נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

למהותה של היסטוריה

מספר צפיות במאמר זה:102

מאמר המתמצת מה שנכתב באתר בפרקים שונים ובחלקים, בנוגע למהותה של היסטוריה, והתורה כהיסטוריה (ישנם חלקים חופפים, תוספות, ושינויים):

למהותה של היסטוריה

מהותה של ההיסטוריה, היא תיאור המאורעות כפי שדווחו על ידי בני אדם.[1] ההיסטוריה על פי הגדרתה החלה למן הרגע בו הועלו דברים על כתב, כל מה שקודם לתקופה זו מוגדר כ"פרה היסטוריה", וחקירתו היא "ארכיאולוגיה" ולא היסטוריה.

מצויים בידינו מאות חיבורים שנכתבו בעולם העתיק. החל מכתבי אפלטון, 'בבילוניה' של ברוסוס הבבלי, ועוד קודם להם הוודות ההודיות, הומרוס, אמנות המלחמה של סון דז'ה הסיני מן המאה ה6 לפנה"ס, האפוס הסנקריסטי מהברטורמינה, ועוד. כל ההיסטוריה המוכרת לנו מבוססת למעשה על ספרות זו.[2] כיצד אנו יודעים שספרות זו אותנטית?

הטבע האנושי הוא מהותה של ההיסטוריה ומה שנותן לה תוקף וערך בעינינו, אנו מעריכים את בני האדם כראויים להעביר לנו מידע בעל ערך. והוא גם נקודת התורפה של ההיסטוריה, עד כמה שלט הטבע האנושי באיכותו של המידע ובערכו?

ההיסטוריה מייצגת אנשים רבים, החל מהכותב, דרך המעתיקים שהפיצו את הספר, עד הציבור האנושי בזמן כתיבת הספר או הפצתו, שקיבל את הדברים בעין יפה, או להיפך. מדובר בתהליך טבעי שיש לנו דרך לחוות דעה עליו ולהסיק ממנו מסקנות.

מכיון שכל היסטוריה באה דרך נקודת מבט אנושית, אי אפשר להתעלם מנקודה זו. אנו מייחסים את ההיסטוריה ל"זכרון הקולקטיבי" של הקבוצה ממנה היא מגיעה. גם אם מדובר בכתובת אנונימית שנכתבה על ידי יחיד, היחיד בהכרח יונק את תפיסתו והבנתו את המציאות מה"זכרון הקולקטיבי" האתני או חברתי ממנו בא. עצם העובדה שהוא משתמש בשפה ובכתב, מחברת אותו לתרבות כל שהיא, החובשת 'משקפיים' כל שהם בתפיסת המציאות.

המונח "זיכרון קולקטיבי" נטבע ע"י הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס בראשית המאה העשרים, הזיכרון הקולקטיבי מתעצב על ידי החברה. ודוגמא קלאסית אנו יכולים לראות כאן במדינת ישראל, כיצד הישראלים מצד אחד, והפלשתינאים מן הצד השני, מעצבים תפיסה שונה לאותם מאורעות: הסכסוכים בראשית המאה העשרים, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, קיום הסכמי השלום. וכו'. גם בעידן המודרני בו סרטים דוקומנטריים מתעדים תקופות ואירועים, הקלטות ותמונות מבוצעות מדי רגע בכל נקודה ונקודה. עדיין שתי הגישות שונות כל כך, ומתארות מציאות אחרת ושונה.

ההיסטוריון לאופולד פון רנקה (Ranke) שחי במאה ה19, טען שעל ההיסטוריון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהיא", בהתאם לגישה הכוללת במאה ה19, שראתה את עצמה מחוץ לרצף ההיסטורי, כתקופה שונה שהתגברה על ה'בעיות' של העולם הישן. סבר רנקה שניתן לכתוב היסטוריה אובייקטיבית, להבדיל מכל ההיסטוריה ה'ישנה'. בעקבותיו הותוו שיטות לאובייקטיביות היסטורית, ע"י לנגולה (Langlois) וסניובו (Seingnobos).

אך השבר שבעקבות מלחמת העולם הראשונה, שהלך והתגבר בהמשך, שינה את התפיסה. בעקבות צ'ארלס ברד (Beard) וקרל בקר (Becker) נטען שאין באמת היסטוריה אוביקטיבית, גם מי שחושב את עצמו 'נאור' או 'מתקדם' איננו באמת אובייקטיבי. הסקת מסקנות לגבי ההיסטוריה היא סינתזה התלויה בשיקול דעת. הרברט בארטפילד טבע את המושג המזלזל "הפירוש הוויגי של ההיסטוריה", שכוון כלפי המלמדים הויקטוריאנים, שהשקפתם ה"אובייקטיבית" על ההיסטוריה היתה שההיסטוריה האנושית מובילה בהכרח ממצב של פראות ובורות אל מצב של שלום, שגשוג כלכלי, ומדע מפותח יותר, כאשר האימפריה הבריטית מייצגת את שיא התהליך החיובי הזה..

אין היסטוריה אובייקטיבית, אם כן, אבל עדיין אין להכחיש שההיסטוריה האנושית בעיקרה היא די מונוליתית. ישנן גישות שונות להיסטוריה, פרשנויות שונות לתהליכים, חילוקי דעות מהותיים, וויכוחים רבים על פרטים שונים. אך הסיפור ההיסטורי עצמו אינו באמת שנוי במחלוקת. החל מנקודה מסויימת באלף הראשון לפני הספירה (שמיקומה המדוייק שונה לגבי עמים שונים), ישנו סיפור די ברור של ההיסטוריה הכללית. אף שיש עדיין אינסוף של פרטים שאפשר להאיר, לברר, ולחקור, הסיפור ידוע: אלו ממלכות היו קיימות, זמן חורבנן, המלחמות הגדולות, אופי התרבות, האישים המפורסמים, ההישגים בכל התחומים. כל ספרי ההיסטוריה, יהיה מקורם באיזו אסכולה שתהיה, ובאיזו תקופה שתהיה, מספרים פחות או יותר את אותו סיפור. אין לנו שום ספק לגבי צורת השלטון של הפרעונים, אופי תרבותם, היקף שלטונם, זמני מלוכתם. האימפריה הבבלית והאשורית. הערים היווניות והיחסים ביניהן. האימפריה הפרסית. הופעתו של אלכסנדר מוקדון, מלחמות הדיאדוכים והסלווקים. האימפריה הרומאית על מחוזותיה שליטיה ומלחמותיה. בכל עם היה זמן בו התחיל התיעוד ההיסטורי, וזה נחשב כמשקף את מה שהיה ידוע בעם.

אם ניקח באופן אקראי נקודת זמן באלפיים ושמונה מאות השנים האחרונות, ונצליבה עם נקודה אקראית בעולם המיושב של אז. נגלה התאמה בין כל ספרי ההיסטוריה, לא מדובר במשהו שיכול להיות שנוי במחלוקת. אף אחד אינו מעלה בדעתו אפילו בצחוק לעשות שינוי בקונספציה הזו, לטעון שבמצרים לא שלטו פרעונים, שסנחריב לא יצא במסע כיבוש עולמי, שהיוונים לא נלחמו בפרסים. שספרטה לא היתה קיימת, שאלכסנדר לא ניצח את דריוש. שהרומאים לא נלחמו על יהודה. או כל שינוי משמעותי אחר. ההיסטוריה הזו היא עובדה קיימת. ושום תיאוריה או זרם היסטורי לא מנסה להתווכח עם זאת.

אדם שינסה לטעון ברצינות משהו שמנוגד לתמונה ההיסטורית הזו, יוחזק כבלתי שפוי, הוא לא ימצא מי שיתייחס אליו. גם אם יזעק חמס שאינו מאמין להיסטוריה, ואינו חייב להאמין למה שאחרים מספרים. הוא לא ימצא פרטנר לשיחה. מובן לכל שזה מגוחך. מדוע?

אם נחזור למאה ה19, בה התפתח ההיסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus), נטען אז שלהיסטוריה ישנם כללים, ממש כמו חוקי הטבע. כשם שניתן לצפות ריאקציות כימיות, כך ניתן לצפות התפתחויות היסטוריות. הֶגֶל יצר את הבסיס להיסטוריציזם, וקרל מארקס פיתח את הרעיונות עד כדי אבסורד, בהתיימרו לחזות מהפכה קומוניסטית בכל העולם, כעתיד יחידי אפשרי להצלחת החברה. כיום מיותר כמובן לחוות דעה על תחזית זו. נגד רעיונות אלו יצא הפילוסוף של המדע קארל פופר בספרו "דלות ההיסטוריציזם", ובחיבורים אחרים שלו.  כיום ברור שמדובר במשאלות לב, ואין שום השוואה בין חוקי הטבע לחוקי ההיסטוריה.

אך עובדה היא שגרעין של אמת יש בהיסטוריציזם, אם לא כלפי צפית העתיד, לכל הפחות כלפי הסקת מסקנות מן העבר. הזכרון הקולקטיבי של האומות, שימר אירועים באופן שאי אפשר להתווכח על מציאותם וממשותם. ההיסטוריה כמקצוע כוללת ספקטרום נרחב של ידיעות ודיונים אודות העבר. אך ההיסטוריה כתואר, מתארת את מה שידוע לנו בבירור כהתרחשויות בעבר - "זה היסטוריה". ולהגדרה זו אנו מגיעים בהכרח מתוך כמין חוק טבע של ההיסטוריה, שהתמונה הכללית הבסיסית הנמצאת בתודעה הלאומית, נגזרת מן האירועים עצמם.

בתחום זה עוסקת "הפילוסופיה של ההיסטוריה", מונח שטבע הפילוסוף המפורסם וולטר.

תנאי ראשון להיסטוריה, הוא התיעוד, היסטוריה מבוססת בראש ובראשונה על כרוניקות – רשימות של אירועים שנכתבו מזמן המאורעות או בקירוב להם. דוגמאות לכרוניקות מפורסמות הן כתביהם של הרודוטוס, יוספוס, ברוסוס, מנתון, ועוד.

על פי הכרוניקות ועדויות נוספות, נבנתה ההיסטוריה העולמית. גם גדולי הספקנים ציינו שהעובדה שישנה הסכמה על הסיפורים המרכזיים של ההיסטוריה העולמית בקוים כלליים, מלמדת שלהיסטוריה ישנם כלים ראויים להשגת ידע. הפילוסוף של ההיסטוריה ליאון גולדשטיין אומר: "תמימות הדעים הרחבה להפליא שהושגה בהיסטוריה באשר לאופיו של העבר האנושי.. כל שיטת חקירה המסוגלת להישג שכזה מקנה לעצמה אמינות ראשונית". Leon j.  Goldstein,) "Introduction: Historical Constitition and the Philosophy of History", Historical Knowing, 1976 pp. XI-XXVII).

"יש עובדות היסטוריות כמו למשל, העובדה שקרל הגדול הוכתר לקיסר ברומא בחג המולד של שנת 800, או העובדה שג'ורג' וושינגטון היה נשיאה הראשון של ארה"ב, אשר שום היסטוריון בר דעת לא יעז לחלוק עליהן. ואם הכל מסכימים על העובדות עצמן, אין ספק שהסכמה זו מבוססת על תמימות דעים בכל הנוגע לתקני חשיבה וחקירה המובילים לאישורן של העובדות המוסכמות" (הפילוסוף של ההיסטוריה, פרופ' אלעזר וינריב היסטוריה מיתוס או מציאות, עמ' 459).

מסמך היסטורי הינו בעל תוקף היסטורי, רק כאשר הינו מזמן המאורעות כמובן. וכך הוא משקף את מה שחשבו אנשים בנקודת הזמן שבה נכתב.

כמובן שהכתוב בכרוניקה לא תמיד נכון. בני אדם עלולים לטעות או אף לשקר במזיד.

אנו צריכים להעמיד את הכרוניקה לביקורת. השיטה של ביקורת המקורות ההיסטוריים נקבעה ע"י ההיסטוריון רנקה (Ranke), והשתכללה בהמשך ע"י היסטוריונים ופילוסופים של ההיסטוריה. המטרה היא להבדיל את הפרשנות או את הטעות מן העובדות. לשם כך עלינו לנטרל כל אפשרות שהפרשנות תשפיע על ידיעת העובדות. לכן יש להבדיל בין פרטים - בהם אפשר לטעות או לשקר, לבין אירועים מרכזיים - בהם לא ניתן לטעות או לשקר.

לא נוכל להתייחס לפרטים כהיסטוריה אובייקטיבית, שכן אותם כל אחד רואה בצורה אחרת. כך קבעו היסטוריונים רבים שההיסטוריה היא תולדות העם והציבור, ולא פרטים אחרים.

לדוגמא: כשאנו קוראים על ההיסטוריה של עם מסויים, אנו קוראים על מלחמות, כיבושים, מהפכות, ועוד אירועים בקנה מדה לאומי, אירועים שכל העם היה שותף להם. בצד תיאורים של אפיזודות, שמעטים היו שותפים להם. ברור שבנוגע לאפיזודות כאלו ואחרות, ייתכן שהמספר טעה או הוטעה, או אפילו התכוין לשקר. אך בנוגע לאירועים המרכזיים, לא יכול היה לטעות ובודאי לא לשקר. אדם החי בארצו יודע בבירור אם התרחשה מלחמה, מהפכה, האם כובש זר כבש את ארצו, וכך לגבי כל אירוע מרכזי אחר.

גם אם בנוגע לאפיזודות היסטוריות יש מקום להרבה דיונים, אף אחד אינו מטיל ספק באירועים מרכזיים דוגמת: כיבושי סנחריב, מלחמותיו של אלכסנדר מוקדון, מלחמות הפונים, מלחמות הדיאדוכים, ועוד מאות רבות של אירועים. למרות הדורות הרבים שמפרידים בינינו לבין האירועים הללו.

מכאן ההבדל בין אירוע שנתון לפרשנות, לבין אירוע שאינו נתון לפרשנות. כאשר דימויה של מלחמה מתעצב בזכרון הקולקטיבי, הוא עלול להתעצב כנצחון, כמחדל, כנקודת מפנה, ובדרכים שונות. אבל עצם האירוע של המלחמה הוא עובדה ברורה.

בכל אירוע, ודיווח על אירוע, אנו צריכים להבדיל בין האירוע עצמו עליו אין להתווכח, ובין הפרשנות. כפי שקבע ההיסטוריון ג.א. פסמור, "גם כאשר עדים מעידים בפני על אירוע שהתרחש לנגד עיניהם, כל עוד האירוע נתון לפרשנות, אעדיף עדות כתובה עתיקה על אירוע שאינו נתון לפרשנות". לדברי פסמור, העדות על מלחמה לא ניזונה מסיפוריהם של ותיקי מלחמות, אלא מהעדות הקולקטיבית על עצם האירוע. (J. A. Passmore), במאמרו 'האובייקטיביות של ההיסטוריה' (בכתה"ע Philosophy, 1958 עמ' 97 והלאה).

ככל שהאירוע כללי יותר ונוגע לחיי העם או התרבות כולה, יש פחות מקום לפרשנות, ויותר סביר שהדיווח עליו יוגדר כ'היסטוריה', ולא כ'סיפור'. ההיסטוריון הבלגי הנרי פיראן (Henri Pirenne) קבע ש'פעולות של פרטים אינן שייכות לתחום ההיסטוריה', ההיסטוריה היא רק מאורעות ש"יש להן קשר לתנועות כלליות ועל פי מידת השפעתן על הציבור כולו" ("במאמרו "מה ההיסטוריה מנסה לעשות?", 1959, תרגום עברי התפרסם ב:קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, בהוצ' האוניב' הפתוחה, 1987, עמ' 15). בדומה לזה קבע פ. מיינקה "ההיסטוריה היא סיפור קורותיהן של תרבויות" (שם). ולפי שני היסטוריונים מודרניים, "ההיסטוריה היא הזכרון הקיבוצי" (רוברט דניאלס, 1981. וג'ון טוש 1984).

איזה סיפור הוא "היסטורי" והינו מחוץ לגבולות הדיון? התחום האפור הוא כמובן רחב, אך נוכל לקבוע את הקוים האדומים של ההיסטוריה, מהיכן הופכת ההכחשה לחוסר שפיות.

הסיפורים שאנו באים לחקור, בין שבאו בכתב או בעל פה, או בכל סוג אחר של הבעה, - הם רישומים היסטוריים. דיווחים אנושיים העונים בהכרח על אחת משלשת ההגדרות: שקר, טעות, או אמת. גם השקר הוא רישום היסטורי, של פעולת השקר. וכך גם הטעות, מייצגת רישום היסטורי של מחשבות ודעות אותם האנשים שדיווחו עליהם, בכתב או בעל פה.

מהותו של הדיון ההיסטורי הוא הבחנה בין שלשת המצבים האלו, נסיונות שלנו כחוקרים לזהות בדיווח מאפיינים של אחד המצבים האלו. התחום האפור הרחב מאד העומד לדיון, נובע מהיכרותינו עם הגורמים לשקר ולטעות. אך ההיכרות הזו מספקת לנו גם את המידע ואת היכולת להבין מה אינו נתון לשקר ולטעות.

ישנו בסיס בזכרון הקולקטיבי של העם, שאי אפשר להכחישו, משום שלא אפשרי היה לבדות אותו וליצור זכרון קולקטיבי מלאכותי. ההיסטוריה הבסיסית של העם, נחשבת אצלו כעובדה גמורה שמגוחך יהיה לפקפק בה. ואף העמים שלא שרדו במתכונתם המקורית, כגון האימפריה הרומאית שהפכה בצורה מסויימת לאימפרייה הביזנטית. העבירו את הזכרון הקולקטיבי הזה הלאה, לא רק מושגים כמו "קיומו של אלכסנדר מוקדון" או "קיומה של ספרטה", אלא הרבה יותר מזה. אם רק מישהו יטען שנירון היה קיסר לפני יוליוס, הוא יעשה מעצמו צחוק. הוא לא יהווה נושא לדיון. רק העמים שנכחדו, פותחים לנו פתח לספקולציות בשאלות הבסיסיות ביותר של קיומם, מי הם היו, מאין באו, ומה עשו.

פתחנו בקביעה האינטואיטיבית, בעובדת תקפותה של ההיסטוריה, אבל עלינו לעמוד על הקריטריונים היוצרים עובדה זו. והם בהכרח: גבולות השקר והטעות, ישנם שקרים שאי אפשר לשקר, וישנן טעויות שאי אפשר לטעות. כל מה שיצא מגדר שקר או טעות הוא בהכרח 'היסטוריה אמפירית'. כי אין אפשרות שלישית.

בכדי לשלול טעויות, ראשית עלינו לנפות מתחום ה'היסטוריה האמפירית' כל ענין שנתון לפרשנות. שהרי הפרשנות עצמה אינה עובדה אמפירית, אלא רק דעתו והשקפתו של הצופה. אפילו אם הדיווח ניתן מזמן ומקום המאורעות, ומפי מליוני בני אדם, כל עוד אנו צריכים לסמוך על הפרשנות שלהם, אין לנו עובדה אמפירית. כי הרי גם אם היינו במאורע עצמו, היינו יכולים לפרש אותו כפי השקפתינו. בניגוד לכל הצופים האחרים.

כך ננהג גם בכל מה שנתון לטעות, בכל מה שנוגע לפרטים תמיד יכולים לטעות, והטעות היא לגיטימית וקבילה. סופר שמתאר מלחמה, יכול להתבלבל בפרט זה או אחר, בשמות, במיקום מדוייק, בתאריך, בתיאור שהיה יכול להיות מעט שונה. אין לנו דרך לבדוק האם חלו טעויות, ולכן בכל מה שאפשר לטעות, מראש לא נדבר על 'היסטוריה אמפירית'.

בשלישית עלינו לדרוש שלא תהיה יכולת לשקר, מובן שישנם אינטרסים רבים ועצומים היכולים לגרום לבעלי ענין לבדות סיפור, או לשנות סיפור קיים. אין אנו יכולים להתייחס כ'היסטוריה אמפירית', לשום סיפור שאפשר לחשוב אפילו כאפשרות, שהוא שקר.

שלילת הטעות והפרשנות היא ברמת סוג הסיפור, ישנם סוגי סיפורים שנתונים לטעות ולפרשנות, וישנם סוגי סיפורים שאינם נתונים לטעות או לפרשנות. בכל מה שנוגע לנימוקים, גורמים, פרטים, ניתוח של מצב פיזי או נפשי, אין לנו דרך לבחון האם חלה טעות, בתיאור או בפרשנות של הדברים. אבל בתיאור עובדה פשוטה כדוגמת: עיר פלונית נחרבה עד היסוד, אין מקום לטעות ולפרשנות אצל מי שנמצא במקום בזמן המאורעות. ישנה רק האפשרות של השקר.

שלילת השקר היא ברמת המספר, זמנו מקומו וקהל הייעד שלו. ההנחה היא שהאדם תמיד רוצה לשקר, אבל לא תמיד הוא יכול. ספר הנכתב ומתפרסם בזמן המאורעות, יכול לטעון לפרשנויות שונות מהמקובל או מהמציאות, יכול לטעון שחלו טעויות בפרטים, אבל אינו יכול לשנות את המאורעות הפשוטים והבלתי נתונים לפרשנות, כגון: איזו עיר נחרבה. הוא אינו יכול משום שמהותו של השקר היא "אמירה שאתה יודע שאינה נכונה, אבל גורם לאחרים לחשוב שהיא נכונה". אמירה שגם האחרים יודעים שאינה נכונה, אינה שקר, היא 'מהתלה' 'בדיחה' וכיוצא בזה. ספר היסטורי שמתפרסם בזמן המאורעות, אינו יכול לחרוג מגבול הפרשנות, אינו יכול לספר לקוראיו דברים שהם עצמם יודעים שאינם נכונים. מהתלה אינה מתקבלת בשום צורה של אימון, והכל יודעים שהיא מהתלה.[3] (ובודאי ספר שמתיימר לחבוק את המהות הלאומית של העם, להיות הספר המרכזי שלו, לדבר בשם הדת והאלהים. אינו יכול להתנגש עם מה שידוע לכולם באופן מוחשי פיזי פשוט. והרי אין ספק שחיי הדת היו מרכז הקיום של כל עמי קדם).

את ההיסטוריה עצמה נכנה 'החלקים הצרובים באומה', אם את אורח חייו האמיתי של המלך, את המעשים הסודיים של הכהנים במקדשים, או הגורמים לבצורת ולשפע. לא יכלו האנשים לדעת באופן ישיר, ולכן יכלו לטעות בפרשנות, או להאמין לשקרים. את המציאות הבסיסית, החודרת לרבדים השונים של חייהם, יכלו חלקים משמעותיים בעם לדעת. זו המציאות הצרובה באומה. כל עם חייב בהכרח לדעת אם הוא יליד הארץ, או שהיגר מארץ אחרת. הפרט יכול לטעות בזה, אדם יכול להיטמע בסביבתו ולא לגלות לבניו את מוצאו. אבל עם שלם אינו יכול שלא לגלות את מוצאו, או להיפך לבדות לעצמו מוצא, כשהוא יודע שאין הדבר כן. בתקופה מאוחרת אפשר כמובן לבדות כל דבר, זה ענינו של המיתוס העוסק בעבר. אך בזמן המאורעות, מוצא של עם שלם צרוב בנפשות כל העם, ואינו נתון למידע מלאכותי.

ואכן, רוב רובה של ההיסטוריה הידועה לנו, על העמים והממלכות החל מהאלף הראשון לפני הספירה, היא עובדות מוצקות שהעמים האלו חיו אותן באופן מוחשי, נכתבו בספרים שהתפרסמו קרוב לזמן המאורעות, ויש בהם חלק ברור מאד שאינו נתון לפרשנות או לטעות. הכיבוש היווני של פרס, אינו משהו שחברה כל שהיא ביוון או בפרס לא חשה על בשרה בכל חלקי חייה השונים. זה צרוב בנפש האומה. למרות שהחברה שהתפתחה בימי הביניים היא רק מזיגה של שרידים מהעמים האלו, שנבללו זה עם זה, או עם שבטים אחרים. הזכרון הקולקטיבי של העמים נותר ברור ללא שום ויכוח או ספק. הספרות ההיסטורית של האלף הראשון לפני הספירה, כמו הרודוטוס היווני, מנתון המצרי, בירוסוס הכשדי, מדברת על מאורעות ידועים שאין מקום להתווכח עליהם. כמובן הכוונה בכל זה לאירועים הכלליים, לא לפרטים, ולא לדיוקים על אירוע ספציפי אחד או חברו.

אין אנו סומכים כאן על שלשה או ארבעה ספרים, אלא מכירים בכך שאותם ספרים אינם אלא סימן להכרה היסטורית ברורה שהיתה אצל כל העמים, בנוגע להיסטוריה שהם חוו. הם מייצגים את ההכרה הלאומית הקולקטיבית, ולכן הם הועתקו והוכרו כחיבורים היסטוריים.[4] אם בנוגע למיתוסים שעסקו בימי קדם, ולא נכתבו בזמן שהיה מי שיכול לאמת או להכחיש, האמינו העמים בהרבה דברי הבל ורעות רוח, בהתאם להשקפתם התיאולוגית. הרי שבנוגע להיסטוריה שנכתבה בקירוב לזמן המאורעות, היה מי שיכול לאמת או להכחיש, ולא יחידים כי אם חלקים משמעותיים מהעמים עצמם, ולכן המאורעות הבסיסיים שתוארו באותו דור כהיסטוריה, התקבלו כאמת מוחלטת. הדיונים ההיסטוריים מאז ועד היום הם בתחום האפור של הפרטים, הפרשנויות, הטעויות הקטנות שיכולות להיווצר. אבל לא על ההיסטוריה עצמה. זו היא התודעה הקולקטיבית היוצרת את ה"היסטוריה האמפירית".

אותו תהליך התרחש גם בישראל מוקדם יותר, כבר בשלהי האלף השני לפנה"ס, החזיק העם הישראלי בספרות היסטורית מקיפה, הכוללת את כל סוגי הדיווחים, תיאורי מלחמות, תיאורים היסטוריים, תעודות משפטיות, מגילות יוחסין, שירות נצחון, רישומי נחלות ומסעות, תורות וטקסי זכרון לאירועים. רשימות של נביאים כהנים ומלכים, סינכרוניזציות של תאריכים. ועוד רבים. הספרות התגבשה והתווספה במשך יותר מאלף שנים. ובמקביל אליה היו מסורות רבות מספור שנאמרו בעל פה, שרואים אנו סימנים לקיומן.

התהליכים המתוארים בספרות היסטורית זו, עונים בחלקם הגדול על ההגדרות הקשיחות של היסטוריה אמפירית, עדויות לתהליכים היסטוריים משמעותיים שהשלכותיהם מתפרסות בכל שכבות החברה, לזמנים ארוכים. סוגים רבים ושונים של השפעות מורכבות, שאמורות לבא לידי ביטוי גם במגע עם העמים הסובבים, מגעים מדיניים, כלכליים, ומלחמתיים. ענינים שהיו חייבים להיות צרובים בזכרון הקולקטיבי של העם, באופן שלא ניתן היה ליצור זכרון קולקטיבי שקרי מלאכותי אחר. כפי שנפרט להלן.

אם נחפוץ לראות עד כמה קשיחות ההגדרות של היסטוריה אמפירית, נחזור לדוגמא של התעמולה הפלשתינאית מול הישראלית. הסכסוך קיים כבר יותר ממאה שנה, בשני הצדדים ניצבים טובי המוחות, כחות תעמולה עצומים וכבירים. שטח הפעולה שלהם שונה לגמרי, את צופי הערוצים הערביים לא מעניינת בכהוא זה דעתם של אלף פרופסורים להיסטוריה או מחקרים של מאה אוניברסיטאות. הדמיון המזרחי והשיטה של עירוב שקרים באמת מכפילים כל אינטרס וכל סטיה מהתיאור המדוייק, בעשרת מונים. מליונים זורמים ממקורות איסלמיים ופרו איסלמיים, ולחילופין מהלוֹבִּי הישראלי במקומות שונים. כל אחד מתאמץ לשנות, להציג את הצד שלו כצודק, כמנצח, כטוב. ליצור היסטוריה שתצדיק את התנהגותו. והתוצאה? הבדלים לא משמעותיים. מוחמד א-דורה מת או חי. ערפאת הורעל או גווע. הערבים ב48 ברחו מעצמם או שקבלו איומים, היו ביפו 50,000 ערבים או 80,000. כיבוש 100 ק"מ בתוך מצרים וכיתור הארמיה השלישית הם "נצחון" או "הפסד". וכך על זו הדרך. אנשים מלאי שנאה תהומית, שמוכנים להתאבד ולהתפוצץ כדי לפגוע בישראלים. לא מצליחים לשכנע את עצמם או את זולתם בהיסטוריה חילופית. אין הפלשתינאים מספרים על מלחמה שלא היתה ולא נבראה. לא על כיבוש ממושך שלא היה ולא נברא. לא על קיומה של אוכלוסיה במספרים בעלי סדר גודל משמעותי. ולא על שום דבר שצרוב בהכרח בזכרון הקולקטיבי של העם. את זה אי אפשר לשנות. ואפילו לא בשבטים הפרימיטיביים ביותר.

סברה רווחת מעלה את אפשרויות התיעוד המודרני, כגורם ביצירת 'היסטוריה אמפירית' בלתי ניתנת להכחשה. אך זו טעות מהותית, התקשורת, הוידאו, התמונות, הם כח תעמולה רב השפעה. אך אינו מגוייס לאמת יותר מאשר לשקר. סרטים 'תיעודיים' מציגים את ישראל כרוצחת מפלצתית, ולהיפך. סרטים 'תיעודיים' מציגים הוכחות מוחשיות ביותר לרצח רבין על ידי יגאל עמיר, ואחרים 'דוקומנטריים' טוענים שגורמים שונים בחשו בקלחת הרצח. צלם שנוכח באירוע יכול 'להנציח' שקרים, כדוגמת סרט של ראש אופוזיציה המעודד מפגינים המציגים תמונות של ראה"מ במדי נאצי. דוקא האשליה החזותית של הסרט או התמונה עושים את השקר ליותר מתוחכם, ל'תיעודי', ל'עובדה'. שום תמונה או סרט לא מוכיחה את השואה. שהרי גם אם נראה בעינינו הריגת מאה או מאתיים יהודים, עינויים, או כל דבר אחר. אין זה מלמד על הממדים של השואה, או על הגורמים לאירוע ספציפי הנראה בסרט, והעיקר: ייתכן בהחלט שהסרט הוא מזוייף. הסיבה שאנו משתמשים בסרטים אלו היא משום העדות האנושית, שאישרה את הסרטים האלו כאמיתיים וכמקוריים. העובדה שבמשפטי נירנברג הקרינו את הסרטים האלו, ועל פיהם (בין השאר) גזר הרכב שופטים בינלאומי בגיבוי כל המעצמות דיני מוות על האחראים, היא זו שקובעת שהקולקטיב הכיר בסרטים אלו כמקוריים. בכך לא הפכנו את הסרט ל'היסטוריה אמפירית' כי ייתכן בהחלט שצוות של עשרות מומחים, וקבוצה של עשרות משפטנים, טעו באבחון ובבירור שאלת אחד הסרטים או שניים מהם. סרט הוא תמיד פרט. רק אירוע שהקולקטיב או חלק גדול ממנו חווה בעצמו לאורך זמן שאינו מאפשר אשליה או טעות בפרשנות, הוא היסטוריה אמפירית.

היעלמותם של יהודי אירופה מן השטח בשנות מלחמת העולם, היא עובדה שכזו. היו ששה מליון יהודים באירופה, ואינם. הנאצים אכן מחקו את שמותיהם בהרבה מרשימות האוכלוסין, ולכן איננו יכולים לשחזר רישומים. אבל כל אדם שהתגורר בשכנות ליהודי, או שהסתובב באירופה בזמן המלחמה באחד ממאות אלפי האתרים שהיו קשורים לרצח יהודים. ידע זאת. וכמובן כל יהודי שהיה בעצמו חלק מהזוועות, או שאחד ממכריו וקרוביו היה קשור אליהן, ידע זאת גם הוא. זו צריבה קולקטיבית בזכרונן של אומות שלמות, שמגוחך להתווכח אתה. היהודים מאד רוצים להציג עצמם כמסכנים ולזכות בתמיכת העולם, אבל הם לא יכולים ליצור זכרון קולקטיבי מלאכותי בלב האומות שיכלו לאמת או להכחיש. ואף לא בקרב האומה הישראלית בעצמה. אי אפשר ליצור זכרון קולקטיבי מלאכותי בדבר שאינו נתון לפרשנות. אפשר ללמד מיתוסים על העבר, אפשר לפרש אירועים בצורה מעוותת, ולגדל כך עם שלם. משום שהם באמת מאמינים במה שמלמדים אותם. אבל במה שהעם עצמו יודע שאינו נכון מבחינה פיזית עובדתית, אי אפשר לצרוב שקר.

לא רק התעמולה הפלשתינאית מוכיחה זאת, אלא גם כל האידיאולוגיות והמלחמות השונות בעולם מגלות ומוכיחות מסקנה אחת: אין דרך לשנות את ההיסטוריה האמפירית. מכונת התעמולה הקומוניסטית היתה הגדולה מסוגה בהיסטוריה. במדינה השניה בגדלה בעולם, חיו מליונים רבים תחת משטר אימים תעמולתי. אם אדם אחד היה מתבטא בחצי פה בגנותו של סטאלין, או שהיה מביע ספק בנכונותה וצדקתה של ה'שיטה', אפילו אם היה בכפר נידח, בפני שלשה אנשים בלבד, למחרת היה נשלח לסיביר. בנים יצאו נגד הוריהם, ואנשים מסרו את נפשם בהתלהבות. אנשים עזבו את דתם, אמונותיהם, וכל חייהם הקודמים. העיתונות הרוסית ערכה תמונות, הסתירה מידע, אסרה על תקשורת זרה, אסרה על קשר עם החוץ. רדפה אמנים ואנשי רוח על גילוי דעות מקוריות, שכתבה באופן שיטתי כל אירוע וכל התרחשות. מדובר על מערכת שפעלה במשך כששים שנה. והתוצאה? ההיסטוריה הרוסית מסופרת ברוסיה פחות או יותר כפי שהיא מסופרת בארה"ב או בישראל. לא נבדתה שום מלחמה, לא נבדה לשום עם או שבט מוצא אחר. לא הומצא שום אירוע היסטורי שההמונים יכלו לשפוט בנוגע להתרחשותו. החלק הקל יחסית היה ללמד את הילדים מגיל שנתיים שסטאלין הוא שמש העמים ומקור האור והחכמה והטוב בעולם, שכל מעשיו הם טובת האנושות, שהרציחות הגדולות של מליונים מבני עמו הם מקור אושר לכלל ולפרט. אבל את ההיסטוריה כפי שהיתה ידועה להם, לא היה אפשר לשנות.[5]

ההגדרות הברורות האלו של זכרון קולקטיבי, אינן שייכות דוקא להיסטוריה שהיתה ידועה בשלמותה לכמה עמים במקביל. כפי שההיסטוריה של היוונים היתה ידועה במדה רבה לרומאים שהיו בני הזמן והמקום. ההיסטוריה של ארה"ב למשל, רובה מתבססת על זכרון קולקטיבי של האומה האמריקאית בלבד. זו לא סיבה לנסות לחשוב אפילו בצחוק, שהחלקים הצרובים באומה מוטלים בספק. מובן שתמיד היו גם קשרי חוץ שכרוכים תמיד באמיתות המידע, אם מישהו באומה האמריקאית המתגבשת היה חושב שההגירה מספרד והולנד היא אגדה ומוצאם של האמריקאים משבטי המאיה או שהם צאצאי הויקינגים, הרי כל קשר עם החוץ היה מוכיח לו אחרת. כל עיסוק כלכלי או מדיני או מלחמתי מול המאיה או הספרדים היה יוצר קונפליקט. בסופו של דבר רוב ההיסטוריה של העמים, היא זכרון קולקטיבי פנימי של העם, קשרי החוץ הם נקודתיים, ומחזקים את חוסר האפשרות של טעות בדבר. מלחמת האזרחים בארה"ב היא היסטוריה אמריקאית פנימית, האירוע נצרב בתודעת האומה האמריקאית, ואף בן אנוש שפוי בעולם לא יטיל ספק בקיומו. אפילו אם הוא איסלאמיסט נבער, אמריקופוב, ומועמד להתאבדות למטרת רצח.[6]

הזכרון הקולקטיבי ההיסטורי נתפס כאמת. מדוע לא הצליחו אימפריות של תעמולה ושקר לגרום לתיעוד שקרי בזמן המאורעות?

ניתן להגדיר את מנגנון האימות ההיסטורי לפירמידת השלכות. כל אירוע יוצר השלכות. ככל שהאירוע משמעותי ומרכזי יותר בחיי הקבוצה והאנושות בכלל, תהיינה השלכותיו גדולות יותר ומשמעותיות. במקרה של השלכות משמעותיות, כל אחת מהן תיצור גם היא השלכות. כך נוצרת פירמידה שבסיסה הולך ומתרחב.

לדוגמא: מסעו של אלכסנדר מוקדון למזרח שינה את פני העולם העתיק, מבחינה מדינית, אינטלקטואלית, ותרבותית. השלכות השינוי הורגשו והשפיעו על כל רחבי במזרח התיכון - יוון, פרס, מצרים, בבל, ישראל, ועוד. פירמידת ההשפעות כוללת  אדריכלות הלניסטית, חדירת מלים יווניות לשפה העברית, השפעה של הכלכלה היוונית, שימוש במטבעות יווניים, וכך הלאה. אירוע כזה יוצר בהכרח פירמידת השלכות.

גם בעידן המודרני כל אירוע מרכזי יוצר השלכות. את ההשלכות אי אפשר לשנות, ואי אפשר להכחיש. ובמדה ולא התרחשו, אי אפשר להמציאן. תעמולה או כל צורת שקר אחרת אינה יכולה לבדות אירוע שיוצר פירמידת השלכות. מכיוון שפירמידת ההשלכות נגזרת בהכרח מן האירוע, היא משמשת אבן בוחן להתקיימותו של האירוע. הדיווח על אירוע שמחייב פירמידת השלכות, חייב להיות תואם להשלכות עצמן.

כדוגמא מביאים את סיפורו של יוליוס קיסר בחיבורו האוטוביוגרפי "על המלחמה הגלית" בו הוא מזכיר את פלישתו לבריטניה בשנת 54, אך הוא מקצר באופן בולט ולא מתאר פלישה זו כלל, הוא לא מפרט אם הצליח לכבוש את בריטניה, אם הצליח להעניש את המורדים, ומה היו תוצאות המסע. מכאן הסיק ההיסטוריון קולינגווד  (R.G. Collingwood, 1936 )   שהמסע נכשל. טכנית יכל קיסר לכתוב שכבש את בריטניה ולתאר את כל גבורותיו ועלילותיו, וכרודן בעל נסיון עשיר, יכל גם להוציא להורג מי שיעיז להכחיש את מה שכתב הקיסר בכבודו ובעצמו. אלא שגם קיסר ידע ששקרים גלויים יהפכו לאות מתה ויהפכו את הספר כולו לאות מתה יחד עם אמינות מחברו.

סופר או תועמלן יכול לספר מה שירצה על אירועים שאין להם השלכות על רוב שומעיו (מהמיעוט אפשר להתעלם). סופר חייב לספר את האמת על אירועים שיש להם השלכות על רוב שומעיו.

כל מה שיכתוב היסטוריון על אירוע כזה לא יכול להיות נסתר מהמציאות. דיווח על אירוע מחייב שהחברה בה חי ההיסטוריון הייתה מודעת לקיומן של ההשלכות המתחייבות. הכחשת אירוע, מחייבת שהחברה בה חי ההיסטוריון, ידעה  שלא התקיימו ההשלכות המתחייבות.

מכאן שרמת האמינות של דיווח היסטורי תלויה בסקאלה של ההשלכות הנגזרות מן האירוע. ככל שהאירוע הוא רב השלכות, כך בלתי אפשרי יהיה לא לדעת על קיומו. לכן גם בלתי אפשרי יהיה לדווח על התקיימותו של אירוע שהשלכותיו לא התרחשו.

אפילו פינקלשטיין אומר: "סביר להניח שהמחבר דאג להציגם בצורה כללית נכונה, בעיקר במקרים של אירועים קרובים בזמן  לימיו, או של אירועים שזכרם החזק השתמר ברבים. אם לא כן היה מאבד את אמון קוראיו" (ישראל פינקלשטיין, ארכיאולוגיה ומקרא, בתוך 'הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצ' יד יצחק בן צבי, 2001, עמ' 145).

אין שום עם שקומץ חוקרים העיזו להכחיש את הזכרון הקולקטיבי הצרוב שלו. ניפוץ מיתוסים הוא ענין של אפנה, אידיאולוגיות ותיאולוגיות מהוים כח גורם להרבה מחקרים ודעות חדשניות או שמרניות. אבל כל זאת בפרטים, אף אחד לא ניסה להכחיש שום חלק שהיה צרוב בקולקטיב לאומי. משהו שהעם כולו בהכרח ידע, ענין בסיסי ומהותי בקיומו.

ההכחשה של הזכרון הקולקטיבי הישראלי, שהונחל לחלקים גדולים מהתרבות הישראלית שהפכו לשלביה הראשונים של הנצרות. נעשתה באורח מתוחכם למראה, אך פרימיטיבי במהותו. בתהליך שלא היה נקי כלל מאידיאולוגיה ותיאולוגיה, בעידן שבו קומץ מלומדים הרגישו שיכורי כח מההתקדמות הטכנולוגית, הצליחו לערוך רשימת נימוקים מרשימה למראה, בכדי להכות את היהודים בדבר הנשגב ביותר שיש להם: באמת שלהם. רשימת הנימוקים והשיקולים, התבררה בהמשך כמוטעית ושגויה מראשה לסופה, כפי שנראה בפרקים הבאים. טיעונים כמו: בזמן משה רבינו עדיין לא הומצא הכתב, חוסר ידע של מקורות היסטוריים רבים מימי הבית השני, היעדר כל ידיעה על הארכיאולוגיה של א"י וסביבתה, היעדר הבנה וידע בטקסטים מן המזרח הקדום, ואף התעלמות מידיעות שכבר התבררו באותה תקופה, כמו גם בורות בעברית. שימוש באנלוגיות שגויות לשבטים ערבים בני המאה ה19, יחד עם ספקולציות נועזות, שניתוח מאוחר הראה את חוסר ערכן הלוגי. הביא את החוקרים בני המאה ה19 ליצור מצג שוא של 'סדרת הוכחות', המביאה לידי המסקנה הרצויה מאד שהיהודים נוכלים ושקרנים. תיאולוגיה נוצרית רדיקלית, יחד עם אנטישמיות, שיחקו תפקיד משמעותי ב'הרצת' המודל הקונספירטיבי. השנוי עד היום במחלוקת.

נניח את הדיון בספקולציות של ביקורת המקרא, איך הצליחו להתקבל, ומה מחזיק אותן בחיים, כנגד כל הטיעונים העובדתיים. לפרקים אחרים. ונחזור להיסטוריה האמפירית הצרובה בעם הישראלי משחר ימיו.

כשאנו קוראים בתורה את הסיפור על יציאת מצרים, נעלה מכל ספק, כי הדור הראשון למתישבים בארץ, ידע היטב האם הוא עם שעלה ממצרים, או שמקורו כנעני. האם הגיע לארץ כקבוצה בת שני מליון איש, או כזרימה איטית של מאות ואלפים. האם הוא מחולק ליב' שבטים חלוקה גניאולוגית נפרדת. האם אכן הממלכה המצרית הובסה באופן טוטאלי ולא טבעי, ואיבדה את שליטתה כלפי עם שלם וחבל ארץ שלם. האם אכן העמים הסובבים, סיחון ועוג, מדיין ועמלק, והכח המרכזי הכנעני - נמוגו מפניו והובסו במלחמה, או שמא לא נפגעו ונשארו בכחם. אלו הם האירועים שלו התרחשו הרי שעם שלם חי אותם למאות אלפיו, כל אדם פגש וחי היבטים שונים והשלכות מגוונות של אירועים כאלו. כל אחד שמע מאביו ומסביו את שהתרחש. כל מי שעמד בקשרים מסחרים ומדיניים עם מישהו מסובבי ישראל, ידע והרגיש את היחס ואת המשמעות של קיומו ומוצאו. כל פריט לבוש, תכשיט, חפץ, מעיד על מוצאו. סיפור ואגדה, פתגם ומלים בשפה, מנהגים הרגלים וידיעות. אירועים מדיניים גלובליים טובעים חותם בכל אלו.

ומכאן מובן, שלו יתברר לנו שהספרות ההיסטורית הישראלית היתה קיימת כבר בדור זה, והיוותה את ספרות הקדש של העם. בה היו הוגים וממנה היו לומדים חוק ומשפט. היא היתה המיתוס המכונן, תולדות האומה וסדר עבודת אלהיה, שהיה מוקד החיים בכל אומה ולשון בימי קדם. היא זו שנכתבה בהזדמנויות רבות ושונות, וחלקים ממנה היו צריכים להיכתב לאלפים ולרבבות. עותקים נמסרו לזקנים והונחו במקדשים. הרי אין שום ספק שהאירועים הבסיסיים המתוארים בה, כדוגמת אלו שהוזכרו לעיל התקיימו בהכרח. גם מי שירצה להכחיש כל מה שנתון לפרשנות או לטעות,[7] לא יוכל להכחיש אירועים פשוטים ובסיסיים שכל אחד בעם ידע את אמיתתם. בהם לא היה אפשר ואף אחד לא העלה על דעתו אפילו בצחוק, ליצור היסטוריה שקרית.

ואכן אפשר להראות, כי ספרי התורה קדמו לכל ספרי הנביאים, הנביאים מסתמכים תמיד על התורה, ומסתמכים על קודמיהם. הדוגמאות המועטות שהראינו כאן בסיכום כל פרק, כיצד הנביאים הכירו את הטקסט של התורה והשתמשו בו בכל הדורות. הם מעט מהרבה לגבי כל התורה והנביאים, כל חלקי התורה משתקפים בנביאים בצורה ברורה. ההשוואות מלמדות על קדמות התורה לנביאים. והסדר הפנימי כמו עוד סימנים רבים אחרים מלמדים על כתיבת התורה בזמן המאורעות. בכך מראים אנו שיציאת מצרים היא אירוע היסטורי לכל דבר, והמפקפק בו קלון הוא ממיט על עצמו.

הערות:

[1] למען הדיוק, המילה היסטוריה מקורה במילה היוונית הקדומה: ἱστορία, שמשמעה: "חקר", והיא החלה לשמש במובנה המקובל כיום, בעקבות הרודוטוס שכינה את ספרו על מלחמות הפרסים "היסטוריה".

[2] טעות רווחת מייחסת את ההיסטוריה לנסמכת על ארכיאולוגיה, או על הצלבות מידע. אמירה כזו יכולה להישמע רק מפי מי שאין לו מושג בהיסטוריה. הרוב המכריע של ההיסטוריה המוכרת והמקובלת לא נסמך על שום ממצא ארכיאולוגי, וההיסטוריה הזו היתה מגובשת כבר לפני דורות רבים, עוד בטרם ננעץ מעדר אחד באדמת אתר ארכיאולוגי כל שהוא. כמובן שבמקרה של נקודות מפגש עוסקים ביחס בין ארכיאולוגיה לבין הידע ההיסטורי, אבל אין ההיסטוריה בנויה כלל ועיקר על ארכיאולוגיה, ואירועים היסטורים ידועים ומרכזיים לא השאירו שום חותם ארכיאולוגי, בכל אופן לא משהו שנגלה לנו, כך למשל הכיבושים של ג'ינג'יס חאן שזעזעו את כל העולם, אין למצוא להם זכר בארכיאולוגיה, והממצאים הקשורים לכך לא ימלאו אפילו ארון תצוגה אחד במוזיאון.

[3] רעמסס השני יצא עם צבאו להילחם מול קדש החתית, המסע נכשל, חלק גדול מצבאו ניגף, ופרעה חזר למצרים בידיים ריקות (כך מספרים המקורות החתיים והאסמכתאות הארכיאולוגית). במצבה שהקים לזכר נצחונותיו, מתאר הוא גם את 'נצחונו' בקדש:

"הוד מלכותו הופיע כאל השמש העולה רע מעוטר בבגדי אביו.. הוא היה כבעל בשעתו, הוא לקח את עצמו לסוסים והמשיך הלאה לבדו, הוא התקיף את אויביו.. הוד מלכותו היה כאל רב עוצמה הולם ושוחט בהם.. התקפתי את כל הארצות כאשר הייתי לבד, חיל הרגלים ומרכבותי נטשוני, אף אחד מהם לא עמד להסתובב, אני נשבע באהבת רע כשם שאבי אתום מעדיף אותי.. פניתי אל מלך החתים ואמרתי אליו סוטה אתה, בעל בכבודו ובעצמו זעמך בוער כאש, משרתך מדבר אליך ומצהיר שאתה בן רע..".

פרעה לא מנסה לספר שצבאו הגדול ניצח במלחמה, הוא לא מספר כמה נהרגו בקרב, הוא רק מדגיש את ה'עובדה' שכאשר אף אחד לא ראה, ומרכבותיו נטשוהו (למה?) הוא היה גיבור רב עצמה כמו אל ואף ההין לנזוף במלך החתים והלה חל ורעד וכו'. ולחיזוק הענין הוא אף נשבע בכל הקדוש והיקר לו שכך היה, מה שמלמד סופית שאף עד לא זכה לראות במחזה הנאדר. מדוע לא יכל פרעה לכתוב במצבתו את מה שרצה שיהיה כתוב, שהוא הופיע בראש צבאו וחיסל את החתים?

[4] לדוגמא, נעתיק מויקיפדיה, המתארת על מה מתבסס כל הידע ההיסטורי שלנו על אלכסנדר מוקדון, מלחמותיו ומעשיו, כבושיו והתנהגותו, חייו ומותו:

"עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו (על בעיית המקורות היוונים העתיקים העוסקים בפרס העתיקה ובפרט על העדר כמעט מוחלט של תיעוד פרסי אודות מסע אלכסנדר ראו : Ilya Gershevitch (editor) The Cambridge history of Iran vol 2, p 420).

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראיה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס ,תלמי הראשון ,אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס... קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו (Waldemar Heckel, The conquests of Alexander the Great p 8) למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם".

[5] הסופר הרוסי א. אנאטולי מתאר את ילדותו ברוסיה הסטליניסטית:

"בעיתונים נאמר שלפי הצעת בן לויתו המצויין של סטאלין, פוסטישב, יונהג חג חדש - ראש השנה עם אילן האשוח.. לסיום שרנו שיר שהודפס בעיתון ונסתיים במלים: ופלא אשוח זה העניק לנו פוסטישב. סבתא אמרה: זה חג המולד, את האשוח העניק ישו הנוצרי. התנגדתי לדבריה: לא, פוסטישב. שום ישו הנוצרי איננו ולא היה.. והיינו ברוגז גדול.. אי פעם בשעת השיעור נצטוינו לפתוח את ספרי הלימוד בעמוד ששם דיוקנו של פוסטישב ולתלוש עמוד זה: נמצא שפוסטישב הוא אויב העם. והרגוהו ביריה, אף שהוא הוא שהביא את האשוח. לגבי מוחותינו הרכים זה היה זעזוע, אך לא הניחו לנו אף לעיין בדבר, מיד עשו זאת לשיטה, למשהו רגיל ומקובל. פעמים ציוו לתלוש דפים חדשים, פעמים למרוח שכבת דיו סמיכה על אילו שורות ושמות. לקלקל את ספרי הלימוד זה היה אפילו עליז, זה מצא מאד חן בעיני כולנו. יום אחד.. נכנסו נרגשים המנהל המפקח על הלימודים והמארגן המפלגתי, והשמיעו צו: המחברות על הספסלים! על עטיפות המחברות הודפס לשם יופי זר פרחים. את כל המחברות עם הזר נטלו מיד והביאו לחדר ההסקה ושרפון שם. הטלפון של ביה"ס נתפוצץ ממש מרוב הצלצולים של המחלקה העירונית להשכלה, האם הוצאו כל המחברות? נתברר שבין הפרחים נתגלה כתר מלכות מוסווה.. (=כביכול רמז לשלטון הצאר) ואומרים שהרבה אנשים נאסרו בשל מחברת אסורה זו, ונעלמו אין לדעת לאן.. נו אמרה אמא, קרע את הספר הזה לגזרים שים בתנור והעלה אש.. ספרי גורקי, אלו ספרים מזיקים הסבירה אמא.. גורקי מת לא כ"כ מזמן אך מסביב התלחשו הכל כי הרעילו אותו, תחילה הרגו את בנו ואחר כך 'ריפאו' גם אותו עצמו עד מוות בבית החולים שבקרמלין, ואם כך הדבר מוטב שלא להחזיק את ספריו.. נתנה לי אמא מספרים וציותה לגזור תצלומים משפחתיים, היא ציינה צלב על הפרצופים שצריך היה לגזרם ולהרחיקם, הללו היו אויבי העם ואני גזרתי אותם בדקדקנות..

אך נרצח קירוב מיד אמרו הכל שקירוב נרצח לפי פקודת סטאלין, אותו הדבר לגבי אורדגוניקידזה, לגבי גורקי אמרו וחזרו על כך בעקשנות כי הוא הורעל משום שלא היה תמים דעים עם סטאלין.. לפיכך כאשר מקץ שנים רבות התמסר חרושצ'וב לחשיפת פרצופו האמיתי של סטאלין, לא היה בכך משום חידוש בבריה"מ, חידוש היה רק עצם המהלך לחשיפה.. הצבועים, בתוך תוכם כולם ידעו והבינו היטב את הכל", (באבי יאר, הוצ' עברית 'עם עובד' 1971, עמ' 96 והלאה).

מכונת תעמולה מופלאה ואדירה כזו? ומה היו ההישגים שלה? אלו עובדות היסטוריות היא הצליחה לשכנע מישהו? אפשר לראות כיצד גם הפעילות הפאתטית של מחיקת מחברות וספרי לימוד, באוירת טרור ואיומים, לא שכנעה אף אחד באמת.

[6] כמובן שאישושים מתחום הארכיאולוגיה יכולים לבא בחשבון, אבל לרוב רובה של ההיסטוריה אין שום קשר לארכיאולוגיה, והיא התקבלה כעובדה הרבה לפני שהומצאה הארכיאולוגיה, וראה גם דברי ד"ר יהושע ברמן: "רבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין להם נראוּת ארכיאולוגית. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא-כל-כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל", (במאמרו: האם היתה יציאת מצרים).

[7] אמנם אין משמעות רבה לפרשנות בנוגע לאירועי יציאת מצרים המתועדים בתורה.

מיליונים אמורים להיות עדים לשידוד מערכות הטבע, להתקיימות של עם שלם במדבר בו אין מים ומזון. להשמדת עמים בעבר הירדן. ועם שלם אמור להיות עד לקבלת ספר שישנה את חייו לנצח וידרוש ממנו דרישות רבות ובראשן שימור ההיסטוריה הזו בדרכים רבות ושונות.

תבוסת אימפריה, סדרת קטסטרופות בלתי מוסברות, שכמותה לא דווח בהיסטוריה הידועה לנו מעולם. השמדת עמים. מיליונים חיים במדבר בלי שום הסבר. שחרור עם עבדים. נדידה לארץ אחרת. קשה לדמיין אירוע בעל השלכות משמעותיות יותר.

בנוגע לפרשנות נסית או טבעית, ראה: נס וטבע ביציאת מצרים.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “למהותה של היסטוריה”

  1. אז בעצם אנחנו מסתמכים על אבותינו שקיבלו את הספר וקיבלו את המאורעות בו כנתונים היסטוריים ואמיתיים.
    אם כך, הם גם קיבלו את סיפור המבול, אדם וחווה וסדום ועמורה. למרות ששמה לא כתוב שהם היו "עדים".
    לכן אני לא רואה מה ההבדל בין סיפור מעמד הר סיני ויציאת מצרים למבול ולסדום ועמורה. ככה או ככה (שכתוב שהם היו עדים וכשלא כתוב), אבותינו קיבלו את המאורעות המסופרים בספר כסיפורים נכונים.
    לכן אין הבדל. הם קיבלו גם כשלא כתוב שהם היו עדים, והם קיבלו גם שזה כתוב שהם היו עדים

  2. צוות האתר

    לא ידידי היקר
    זה בדיוק מה שאני אומר. אנשים קבלו ויקבלו תמיד כל מיני דברים שאין ביכלתם לשפוט, ולכן הם יכולים לקבל שרירותית או לא לקבל, או לפי שיקולים שונים.
    אבל במה שכן ביכלתם לשפוט – הם לא יכולים לקבל דבר שיודעים שאינו נכון.
    ולכן לגבי מה שניתן בזמן המאורעות זה מוכיח שהדברים אמת, וכמו כל ההיסטוריה.
    מה שלא ניתן בזמן המאורעות – אין קבלת העם מוכיחה הוכחה מוחלטת.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *