נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ליבוביץ' מול היהדות ההיסטורית

ליבוביץ' מול היהדות ההיסטורית

(התמונה באדיבות ויקיפדיה)

לא נבא כאן לדון באמיתות דעותיו של ליבוביץ', אלא רק להבהיר שאין ליבוביץ' מייצג כלל את היהדות ההיסטורית, ולפיכך אין דעותיו רלבנטיות לשאלה של היהדות ההיסטורית מול החיים המודרניים.

ליבוביץ היה איש מדע, וגם את היהדות הכניס בתוך נוסחאות מדעיות, כביכול. לאמיתו של דבר ליבוביץ לא האמין בביאת המשיח, ולא בתחית המתים. הוא לא האמין בנבואה כיכולה לחזות את העתיד, ולא בשכר ועונש כלל, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכמובן לא בהשגחה פרטית או כללית או בהתערבות האלהים בעולם לטובת עם ישראל או אדם מסויים וכדו', הוא לא יחס סמכות לנבואה ולנביאים.

מיותר להסביר שכל דעות אלו הינם בניגוד ובסתירה לדברי הנביאים המפורשים ואף לדברי התורה. במקרה של תחית המתים למשל כשישעיהו אומר "הקיצו ורננו שוכני עפר נבלתי יקומון", כך דניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקומו", ויחזקאל: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". ליבוביץ' אינו מקבל זאת. שכר ועונש בעולם הזה דהיינו השגחה פרטית הינו היסוד המרכזי שעליו מושתת ספר התנ"ך מתחלתו ועד סופו, אם נתחיל מסופו הרי שרוב פתגמי החכמה שבספר משלי, ושירות תהלים, מדגישות כיצד ה' משלם לרשע ענשו וגמולו, ולצדיקים טובה, כל השתלשלות המאורעות בנביאים ראשונים תולה כל אירוע שלילי בחטא מסויים וכל אירוע חיובי בהתחזקות בשמירת התורה, רק מגוחך יהיה אם נצטרך לצטט כאן דברים שכאלו. וכמובן התורה בנויה על זה, החל מברית והיה אם שמוע תשמעו וכו', וכל ההבטחות הקללות והברכות שבכל התורה כולה בנויות על ברית בין ה' לישראל, אם ישמרו את התורה הוא יגמול להם טוב, ואם יחטאו ייענשו.

המשמעות היחידה שליבוביץ' נותן ליהדות היא קבלת המצוות המעשיות, אך המצוות המעשיות כולן משתלשלות מפירוש החכמים והנביאים לתורה, ואם להם אין סמכות, אין שום משמעות למצוות המעשיות. גם בנושא זה התחבט ליבוביץ' קשות, מצד אחד היתה לו בקורת במקרים רבים על הפרשנות של ההלכה, ומן הצד השני הוא היה צריך לקבל את ההלכה כמות שהיא שכן בעיניו רק זו היא היהדות[1].

כך או כך אין לראות את ליבוביץ' כמפרש את התנ"ך בשיטה מסויימת וכו', מכיון שהוא אינו מקבל אותו כלל, העקרון היסודי של התנ"ך (התערבות האל בבריאה) אינו מקובל עליו כלל וכלל מכיון שאי אפשר למדוד אותו מדעית.

"הכשלון הוא מהותי לתביעה החמורה שליבוביץ תובע מן המאמין.. לפי הערכתי דרישות אלה מדלדלות את קהילת המאמינים ממרבית בניה, הן מוציאות מתוכה את רוב תמימי הדרך וגם את רוב אנשי ההלכה והמחשבה היהודית כפי שהתגלו בפועל בתולדות ישראל. בניגוד למה שמשתמע לעתים דברי ליבוביץ הוא איננו מציג לפנינו את היהודי ההיסטורי הריאלי כפי שהיה וכפי שהינו אלא כפי מה שראוי היה לו להיות", ("דת וערכים במחשבתו של ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אביעזר רביצקי, בתוך: חירות על הלוחות הוצ' עם עובד 1999, עמ' 211)

נצטט מעט מדבריו (מתוך ספר אגרותיו: רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ), בענין ביאת המשיח ותחית המתים:

"אתה שואל בקשר לאמונה בביאת המשיח אם דתינו מורה לנו להאמין ולשאוף לדבר שאינו קיים ולא יבא.. ודאי צריך האדם לשאוף לדברים מסויימים שאינם ושלא יבואו" (עמ' 269).

את האמונה בתחית המתים פירש ליבוביץ בהמשך ע"פ דברי הרמב"ם במקום אחר: "ותחיית המתים הוא לצדיקים ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם, וכן אמרו חכמים רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים" והבן. כוונתו של ליבוביץ' כמובן היא שהמשמעות של היסוד שהכניס הרמב"ם בין יג' היסודות לאמונה היא שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אין מענינינו כאן להתוכח עמו בכוונת הרמב"ם, דבר אחד ברור: ליבוביץ לא האמין בשום אופן בפעולה כל שהיא שתקרה עם המתים בעתיד הרחוק, (ודי לראות כי את כל אגרת תחית המתים של הרמב"ם, הוא דוחה ע"י המשפט בהקדמתו לאגרת כי אותה היא כותב לסכלים ע"פ אמתות המקובלות אצל ההמון[2]). מן השאלה שהפנו אליו שם ממקרא מפורש בדניאל הוא מתעלם.

על הנבואה הוא אומר:

"אם אתה רואה את חזונות הנביאים כהיגדים על מה שיהיה ניתן לומר שרובם נתבדו ויש מהם שאי אפשר שיקוימו.. האמת הגדולה שבאמונה בנביאי האמת והצדק היא כדברי התוספות יבמות נ. "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" ואין ערובה למה שיהיה". (עמ' 59, מכתב מה21.8.90).

"ואם אתה מתקשה להבין כיצד זה מתיישב עם הבטחות נבואיות מסויימות, התשובה היא "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות" (תוס' יבמות נ.) ז.א. אין ערובה שכך יהיה. וזה ענין עמוק מאד באמונה ולא כאן המקום להסבירו" (עמ' 224).

"אני ויהודים אחרים מבינים שהנביאים בכל נבואותיהם אינם מתכונים להגיד אלא מה שראוי להיות ואפשר שלא יהיה" (513).

מובן כי התוספות ביבמות לא העלו על דעתם גישה שכזו המבטלת את הצורך בהתגשמות נבואה ואינה אלא מה שראוי להיות, הלא התורה עצמה קובעת כי הנביא יבחן בהתגשמות דבריו, ונביא שאין דבריו מתגשמים הרי הוא נביא שקר. הציטוט מן התוספות לכשעצמו הינו סילוף והבאת חצי משפט, הלשון שם הוא "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא", והיינו שההבטחה לאריכות ימי חזקיהו (בה עוסק התלמוד שם) היא אם לא יחטא, כמו ש"ראוי להיות". וזה מובן מאליו, ה"אפשר שלא יהיה" אינו אפשרות פתוחה, אלא מותנית בזכות או בעוון. ובסופו של דבר נבואה זו התקיימה לכל פרטיה והיא בין הנבואות הבולטות בתנ"ך – הזכרת שמו ומעשיו המדוייקים של אדם מאות שנים לפני הולדתו, כשיש גם עדות היסטורית נסיבתית לנבואה (מ"א יג ב – מ"ב כג יז).

בהקשר לנסים המתוארים בתנ"ך ולהשגחה פרטית כותב ליבוביץ:

"ההדבקות באלהים היא הנקראת בטרמינולוגיה התיאולוגית השגחה פרטית היא אינה משנה את מהלך הטבע ואת גורלו של האדם במציאות הטבעית וההסטורית" (עמ' 104).

"על העדר קורלציה בין עבודת ה' ובין הגורל של אדם או של אומה מעידה כל המציאות האנושית וכל ההסטוריה של המין האנושי וזהו מיסודות האמונה" (עמ' 225).

"ואם אתה רואה בנצחוננו במלחמת ששת הימים את פעולת ההשגחה העליונה תצטרך לראות אותה גם במיתתם של 1.5 מליון ילדי ישראל בחנק ובשריפה[3]. אין איוולת וחוצפה גדולה מזו של שליפת ההשגחה העליונה מן הכיס להנאתינו, כשהדבר הוא לטובתינו דוקא ולא כשהוא אינו לטובתינו" (עמ' 224).

"השואה מזה והקמת מדינת ישראל מזה הן מאורעות עצומים.. אבל שניהם כרוב רובם של האירועים בהסטוריה האנושית חסרי משמעות אמונית דתית בשואה לא היה משום מסירות נפש על קדוש ה'" (עמ' 21).

"ההנחה שלשם הדברת שיתוק ילדים דרוש צרוף של המדע הרפואי עם ההשגחה או שלשם בטחון בדרכים דרוש צרוף של תקנות התחבורה של המשטרה עם תפלת הדרך היא סאטירה מצויינת על הפסיכולוגיה הדתית הפולקלוריסטית" (עמ' 217).

יסוד זה במשנתו שהוא לדבריו "מיסודות האמונה", הוא בעצם נוגד את יסוד האמונה בתורה כי ישנה קורלציה בין עבודת ה' ובין הגורל של אדם, ואף שאין התאמה קוהרנטית נראית לעינינו, יש צדק ומשפט בכל האירועים בעולם, ורבות עסקו הנביאים והחכמים בשאלות אלו. הדבר יכול להישמע מוזר לקורא, כיצד הסביר ליבוביץ' את הפרשיות הארוכות בתורה העוסקים בנושאים אלו? את הסברו אנו יכולים להבין מתוך דבריו במקום אחר:

"הפרשה הראשונה של ק"ש היא הלשמה, ואהבת את ה' אלהיך וכו' השניה היא הלא לשמה: והיה אם שמוע תשמעו וכו' משמע ששתי העמדות כשרות אלא שהראשונה היא תכלית האמונה ואלו השניה – הנחה שהתורה עושה למי שאינו יכול להגיע לאמונה אלא מיראה או מבקשת תועלת ועכ"פ גם הוא עובד את ה', כלשונו של הרמב"ם התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות לתקות שכר ולהינזר מן העברות מיראת העונש, ונחלקו חכמים בהערכתם דבר זה י"א לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וי"א העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם החיים, שלא לשמה נעשית לו סם המוות.. תפלה לעני יעטוף גם היא כשרה (פרק בתהלים!) אלא שמשמעותה הדתית דלה: לא את ה' עובד המתפלל אלא שירות לעצמו הוא עושה. ונחלקו חכמים גם בזה י"א אסור להתפלל יותר משלש תפלות שקבעו חכמים, וי"א ולואי ויהא אדם מתפלל כל היום". (עמ' 230).

"התולה עצמו בוהיה אם שמוע וכו' סופו יהיה כסופו של אלישע בן אבויה שיצא לשמד כשראה שאדם שקים מצוה נהרג תוך כדי קיום המצוה ואלו אחר יצא בהצלחה ממעשה עבירה", (עמ' 232).

יש כאן בליל של דברים בלי מובנים[4], אך ברור מהם כי לדעתו כל העיסוק בנושא שכר ועונש בעולם הזה אינו אלא לפי דעת הסכלים והטפשים.

וכן אחת המנטרות המוכרות שלו בה ניפנף יותר מיובל שנים היא העובדה שירבעם בן יואש הרשע השיב את גבול ישראל לבא חמת, מלבד ההתעלמות המופגנת מכך שזו דוגמא יחידה בתנ"ך להצלחה של מלך רשע לעומת עשרות מקרים אחרים שהתנ"ך מתאמץ להראות מהם כיצד שומר ה' את רגלי אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, ומלבד העובדה שגם בעיני מחבר מלכים נצחונותיו של ירבעם היו תמוהים והוא נימק אותם בהבטחה שבפרשת האזינו כי אפס עצור ועזוב וכו'. גם שכח ליבוביץ' את דבריו של טולסטוי על האיולת שביחוס תופעות ותהליכים הסטוריים לאישים, וכן להיפך, על ירבעם בן יהואש לא נאמר אלא שהמשיך את חטא העגלים, אך המצב המדיני תלוי בהתנהגות העם עצמו, ואין לנו ידיעה על המצב הרוחני בעם באותו הזמן.

ספריו מלאים בביטויים מוזרים ליהדות כדוגמת: "אמר לי ג. שלום אתה מאמין בתורה ואינך מאמין בה'.." (עמ' 483), "ערה"ש.. מאחר שאני אפיקורס שאין עליו אימת יום הדין דעתי פנויה לכתוב לך" (עמ' 488). על מתן תורה הוא כותב שאין משמעות אם אכן אירע במציאות, ואין שום אפשרות להוכיח את מציאות האלהים. בתשובה לשאלה האם באמת ה' מסר את התורה למשה? כותב "האמונה היא ענין של הכרעתו של האדם לעבוד את ה' ללא תלות במה שהתרחש בעולם.. החלטה זו אינה תלויה בשום אירוע בעבר" (עמ' 128). בתשובה לשאלה "האם יש איזו הוכחה בעולם או עדות לקיומו של כח עליון?" כותב ליבוביץ (2.2.92) "הדת אינה תלויה בשום ידע על העולם, האמונה אינה מסקנה שהאדם מסיק מן העולם ומחקר העולם" (עמ' 17). "אם מבחינה אמונית אדם משייך את עצמו  ליהדות המסורתית הסטורית.. הוא מקבל את המקרא ככתבי הקדש ללא תלות במה שידוע לו (או במה שהוא סבור שידוע לו) על דרך התהוותם – הוא מכיר אותם כמה שמחייב אותו". (עמ' 61). "האמונה הדתית היא בטוי להכרעתו והחלטתו של האדם להידבק באלהים ולעבוד את אלהים שלא התגלה לא בטבע ולא בהסטוריה (!) אלא התגלה בדת – בתורה" (עמ' 103).

ליבוביץ' חוזר ומדגיש כי היהדות האמפירית אינה אלא תורה ומצוות ולא פתרון לבעיות כל שהם, אין שום השקפה ליהדות, ואין שום רוח היהדות, שהלא דעות רבות ושונות שלטו ביהדות בכל הדורות, והמכנה המשותף היחיד הוא קיום ההלכה, ולפיכך זוהי היהדות האמפירית היחידה. מזה הוא גוזר כי אין משמעות לדבר על מוסר הנובע מן התורה, או טעם למצוות וכדו'. וזה אכן הדבר היחיד שקיבל ליבוביץ' מן היהדות. אך גם דבר זה לא קיבל כלל ועיקר כמו שנראה להלן.

אמנם עיקר רעיון זה, נובע מגישה מתמטית למדידת מדעי הרוח, ודומה לעריכת ממוצע בין מדות בעלי החיים והכרזה מכח כך כי עולם החי אינו אלא יצור שמדותיו הן כך וכך. הלא ביהדות האמפירית ההיסטורית מעולם לא היה ולו דור אחד שתפס את המצוות כחסרות טעם וכאינן מביאות תועלת לאדם ולעולם, ואף שנכון הדבר שכל דור יכל לתפוס את הדברים אחרת ולפעמים אפילו בניגוד גמור, אין לעשות ממוצע שקרי ולומר שמשותפות רק המצוות ולא הטעמים או ההשקפות, ולכן אין טעמים ואין השקפות. היהדות היא דבר אורגני, נכון שהמצוות הם השלד, אך הגוף הוא העיקר למרות שתאיו, מראהו, מצבו הפיזי והרוחני, משתנים. כשם שאף שישעיהו ליבוביץ האמפירי אינו אלא שלד וכל השאר השתנה עם הזמן, הרוח העוטפת על כל צורותיה הינה נתון אמפירי, ספר קהלת למשל הינו חלק מן היהדות האמפירית, שהרי היה קדוש בכל הדורות, למרות שאינו מצוה או קיום מצוות, אלא אחת מההתגלויות של רוח היהדות. וברור כי גם רוח היהדות אינה אלא זו שהיא לשם שמים אף שיתכנו טעויות והשפעות זרות וכו' אבל אין בכך בכדי לגרוע מההכרה במציאות רוח ליהדות. מוסר וטעמים העומדים בשרשי התורה, והנובעים ממנה כפי מיטב ההבנה האנושית.

גם בהלכה "האמפירית" מסתבך ליבוביץ', מכיון שההלכה עוצבה ונקבעה על ידי חכמי ישראל בכל הדורות, ועיצוב זה נבע מתפיסתם את היהדות שהיתה אנטי תזה לכל מה שחשב ליבוביץ'. מה דינם של הלכות אמפיריות שנקבעו מתוך אמונה בתחית המתים ביאת משיח או השגחה פרטית? ליבוביץ' מנפנף בכך שמצוות תפלה אינה לשם כך שתישמע התפלה, אלא מחמת שישנה מצוות תפלה, אך מנין נולדה מצוה זו? חכמים קבעוה לפי אמונתם בהשגחה פרטית ובכך שהתפלה נשמעת ומשנה את גורלו של האדם, מה מקום יש למצוה אמפירית זו, אם כן? אך כמובן שיש להוסיף למצוה זו את מדינת ישראל..

בספרו הנ"ל (עמ'225 ) בו הוא תוקף בחריפות את החת"ס שמעלה ספק שמא אכילת מאכלות אסורות משפיעה על הנתונים הפיזים של הגוף, ומחמת דברים "מבעיתים" אלו הוא פוסל אותו מלפסוק, (בסוגיה אחרת, בה הוא עוסק), אך כאן לא ידע או לא רצה לדעת כי דעה זו מובעת כבר בחז"ל (שבת פו: ע"ז לא: נדה לד:) ובכן אבדו גם הם את סמכותם ובכך אבדה ההלכה והתורה כולה את משמעותה וכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואכן בתשובה לשאלה "מסקנותיך שאין קדושה על המת.. תלונותיך על גדולי חכמינו רב שמואל ר' פפא והרמב"ם פסקה להלכה שבת פו' ע"ב ע"ז לא' ע"ב", כותב ליבוביץ "אשר לקדושה שבגופת המת ולהבדלים שבין יהודי לנכרי מבחינת מבנה הגוף טבעיו מקריו במחלותיו ורפואותיו אלה הם אמונות טפלות גזעניות ואליליות שבהם נכשלו גם כמה משלמי אמוני היהדות". (עמ' 158).

הוא קובל על הסקת מסקנות מעשיות בדיני נפשות מדברי התנאים מכיון שבשבילם לא היו נושאים אלו אלא אוטופיה וכו' אך בכך הוא מפקפק על סמכותם של התנאים. שידעו כמובן שאין הדבר נוגע למעשה. ולשם מה הוא מרחיק לכת לדוגמאות שכאלו, גם לו היו נוגעות ההלכות למעשה יכלנו עדיין לומר 'מה מבינים חכמים בנושאים שכאלו?'. פקפוק על סמכות התנאים הופכת את היהדות האמפירית לחסרת בסיס מכיון שהיא נתונה לכל פרשנות שבעולם, ופרשנות תלויה ברוח היהדות, שהיא דבר בלתי קיים לדעת ליבוביץ'.

ליבוביץ' כותב כי רב המורה לאסור על אשה להתהלך בביגוד המקובל כיום הינו מטעה ומסלף, מכיון שבדור הקודם היה מקובל למשל ללכת בשמלה המגיעה לרצפה, ומכאן כי הכל תלוי בהרגלים. אך הוא מתעלם מן ההלכה הפסוקה (במשנה ברורה עה') כי את החלק התחתון של הרגל מותר לגלות, ועל כן דבר זה תלוי במנהג. אך כלום ניתן להביא ראיה מאנשים החושפים את גופם במודע למטרות בלתי טהורות כי הדבר מותר ואינו תלוי אלא בהרגל, והלא אנשים אלו מסתובבים גם ללא בגדים כלל כשסרטי בד לגופם ותו לא, האם גם צורה זו מקובלת על ההלכה האמפירית? הוא התיר גם ריקודים מעורבים מכח רוח התקופה והשתתף בהם בפועל (ראה להלן).

על כך שזהו הקרע החמור ביותר במשנתו נלמד מן הסתירות הרבות שבדבריו בנושא ההלכה, שהוא כל היהדות לדבריו. בספרו יהדות עם יהודי וא"י (עמ' 14) הוא יודע לומר: "המצוות המעשיות שאין להם טעמים פיסיולוגיים פילוסופיים או סוציולוגיים ושאינן מתחייבות לא משכלו של האדם לא מרגשותיו או מרציותיו". מובן אם כן כי כל פרשנות סובייקטיבית לפרטי ההלכה לפי שכלו של האדם ורגשותיו אינה תקפה. כך בתשובה לשאלה של חוזר בתשובה הקורא תגר על ההגיון שבפטור כלים מנזקי בור כותב ליבוביץ "אם דעתך (שאתה קורא לה שכלך) אינה נוחה מפרטים מסויימים בתקנות משטרת התנועה. אין זו סבה מספקת לסרוב לקבל עליך את חוקי המדינה.. כיוצא בו פרטי דיני נזיקין על פי ההלכה שהם פרטים בדיני ממונות של התורה הם ענין למשפטנים שסברתם לפעמים שונה מסברתם של ההדיוטות ("השכל הפשוט") ואין לכל זה קשר להחלטתו או סרובו של אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות" (עמ' 145).

בזמנו של פולמוס החליבה בשבת בהתישבות (תרצ"ג) כתב ליבוביץ "מי הוא זה שכותב "אני חושב שיש להתיר את החליבה בשבת לתוך דבר אוכל" מאימתי יכול אדם לפסוק דין לעצמו? מן ההקשר משתמע שחפשו איזה מורה הוראה שיהיה מספיק נחמד וטוב לב להתפלפל ולמצוא היתר אחרי שברור שמורה הוראה מוסמך אחר אסר, זאת יכולה להיות באמת תחלתו של הסוף.. במקרה של קונפליקט שנוצר בשל אשמתינו ההסטורית יותר נכון לעבור עברה במודע ובגלוי במקום "להציל" את עצמנו בצורה פורמלית שמשמעות פעולה זו היא שאין לוקחים ברצינות את המחויבות ההלכתית". (עמ' 147) אולם מיד בסמוך טוען ליבוביץ כי אכן יש לעבור עבירה זו שהיא "כשלון נקודתי מסויים שאפשר לתקנו פחות או יותר ע"י מאמצים מוגברים בתחומים אחרים של התורה והמצוות". כן הוא מספר על ויכוח שהתעורר בשנת תרצ' על ריקודים מעורבים: "הצבעתי במפורש על כך שאנו עוברים כאן על אסור באופן מודע ואנחנו מאמינים שבמקרה זה אנחנו יכולים וצריכים לקחת על כך אחריות" (עמ' 147). ואלו בחוזר לצעירי המזרחי הוא כותב "יש צוויים המבטאים התאמה מדעת להרגלים ומנהגים המקובלים בזמנים ובמקומות וניתן להן אישור ע"י החוק הדתי.. אין זה נראה לעין בעליל לאיזה משני סוגי ההוראות הנזכרות לעיל שייכות הקטגוריות של הדינים הנ"ל (טיולים ורקודים מעורבים שירה מעורבת).. מה משונה היה לו בערב של יום כזה היינו אוסרים לרקוד הורה בצותא ועוד כדבר המובן מאליו?.. מסבות אלו חושב אני שעלינו להמשיך לקיים שירה טיול וריקוד הורה משותפים באותן הקבוצות שבהם הם כבר נהוגים מבלי להתחשב במחאות ואסורים מצד כלשהו". (עמ' 151). בתשובה לשאלה של אדם שיצרו משיאו לעבור על ההלכה: "במצוקת נפשך פנית אלי בבקשת עצה ועזרה וזה מחייב אותי לענות לך כמיטב יכלתי אע"פ שאינני כדאי והגון לכך אין אני פסיכולוג ואף לא פה לתורה ולהלכה..", (178).

האם אי מי יכול להוציא דבר ברור מבליל ה'הוראות' האלו, האם מותר לאדם לחרוג מן ההלכה כפי שנפסקה ע"י  חז"ל וע"י השו"ע מכח טענות הגיוניות ומקומיות או לאו?

וכך אמר על עצמו ליבוביץ:

"אמנם כן, העיד על עצמו, אפשר למצוא בכתבי אמרות שונות ורעיונות שונים שאינם מתישבים אלה עם אלה, אולם האם לא כך הם פני הדברים גם במדע, בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה וכיוצא בהן? (דת וערכים במחשבתו של ישעיהו ליבוביץ, פרופ' אביעזר רביצקי, בתוך: חירות על הלוחות הוצ' עם עובד 1999, עמ' 209)

גישה זו מיוסדת על ההנחה הראשונית כי המדע הוא חזות הכל וזה כל האדם, וכל דבר שאינו אמפירי מדעי איננו קביל. גישה זו בעל כרחה אינה מקבלת את היהדות משום כיוון, מלבד כיוון שטחי ומוזר כדוגמת קבלת עול מלכות שמים של ההלכה, מבלי לקבל שום תוכן מן התכנים שעליה היא מושתתת.

מי שקיבל על עצמו את עול מלכות המדע בגישתו הנוקשה ביותר ייאלץ, אולי, בסופו של דבר להסיק את מסקנותיו של ליבוביץ'. אך זו אינה עוד דרך של פרשנות ביהדות, או גישה ביהדות, זוהי גישה השוללת את היהדות כולה על קרבה ועל כרעיה[5]. אף שהיא יכולה לקבל את הפרט של קיום מצוות, ובלבד שלא יידרש נימוק או הוכחה שאכן כך צריך לעשות.

הערות:

[1]למשל: הוא התפלל כפי הנוסח המקובל, משום שזו ההלכה, אך מן הצד השני הוא כותב:

"אי אפשר לקיים.. הודיה על נצחוננו הצבאי בכח' איר בשעה שאין אנו פוסקים בכל יום שני וחמישי מלשפוך שיח על גלות שעבוד שפלות וחרפה. אי אפשר לשמוח בירושלים ההולכת ונבנית בידי ישראל ולהוסיף להציגה בנסוחי תפלתינו כעיר חרבה ומושפלת בידי הגויים. אי אפשר לתת גושפנקא דתית לצה"ל ויחד עם זה להוסיף להעמיד פנים בתפלה כמחוסרי ישע ונטולי יכולת הגנה עצמית. אי אפשר לפטור את מדינת ישראל אם היא זוכה להכרה דתית בתפלה לשלום המדינה ולא לכלול אותה בשמונה עשרה היום יומית".

טענות בסגנון כזה אפשר לטעון על הלכות רבות, ולכן בשיטה זו אין שום סמכות להלכה הנוהגת בימינו.  

ולגופו של ענין: אי אפשר לרדת לסוף דעתו, ההודיה על הנצחון במדה ויש צורך לקיימה אינה סותרת כלל לעובדה שעדיין אנו סובלים צרות רבות וחרפות בארצנו ועל אדמתנו, ובכל מקרה רוב עם ישראל נמצא בגלות, אנו שמחים בשכונות החדשות של ירושלים, אך המקדש לא נבנה, ועל כך עיקר הצער והתפלות, בתפלה איננו "מעמידים פנים כמחוסרי ישע" אלא אנו יודעים שאין בידינו מספיק כח ואנו זקוקים לעזרה מלמעלה (אך מה נעשה שליבוביץ אינו מאמין בעזרה זו), לא ברור מהי הכרה דתית למדינה, אך מדוע צריכים לכלול אותה בתפלה, האם בזמן בית שני כללו את מלכות הורדוס או חשמונאי בתפלה? אנו מתפללים על שלומינו וארצינו בריאותינו וכלכלתינו וזה כולל את הכל, מדוע צריכים להזכיר את משכן הכנסת ואת אחמד טיבי?

כן הוא כותב בספרו יהדות עם יהודי וא"י (עמ' 88):

"עיקרו של תשעה באב כלה ואיננו.. בטל עיקר טעמן של הקינות.. הטוענים כי תשעה באב אינו אלא יום האבל על חורבן בית המקדש.. מתעלמים ממשמעותו המציאותית הסטורית.. מגלת איכה אינה מתיחסת כלל לחרבן בית המקדש.. הקינות ברובן דנות בהוה של יוצאי הקינות הרוגי מלכות גזרות תתנו' שריפת התורה תופסים לא פחות מקום מאשר מאורע חורבן הבית עצמו.. הרמב"ם שכתב כי בימי בית שני היו נוהגים כל דיני ט' באב.. בכל המקורות ההסטוריים מתקופת בית שני לא נמצא זכר לתשעה באב.. יש כנראה מיחסים לפסק ההלכה של הרמב"ם את הכח לשנות את המציאות ההסטורית..".

ברור שחל שיפור במצבו של עם ישראל, אבל רק מי שאינו מאמין בביאת המשיח יכול לדרוש לבטל את ט"ב. הרמב"ם לא כתב כי נהגו כל ההלכות, אלא שהיו אנשים שנהגו להתענות, ראה פירוש המשניות ר"ה פ"א. בכל מקרה אין קשר לאיכה הקשורה בחורבן הראשון, ובין תקנת חכמים שאחרי החרבן השני.

[2]וכמובן הוא גם מציין כי לא ברור שהרמב"ם חיברה. אך היא מוזכרת כבר באגרת הרשב"א בסוף ספר מנחת קנאות, וכן ברמב"ן בדרשת "תורת ה' תמימה", וכן נזכרת בהקדמת המתרגם פיה"מ לשבת שהיה בימי הרשב"א.

[3]אין כאן המקום להשיב על כל טענותיו, אך ברור שיש מקום לומר שהשואה היתה עונש משמים. וראה בחיבור הנבואה, אחרית הימים.

[4]חכמים לא נחלקו מעולם אם מותר לקיים את המצוות מפחד מן העונש, הם דברו על "העוסק בתורה שלא לשמה", שהרי אין חיוב לשבת ולעסוק כל היום בתורה, ומי שבוחר לעשות זאת שלא לשמה אלא לקבל עוד ועוד שכר, לגביו נחלקו.

מה שכתב שי"א שאין להתפלל יותר משלש תפלות שקבעו וכו' הוא טעות או סילוף, שהרי לא מדובר אלא על הוספת תפלות בנוסח שתקנו חכמים שהוא יכול להיכנס לחשש ברכה לבטלה, אבל תפלה היוצאת מן הלב, בודאי אין ערכה דל לפי רוח ודעת נביאינו וחכמינו, פרקי תהלים ותפלות הנביאים קדמו לתקנת התפלה המסודרת של ימי הבית השני.

נכון שהתולה עצמו בוהיה אם שמוע בצורה מוחלטת יכול להסתכן, אך מה לעובדה זו ולשאלה (?) האם והיה אם שמוע נכון או לא נכון, ובפרט שיש כאן התעלמות מהבדל יסודי בין כלל לפרט, שאף שברמת הפרט יש צדיק ורע לו, ברמת הכלל נשמרים בישראל חוקי והיה אם שמוע בצורה יוצאת מגדר הרגיל לאורך כל התקופות (ראה בחיבור הנבואה, גם לגבי ירבעם בן יואש).

[5] כיצד יש להסביר את המשפט הבא: "אין אני סובר שראיית ההיסטוריה כפנומן בעל משמעות דתית היא מוצר של היהדות – אלא דווקא של הנצרות" (ליבוביץ, חברה והסטוריה בעריכת י. כהן ירושלים תשמ'), למי שקרא פרק בתנ"ך?

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
אודי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אודי
Guest
Member
אודי

בקיצור הבן אדם הזה הוא פלספן בלי נלאה
שמעתי שיחות וראיונות רבים שלו
אפשר לומר שהוא איש חושב אבל עקום
והבעיה שהוא חושב שהוא צודק ובעל גאווה…
ומאפס ומעקם כפי חשקו את חכמי הדור בחוצפתו