פרשת בהעלותך, היא השלב שבו מסתיים תיאור ההתעלות של בני ישראל במדבר, שלשת הפרשיות הראשונות מתארות את התקדשותם והתכנסותם סביב המשכן ולאור דברי ה' ביד משה. אחרי שה' נושא את ישראל ונושא את פניו אליהם, הוא מעלה אותם לעבודת המשכן, בשלהי נשא תוארה חנוכת המשכן, ובהעלותך פותחת בנרות, ובהקדשת הלויים בפועל, פדיון הבכורות הוא סגירת החשבון בין ישראל ללויים, ועשיית הפסח בשנה השנית, הוא סימן לשנה שלמה של הליכה לאור ה', זמן המספיק כדי להיכנס לארץ. תיאור המסעות על פי הענן והשכינה הוא השיא של המסע במדבר לפני שנטרף: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו – את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה".

הענין של המסעות על פי ה', יש אשר יהיה ימים מספר או מערב ועד בוקר, ויש ימים רבים, הוא התלות המוחלטת ברצון ה'. לא רק בקיום המצוות אלא בכל דבר, צבאות ה' מוכנים להיות לפי פקודה.

ולכן השיא של הפרשה, הדרגה הגבוהה אליה היא מגיעה היא מצוות החצוצרות. בכל אומה ולשון ובכל קבוצה תמיד היו דרכים של תקשורת ושל הודעות, לאסיפות, למלחמות, לנסיעות וכדו'. וכאן התורה מקדשת גם את הדבר הפשוט והארצי הזה, בד"כ כשרוצים ליצור תקשורת משתמשים בדבר שהוא פרקטי ומעשי, כמו קרניים, פעמונים, או כלים שמצויים ושקולם מתאים לזה. אין שום סיבה לעשות כלים מכסף, הרי אין מטרתם ליופי, חצוצרת כסף אין קולה הולך יותר מאשר כל הכלים האחרים הרגילים. אלא שהתורה רוצה לקדש גם את קריאת העם, כלי כסף הם כלי הקודש, חצוצרה היא כלי חגיגי שמנגנים בה במועדים, והליכת העם על פי משה, היא דבר קדוש, והסימנים המוסכמים על פי ה' מקדשים גם את הפרטים ואת הצורה בה קוראים לעם. מהות מצוות החצוצרות היא שכל התנהלות העם ומעשיו כולם מצווה וכל התכנסות והליכה היא חלק מהיותינו צבאות ה'. החצוצרות הם חלק מעבודת המשכן, ולכן כל התנהלות העם היא סביב המשכן ונובעת ממנו.

ולכן החצוצרות מזכירות אותנו גם במלחמה, כי הם מזכירות שכל הליכותינו הם ברצון ה', גם נסיעה של חולין והתכנסות של חולין. ומכיון שעמו של ה' נמצאים במלחמה כחלק מעבודתו, ועל פי כלי הקודש, בודאי יושיעם. וענין הזיכרון הוא שההתנהלות היא מול ה', לא מול מתווכים ומול בני אדם או מול מעשים אחרים, אלא נזכרים לפני ה', כשנקראים ע"י משה זה על פי ה', וכשנמצאים במצוקה במלחמה נזכרים לפני ה' עצמו, וגם במועדים נזכרים לפני ה', ולא לפני שום דבר אחר.

והסדר הנפלא של המסע שכל פרט מתוכנן ומדוייק, נובע מהעמידה לפני ה', כמו חוקי הטבע, ולכן גם הלך יתרו ולא היו צריכים שיהיה להם לעיניים, כי מעכשיו הם צבאות ה' המקבלים ממנו פקודות באופן ישיר, ובעזבם את הר סיני, עזבו את מקום המנוחה בו היו כשנה, ונעשו לצבא, הצועד על פי פקודות.

וברגע שיצאו מהר סיני, כבר האספסוף התלונן, כי לא היו מסוגלים למצב החדש, של הליכה, ושל  מאמץ, ושאין כל הצרכים מסודרים לפניהם. וגם מרע"ה לא היה מסוגל כבר לספוג את כפיות הטובה הזו, ואת המאיסה במצב המושלם שהיו יכולים להיות בו מבחינה רוחנית.

בזמן חטא העגל, היה הדבר להיפך, הקב"ה אמר הניחה לי ואכלם, ומרע"ה השיב אם אין מחני נא מספרך. וכאן משה הוא הטוען שאין בכחו, ואדרבה, אם מטילים עליו זאת הרגני נא הרוג. בזמן העגל משה ראה את החטא כהמשך של זוהמת מצרים, שיש להתאמץ עוד ולהסיר מהם, ואז יהפך לבבם. והקב"ה הניח לו לבחור בעצמו בין למסור את נפשו להשיבם בתשובה, ובין לעשות ממנו גוי חדש. שזה לא היה פותר את הבעיה, כי אין מציאות בלי  חטא, והרי נכדו של משה אכן חטא בפסל מיכה. אלא שהקב"ה רצה שמשה יבין זאת בעצמו, שצריכים לקבל את המציאות שיש תמיד חטא בעם, ותפקידינו הוא למעטו ולתקנו לאט לאט.

אבל עכשיו היתה הרגשתו של משה להיפך, שהוא כבר עשה כל מה שאפשר כדי לתקן, ותמיד הפיוס שאחרי החטא הגדול הוא הקירבה הגדולה ביותר, במקום שבעלי תשובה עומדים, וכבר ראו את משמעות החטא, ואיך חוזרים שוב לכסלה. ולכן אמר שאינו יכול לעמוד בזה, שבבוקר הוא שומע דברי אלהים חיים מפי הגבורה, ובערב במקום ללמוד מפיו את סודות היצירה, הם צועקים מי יתננו בשר. והרי אין זה מעין מלאכתו "אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק", רצונו של משה ללמד את התורה, וההתמודדות עם החטאים היא רק שלב שצריכים לעבור, לא שכל ימיו יהיה עסוק בלתת להם בשר וצרכים.

והקב"ה לא השיבו, כן, זה תפקידך, משום שאין הקב"ה בא בטרוניא אפי' לא עם משה עבדו, אלא הסכים איתו להאציל את הרוח על שבעים זקנים. ושוב הקב"ה מניח לו לבחור, למרות שהתפקיד כן הוטל על משה, וארבעים שנה הוא כן נשא את העם כנשוא האומן את היונק, ועסק גם בלחם ובבשר שלהם. והזקנים לא נשאו את העם תחתיו. להיפך, כבר יצתה מהם תקלה בדוגמת אלדד ומידד, ויהושע הרגיש בתקלה, שהיא ערעור על עליונות נבואת משה שהוא אדון הנביאים, אבל משה לא רצה לעצור תוספת קדושה ונבואה, ואמר מי יתן כל עם ה' נביאים. ובאמת זו היתה תחילת התקלה, מתחילה בחטא מרים שאמרה הרק אך במשה דיבר ה', ובהמשך בקורח שאמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. כל בחירת הלויים ואהרן שתוארה באופן נפלא בג' פרשיות ראשונות, התמוטטה עי"ז, מרים ואהרן דברו במשה ובבחירתו, לפי מדרגתם, קרח דיבר בבחירת משפחות הלויים, וכל זאת משום שמשה לא הקפיד על האצלת הרוח, והיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, כפי שמוזכר להדיא בפרשת מרים שזו הסיבה שהתאפשר לדבר בו.

ובאמת התורה שוזרת באופן מאד בולט את שני הנושאים זה בזה:

תלונת העם ותלונת משה (פסוקים א-טו)

ציווי אסיפת הזקנים (פסוקים טז-יז)

פליאת משה הצאן ובקר יישחט  (פסוקים יח-כג)

האצלת הרוח על הזקנים (פסוקים כג כט)

פורענות המתלוננים (פסוקים לא-לה)

ונראה שמרכז הפרשה הזו, הוא פליאתו של משה, ותשובת הקב"ה היד ה' תקצר, שהוא באמת פלא, וכי משה לא ידע שלא תקצר יד ה' בדיוק בענין הבשר אחרי כל מה שעשה עד עכשיו. ונראה שבאה התורה לומר בזה שמשה לא היה צריך לסמוך על הזקנים, ולכן נחשב כאילו פקפק ביד ה'. ואמירת משה שש מאות אלף רגלי וכו', כוונתו שלעולם הם לא יהיו מרוצים, אחרי שראה ששונים בחטא, הבין שכך יימשך כל הזמן, ואין בזה טעם. ולא הסכים לקבל אותם עם חטאם ולתקן מה שאפשר.

ויש הדגשה מיוחדת בפסוק כג, שבא אחרי פיסקה, ונראה לכאורה שהוא ענין חדש, אבל באמת הוא מקשר את שני הנושאים. הפיסקה הקודמת מסיימת את תלונת משה. ובפכ"ג נאמר למשה: ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא, ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וכו'. ונראה שהדרך שה' מראה שידו לא תקצר ושדברו יקרה, מתחילה באיסוף הזקנים. ואפשר לבאר שבא לומר דמעכשיו יוודע שבתוך העם יש מדרגות מדרגות, וכל אדם יש לו להיות כמשה רבינו כפי שאומר הרמב"ם, הזקנים גם הם מתנבאים, ואין לכלוא אותם, אדרבה מי יתן שיהיו כולם כמותם, אבל יש שצריכים להיענש, ולא ניתנה להם כאן אפשרות תשובה, משה לא אמר למתלוננים שהם צריכים או יכולים לחזור בתשובה מהתנהגותם, ויסולח להם. אלא עשה משהו אחר לגמרי, האציל רוח על הזקנים, והודיע למתלוננים שענשם יבא. בלי אזהרה נוספת ובלי אפשרות תשובה. כי זה המצב שבתוך העם יש צדיקים ורשעים, ואין טעם לדרוש שכולם יהיו במדרגה גבוהה.

ועוד יש הדגשה בענין האסיפה, הפרשה פותחת ב'אספסוף' שהתאוו, והתשובה של ה' 'אספה לי שבעים איש', ומשה אומר 'אם את כל דגי הים יאסף', 'ויאסוף שבעים איש', ואחרי המעשה 'ויאסף משה אל המחנה', והעם 'כל היום ההוא וכל הלילה.. ויאספו את השליו', וזה נהפך להם למגפה, ויאספו אל עמיהם, ושמה נספו, וגם סיום הפרשה: 'והעם לא נסע עד היאסף מרים'. והתורה מחברת את שתי האסיפות, האספסוף רוצה לאסוף בשר, ומשה אוסף את הזקנים, כל אחד חוטף מסטרא דיליה. וכשם שהיה חטא בעם, כך היה במשה נדנוד לפי מדרגתו, שעסק באסיפה של הזקנים, שזה בא לו מחמת תלונתו. ובאמת מול קורח כבר תיקן את הדבר, ולא התלונן לשמים אלא מיד אמר שהרשעים כים נגרש ובריאה יברא ה', ולכן כך היה. וזה אחרי שכבר נגזרה גזרת ארבעים שנה, שלמד מזה משה שאין פנינו לתיקון מידי, אלא לברר ולזקק את החטאים. אלא שעד שהגיע למדרגה זו המתוארת בקורח, בה רואים בחוש את הבחירה במשפחות שה' בחר, השפיל עצמו, ולכן גם דברו בו אהרן ומרים ואח"כ קורח. וה' היה עמו להעלותו למדרגה שיכירו בה כולם מאליהם.

וכנגד זה שמשה בחר בהאצלת הרוח על הזקנים, כי תש כחו מול המתלוננים, והתעלם מהמשמעות של הפקפוק בו, שאמרו  משה מת ויהושע מכניס, ולא הסכים לאמירת יהושע 'אדוני משה כלאם', אירע לו שהגיע הפקפוק עד מרים, ובה התקיים 'ותיסגר מרים'. ולכן בראותו את צרעת מרים לקח את האחריות על עצמו, ואמר 'אשר נואלנו ואשר חטאנו', כי כל חטא מוטל גם על המנהיג. ולכן מודגש שם והאיש משה ענו, כי זו היתה הפירצה שדרכה נכנס החטא.

ענין האסיפה הוא ענין הבירורים, כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם, כינוס לרשעים רע לעולם, משום שע"י החיבור דברים מקבלים כח. כשמאספים את הני"ק זל"ז מביאים תיקון וחיבור, של דברים שבעצמם לא היו משפיעים כי היו רק ניצוץ, וכן להיפך. כשהמתלוננים אספו את הבשר הם חיברו את התלונה שלהם עם התאווה, זה הוסיף שפל לשפלותם. ואיסוף הזקנים היה להיפך, שמחברים את  הקדושה זל"ז, שרתה עליהם הרוח, כי היו יחדיו אצל אהל מועד, וכל אחד נלקח מעם אהלו ומעם שקמיו. וגם היאספות מרים, היא היאספות של חטאה עם העונש, ועי"ז תיקנה את עצמה וזכתה לצאת ללא פגם.

ובמקביל לאסיפה נמצא בפרשה גם ענין העליה, מתחילים בהעלותך את הנרות, זו גם העלאת האש עצמה, שהיא סמל לשכינה, כמו אש תמיד במזבח, יש נר תמיד במנורה, שהיא אש של פנים. וגם אהרן עצמו עולה במעלות אל המנורה, למרות שאין בתורה כלי קודש כזה, היה בו צורך (ודרשו בספרי בהעלותך עשה לה מעלות), והוא כביכול  משל הדיוט, מחמת הצורך לעלות במציאות, כדי להדליק את המנורה  צריכים להתעלות ג' טפחים מעל הקרקע. ומיד אחרי זה מניף אהרן את הלויים, ומכח עלייתו מרים גם אותם טפח מעל הקרקע להתקדש ולהתנתק מן הארציות. ומיד אח"כ מתוארים החיים והמסעות לפי העלות הענן, וכשחוטאת מרים ויחר אף ה' בם והענן סר מעל האהל. ומכאן ואילך החוטאים האוספים תאוות ומחברים אותן זל"ז, נאספו על עמיהם וירדו אל  מתחת הקרקע, בקברות התאווה, ובהמשך בקורח ועוד. והאוספים דברי קדושה מתעלים והמה ג"ט מעל הקרקע.

חומש במדבר בכלל, מתאר את הנפילה, את ירידת בני ישראל ממדרגתם, ואת האפשרות שלהם לעלות. וכאן מתחילה הנפילה, בתחילת המסע, בשנה השנית בצאתם, העם התלוננו, ומשה התקשה לקבל את המציאות הזו, להעניש את המתלוננים, ולטהר את הנותרים. הוא רצה להתבטל לבורא וללימוד חוקיו, אבל תפקידו היה קשה מזה, 'היקרך דברי אם לא', הוא נדרש גם לשים את עצמו ולהילחם במי שיטיל בו ספק, כפי הנובע מדין החצוצרות, שכל הברה והגה שלו הם קדושים, וכמו עבודת המקדש בכלי הכסף. ועי"ז זכה להמשיך לתת את התורה, כי לא נתן רק תוכן מופשט והלך לדרכו, אלא העמיד אותו במציאות כרבם של ישראל, וזרק מרה בתלמידים לפי הצורך, הורם מה שיאמרו הבינם מה שידברו, ולימדם שהעברת התורה היא גם הדבקות והאמונה במי שמוסר אותה, והתבטלות והליכה אחרי ה', וגם אם יש שאינם ראויים לזה, אין זה מבטל את התהליך של התיקון שנעשה ע"י הראויים.