האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

לפרשת וישלח: האם מעשה דינה ‘הגיוני’?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

הדוקטור הבור נתי רובין, מפרסם ‘דברי כפירה לפרשת וישלח’. למעשה התוכן המרכזי של דבריו הוא האובססיה של שנאת חסידים ושל חיבה לניבול פה. אנחנו נשלה  מדבריו את מה שנראה כמו טיעונים:

  1. איך נאמר ‘נבלה עשה בישראל’, הרי רק בשבוע שעבר סיפרו לנו שיעקב קיבל את השם ישראל. ואם הכוונה ליעקב אישית היה צריך להיות כתוב ‘נבלה עשה לישראל’.

  2. “ברור כי הסיפור… הינו אבסורדי”, מדוע? כי עיר שלמה של מאות אנשים לא יסכימו למול רק כדי שבנו של ראש העיר יקבל את הבחורה שהתחשקה לו. גם לפני 3700 שנה אנשים לא היו מטומטמים. אפילו הדיקטטורים הסאדיסטיים שלטו באמצעות צבא. “כשהדיקטטור היה דורש מחייליו לחתוך לעצמם, הם הרי היו הראשונים להתקומם נגדו, לקום ולחתוך לו את איברו, אוזניו, חוטמו וישבנו גם יחד, עוד לפני שהיה מצליח להשלים את המשפט”. ולסיוע מובא סיפור ארוך, מתחומי האובססיה, המתאר את חסידי בעלז צריכים לעבור הטלת מום בגוף, כדי להיות זכאים להתחתן עם חסידי גור.

  1. וכאן בא הסיפור החדש מפרי עטו של רובין: “האגדה המקורית בעניין דינה היתה ללא ספק כי חמור, בן אצילים משכם, התאהב בה ונשא אותה לאישה, וכך נוסד היישוב הישראלי בעיר שהיתה בהמשך אחת הערים המרכזיות של ממלכת הצפון”. נו, אז איך בא הנוסח שלפנינו? פשוט מאד, בזמן עזרא ונחמיה, סבר ‘העורך’ שנישואי תערובת זה לא יפה ולכן החליט שדינה נאנסה.

 

תשאלו: את מי נתי רובין מעניין?

התשובה היא: את אף אחד. מה שכן, זה חלק מתופעה, של פסבדו מחקר, של אנשים שאין להם שמץ של מושג ירוק11 במקרא ובמחקר המקרא, בהיסטוריה או בארכיאולוגיה, אבל הם שטים ומלקטים מויקיפדיה או משהו אחר שמצאו בגוגל, חושבים שזה ידע מספיק כדי להפוך לחוקר עצמאי, ומתחילים להנפיק תיאוריות. התוצר הוא כ”כ מגוחך, עד שמי שקרא ולו ספר אחד, פשוט לא יתייחס. אבל רוב הקוראים, אינם מסוגלים להבחין בין תכלת לקרטיב, ומבחינתם מדובר ב’מחקר’ או בכלל ב’דעת החוקרים’, בפרט במקרה שהכותב מספק תרשים או משהו אחר צבעוני. אם נתי רובין כותב “השפה האדומית דומה לעברית”, זה לא מפריע לאף אחד, כי מי יידע שאין לנו שום מידע על ‘שפה אדומית’, הוא לא רק ‘מכיר’ את השפה, הוא גם ‘שולט’ בדמיון שלה לשפות אחרות… ולך תסביר לבחור ישיבה תמים, שנתי רובין הוא אמנם דוקטור, אבל הוא בור במקרא, בהיסטוריה, במחקר המקרא, ובכל מה שקשור ללדעת משהו על המציאות.

האמת היא, שהבעיה הרבה יותר רחבה, את אותו תוכן מגוחך שכותב רובין בליצנות, יכלנו למצוא בשפה אקדמית כבדה באיזו עבודה בהנחיית פרופסור מכובד באוניב’ ת”א: “לפי הידוע לנו על העולם העתיק, דרישה כזו של מילה קיבוצית אינה מותאמת וסבירה, ראה ט. רוקח וי. אייכלר בחיבורו מ2004 בהוצ’ אוניב’ בעלזי, והשווה טענתו של צ. אלטר לעומת שאול א. 2001, חפירות גבעון לאור מדעי המגדר”, מדעי הרוח כבר מזמן אבדו את המצפן, ומחקר המקרא שוב אינו חוקר, אלא מספר סיפורים, בסגנון: עזרא ונחמיה רצו לעשות כך וכך, ולכן כתבו כך וכך.

אני פוגש בחור ישיבה, שמדבר איתי על כתיבת התורה, ואומר לי “פעם אנשים  חשבו ש… ולכן הוסיפו בספר ש…. ואחר כך מישהו העתיק ו…”, אני מנסה לעצור אותו ולשאול, איך אתה יודע מה אנשים חשבו על זה פעם ואיך כתבו או ערכו ספרים? בדקת את זה? למדת על זה יותר מחמש דקות ברצף??? (ראה למשל כאן) לא, זה ידע מובנה, שנכנס לאדם ברגע שהוא מחליט להיות ‘חוקר עצמאי’, גבריאל בא אליו בלילה והופך אותו למספר סיפורים מוסמך, שיודע הכל על אודות חיבור טקסטים בתקופת הברונזה.

ובכן, נתי רובין גילה את אמריקה, האם יתכן שכולם ימולו בשביל הרצון של שכם בן חמור? “האם כולם פעם היו מטומטמים”? אך הרי, אם לא כולם פעם היו מטומטמים, לא היה נוצר סיפור כזה. דוקא משום שנתי רובין חושב שזה לא הגיוני, ושלא כולם היו מטומטמים, מדוע ולמה שמישהו ימציא משהו לא מציאותי ובלי שום סיבה? הרי קל מאד היה להמציא ששמעון ולוי הרגו אותם סתם כך כי בא להם, בכחם ובגבורתם בחרבם ובקשתם. או שהם הכריחו אותם למול, וכן הלאה. האמת היא שמי שלא יודע כלום, אבל כלום, על העבר, הוא נתי, והדוגמא הכי טובה שלו היא מחסידות בעלז…

הכלל הוא כזה, סיפור מומצא, משקף את התפיסה של הכותב, מה שנראה לו נורמלי, הגיוני, ראוי להיות, וכו’. סיפור אמיתי, משקף את התנאים האמיתיים. כך מבחינים בין אנכרוניזם לתיאור היסטורי. ולכן תיאור שהוא לא הגיוני, כבר פחות מתאים להיות אנכרוניזם.

ובכן, מה הוא אנכרוניזם? אנכרוניזם, הוא היעדר ידיעה של סדר המאורעות ההיסטוריים, אנ-כרוניזם, כמו אנאלפבית, רק יותר גרוע. רוב האנשים בעולם הקדום, לקו באנכרוניזם, לא היתה להם אפשרות לדעת הרבה על העבר. היו סיפורים מרכזיים, אותם ידעו, לפעמים הם היו נכונים ולפעמים לא. אבל גם אם אדם ידע את הסיפור ההיסטורי של העם שלו, נניח, הוא עדיין היה נעדר המון המון פרטים. הוא לא יכל לדעת איך נראו החיים בארץ שלו, שהוא דורך עליה, לפני חמש מאות שנה, ובודאי לא לפני אלף שנה, הוא לא יכל לדעת איך נראו העמים השכנים שלו, לפני אלף שנה. הוא צייר את הדברים לעצמו מתוך פרספקטיבה של מציאות זמנו. התובנה הכ”כ פשוטה שיש לנו, שהעולם משתנה (או ‘מתקדם’) כל הזמן, וכך מבדילים בין תקופות וזמנים, לא היתה פשוטה לאנשים בימי קדם, וגם לא היתה כל כך משקפת מציאות בזמנם. לא היתה טכנולוגיה שמתקדמת באופן מעריכי. בין המצאת הגלגל  להמצאת הרכבת, החיים בכפר היו נראים די דומים, במשך אלפי שנים.

אך ההבדלים בין התקופות אינם רק בטכנולוגיה, אלא בכל דבר, בכל מקום וזמן שוררות דעות קצת שונות, סגנון החיים קצת משתנה, הצורה בה גרים בבתים, עובדים את האדמה, היחסים עם השכנים, משתנים בשינוים שונים. כל עוד אין ידע מחקרי שנצבר, כמעט ואין דרך לדעת כלום על השינויים האלו. הציורים של ימי הביניים, מציירים את האבות כנזירים פרנציסקניים חסודים, משום שאף אחד לא העלה בדעתו שאולי פעם פרטים בחיים היו נראים אחרת, מה, יעקב יצא בלי כיפה? בדיוק כמו ציורי הצייר הצ’אלמר דוידוביץ (‘בדרכי אבותינו’) שמצייר את דתן ואבירם עם שטריימל (בגלל שהם לא צדיקים, לא היה להם ספודיק, רק שטריימל). כבר בתקופה ההלניסטית, החיבורים הפסידואפיגראפיים, עפים על עצמם, ומתארים את האבות  והנביאים משתמשים במושגים מעולם הפילוסופיה והמיתולוגיה היוונית כשברור שלא היה לקדמוננו שמץ על אודות זה.

אין שום ספק, שאדם בזמן יאשיהו המלך, במאה השביעית לפני הספירה, שהיה מנסה לכתוב משהו על תקופת האבות, כאלף שנה קודם לכן, היה נכשל כשלון חרוץ בכל פרט, הוא לא היה יכול לדעת את מבנה החברה בתקופה קודמת לו, הוא היה מסיק באופן טבעי ממבנה החברה שהוא יכל להכיר, הוא לא היה יכול לדעת על הטקסים וסגנון הדיבור, על החוקים המשפטיים, על עמים קדומים שחיו רק אז, על גבולות קדומים ושונים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בימי עזרא ונחמיה, בתקופה הפרסית, אחרי חורבן וגלות, כשנפסק הרצף, כל נסיון לצייר תיאור ריאלי של ימי האבות, כאלף ושלש מאות שנים קודם לכן, היה מעורר צחוק אצל כל מי שמכיר מעט את הנתונים שכל כך השתנו.

ואילו כשבודקים את סיפורי האבות בכלל, ואת הסיפור הזה בפרט, מגלים שאין שום פרט בסיפורי האבות שיכול להתאים לתנאים ולמציאות של ימי המלוכה. להיפך, כל הפרטים מתאימים רק לתנאים ולמציאות החיים של תקופת האבות – תקופת הברונזה, פרטים שאף סופר מאוחר לא יכול היה לדעת.

נתחיל מהסוף, רובין חותר לתיארוך הסיפור בזמן מאוחר או בזמן עזרא ונחמיה. ולשם כך הוא מעלה שאלות ‘מסברא’, מההגיון האנכרוניסטי של מי שאין לו מושג בהיסטוריה, ולכן הדוגמא הכי טובה שלו היא מחסידות פלונית מול אלמונית, ולפי נסיונו עם חסידויות הוא גוזר מונחים היסטוריים מתקופת הברונזה.

למעשה הוא גורר אותנו ממש לתחום ההתמחות שלו, העיסוק שלו הוא ב’נמנעות’, כל תואר הדוקטור לא בא אלא כדי להתווכח עם הבנתו של הרבי מחב”ד בענין ה’נמנעות’, דברים שאנחנו יכולים לגזור מכח שכלינו שהם כל כך בלתי אפשריים עד שגם הבורא לא יכול לעשותם, יש שיטה פילוסופית כזו, ובא הדוקטור הבור ורוצה להחיל אותה גם על ההיסטוריה, שסיפור כזה וכזה הוא מן ה’נמנעות’… פרופסור ירמיהו ברנובר קבע חוק: ‘הבערות יודעת הכל’, ככל שאדם יודע פחות – הוא יותר בטוח בעצמו. מי שאין לו שום מושג על תקופת הברונזה, יכול להיות בטוח שהדוגמא הכי טובה היא מהרבי מבעלז מול הרבי מגור.

לקושיות ‘מסברא’ נחזור בהמשך, קודם כל נוכיח שהסיפור לא יכול להיות מאוחר.

 

מעט רקע על סיפורי האבות בתורה, אלו מתרחשים בתקופת הברונזה, התיכונה, בעיקר.

בתקופת הברונזה, ארץ כנען היתה מחולקת לממלכות, כל עיר מעט גדולה, היתה בעלת שליטה מוחלטת, היה לה שלטון עצמאי. חלק מהערים שהיו מפורסמות מאד בתקופה שאחרי הכיבוש הישראלי, לא היו קיימות כלל. וכמובן רוב היישובים לא היו קיימים, כל הישוב על גב ההר לא היה קיים בתקופת הברונזה. בכל המקומות הפנויים האלו הסתובבו נוודים, זו תופעה שהיתה קיימת רק בתקופת הברונזה, נוודים חונים ליד ערים גדולות ומרכזיות, ומקיימים יחסים מסחריים ועוד עם יושבי הערים.  הנוודים לא הסתובבו באופן אקראי, היו דרכים גדולות ומרכזיות, שבהן ניתן היה לעבור, בהן היו נקודות של מים ושל מסחר, והן היו מוגנות משודדים. כל זאת תמונה מאד מורכבת, שאנחנו יודעים עליה הרבה  פרטים, מהתיעוד הארכיאולוגי, גם מממצאים בשטח, וגם מכתובות מצריות המתארות הרבה על ארץ כנען שכונתה אצלם ‘רתנו’. הפרעונים השונים תיעדו בכתב מסעות שלהם ב’רתנו’, בהן הוזכרו רשימות של ערים לאורך המסע, ציורים של סצינות שונות, וכמובן כתבי אל עמרנא המפורסמים, מאות אגרות שנשלחו מכנען והאיוזר למצרים ובחזרה – במאה ה14 לפני הספירה, והן מתארות תיאור חי וצבעוני את החיים בכנען. כל הנתונים האלו ידועים לנו, אבל לא היו יכולים להיות ידועים, אפילו לא במדה חלקית ביותר, לאדם שחי בימי יאשיהו, או בימי עזרא, ואפילו לא בימי דוד המלך.

סיפורי האבות משקפים במדוייק את הנתונים הידועים לנו על תקופת הברונזה, הדרכים בהן מתוארת הליכתם[1] הערים שמתואר קיומן ומיקומן באותו הזמן, תואמות לידוע לנו,[2] האבות נודדים וחונים בקרבת מקום לערים הגדולות, זו תופעה שידוע לנו שהיתה במציאות בתקופה זו, באמצע האלף השני לפנה”ס, הארכיאולוג ד”ר יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ”ך מפרט באריכות על כך, ומסכם: “אי אפשר להתעלם מן ההתאמה בין תמונת המצב היישובי בהר המרכזי בתקופת הברונזה התיכונה לסיפורי האבות, המוכרים לכל אחד” (לחפור את התנ”ך עמ’ 116). גם האגיפטולוג קיטשן כותב כי התיאור של ארץ כנען בבראשית תואם במדוייק את המצב הגיאוגרפי והמדיני המשתקף בכתבים מאיזור המאה היח’ לפנה”ס, ולא משום זמן אחר. (קיטשן כאן).

סיפור דינה בשכם, הוא חלק בלתי נפרד מהמסכת ההיסטורית הזו, וכל פרטיו מראים שהוא לא יכול להיות מאוחר, פשוט משום שאף סופר מאוחר לא יכל לדעת מה התרחש בתקופת הברונזה בארצו, ועד כמה היא היתה שונה מהמציאות אותה הכיר.

שכם בן חמור מתואר כ’נשיא הארץ’, את המונח הזה אנו מכירים מתעודות אל עמרנא, בה מוזכרת “ארץ שכם”, שכן איזור שכם היה טפל לעיר שכם ונחשב לארץ עצמאית (בנימין מזר, כנען וישראל עמ’ 57). ההסבר לדבר הוא נדידת הנוודים באיזור, בין הערים הגדולות היו שטחים פנויים, נוודים השתמשו בשטחי מרעה ובמשאבים, ולכן לעיר היה ‘שטח שיפוט’ מחוץ לה, שכם היה נשיא הארץ, גם השטח בו חנו משפחת יעקב. אף אחד בימי הממלכה הישראלית לא יכל לדמיין מציאות כזו, אלא אם כן היא עברה באמת במסורת.

מה שמעניין הוא, שהתיאור בתורה מתאר את השלב של ימי האבות, שכבר בשלהי תקופת הברונזה ותחילת תקופת הברזל, עבר שינוי. בני ישראל המתנחלים בארץ פגשו משטר של ערי מדינה, שבראש כל אחת מהן עמד מלך, זה מה שמתואר כבר באגרות אל עמרנא, וגם בספר יהושע, יהושע בן נון מסתובב בחבל ארץ אחד וחוזר עם שלל שלשים ושניים מלכים, כל מלך היה שליט של איזו גבעה מבוצרת, ועצמאי לגמרי. לא היתה מדינה כנענית. אך את ימי האבות תיארו באופן שונה, המשטר בחברון מתואר בבראשית כג’ כמנוהל על ידי משפחות נכבדות, ולא על ידי מלך. וכך גם המשטר בשכם מנוהל על ידי משפחות נכבדות. ואכן ידוע לנו כיום שבאלף השני לפנה”ס, נוהלו שכם וחברון ע”י משטר אוליגרכי, ולא מלוכני (פרופ’ משה וידנפלד, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 90). ואכן, שכם בן חמור לא מצווה כלום על בני עירו, הוא אוסף אותם ומציע להם את הרעיון, והם מסכימים.

מה ה’גליק’ הגדול בלהתחתן עם משפחת יעקב? והאם זה היה אפשרי, כמקובל אצל גור ובעלז, או שפעם זה עבד אחרת? ובכן, יושבי קבע ונוודים לא התחתנו זה עם זה, הנוודים באו מגזע אחר, הם היו מהגרים מן המזרח בד”כ, יושבי הארץ היו כנענים, אנשים פעם היו הרבה יותר מגזענים, ולא העלו על דעתם להתחתן עם גזע אחר, ועוד נוודים שנחשבו נחותים מיושבי הערים. אבל יש יוצאים מן הכלל, חיתון בין נוודים ליושבי קבע, אנו מוצאים בתעודות מתקופת הברונזה התיכונה, ומתקופה זו בלבד (מייטליס עמ’ 118), בתורה מתוארים שני מקרים כאלו: גם עשיו נושא מבני חת (בראשית כו לד). הסיבה היא הדלילות של הישובים, הנוודים היו עשירים, היו להם בהמות רבות, הם לא היו צריכים להשקיע אנרגיה בבנין עיר, הם היו נודדים עם עונות השנה בעקבות המרעה. משפחת יעקב בפרט היתה מאד עשירה, הוא היה  כבד מאד במקנה ובכסף ובזהב. אם רק לזכור את המנחה שנתן לעשיו. ובשביל תושבי שכם מדובר היה בדיל ששווה זהב, ראש השבט יקבל את בחירת לבו, והם יכרתו ברית עם הנודדים החזקים האלו. בני יעקב היו גיבורים ואנשי מלחמה (במקרה הזה אנשי שכם למדו את זה על בשרם…), הם יכלו לספק הגנה, לעצור שודדים, לספק מקנה, וסחורות אחרות שרק נודדים יכולים להביא. וכן: היו להם כנראה כמה וכמה בנות שמצאו חן בעיני אנשי שכם, לעתים בחברה קטנה עלול להיווצר מחסור בנשים וזה מסכן את עתיד השבט. תמורת זאת לא נדרשו בני שכם לשלם מוהר, מתן, כסף, כי כנראה לא היה להם, הם נדרשו רק לכרות ברית, להוכיח נאמנות.

מה שהדוקטור נתי לא יודע, שמילת בשר העורלה, לא היה דבר שרק הישראלים יודעים עליו. הרבה לפני אברהם אבינו, היו במצרים כהנים שמלו את עצמם, ויש אף ציורים מפורטים המתארים את המעשה. גם כאשר ה’ מצוה את אברהם למול, הוא לא מסביר לו שום דבר מה זה ואיך עושים את זה. ‘המול את בשר ערלתך’, איפה הוא בשר הערלה? מה זה ‘למול’? גם אם יודעים איפה מלים, כמה ואיך חותכים? זה עסק רציני, זו פעולה כירורגית שצריכים לדעת איך לעשות אותה. אגב, צפורה המדיינית בצעה אותה בשעת חירום באופן משביע רצון, היא הבינה שבכך היא מסירה את הקטרוג ממשה, אין ספק שגם אנשי שכם היו שמחים מאד להסרת כישופים וקטרוגים ע”י פעולה נכבדה כזו. אבל ה’ לא הסביר לאברהם שום דבר,[3] כי הפעולה הזו היתה מוכרת. מה שה’ דרש מאברהם הוא שבני ישראל  יקחו את זה על עצמם כברית מחייבת ונצחית ללא יוצא מן הכלל, שתהפוך לסמל הלאומי.

לכן, הדרישה למילה, לא היתה כאיזו דרישה שגעונית, אלא של תופעה מוכרת וידועה, שנחשבה מדרגה של אנשים חשובים, אולי היה מפורסם שכך עשו הכהנים המצרים,[4] הדרישה כאמור לא נכפתה על ידי המנהיג[5] אלא הוסכמה על ידי כולם, לשם הבטחת עתידם. הרי עד היום כל מי שמצטרף לישראל מל את עצמו, ובימי החשמונאים אומות שלמות הצטרפו ליהדות ומלו את עצמם. אז יתכן שהדוגמא מגור ובעלז לא הכי במקום.

לסיכום, הסיטואציה הזו של ארץ שכם, המנוהלת ע”י משטר אוליגרכי, וקבוצה שנודדת בספר הערים, עם אופציה לחיתון בין נוודים ליושבי קבע, היא סיטואציה היסטורית אותנטית, שמתאימה רק לתקופת הברונזה התיכונה.

אך לא זה בלבד מוכיח את קדמות הפרשה, כפי שמציין פרופ’ אחיטוב, אין בידינו שום הסבר היסטורי מדוע בתורה מתואר שמעון כבן זוג של לוי, בעוד במציאות בישראל היה שמעון קרוב בעיקר ליהודה, כך לא מובן הקשר שבתורה בין שמעון ולוי לשכם שלא היתה בנחלת אף אחד מהם (אנצ”מ ע’ שמעון עמ’ 133). וגם פרופ’ משה וידנפלד (בעולם התנ”ך) כותב: “המאורע ההיסטורי המשתקף כאן וזמן התרחשותו אינם ידועים, אך העובדה שהשמדת אנשי שכם נעשתה בידי שמעון ולוי, שבטים שלא זכו לנחלה של ממש בקרב שבטי ישראל עשויה ללמד כי מדובר בתקופה קדומה ביותר. אפשר שהתנגשות קשה זו בין שמעון ולוי לבין תושבי כנען היא שגרמה לנישולם מנחלותיהם”, (ברוך שכיוון לדברי יעקב אבינו: ‘שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב אפיצם בישראל). אף אדם בתקופה המאוחרת לא היה מחבר בין שמעון ללוי, כי לא היה ביניהם שום קשר, ובודאי לא בשכם.

בקצרה, להוכיח משהו מהפרשה הזו על איחור, לא בא בחשבון. הרוצה לספר סיפורים – יספר, וזה כבר נוהג מקובל ב’מחקר’ המקרא, ונתי בן חמור הליצן מוזמן להצטרף, רק שלא יציג את זה כטיעונים.

אהה, ושכחנו משהו, נתי שמע על השם ‘ישראל’ בשבוע שעבר, אבל במציאות, האירוע לא היה שבוע אחרי קריאת השם ישראל, אלא זמן אחריו. שינוי השם נתפס בעיקר כשם המשפחה, כי יעקב נקרא גם אחר כך בשם יעקב, לא כמו אברהם. אלא שמשפחתו תיקרא מעתה ואילך משפחת ישראל. ולכן ‘נבלה עשה בישראל’ הוא ביטוי שיסודו מרגע שהמשפחה הוגדרה בשם ישראל, ובכפוף לכך שנעשו נבלות באיזור.

הרעיון שחלקים מהתורה נכתבו בימי עזרא, מגוחך בפני עצמו, התורה נמצאת כולה אצל השומרונים שהתפלגו מהיהדות עוד לפני עזרא, זה כמו לטעון שהפלשתינאים העתיקו את השולחן ערוך מהיהודים. (ראה למשל כאן).

 

הערות:

[1] למשל: אברהם מתואר נוסע הרבה בארץ הנגב, ואכן ידוע לנו שבזמנו הנגב פרח באופן מיוחד, בתקופה המאוחרת הנגב היה שומם. אברהם ויעקב הולכים בין בית אל ובין שכם, וכתבי המארות המצריים, בני התקופה, מתארים את הדרכים האלו כדרכים הראשיות בארץ באותו הזמן (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ’ 226), האבות הולכים ב’דרך שור’ (בראשית טז’ ז’, כ’ א’), שור פירושו חומה. כנראה החומה הגדולה המוזכרת בכתבים שמראשית האלף השני לפנה”ס, (א. זקס, עולם התנ”ך בראשית 115. שמואל אחיטוב אנצ”מ שור).

[2] מעט דוגמאות: אברהם נדד במקום שבהמשך הוקמה העיר באר שבע, אך בזמנו לא היתה שם עיר. כך מתואר בתורה (בראשית כא’ לא’). ואכן כך מעלה המחקר הארכיאולוגי, שבאר שבע לא היתה עדיין קיימת בזמנו (יוחנן אהרוני, אנצ”מ ערך נגב).

עמיחי מזר כותב: “יש בסיפורי האבות מרכיבים שאפשר לראות בהם זיכרון היסטורי  רחוק מן האלף השני לפנה”ס. עם אלו ניתן למנות את השמות ה’אמוריים’ האופייניים לאלף השני, ושאין למצוא דוגמתם באלף הראשון לפנה”ס (כדוגמת יעקב), ואת הסיפור על מעמדו הרם של יוסף במצרים, סיפור המזכיר את המציאות של שלטון שמי מערבי בדלתא בתקופת הביניים השניה, הזכרת הערים שכם ירושלים וחברון כערי מבצר משגשגות תואמת את המציאות הארכאולוגית בחבל ההר של ארץ ישראל בתקופת הברונזה התיכונה. ייתכן אפוא כי מרכיבים מסויימים בסיפורי האבות והשהיה במצרים מקורם במציאות של האלף השני לפנה”ס” (קתדרה גליון 100 עמ’  76).

מכל הארץ האבות מסתובבים דוקא בישובי השפלה והעמקים, ואכן דוקא באותם ערים נמצאו שרידים מתקופה זו, כפי שמראה מיכאל אבי יונה (אנצ”מ ארכיאולוגיה). אברהם מתיישב לראשונה בבית אל (בראשית יב יח), ואהרוני מראה שבית אל התרחבה ונעשתה לעיר ראשית דוקא בזמן זה (הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 18).

צורת ההתישבות באותו זמן מכונה בתורה ‘חצר’ (בראשית כה טז), ואכן המונח ‘חצר’ שימש ככינוי לצורת ישוב של נוודים בתקופת הברונזה התיכונה (א. מלמט חצרים במקרא ובמארי, ידיעות בחקירת א”י ועתיקותיה כז’ תשכג’ עמ’ 181).

אוצר השמות של האבות, בני משפחותיהם, והאנשים שבאו עמם במגע, מתגלה כמתאים לאוצר השמות של ראשית האלף השני לפני הספירה, גריניץ (עמ’ 30 ועמ’ 67) ומלמט האריכו להראות זאת, מלמט אומר: “יש מדה רבה של וודאות בסברה ששמותיהם הפרטיים של האבות ושל בני משפחותיהם אכן לקוחים מרובד אונומאסטי קדום והם שייכים לאוצר השמות הטיפוסיים לשליש הראשון והשני של האלף השני לפני הספירה.. הרוב המכריע של השמות מן הטיפוס המצוי בסיפורי האבות אינם מקובלים באלף הראשון לפני הספירה” (אברהם מלמט, ראשיתו של עם ישראל, קתדרה 18 1981).

[3] ואכן חכמים מאריכים לדון האם ניתן להביא ראיה מה היא ערלה ואיך מלים אותה. לא משום שחכמים לא ידעו על כך שהגויים גם מלו, שהרי אמרו שיוסף לימד את המצרים למול, מה שמראה שידעו שבמצרים היה מנהג קדום כזה.

[4] הרודוטוס כותב שהמצרים מלו לשם נקיון (כנראה היגיינה). אך יתכן שהיו אנשי שם מפורסמים שנולדו מהולים, ככתוב באגדה למשל על אדם הראשון ומשה רבינו, והמילה נחשבה כפעולה שעל ידיה האדם מידמה להם.

[5] גם בנושא זה מגלה נתי בורות, החייל הפשוט היה מקריב את עצמו עבור המנהיג, כי האמינו שהמנהיגות היא בשליחות השמים. החיילים היפנים היו מתאבדים בשביל הקיסר, וכך גם חייליו של הצאר הרוסי, עליו מסופר כי כדי להתגאות בצבאו הממושמע, הוא לקח ידיד לסיור, ובמהלך הסיור ציוה על החיילים: קפוץ מהגג, הטבע עצמך במים, והם צייתו לו. וכמובן שבימי קדם כך היו הדברים. אם כי כאן לא זה המקרה.

5 5 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
12 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אריק
אריק
6 days ago

אם המילה לא הייתה מיוחדת לשיראל מדוע היא משמשת כברית? מדוע מאוסה היא הערלה שהגוים התגנו בה? הרי גם הגוים מלו.

דוד
דוד
14 days ago

מאמר מרשים תודה

פרופ' מינרווה מקגנוגל
פרופ' מינרווה מקגנוגל
15 days ago

דברים יפים ונכוחים. באופן כללי אני חייב לומר שהאתר הזה מוצלח מאד… אני מכיר המון (ללא גוזמא…) שקוראים בו נהנים מאד אך לא מגיבים, אז שידע המנהל וידעו הצוות שההדים של האתר גבוהים עוד יותר ממה שנראה…

רובאוס האגריד

שידע מר מקגונגל וידע המנהל וידעו הצוות, כי יש שמדפיסים את המאמרים דרך הכפתור החדש ‘תצוגת הדפסה’ והמון הרבה קוראים שותים את דבריהם בצמא, ובפרט ע”י הכפתור החדש ‘print this page’ גם אנשים שאינם מבינים עברית יודעים כבר איך להדפיס את המאמר ומבקשים מחברים שיתרגמו להם את המאמרים. כה לחי!!
רק חבל שהלחצנים אינם מדפיסים את הדף אלא מראים תצוגת הדפסה בלבד.

רובאוס האגריד

מה זה אומר: “הלחצן ‘print this page’ אינו לחצן להדפסה”,
למה לא? אין אפשרות שבלחיצה אחת יודפס המאמר אצלי במחשב, או לפחות שישאל אותי איפה לשמור את הקובץ? כך זה היה בלחצן הישן והטוב (אלא שהיו בעיות אחרות).
ואני לא רוצה להטריח את הצוות ואת שירות המשלוחים שוב פעם ושוב פעם.

רובאוס האגריד

אפרופו תצוגת הדפסה, למה בתצוגה זו לא נכלל חלק התגובות? זה לא חלק חשוב מהמאמר?

נוריאל
נוריאל
11 days ago

אם תלחץ על הסמל של המדפסת בסוף הכתבה או קליק ימני בכל מקום והדפס זה יתן לך אפשרות להדפיס או לשמור כpdf עם התגובות. אלא שיש תגובות שכדי לראות את כל התגובה צריך ללחות עליהן (read more) בסוף התגובה וכדי שיוצג הכל בהדפסה צריך ללחוץ על התגובות שרוצים מראש על הלחצן הנ”ל.
כמו כן לפעמים במעבר בין דפים נמחקת שורה כי זה נחתך כנראה באופן שרירותי אך אפשר לשחק עם גודל העמוד וזה בדרך כלל פותר חלק מהבעיה.

נוריאל
נוריאל
17 days ago

כל הכבוד לכם, אתם מתייחסים לדברים שאי אפשר למצוא התייחסות בשום מקום אחר הפלא ופלא.
אומנם באופן אישי לא נחשפתי לדברים הנ”ל גם הקישור חסום אבל אני בהחלט יודע כמה צורך יש בדבר וכמדומה שאתם יחידים בדור שוב ייש”כ גדול.

12
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x