקפות היו על בסיס מתודולוגי בלבד (הניתוח של שילר היה גס מאוד: לדוגמה, השימוש בדיבידנדים במקום ברווחים היה די חלש). מרטון גם הגן על העמדה הרשמית של תורת המימון, ששווקים חייבים להיות יעילים ולא ייתכן שהם מציעים רווחים על מגש של כסף. והנה, בחלוף הזמן, אותו רוברט ס. מרטון הציג את עצמו כ״שותף המייסד״ של קרן גידור שהבטיחה לנצל נקודות של אי־יעילות בשוק. גם אם נתעלם  מהתרסקותה של קרן הגידור של מרטון ברעש ובצלצולים בגלל ״בעיית הברבור השחור״ (ובליווי הכחשה אופיינית), הרי שכדי ״לייסד״ קרן גידור כזאת היה מרטון חייב להסכים עם דבריו של שילר שהשוק אינו יעיל. אביר הדוגמות של תורת המימון המודרני והשווקים היעילים הקים קרן המנצלת אי־יעילות בשווקים! ההיה כדבר הזה? הרי זה כאילו התאסלם האפיפיור.

מצב הדברים היום אינו טוב יותר. בזמן שאני כותב את הספר הזה, ספקי חדשות מציעים מגוון נרחב של עדכונים – מבזקי חדשות בשיגור אלקטרוני אלחוטי. שיעור המידע הגולמי הולך וגדל לעומת שיעורו של המידע המעובד, המזוקק. המידע הגולמי מציף את השווקים. חכמי העולם העתיק לא היו זקוקים לקדימונים חדשותיים כדי להעביר אלינו את המסרים שלהם.

אין זה אומר שכל העיתונאים הם ספקי רעש הסובלים מתעתועי האקראיות: אפשר למצוא במקצוע גם המוני עיתונאים אינטליגנטים (אני ממליץ על אנטול קולצקי מלונדון ועל ג׳ים גראנט ואלן אייבלסון מניו יורק, שאינם מוערכים דיים, כנציגיה של קטגוריה זו מקרב עיתונאי הכלכלה, ועל גארי סטיקס מבין עיתונאי המדע); אבל כלי התקשורת החזקים מייצרים תהליך ריק ממחשבה, שמכוון לאספקת הרעשים שמושכים אליהם את תשומת ליבן של הבריות, ואין שום מנגנון המבדיל בין שני סוגי העיתונאות. למעשה, עיתונאים חכמים נענשים לעיתים קרובות בגין חוכמתם. בדומה לעורך הדין שאותו נכיר בפרק 11, שאין לו עניין באמת אלא רק בטיעונים שיש בהם להשפיע על המושבעים, אנשים שאת ליקוייהם השכליים הוא מכיר היטב, התקשורת הדומיננטית בוחרת במה שיכול לתפוס את תשומת הלב שלנו. ייתכן שחברי המלומדים יתהו למה אני מתרגש כשאני אומר על עיתונאים את המובן מאליו. ובכן, הבעיה במקצוע שלי היא התלות בעיתונאים: אנחנו זקוקים להם שיספקו את המידע שכן דרוש לנו".

מתוך הספר עמ' 121 ואילך (כיצד הידרדרנו מהגדרות מדעיות קשוחות, לשיח הגותי על גבול הטקסט האקראי):

…אין ספק שהאמפיריציזם הנוסך בנו ביטחון עלול להיות גרוע יותר מכל סוג אחר של בבל״ת (נחוצים לי עוד כמה פרקים כדי לחדד את הנקודה הזאת). ואף על פי כן, זאת היתה התחלה טובה בניסיון להטיל על אינטלקטואלים אחריות לספק הוכחות לטענותיהם. חוג זה, שנודע בשם החוג הווינאי, היה המקור להתפתחות רעיונותיהם של פופר, וייטגנשטיין, קרנפ ורבים אחרים. יהא אשר יהא ערכם של רעיונותיהם המקוריים, השפעתם ניכרת הן בפילוסופיה והן בפרקטיקה המדעית. חלקם מתחילים להשפיע גם על החיים האינטלקטואליים הלא פילוסופיים, אם כי הרבה יותר לאט.

דרך אחת להבחין בין אינטלקטואל מדעי לאינטלקטואל ספרותי היא זו: אינטלקטואל מדעי יכול בדרך כלל לזהות כתיבה של אינטלקטואל מדעי אחר, אבל האינטלקטואל הספרותי אינו יכול להבדיל בין שורות שאותן שירבט מדען ובין אלה ששירבט מי שאומנם אינו מדען, אבל מפליא ללהטט במילים. זה בולט אף יותר כשאינטלקטואל ספרותי המבקש להרשים את קהל שומעיו משתמש במונחים מדעיים אופנתיים – ״עיקרון אי־הוודאות״, ״משפטי גדל״, ־יקום מקביל״, ״יחסות״ ועוד – מחוץ להקשרם המדעי וגם (לעיתים קרובות לא פחות) בניגוד מוחלט למשמעותם המדעית. אני ממליץ על ספרו המשעשע של הפיזיקאי אלן סוקאל, Fashionable Nonsense,, המדגים היטב את המנהג הזה (כשקראתי אותו בטיסה צחקתי בקול רם כל כך, שהנוסעים האחרים התלחששו מאחורי גבי). אם תגדשו את המאמר שלכם בסימוכין מדעיים, תוכלו לשכנע אינטלקטואל ספרותי שזכיתם בגושפנקה מדעית. ברור שעבור מדען, המדע טמון בחומרת ההיסק ולא באזכורים אקראיים של מושגים גרנדיוזיים כדוגמת יחסות כללית או אי־ודאות קוונטית. את החומרה הזאת אפשר להביע בשפה פשוטה. מדע הוא שיטה וחומרה, ואפשר לזהות אותו גם בכתיבה הפשוטה ביותר. לדוגמה, מה שהרשים אותי מאוד בספרו של ריצ׳רד דוקינס, הגן האנוכי, זה שאין בטקסט אפילו משוואה אחת, ובכל זאת נדמה לנו שהוא תורגם משפת המתמטיקה. ועם כל זאת, הפרוזה שלו אמנותית.

מבחן טיורינג הפוך

אקראיות יכולה לעזור לנו מאוד בעניין הזה. יש שיטה אחרת, משעשעת בהרבה, להבחין בין הקשקשן ובין האיש החושב. אפשר לפעמים ליצור באמצעות מחולל מונטה קרלו משהו שעשוי להיחשב בטעות לשיח ספרותי, אבל אי־אפשר לבנות באופן אקראי שיח מדעי. אפשר להשתמש באקראיות כדי לבנות רטוריקה, אבל לא ידע מדעי אמיתי. זהו שימוש ב׳׳מבחן טיורינג״ לאינטליגנציה מלאכותית, אבל בכיוון ההפוך. מה הוא מבחן טיורינג? אלן טיורינג, המתמטיקאי הבריטי המוזר, חלוץ המחשבים המבריק, המציא את המבחן הבא: מחשב ייחשב לאינטליגנטי אם יוכל (באופן ממוצע) לשטות באדם ולגרום לו לחשוב שגם הוא, המחשב, אדם. גם ההפך צריך להיות נכון. אדם ייחשב לא־אינטליגנטי אם נוכל לשכפל את צורת הדיבור שלו באמצעות מחשב, שאנחנו יודעים שאינו אינטליגנטי, ולגרום לאדם אחר לחשוב שאדם הוא שכתב אותו. האם אפשר לייצר באופן  מלאכותי לגמרי קטע שייחשב בטעות לפרי עטו של הצרפתי ז׳אק דריד־ה?

נראה שהתשובה חיובית. כדאי להזכיר את המתיחה (התעלול – the Ihmi") שביצע אלן סוקאל (זה שכתב את הספר המשעשע שדברתי עליו לפני כמה שורות), כאשר הצליח לייצר הבלים ולפרסמם בכתב עת חשוב. נוסף על זה יש מחוללי מונטה קרלו המתוכנתים ליצור טקסטים כאלה וגם לכתוב מאמרים שלמים. אם מזינים אותם בטקסטים ״פוסט מודרניסטים״ הם יכולים לייצר ביטויים אקראיים בשיטה שנקראת דקדוק רקורסיבי (recursive grammar), וליצור משפטים שהם תקינים מבחינה דקדוקית ובה בעת חסרי כל משמעות.

לאוזנינו הם יישמעו כמו משפטיהם של ז׳אק דרידה, האמריקנית קמיל פאליה וחבר מרעיהם. וכך, בגלל העמימות האופיינית לחשיבה שלו, האינטלקטואל הספרותי עלול ליפול קורבן לתעתועי האקראיות.

השתמשתי ב״מנוע דאדא״ שבנה אנדרו סי בולהאק באוניברסיטת מונאש שבאוסטרליה, ובעזרתו יצרתי כמה מאמרים הכוללים את המשפטים הבאים:

ברם התמה המרכזית של יצירותיו של רושדי אינה תיאוריה, כפי שעולה מן הפרדיגמה הדיאלקטית של המציאות, אלא פרה־ תיאוריה. הנחת המוצא של הפרדיגמה הניאו־סמנטית של השיח מצביעה על כך שיש לזהות המינית, למרבה האירוניה, חשיבות.

נרטיבים רבים הנוגעים לתפקידו של הסופר כצופה עשויים להתגלות. אפשר לומר שאם הנרטיב התרבותי תקף, עלינו לבחור בין הפרדיגמה הדיאלקטית של הנרטיב ובין מרקסיזם ניאו־ קונספטואלי. ניתוחו של סארטר את הנרטיבים התרבותיים קובע שיש לחברה, באופן פרדוקסלי, ערך אובייקטיבי.

וכן, מתוך הנחת המוצא של הפרדיגמה הניאו־דיאלקטית של המבע נובע שהמודעות אומנם עשויה לשמש לחיזוק ההייררכיה, אבל רק בתנאי שהמציאות נבדלת מהמודעות, ואם אין זה כך, אפשר להניח שיש לשפה משמעות פנימית.

יש נאומים עסקיים השייכים לקטגוריה זו, אבל הם אלגנטיים פחות ואוצר המילים שלהם אחר. אפשר לבנות באופן אקראי נאום המחקה את נאומו של המנכ״ל בחברה שלכם ולבדוק האם הוא אומר דברים בעלי ערך, או אם אלה סתם הבלים מקושטים והוא נמצא בתפקיד רק בכוח המזל. איך? בוחרים באופן אקראי חמישה מהמשפטים והצירופים הבאים, ואז מחברים אותם באמצעים המינימליים הדרושים על מנת ליצור נאום תקין דקדוקית:

אנחנו שומרים על האינטרס של הלקוח / הדרך שלפנינו / הנכס הגדול ביותר שלנו הוא אנשים / יצירת ערך לבעלי המניות / החזון שלנו / המומחיות שלנו היא / אנחנו מספקים פתרונות אינטראקטיביים / אנחנו ממצבים את עצמנו בשוק / איך לשרת את הלקוחות שלנו טוב יותר / עלות בטווח הקצר מול תועלת בטווח הארוך / אנחנו נתוגמל לאורך זמן / אנחנו מנצלים את היתרונות ומתקנים את החסרונות / האומץ וההתמדה ינצחו / אנחנו מחויבים לחדשנות ולטכנולוגיה / עובד מרוצה הוא עובד יעיל / מחויבות למצוינות / תוכנית אסטרטגית / כללי האתיקה שלנו.

אם זה מזכיר קצת יותר מדי את הנאום ששמעתם לפני רגע מהמנהל שלכם, אני מציע שתחפשו עבודה חדשה.

אבי כל הפסאודו־הוגים

קשה להימנע מדיון בהיסטוריה מלאכותית בלי להעיר על אבי כל הפסאודו־הוגים, הגל. הגל כותב בז׳רגון שאין לו כל משמעות מחוץ לבית קפה אופנתי בגדה השמאלית בפריז או לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה כלשהי המנותקת כליל מהעולם האמיתי. אני מציע לעיונכם את הקטע הבא של ה״פילוסוף״ הגרמני (קטע זה אותר, תורגם והיה ללעג בידי קרל פופר בספרו הידוע 'החברה הפתוחה ואויביה'):

הקול הוא השינוי בתנאי הסגולי של הפרדת חלקים חומריים, ובשלילתם ההדדית: זוהי רק אידאליות מופשטת או אידאלית כביכול של אותה הפרדה. אבל שינוי זה, בהתאמה, הוא עצמו ישירות השלילה של הקיום החומרי הסגולי. על כן שלילה זאת היא אידאליות אמיתית של כבידה ולכידות סגולית, קרי – חום. החימום של גופים משמיעים קול, כמו של גופים מחושלים או משופשפים זה בזה, הוא הופעת חום, שנוצר עם הקול בתיאום עם מושגו. (עברית: אהרן אמיר)

אפילו מנוע מונטה קרלו אינו נשמע אקראי כל כך כמו הפילוסוף והוגה העל הדגול (נחוץ להפעיל הרצות רבות על מנת להשיג שילוב מדויק כל כך של ״חום״ ו״קול״). אנשים קוראים לדבר הזה פילוסופיה, ולעיתים קרובות המימון לדבר הזה מגיע בדמות סובסידיות על חשבון משלם המיסים! עכשיו חשבו על כך שהחשיבה ההגליאנית מקושרת בדרך כלל לגישה ״מדעית״ כלפי ההיסטוריה, והיא הניבה תוצאות כמו משטרים מרקסיסטיים וגם ענף חשיבה בשם ניאו־הגליאניות. ראוי ש״הוגים״ אלה ישתתפו תחילה בקורס לתואר ראשון בתיאוריית דגימה סטטיסטית, לפני שמשחררים אותם אל העולם הפתוח.

כפי שניתן לראות, יש בספר הרבה מהמסקנות של כהנמן וטברסקי, אלא שטאלב מחבר את הדברים למציאות, ומוסיף עוד קצת נופך משלו.