נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ליבוביץ’: על ביטול הדעה שהמח הוא מכונה פיזית בלבד

מתוך מאמרו ‘המוח והתודעה’ מתוך ‘בין מדע לפילוסופיה’:

“ומפליא לעשות” – במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי… (רמ”א, שולחן ערוך, אורח-חיים סי’ ו’, הגהה)

…the complete inability of contemporary science to give a satisfactory picture of any kind of mental activity (Lord Adrian, The Physical Background of Perception)

…אזלת-ידו המוחלטת של המדע של ימנו לספק תיאור מניח את הדעת על כל צורה מן הצורות של פעילות נפשית… (לורד אדריאן, הרקע הפיסיולוגי של התפישה).

…das Gefuhl der Unuberbruckbarkeit der Kluft zwischen Bewusstsein und Gehirnvorgang… (Ludwig Wittgenstein, Philosophische Untersuchungen)

…ההרגשה שהתהום שבין התודעה ובין התהליך המוחי אינה ניתנת לגישור… (לודוויג ויטגנשטיין, מחקרים פילוסופיים).

 

הפוסק הגדול ושר-התורה מן המאה ה-16 ; גדול חוקרי התיפקודים העצביים בדור שלפנינו; הדמות הבולטת ביותר בין מניחי-היסוד של הפילוסופיה החדישה – שלושתם כאחד עומדים תוהים לפני העובדה “הפסיכו-פיסית” : המציאות פיסית, הנתפשת והמוגדרת והמתוארת כמערך של גילגולי-חומר ואנרגיה – מזה, והמציאות הפסיכית, שאותה אנו מכירים בנו בעצמנו הכרה ישירה (בלתי-אמצעית), ללא אפשרות להביעה בקטיגוריות של מדעי-הטבע – מזה : שתי אלה צמודות זו לזו באדם : הפיסיולוגיה של המוח והתודעה של בעל-המוח. כל הידוע לי על מוחי וכל מה שניתן לי (ולכל אדם) לדעת על מוחי – באשר הוא חלק של גופי כישות הקיימת בחלל-זמן – מבטא תופעות של אנרגיה המתגלמת בפיסיקה ובכימיה; הנפש אינה נתפשת בפיסיקה וכימיה, אולם היא מודעת לי ללא אמצעים אלה. הנפש והעולם הנתפש בחושים הם שתי ישויות נפרדות, חסרות מכנה משותף, אולם שתיהן מתקיימות בתודעתי: “אני” מכיר את גופי, ו”אני” מכיר את “עצמי”, שבו נכללת הכרתי את גופי.

מיום היות הגות פילוסופית – לאמיתו-של-דבר, מיום שעמד האדם על דעתו – ועד היום קיימת ועומדת הבעיה הפסיכופיסית; בעיה זו לא איבדה מאומה מחריפותה, למרות כל המאמצים שנעשו, בייחוד מצד אישים וזרמים בפילוסופיה החדישה, להציגה כבעיה מדומה, שמקורה בהעדר גישה ביקרתית למושגים או למונחים. ניתן להעמידה על ארבעה משפטים, שכל אחד מהם אינו אלא קביעת עובדה שאין לחלוק עליה, וניתן להוכיח שכל נסיון לפתרון הבעיה נוגד לפתות אחד מארבעת המשפטים הללו :

  1. בני-אדם הם בעלי תחושות, מחשבות, רציות וכו’ המודעות להם, אך אינן מודעות לזולתם, אלא על סמך הגדי בעליהן או התנהגותם ; תחושות, מחשבות, רציות וכו’ אלו אינן ממוקמות בחלל, אינן צורכות או מפיקות אנרגיה, והן חסרות מאסה.
  2. העולם הוא מיכלול של עצמים – ובכללם גופיהם (ומוחותיהם) של בני-אדם – הממוקמים בחלל, צורכים או מפיקים אנרגיה, והם בעלי-מאסה. המילון של מדעי הטבע מאפשר לבטא את תכונותיהם, וחוקי מדעי-הטבע מספיקים לנסח את התנהגותם.
  3. תחושותיהם, מחשבותיהם, רציותיהם וכו’ של בני-אדם עשויות להשפיע על תנועות גופיהם, אך לא על תנועות גופי בני-אדם אחרים; ואירועים המתרחשים בגופיהם של בני-אדם עשויים להשפיע על תחושותיהם, מחשבותיהם, רציותיהם וכו’.
  4. אין קשר לוגי (מחוייב-ההגיון) בין מושגינו המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפסיכית ובין אלה המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפיסית. אין מניעה לוגית בהעלאת דימוי של עולם שאין בו אלא עצמים פיסיים בלבד, ללא תודעה, ואין מניעה לוגית בהעלאת דימוי של עולם של תודעה ללא כל דבר שעליו יחול תיאור חמרי.

אולם למרות העדר של קשר מחוייב-ההגיון בין העולם הפסיכי ובין העולם הפיסי – יתר-על-כן : למרות העדר כל אפשרות לתאר קשר ביניהם – הרי מבחינה אמפירית קשר זה נראה לנו קיים במוחנו כמחוייב-המציאות ; וזהו מה שעושה את המציאות הזאת לבלתי-מובנת.

הנאורופיסיולוגיה היא המקצוע המדעי החוקר את המוח ואת התהליכים המתרחשים בו, תוך שימוש במיתודה המדעית, המופעלת בחקר כל נתון טבעי ; הנאורופסיכילוגיה היא הנסיון לשלב במחקר זה את הפסיכולוגיה, העוסקת ב”נפש” האדם, בכל מובן מן המובנים הרבים, השונים, ואף המנוגדים זה לזה, שבהם משמש מונח זה – המובן הרוחני, המובן ההתנהגותי-מוחשי, וכו’. הנאורופיסיולוגיה היא חלק בלתי-נפרד של מדעי-הטבע; הנאורופסיכולוגיה היא למעשה, חלק של ההגות הפילוסופית הכללית, שקדמה בהרבה לכל ידיעה של ממש על אודות התיפקודים של המוח. תיאוריות נאורופסיכולוגיות הובעו לרוב, והיום ניתנת לנאורופסיכולוגיה הארה חדשה ע”י הקיברנטיקה.

המושגים שצורפו כאן יחד אינם נמצאים במישור אחד, לא מבחינה לוגית ולא מבחינה מציאותית. ניתן לומר, שנאורופיסיולוגיה וקיברנטיקה הם מקצועות מוגדרים – אמנם מבחינות שונות, אבל על-כל-פנים מוגדרים, ואילו נאורופסיכולוגיה אינה מקצוע; “נאורופסיכולוגיה” היא מונח המביע הנחה, דרישה או תכנית.

הפיסיולוגיה – אשר הנאורופיסיולוגיה אינה אלא אחד מפרקיה -מוגדרת הן מבחינת התוכן והן מבחינת המתודות, לפחות מימי קלוד ברנאר (Bernard), ז”א זה מאה או מאה ועשרים שנה, כראיית תהליכי החיים שניתן לחקרם ולתארם בקטגוריות של מדעי-הטבע. למעשה הפיסיולוגיה היא הפיסיקה והכימיה של החיים, וכמו בכל המקצועות של מדעי-הטבע חל בה פיצול הולך ומתקדם – לאלקטרופיסיולוגיה, לביוכימיה, שהיא במובן ידוע זהה עם פיסיולוגיה כימית, לפארמאקולוגיה וכיוצא בזה. מבחינה זו אין חקר המוח נבדל עקרונית מחקר בוהן הרגל השמאלית. דבר זה צריך להאמר, משום שבמונח “מוח” כרוכות זיכרות (אסוציאציות) שאין אנו נוהגים לכרוך אותן בבוהן הרגל השמאלית, אבל הזיכרות הללו אינן מושתתות על המחקר הפיסיולוגי כשלעצמו. אשר לקיברנטיקה – ניתנו לה הגדרות רבות ושונות זו מזו, אולם מלות-מפתח מסויימות משותפות לכולן, כגון: החשיבה והמכונה,  המידע והתקשורת. הצד השווה בכל ההגדרות הללו – שהן מציינות כיווני מחקר מדעי או מעש מדעי שלפחות המתודות שלהן מוגדרות: המתודות העיוניות – שהן לוגיקה ומתימטיקה, והמתודות המעשיות – שהן טכנולוגיה אלקטרונית מפותחת.

אולם כל האמור כאן אין כוחו יפה לגבי המונח “נאורופסיכולוגיה”. בעוד שפיסיולוגיה – ובכלל זה נאורופיסיולוגיה וקיברנטיקה – מציינות דברים  או מערכות של דברים שאותם אנו כבר מכירים, הרי ב”נאורופסיכולוגיה”  המונח קודם לדבר שאליו אנחנו מתכוונים. משמעותו של המונח הזה –  שאנחנו מניחים שקיימת נאורופסיכולוגיה; אולם ההנחה בדבר קיומה היא-היא הבעיה של הנאורפסיכולוגיה. בנאורופסיכולוגיה אנו מצמידים יחד שני  דברים – מחקר-העצבים ומחקר המציאות הפסיכית של האדם. בזה אנו מגיעים מיד אל “הבעיה הפסיכופיסית”, שגילה כגיל ההגות האנושית , ושבהבנתה לא חלה שום התקדמות מיום שהחל האדם להגות בה. השאלה היא : האם השניות התופעתית של המציאות הפיסית – שבה נכללת הפיסיולוגיה של מערכת-העצבים – ושל המציאות הפסיכית, היא גם שניות מציאותית ?  בעיה זו היא בעיה מטאפיסית מובהקת, מאחר שהיא עוסקת במהות המציאות. “פיתרונות” ללא-ספור ניתנו לבעיה זו, פיתרונות שעל העדר משמעות ממשית בהן מחפות טרמינולוגיות : קאוזאליסם פסיכופיסי, פאראלליסם פסיכו-פיסי, מוניסם פסיכו-פיסי, טראנסצנדנטאליסם פסיכו-פיסי, אפיפינומנאליסם פסיכו-פיסי, ועוד צירופים יווניים ולאטיניים רבים מאוד. משמעותם הסופית של כל המאמצים הכבירים האלה היא, כדברי אחד החוקרים החשובים בימינו, שאנו הולכים ומתקרבים לקראת ההכרה, שבטבע נתונים לנו מיתאמים (קורלאציות) מסויימים שאינם מובנים – יתר על כן, מיתאמים שלגביהם ניתן להבין כי עקרונית אין הם ניתנים להבנה. כנראה נצטרך לסכם ולאמר, שההצמדה של מה שניתן להכיר ולהבחין באירועים המוחיים הנחקרים בפיסיולוגיה אל מה שאנו מכירים כחוויות הפסיכיות שלנו, שייכת לאותם המיתאמים ; ולא זו בלבד, אלא שאין ביכולתנו אפילו להציג במונחים מדעיים את השאלה כיצד תיתכן ההצמדה הזאת.

עובדת ההצמדה של המציאות הפסיכית למציאות פיסית מסויימת – שהיא המוח – היא נתון אמפירי ראשוני, “כי זה כל האדם” – אולם אין היא נתון ראציונאלי. עובדת המהות הפסיכופיסית האחידה של האדם היא עובדה מאטפיסית ואי-ראציונאלית. אין לנו כלים מחשבתיים לתיאור מעבר מאירוע בגוף לאירוע בנפש, או מאירוע בנפש לאירוע בגוף. רק במופשט אנו “מבינים” שמעבר זה ייתכן, אולם אין ביכלתנו להמחיש לעצמנו מעבר זה. אולם תוך הימנעות מן הסבך המטאפיסי הזה, שממנו לא נמצא כל מוצא, אפשר לעמוד על הצד המתודולוגי של הבעיה – המתודולוגיה של מחקר הצמדת המציאות הפסיכית למציאות הפיסית: מה ניתן ומה לא ניתן כלל לשאול בדבר הצמדה זו תוך שימוש בקטיגוריות המובנות מבחינה מדעית. כבר אמר וויטגנשטיין : “אם בכלל ייתכן להציג שאלה מסויימת, תיתכן גם תשובה עליה”. השאלה היא – היש הבדל קטיגוריאלי בין מחקר המציאות הפיסית, שבו נכללת הנאורופיסיולוגיה, ובין מחקר המציאות הפסיכית, שהיא – לפי מיטב ידיעתנו – מוצמדת לפעילות המוחית.

יש שתי נקודות, לפחות, שנראות כמונעות כל אפשרות של ראיית הקבלה בין בעיות מחקר הפיסיולוגיה של המוח – שהיא מיוצגת היום בעיקר בקיברנטיקה ע”י מנגנונים של מיתקנים מסוג המחשב ובין מחקר המציאות הפסיכית, ואלו הן :

  1. כשאלה הניתנת לטיפול בקטגוריות של המדע – להבדיל משאלות רבות אחרות שגם הן כבדות-מישקל ורבות-משמעות, אבל אינן מדעיות – ניתן לשאול רק על מה ששייך לרשות-הרבים של הבחינה, הבדיקה וההכרה ; לשון אחר – רק על מה שהגישה המחקרית אליו פתוחה במידה שווה לכל אדם בעל אינטליגנציה מספיקה, להבדיל ממה שאינו יכול להיות גלוי וידוע אלא לבעליו, או – לפי דעה מסויימת – יכול להיות גלוי וידוע ליחידי סגולה, כגון דברים שבהכרה אינטואיטיבית ומיסטית; כלומר – רק על דברים שהעוסקים בהם עשויים להימצא עמם בקשר על בסיס של אפשרויות שוות של ההכרה והבדיקה. אנו יכולים, למשל, לעסוק במחקר המדעי של השולחן אשר לפנינו: במחקר כימי מבחינת הרכבו החומרי, במחקר תכונותיו הפיסיקאליות מבחינת חוקי הסטאטיקה ותורת חוזק-החומרים, במחקר גיאומטרי מבחינת צורתו, במחקרים מבחינת הטכנולוגיה של תעשיית הרהיטים, מבחינת מחירו בשוק, מבחינת שימושו בחיי יום-יום, וכיוצא באלה. מחקר זה אפשרי – על-כל-פנים מבחינה עקרונית – במידה שווה לכל באי-עולם. אפילו אם פלוני נמצא בקצווי-עולם ואינו יכול לבדוק את השולחן הזה, אין מניעה עקרונית שיבוא הנה ויחקור. אם אלמוני אינו יודע כימיה ואינו יכול לחקור את בעיית הרכבו החומרי של השולחן, אין מניעה עקרונית שילמד כימיה ויחקור. והוא הדין לא רק לגבי כל גוף דומם אלא גם לגבי גופי אני, שאף-הוא יכול לשמש נושא למחקר מדעי, האפשרי במידה שווה לכל אדם – ו”כל אדם” כולל גם אותי. אין ביני ובין אדם אחר כל הבדל מבחינת האפשרות של ההכרה האנאטומית והפיסיולוגית של גופי, ואין לי שום יתרון על אדם אחר מבחינת אפשרותה של הכרה זו. אין אני יכול לדעת על האנאטומיה והפיסיולוגיה של גופי יותר מאשר יכול לדעת עליהם כל אדם אחר, וכל אדם יכול לדעת על גופי כל מה שאני יכול לדעת עליו. נמצא, שמבחינת אפשרות ההכרה המדעית אין אדם קרוב לגופו יותר מאשר כל אדם אחר, ומבחינה זו הפיסיולוגיה היא מחקר מדעי הקיים ברשות-הרבים של המדע. אולם ברגע שהמדובר הוא במה שאני חש או רוצה או חושב, משתנים פני הדברים. אמנם גם אלה הן עובדות נתונות, וכבר אמר וויטגנשטיין: “העולם הוא מיכלול העובדות, לא מיכלול הדברים”. אעפ”כ, ברגע שאני אומר שאני חש כאב בבטני, בטל השוויון ביני לבין בני-אדם אחרים לגבי אפשרות הכרת עובדה זו : כי את הכאב הזה אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו, ואין מתודה שתקרב אותו לתחושה זו. והוא הדין לגבי העובדה שאני מתכוון לעשות משהו ברגע זה. כל אדם עשוי להיות עד לכך שאני פולט מלים ודיבורים שיש בהם או שאין בהם כדי לשכנע את השומע, אולם רק אני תופש, כנתון עובדתי, את המגמה והרציה שמאחורי מלים ודיבורים אלה, ואילו השומע יכול רק להאמין במציאותן של מגמה ורצייה אלה, לעולם לא יוכל לתפשן תפישה ישירה. והוא הדין לכל תוכן של המציאות הפסיכית: אם אני חושב ש- 4 =2+2, אין לי כל אפשרות להוכיח שאני חושב את הדבר הזה. ואין בעובדה שפי פולט את הצלילים האלה הוכחה לכך שאני חושב בכלל, ואין צריך לאמר – שאני חושב את הדבר הזה. הכל עשויים להיות עדים ששלחתי את ידי אל עצם מסויים שלפני, אולם רק אני יודע שרציתי לשלוח ידי אל העצם הזה. סוף-דבר : בה בשעה שכל אובייקט של מחקר במדעי-הטבע הוא בחינת res publica, רשות-הרבים של ההכרה, כל אובייקט של המציאות הפסיכית הוא בחינת res privata, רשות היחיד של ההכרה.
  2. כל הקטיגוריות של מדעי-הטבע הן קטיגוריות כמותיות. אין הגד בדבר קשרים ויחסים בין דברים בעלי-משמעות מדעית (בתחום מדעי-הטבע) אלא אם הוא ניתן להמרה לערכי-יסוד כמותיים. אם אני משתמש בהגד מדעי במונח “גדול”, כגון א’ גדול מ-ב’, הרי על-כורחי גלומה בזה המשמעות שהוא גדול בכך ובכך. יש להגד זה ביטוי מיספרי, בין-אם אני יודע את המיספר הזה, בין-אם אין אני יודע אותו באותה שעה. אם אין משמעות זו גלומה ב”גדול”, אין לו משמעות כלל. והוא הדין באמרי “כבד” או “חזק” או “חם”, וכיוצא בזה. אמנם ייתכן, למשל, שבשעה שאני כאסטרונום משער שמרחקו של קואזאר פלוני מן הארץ גדול ממרחקה של ערפילית אלמונית, עדיין אין בידי מתודה המאפשרת לי למדוד את המרחקים הללו. אולם אני יודע שקיים מיספר מסויים – פי2-, פי6.58-, פי- n10 כאשר n הוא מיספר מסויים – המבטא את מה שאמרתי. אם לא נתכוונתי למיספר כל-שהוא, לא אמרתי כלום. אם יש חילוקי-דיעות ביני ובין אסטרונום אחר בעניין השוואת המרחק של הקואזאר הזה והערפילית הזאת מן הארץ, עתידה בסופו של דבר מדידה כל-שהיא להכריע במחלוקת. אולם אם אשתמש במונח “גדול” בהקשר של “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים”, איני משאיר מקום לשאלה “בכמה הוא גדול ממנו”. כשאני אומר שמאכל א’ ערב לחכי יותר ממאכל ב’, לכאורה שוב השתמשתי במלה “יותר”, הנראית ככמותית, ואני יודע בדיוק מה שאמרתי: ביטאתי עובדה שיש בכוחה לקבוע את התנהגותי. אולם אין אני יכול לענות על השאלה : פי כמה אני מעדיף את א’ על ב’.

התשובה נמנעת לא משום העדר אמצעים טכניים למדידה, אלא משום העדר מובן לשאלה. אם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו, היתה לעובדה זו משמעות עצומה, ובעקבותיה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים. אולם אין מובן לשאלה, בכמה אחוזים רבה אהבתו של יעקב ליוסף מאהבתו לנפתלי, או איזה הפרש, מבחינת סדר-הגודל, היה בין שתי אהבות אלה. אם חושק אדם באשה מסויימת ולא בחברתה, ייתכן שעובדה זו תהיה גורלית לאיש ההוא ולשתי הנשים גם יחד, אולם אי-אפשר לתת לה ביטוי מיספרי. אם אני מעדיף -בכל מובן מן המובנים – דבר אחד על-פני דבר שני וחברי מעדיף את הדבר השני על-פני הדבר הראשון, אין שום מדידה יכולה להכריע העדפתו של מי צודקת.

נמצאנו למדים, שאי-אפשר להפעיל לגבי המציאות הפסיכית את הגישה הכמותית המדעית, כי תוכני המציאות הפסיכית הם איכויות ולא כמויות, ואין איכות ניתנת לפירוק לכמויות או לאנאליסה במושגים כמותיים. בסופו-שלדבר נמצא שלפחות בשני דברים, שהם עקרוניים ויסודיים, חורגת המציאות הפסיכית מן התפישה במתודה המדעית : שתכניה שייכים לרשות-היחיד ולא לרשות-הרבים של הידיעה וההכרה, ושאינם ניתנים למדידה ולהערכה כמותית. הטיפול בתכנים ובתופעות של המציאות הפסיכית כגון החשיבה, בקטיגוריות של המדע ובמתודה המדעית, הוא קשה ואולי מן הנמנע, וזאת לא רק משום שאי-אפשר לענות באמצעות המתודה המדעית על שאלות רבות המתייחסות למציאות הפסיכית, אלא משום שאי-אפשר כלל להציג את השאלות האלה כשאלות מדעיות.

הקיברנטיקה פיתחה – ומוסיפה לפתח – מיתקנים (“מחשבים”), שדרך פעילותם היא מעין מודל מכאני של דרך הניתוח של בעיה במיתודה של החשיבה המדעית. לאורה של הקיברנטיקה ניתן להגדיר “בעיה מדעית” כבעיה שניתן לנסחה ב”שפתו” של המחשב (“תיכנות” המחשב), וההתקדמות במדעי-המחשב נמדדת במהירות שבה המחשב משתלט על פירוק הבעיה המוצגת לו לבעיות חלקיות, שעליהן הוא מסוגל לענות, ובהקף התשובות שהוא מסוגל לאגור ב”זכרונו”. אולם עד שאנו דנים ומתדיינים בשאלה מה כוחו של המחשב לענות על שאלות המוצגות לו, עלינו לשאול תחילה מה כוחנו אנו להציג למחשב שאלות בשפה המובנת לו. בין שתי הבעיות האלה קיים הבדל עצום : הראשונה היא כמותית-טכנולוגית; השניה היא איכותית, ומהותית, והתשובה עליה אינה מושפעת משום התקדמות טכנולוגית. השפה המובנת למחשב היא שפת הפורמאליזאציה של השאלה, ז”א הצגתה בצורה שבה המרכיבים השונים של הנושא קשורים ביניהם קשרים לוגיים, שכל אחד מהם ניתן להצגה על ידי קשר מכאני-תיפקודי בין דברים שבמציאות הפיסית ; בסופו של דבר – הצגתה בצורה שבה היא מפורקת לשאלות כמותיות אלמנטאריות של “אפס” או “אחד”, “כן” או “לא”. לכל שאלה כזאת ולמתן תשובה עליה ניתן לתאם מערכת פיסית, לשון אחר – מכונה שפעולתה , המכאנית מציגה את הטיפול הלוגי בשאלה הזאת.

המוח הוא מכונה, מכונת-פרוטופלאסמה, שאין הבדל עקרוני בינה לבין מכונת-מתכת, וכל הפונקציות שלה מוגדרות, מבחינה תרמו-דינאמית ומכל בחינה פיסיקאלית וכימית אחרת, כפונקציה של כל מכונה. ואילו במציאות הפסיכית, שאותה אנו רואים כצמודה לפונקציה הזאת, כלולים תכנים שאינם ניתנים לפורמאליזאציה. מכאן, שעצם הצמדה זו היא עובדה שמשמעותה איננה מובנת – ולא רק, כדרך שנוהגים לאמר, שאין ביכלתנו להסבירה, אלא היא עובדה שאין ביכלתנו להציגה כלל כבעיה מדעית.

העובדה ש”המוח הוא מנגנון הפעילות הפסיכית” אינה מוטלת בספק, ואעפ”כ יש בהכרה זו משהו מוזר מאוד. אין היא אנאלוגית כלל להכרתנו שאנו מהלכים ברגלינו (ולא בכליותינו) או נושמים בריאותינו (ולא בקיבתנו). הכרות אלה נתונות לנו במישרין, ואילו תפקיד המוח במציאות הפסיכית איננו נתון לנו כלל מבחינת החוויה הישירה שיש לנו מפעילותנו הפסיכית. כשאני חושב – אין מוחי מופיע כלל בחוויית-החשיבה. אני הוא החושב, ומבחינת חווייתי אין אני מסמיך את הדבר הזה למוחי יותר משאני מסמיכו לחלק אחר של גופי. שההסמכה הזאת אינה מובנת מעצמה – דבר זה ניכר בשפה המדוברת, שצמחה מתוך מה שנתון לבני-אדם, להבדיל משפות מלאכותיות הצומחות ממה שבני-אדם מבחינים באנאליסה לוגית. המלה העברית “מוח” למשל, אינה מופיעה בתנ”ך, שאינו מזכיר כלל את האיבר הזה (יש רק “מוח העצמות”), וזאת למרות הדיון הרב בתכנים של המציאות הפסיכית – במחשבה, בהרגשה, ברצייה ובכוונה של בני-אדם. הדברים האלה אף פעם אינם מוסמכים למוח, שאינו נזכר כלל. ואין הדבר הזה מיוחד לעברית התנ”כית. עד היום מקובלת כמונח המקצועי, האנאטומי והרפואי, למוח – המלה “אנקפאלון” המצויה כבר ביוונית הקלאסית. מונח זה אין משמעותו המילולית אלא “מה שבראש”. הלב אינו נקרא ביוונית “מה שבחזה”, אלא יש לו שם מיוחד – “קארדיה” ; המעי אינו נקרא “מה שבבטן”, אלא יש לו שם משלו – “אנטרון”. גם למוח שם משלו, אבל הוא חסר ספציפיות. עובדה זו מעידה על-כך, שבניגוד ללב או למעי, שהיו מוכרים לבני-אדם מבחינת התיפקוד והמשמעות שלהם, לא היה להם המוח אלא מילוי הראש. אף אריסטו, אבי הביולוגיה, אינו מצמיד את המציאות הפסיכית למוח. אמנם, היו כבר קדמונים שעמדו על הקשר ההדוק שבין המציאות הפסיכית ובין התיפקוד של המוח, אבל לא נוכל לאמר שהוא מובן לנו היום יותר ממה שהיה מובן לראשונים, שהעלו על דעתם מציאותה של הצמדה זו. לפני כ-100 שנה אמרו אמנם פיסיולוגים פסבדו-פילוסופיים מסויימים : “המוח מפריש מחשבות כשם שהכליה מפרישה שתן”, אולם “המנגנונים” של שני התיפקודים הללו אינם ניתנים להשוואה. התהליך האחד מוגדר בערכי חילוף-החומרים ובגילגולי אנרגיה, הניתנים למדידה אובייקטיבית ; השני אינו אלא שם בעלמא.

עתה עלינו לדון בעניין ראיית המוח כמכונה וראיית המציאות הפסיכית כתיפקוד של המכונה הזאת. מהי מכונה ?

מכונה איננה סתם מיבנה המגלגל אנרגיה מצורה אחת לצורה אחרת. גילגול של אנרגיה מצורה אחת לצורה אחרת מתרחש, למשל, גם בברזל המעלה חלודה, בסלע המתפורר, בפני-הים הנעים בשעת רוח, ואין לכל אלה שום קשר למה שאנו קוראים “מכונה”. מכונה מבצעת פעולה מבוקשת. מכונה היא מערכת פועלת, שלפעולתה תכלית שניתנת לתפישה בעליל בפעולה עצמה. זאת-אומרת: אין אני יכול כלל להפריד את מושג המכונה ממושג של מכשיר לביצוע של משהו מסויים. אולם אם אנו מדברים על כלי-ביצוע, על מכשיר, מתעוררת מיד השאלה של המפעיל את המכשיר הזה. ומכאן השאלה : האם המוח הוא מקור הפעילות (“היוצר” או “המפעיל”) או כלי-ביצוע בידי היוצר או המפעיל.

רווח בציבור, ולפעמים גם בסיפרות המדעית, הביטוי “המוח חושב”, ובהרחבת המינוח הזה מדובר על המחשב כעל “המוח האלקטרוני”, כעל “מכונה חושבת”. למעשה הביטוי, הזה אם בכלל יש לו מובן, אין מובנו אלא זה של תקציר, שהרי לא המוח חושב – בעל-המוח חושב. החשיבה אינה תולדה של המוח אלא של בעל-המוח. הבעיה של החשיבה איננה “כיצד פועל המוח” – שהיא בעיה של הפיסיולוגיה וניתנת לחקירה ללא כל זיכרה עם הפונקציה הפסיכית: הבעיה היא “כיצד פועל בעל-המוח”, זאת אומרת –  כיצד מתרחשת בו התרחשות פסיכית על-סמך מה שמתרחש במוחו;  אחר – כיצד ייתכן שאירוע ברשות-הרבים של החלל-זמן הפיסי מתגלגל באירוע של התודעה ברשות-היחיד של יצור חי.

אשר ל”מוח האלקטרוני” – לגביו השניות של המכשיר ושל המשתמש במכשיר גלויה לעין. המיתקן עצמו אינו מבצע אלא פעולה פיסית, ורק מבחינת האדם בעל התודעה והתבונה יש לתוצאה של הפעולה הפיסית הזאת משמעות לוגית. כאן אנו נתקלים בפאראדוכס בהבנת משמעותן של שתי התפישות המנוגדות של המציאות הפסיכופיסית. התפישה המקובלת כמאטריאליסטית מוצאת אסמכתה בקיברנטיקה וביישומה במחשב האלקטרוני. אולם, לאמיתו של דבר, דווקה אם נכונה התפישה ש”המוח הוא החושב”, ז”א שהוא היוצר של תיפקוד החשיבה, נמצא המוח שונה מכל מיתקן קיברנטי. ואילו דווקה מבחינת התפישה המקובלת כדואליסטית, הטוענת שהמוח אינו אלא מכשיר של הנפש החושבת, ייתכן שקיימת אנאלוגיה בין תיפקודו של המוח לבין זה של המחשב האלקטרוני. אדם המקפיד על מושגיו ודיבורו לא יעלה על דעתו לאמר, במשמעות המילולית של הדברים, “המוח חושב” ; כוונתו היא שהאדם, בעל המוח, חושב. המחשב, כמנגנון עשוי מתכת, נמצא מבחינה לוגית על אותו מישור שעליו נמצא המוח, שהוא מנגנון העשוי מפרוטופלאסמה. לאמר על מכאניסם שהוא חושב – זהו שימוש חסר משמעות במונחים. המחשב אינו מטפל בתכנים חשיבתיים אלא באובייקטים מוחשיים, שהקשרים ביניהם מציגים יחסים לוגיים בין הדברים, אבל היחסים הלוגיים האלה אינם קיימים אלא בתודעתו של האדם החושב. המיתקן המייצג את מושגינו הלוגיים והמתימטיים בצורה סימלית מקל עלינו את הטיפול במושגים אלה, אבל מן ההכרח שאינטליגנציה אנושית תקבע את הייצוג הזה ותפרש את הפעולה הפיסית הזאת כמייצגת תכנים לוגיים.

אף אם נניח שהקיברנטיקה עשויה לתרום תרומה להכרת התהליך האובייקטיבי הפיסיולוגי במוח, הרי על-כל-פנים אין בה שום הארה לגבי הצד הסובייקטיבי של המציאות הפסיכו-פיסית. אדרבה, היא מבליטה עוד יותר את ההבדל המהותי שבין המציאות האובייקטיבית של המוח לבין המציאות הסובייקטיבית של החשיבה, ובאיזו מידה שני הדברים האלה שונים זה מזה מכל הבחינות של המתודולוגיה המדעית.

כל מנגנון שאפשר להעלותו על הדעת פועל בעצמים פיסיים בלבד, ולעולם לא באובייקטים מופשטים. “המכונה החושבת” היא למעשה מיתקן המשמש תחליף לחשיבה ע”י ייצוג של מושגים ומשפטים באמצעות סימנים פיסיים המייצגים את המושגים, ובאמצעות קשרים פיסיים בין הסימנים הללו, המייצגים את הקשרים הלוגיים בין העניינים המסומנים. לעולם אין המחשב מבצע פעולה מתימטית או לוגית אלא רק פעולה פיסית, ורק לגבי האדם החושב מייצגת האחרונה את הראשונה. בשיטה הנאורופיסיולוגית הדוגלת במוניסם הפסיכו-פיסי (זיהוי האירוע הנפשי עם האירוע המוחי) מעלים לפעמים את האנאלוגיה בין הסמכת המציאות הפסיכית למציאות המוחית ובין הסמכת המהות המוסיקאלית של המנגינה למציאות הפיסיקאלית-אקוסטית של הצלילים : כל מנגינה מורכבת מצלילים ; כל צליל מוגדר הגדרה ממצה בקאטיגוריות פיסיקאליות, וגם הקצב מוגדר הגדרה אובייקטיבית. מצד עצמה אין המנגינה אלא מיכלול הצלילים ; אולם בשבילנו היא דבר אחר מאשר מיכלול הצלילים. יש רואים באנאלוגיה הזאת אסמכתא לראיה מוניסטית של המציאות הפסיכופיסית: החשיבה נראית כמיכלול תיפקודי המוח, באותו מובן שהמנגינה היא מיכלול כל הצלילים. נדמה לי, שלא הרגישו הדוגלים במוניסים שאנאלוגיה זו – אם היא נכונה – עשויה דווקה לשמש אסמכתא לתפישה הדואליסטית: שהרי מיכלול-הצלילים, המוגדר באופן ממצה בקטיגוריות של האקוסטיקה, אינו מנגינה אלא בשביל תודעה מוסיקאלית. באנאלוגיה לכך נצטרך לאמר שמיכלול תיפקודי המוח משמש לנפש ייצוג של תוכן פסיכי.

המיתקן הקיברנטי איננו חושב, כשם שמיכלול הצלילים כשלעצמם איננו מנגינה. הפונקציה של המחשב מייצגת מחשבה לאדם החושב, באותו מובן שמיכלול הצלילים מציג מנגינה לתודעה המוסיקאלית. האדם החושב עומד בראשיתה ובסופה של מערכת התהליכים המכונה בשם “הפעולות המנטאליות של המכשיר הקיברנטי”. הוא עומד בראשם – מפני שהתקנת המיתקן הזה ותיכנותו אינן אפשריות אלא על רקע חשיבת האדם. הוא עומד בסופו של התהליך הנקרא “הפעולה המנטאלית של המכשיר הקיברנטי” – מפני שפעולת המכשיר הזה היא פעולה פיסית גרידא, ללא כל פשר תבוני, אלא אם-כן האדם מפרש את תוצאת הפעולה הזאת כמייצגת תוכן פסיכי מסויים. לפיכך ניתן לסכם ולאמר, שעם בניית המחשב לא יצרה הקיברנטיקה שום מודל לחשיבה; לכאורה ייתכן לאמור שהיא יצרה מודל של המוח. אולם יש לציין, שהמחקר הנאורופיסיולוגי הניסויי בשנים האחרונות נראה כמרחיק אותנו גם מראיית אנאלוגיה בין המנגנונים העצביים של המוח ובין המנגנון האלקטרוני של המחשב. דומה, שהנסיון למתן הסבר קיברנטי לחשיבה, על סמך השוואת הפעילות המוחית לפעילות המחשב, נכשל לא רק מבחינת הפסיכולוגיה אלא אף מבחינת הפיסיולוגיה.

לכאורה האנאלוגיה בין המוח ובין המחשב נראית לעין. יתר-על-כן, מבחינה היסטורית קיימת העובדה שההכרות של הנאורופיסיולוגיה בדבר המנגנונים הפועלים במוח תרמו הרבה להלך-המחשבה שהביא ליצירת המחשב. האנאלוגיה בין היחידות התיפקודיות של המוח והקשרים ביניהן – הנאורונים והסינאפסות – ובין היחידות האלמנטאריות של המחשב אינה טעונה הסברה. גם האלמנטים המרכיבים של המחשב וגם הנאורונים של המוח פועלים לפי החוק של “הכל או לא-כלום”, ובפעילותם של אלה ושל אלה יש פאוזה רפראקטורית. המנגנונים של רכישת רפלקסים מותנים במערכת-העצבים המרכזית נראים דומים לדרכי ה”למידה” של מיתקן קיברנטי – ועל כל אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה. אף-על-פי-כן נעשתה באחרונה האנאלוגיה בין המוח ובין המחשב מפוקפקת מאוד. אפילו נתעלם מן הקשר למציאות  הפסיכית ונבחון את פעילות-המוח במשמעותה האובייקטיבית בלבד – כפי  שהיא משתקפת במדידת גילגולי האנרגיה, בחילוף-החומרים במוח, בפארמאקולוגיה שלו, ובראש ובראשונה באלקטרו-פיסיולוגיה, ובפרט  באלקטרואנצפאלוגראפיה – בהשוואה למנגנונים של המחשב, נמצא  הבדלים יסודיים בין שני המנגנונים, עד כדי העלאת ספיקות בדבר האפשרות של בניית מודל מכאני של המוח.

ספיקות אלה מתעוררים בעקבות מחקרים חדישים בהפרעות ההתנהגות המוטורית שמקורן “מרכזי”, ז”א שנגרמות ע”י פגיעות במוח, ובייחוד  בהפרעות “מרכזיות” של הדיבור (אפאסיות). הנאורופיסיולוגיה “הקלאסית” הניחה מיתאמים חד-ערכיים בין תיפקודים פיסיולוגיים או פסיכיים של  האורגאניסם ובין מנגנונים מוחיים (“מרכזיים”) המפעילים תיפקודים אלה,  וייחסה לפגיעות במוח תוצאות חד-משמעיות לגבי ליקויים בתיפקודים המופיעים בעקבותיהן. התיפקוד הפסיכופיסי העילאי, הדיבור האנושי, פורק  לשרשרת של תיפקודים חלקיים, שעל כל אחד מהם שולט מרכז מסויים,  והסוגים השונים של הפרעות-הדיבור שמחמת ליקוי-מוח הובנו ומויינו בהתאם למרכז הנפגע. המחקר החדיש עירער תפישה זו במידה רבה. הולך ומתברר, שההקף והצורה של הליקוי התיפקודי שנגרם ע”י הפגיעה המוחית אינו תלוי במהותה האובייקטיבית של פגיעה זו בלבד אלא גם בנסיבות הסובייקטיביות, שבהן האורגאניסם (ביתר-דיוק – בעל האורגאניסם) משתמש בתיפקוד זה. ייתכן, למשל, שבעקבות פגיעה מוחית מאבד האדם את  היכולת להניע מרצונו אחד מאבריו כשכוונתו להשיג בתנועה זו מטרה מסויימת, ואילו כשתנועה זו מכוונת למטרה אחרת – הוא מסוגל לעשותה, אף-על-פי שבשני המקרים תלויה התנועה בהפעלת אותו מנגנון עצבי. תופעה זו בולטת ביותר באפאסיות, שלגביהן מתברר שלא ניתן לחלקן חלוקה ברורה, לפי מידת ההפרעה של תיפקודים חלקיים שונים (זיכרון-מלים, הבנת-מלים, מציאת-מלים, הגיית מלים וכו’), ובהתאם לכך – לפי מידת הפגיעה

במנגנונים השונים הממונים עליהן. נמצא, שהפרעת הדיבור מחמת פגיעה מסויימת במוח מתבטאת באופנים שונים כשהחולה משתמש, או מתכוון להשתמש, באותן המלים בהקשרים שונים, ז”א כשאותן המלים הן בעלות משמעות שונה מבחינת המצב הנפשי של אומרן. בייחוד מתגלה הבדל בין ההפרעה של הדיבור ההרצאתי (הפרופוזיציוני) – שכוונתו מסירת מידע – ובין ההפרעה של הדיבור הריגשי (האמוציוני). ייתכן, למשל, שהחולה אינו מסוגל לאמר “קר” כדי להודיע לאדם אחר את המצב הטמפראטורה, אולם הקריאה “קר!” פורצת מפיו כביטוי להרגשתו. קשה מאוד – ואולי אף לא ייתכן כלל – להעלות על הדעת מכונה שכושר פעולתה מותנה לא-רק באפשרות של הפעלת מנגנונים מסויימים אלא גם בתכלית של הפעלה זו. מיכאניסם שתיפקודו מושפע מן המשמעות של הדברים שהוא מבצע – ספק אם אפשר לכנותו בשם מיכאניסם.

אין ביכולתנו “להבין” – באותה משמעות של “הבנה” המקובלת לגבי היחסים התיפקודיים הקיימים בין חלקי המציאות הטבעית – את הקשר שבין אירועים פסיכיים ומוחיים. אף אילו היינו יודעים לגבי כל פרט ופרט באירועים אלה מהו הפרט המסויים בצד אחד שהוא “מקביל” לפרט מסויים בצד השני – לא היינו מגיעים ל”הבנת” ההקבלה הזאת. על-פני התהום של ההבדל המהותי שבין ההוויה הפיסית ובין ההוויה הפסיכית לא ניתן לגשר ע”י הסבר מושגי אלא רק ע”י הסברים מילוליים בלבד. רווח ההסבר שההוויה הפיסית וההוויה הפסיכית הן בחינת הצד ה”חיצון” והצד ה”פנימי” של אותו דבר, או בחינת שני הצדדים של מטבע אחת, או דבר ובבואתו, או הצד הקמור והצד הקעור של מישטח עקום וכד’. אולם אין אלה אלא דברי משל ומליצה, שבאו לחפות על העדר הסבר של ממש. הטענה שהתודעה היא “הצד הפנימי” של התהליכים הפיסיולוגיים המתרחשים במוח, אינה אלא תחבולה לשונית עלובה. כי מהי משמעות של “פנימי” כאן ? גם הדם זורם “בפנים” העורקים, והקיבה היא “בפנים” הגוף – והרי ברור הוא, שלא במובן זה, ואף לא במובן לוגי, התהליכים הפסיכיים הם “הצד הפנימי” של התהליכים הפיסיולוגיים. מכאן הספק בקיומה של “נאורופסיכולוגיה” – להבדיל מפסיכולוגיה-סתם. ההצמדה של המציאות הפסיכולוגית אל המציאות הפיסיולוגית – לא זו בלבד שאינה מובנת אלא אף לא ניתן להציגה כבעיה על רקע המתודה המדעית ובמסגרתה.

להשלמת הדברים נצטט ממכתבים של ליבוביץ’:

פרופ’ ליבוביץ הנכבד,

“קיימים חומרים מעוררי מחשבות שמחה ומעוררי עצב, תרכובות כימיות המשפיעות על הזיכרון, ובניסוי מפורסם הביא גרוי חשמלי ע”י מחט שהוחדרה לאיזור מסויים במוחו של חתול – לידי כך שתביא לחתול זה תגובת פחד נורא למראה עכבר קטן. מכאן אנו למדים (וזאת יקשה לך לסתור), ש”העובדות הפסיכיות” כלשונך, לפחות מושפעות ע”י כימיקלים או ע”י עירור פיסיקלי כמו זרם חשמל. ועתה: מאחר ועובדות פסיכיות אלה מושפעות, ובצורה כה דטרמיניסטית, ע”י גורמים כימיים או פיסיקליים פשוטים ובני מדידה – הרי שיש לעובדות פסיכיות אלה לפחות זיקה ברורה למציאות הפיסיקו-כימית. מדוע שלא נוכל להניח ש”עובדות פסיכיות” אלה הן עצמן אינן אלא פשוט ביטויים למצבים אלקטרו-כימיים מסויימים במוח?”

בכבוד רב,

ג’

לג’ שלום

“הניסוח שלך: “עובדות פסיכיות אינן אלא פשוט ביטויים למצבים אלקטרו-כימיים במוח” – הוא פשוט מצחיק. למצבים אלקטרו-כימיים אין ביטוי אחר מאשר עובדות אלקטרו-כימיות או פיסיקו-כימיות אחרות. אתה מאמין במאגיה או בכישוף, אם אתה חושב שהעובדה שאתה אוהב נערה מסויימת היא ביטוי למצב פיסיקו-כימי מסויים של מוחך, או שהעובדה שפסקת לאהוב אותה והתחלת לאהוב אחרת היא ביטוי לשינוי פוטנציאלים חשמליים או לשינוי בהפרשת סרוטונין או אצטיל-כולין בסינפסות בין עצבים במוח”.

בברכה

ישעיהו ליבוביץ

(“מכתבים אל ישעיהו ליבוביץ” רציתי לשאול אותך עמ’ 66-67)

“מושג ה”אינסטינקט”, המקובל בזואולוגיה ובמחקר “הפסיכולוגיה של בע”ח” – ז.א. לאמיתו של דבר, במחקר ההתנהגות של בע”ח – אינו יכול לחול על האדם, בעל התודעה והרצון. למשל: אין לאדם “אינסטינקט-הקיום”, אלא הוא –פשוט – רוצה לחיות, ואם אין הוא רוצה בכך – הוא מתאבד; לפיכך אף מוצדק הביטוי “איבד את עצמו לדעת“, דבר שלא ייתכן בבע”ח”.

“בהתנהותם של בע”ח מרובות הפעולות, שהן לפעמים מורכבות ומסובכות ונראות לנו – מנקודת השקפה אנושית – כמכוונות כלפי תכלית מסוימת ומתוכננות לשם השגתה, אעפ”י שאין אנו רשאים לייחס לבע”ח זה ידיעה והבנה בתכלית זו והתכוונות ותכנון כלפיה. במקרים אלה רווח השימוש במונח “אינסטינקט” – שאינו מסביר כלום. לע”ח אין ברירה אלא לנהוג לפי פרוגרמה מסוימת, המוכתבת לו ע”י גורמים פיסיולוגיים הטבועים בעצם מהותו הביולוגית – ביניהם גם גורמים הורמונאליים. אולם עובדה זו, הידועה לנו יפה, אינה מסבירה כלום. “הקשרים הפסיכו-הורמונאליים” אינם אלא פרט אחד במערכת “הפסיכו-פיסית”, שהיא כולה מוקשה – מבחינת המדע ומבחינת הפילוופיה כאחד. מכלול העובדות הפיסיולוגיות, שאנו מעמיקים ומרחיבים את ידיעתנו והבנתנו בהן, אין בכוחו להסביר אפילו תופעה פסיכית אחת – לא מחשבה, לא תחושה ולא רציה. אנו מתקדמים בכרת המכאניזמים הפיסיקוכימיים – ובכללם ההורמונאליים – באורגאניזם החי ובהכרת השילוב העובדתי ביניהם ובין מכניזמים פסיכיים, אך אין לנו כל אפשרות להבין את השילוב הזה, ואין אף להעלות על הדעת “הסבר” לכך, שבעקבות ריאקציה כימית מסוימת (הנגרמת ע”י הורמון) דואג בע”ח לצאצאיו, מטפל עוף באפרוחיו ונקשרים יונקים בפרי-בטנם”.

(“מכתבים אל ישעיהו ליבוביץ” רציתי לשאול אותך עמ’ 71)

 

 

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of