לפרשת יתרו: על ה'מדעים המדוייקים' של 'ביקורת' עשרת הדברות
מה שיפה במקצוע של ביקורת המקרא, זה שהיא על זמנית, בכל תחום בעולם, גם התחומים שהם לא מדעים מדוייקים, ישנה איזו התקדמות, התכנסות, זרימה, מסקנות, משהו שיבדיל בין הפקולטה של היום, לזו של המאה ה19, בכל אופן עוברות מאתיים שנה. ואילו בתחום 'ביקורת המקרא', אין כל חדש, אין שום רעיון שהועלה לפני מאתיים שנה, שאליבא דהמבקרים הוא 'הופרך', הכל שפיט והכל ניתן להיאמר, (כמובן שאובייקטיבית כל הרעיונות האלו הופרכו, אלא שאין מבקרי המקרא רואים עצמם חייבים להתייחס לטיעונים, ויכולים הם תמיד להרחיק עדותם וספקולצייתם לכל היכן שיחפצו). ולכן רעיונות ממוחזרים שוב ושוב, ומקבלים אותו טראפיק שקיבלו בגרמניה הקיסרית או ברוסיה של הצאר. זה מלמד על חוסר ערכו של המקצוע כולו, אם אינו מצליח לגבש שום טיעון שיקבל עמדה אחת וידחה אחרת. מקצוע שלא מתקדם, לא אמר כלום מימיו.
מספרים על אדם שפגש את חברו, ובירכו לשלום: "מה שלומך ידידי, עד כמה שאני זוכר אתה סטודנט לכימיה, איך הולך?"
"זהו, שכבר לא", השיב הסטודנט, "האמצעים שלי מאד דלים, אני לא יכול כל ניסוי לקנות מחדש חמרים, להשיג כלים, לשלם למעבדה, עברתי למתמטיקה – תענוג, כל מה שאני צריך זה מחברות וסל ניירות, אם יש טעות, משליכים את הדף לסל".
לימים פגש אותו אדם שוב את חברו הסטודנט, והתעניין: "איך במתמטיקה?
"מצטער שוב", אמר הסטודנט, "לא עמדתי גם בבזבוז הניירות, עברתי למחקר המקרא – לא צריך אפילו סל, תוכיח אתה שאני לא צודק"…
מדוע נזכרתי בדברים הלעוסים הללו?
שכן ראיתי לידידי אלי אליאך, שעלתה השבוע הברקה במחו: "האם פרשת עשרת הדברות שבידינו מקורית"? הוא מותיב והוא מפרק: היתה גירסה קדם דטרוימיניסטית של עשרת הדברות, אבל העורך הכהני העדיף את הדטרוימיניסטית, ואף מסייג שמידי השערה לא יצאנו.
על מה ולמה הגיע למסקנה / השערה זו?
א) פרשה זו עברה עיבוד קל של המקור הכהני כפי שהראה במקום אחר.
ב) המיקום של עשרת הדברות קוטע את הפרשה.
ג) בהושע יש הקבלה לעשרת הדברות – בלי הביטויים הדטרוימיניסטיים, אולי לפניו היה הנוסח הקדם דטרוימיניסטי.
באמת, המאמרון הזה לא חשוב, הוא רק הציף את הנקודה הזו, שבבקורת המקרא אפשר לומר מה שרוצים, מהסיבה המאד פשוטה: אין ל'מדע' הזה שום דבר שהוא יכול לשלול, אי לכך כל אחד יכול להסתמך על משהו ששיער במקום אחר, ולהמשיך לשער השערות אין קץ, לתחום המדע אין מה לומר בענין, מלבד להזכיר שהרעיונות האלו כבר עלו וירדו לפני מאתיים שנה. אבל זה כנראה ענין של טעם. נתונים – הס מלהזכיר
נתייחס אליו לפי הסדר כדי להדגים זאת.
א) מה הראה במקום אחר? כאן טוען אליאך, שיש בעשרת הדברות ביטויים שמשותפים לדברות, לספר הברית, ולדברים.[1] כיצד זה מוכיח את העיבוד הכהני?
מגדל של הנחות: 1) דברים נכתב בימי יאשיהו, 2) סגנונו האופייני הוא מאוחר, 3) גם אם הסגנון אינו אופייני לדברים, אלא לעוד הרבה ספרים, י שלהניח כי כל מקום שבו נמצא סגנון זה, הוא מאוחר לדברים, ועבר 'עריכה דטרוימיניסטית'.
הבעיה היא, שאחרי שבעצם ביטלנו כל נסיון לברר ולדעת משהו על סגנון דברים, כי קבענו מראש שאם יש משותף לדברים ולעוד ספר – הספר מאוחר לדברים, כלומר לימי יאשיהו. איך נדע מה 'מיוחד' לדברים, ומה פשוט חלק מהשפה העברית?
בעיה קשה.
אבל כאן הולכים צעד נוסף קדימה, עד עכשיו לפחות חשבנו, שאם משהו נמצא גם בחלקי התורה הראשונים, וגם בדברים, וגם בנביאים, אז מעבר לכך שהוא בעברית – אין לדעת.
מעכשיו, אפשר לשחק גם עם חלקי התורה הראשונים: יש לשון שחוזרת כמה פעמים בדברים, היא נמצאת גם בעשרת הדברות, נמצאת גם בספר הברית, וגם בנביאים – ומכאן שהכל 'דטרוימיניסטי'.
אז על מה בנוי הכל?
ראה הערה לגבי ההנחות הכוזבות האלו עצמן.[2]
ב) נניח שכן, זה קוטע את הפרשה, האם זה קשור, ולו קשר רופף כל שהוא, לשאלה אם עשרת הדברות ה'מקוריות' היו שונות? כל עשר דברות שתשים במקום שהוא 'קוטע את הפרשה' ישאירו את אותה 'בעיה'.
חז"ל עמדו על השאלה, מתי בדיוק התרחש המתואר בפסוקים טז-יח שבפרק כ, שבני ישראל פנו אל משה ובקשו שהוא ידבר ולא ה'. בתורה זה כתוב אחרי הדברות, ולכאורה לא רלבנטי.
לכן פירשו שמדובר בשני תיאורים מקבילים. כלומר הדברות, ותיאור בקשת בני ישראל, לא קרו בזה אחר זה, אלא ביחד. ה' התחיל לדבר, ואז פתאום הם 'וינועו ויעמדו מרחוק', קבלו חרדה, ובקשו שמשה ימשיך, ובשלב מסויים משה אכן המשיך. וזה כאמור בדברים "דבר ה'… קול גדול ולא יסף", היתה הפסקה בדיבור. אבל הם חוו את דיבור ה'. (וכמובן שהתורה לא רצתה לקטוע באמצע עשרת הדברות ולתאר את זה).
ההצעה של 'מקרא' שהדברות באו אחרי הבקשה, מחייבת לומר שאכן ה' לא אמר כלל את עשרת הדברות, אלא רק משה, כי משה נעתר להם עוד לפני שה' אמר מלה. אבל זה נסתר מהאמור מיד: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", וכל התיאורים של "קול אל שדי בדברו", "ואת קולו שמעת מתוך האש", "פנים בפנים דיבר ה' אתכם בהר", וכו'.
לפירוש הפרשה כולה, דבר דבור על אפניו, על דרך הפשט ראה: פירוש צח לפרשת מתן תורה
אבל לחיבת הקודש, נקדיש עוד כמה מלים להצעות הקיטוע והסירוס של פרשת מתן תורה. ולמען האמת כבר הקדשנו מאמר מפורט המראה את הגיחוך שבדבר: "פרשת מתן תורה ותורת התעודות", בו הראינו כיצד תורת התעודות לא הצליחה לנסח שום חלוקה למקורות ושום איפיון לפרשת מתן תורה. שם הראינו כיצד ד"ר טוייג מראה את ה"בעייתיות המביכה" שבאי היכולת להפריד את הפרשה למקורות, והוא רואה בה "מצב נואש… מבוי סתום… הלך רוח פסימי", טוייג ממש מבין את הבעייתיות, ואף יודע שיש בכוונה ערפול נשגב בתיאור מתן תורה, סוף סוף לגבי האירוע המרכזי בתורה, אין לצפות לתיאור פשטני וסכמטי נעדר עומק ומתח. אבל הוא מחזיק כמושבע ועומד בתורת התעודות וגזרה היא מלפניו. ראה שם שהראינו כיצד כל רעיונות הבקורת מופרכים מתוך עצמם. ואין צורך לכפול.
ג) הושע השתמש בעשרת דברות לא דטרוימיניסטיות.
איך יתכן לומר כדבר הזה? הרי הושע כולו מושתת על ספר דברים, בעשרות מקומות בתוך ספר קטן זה, הוא מיוסד על ספר דברים, אין שום ספק שספר דברים היה לפני הושע, אז איך בדיוק בטקסט המכונן, של עשרת הדברות, שהוא מצטט ממנו כמה פעמים, לא הצליח להשיג אותו?
וגם המאמינים באמונה שלמה באיחור דברים, ומתוך כך מאמינים שהושע נערך אחרי דברים, לא פותרים את הבעיה. אם הושע נערך אחרי דברים, למה עשרת הדברות שלו לא נערכו לפי דברים?
ההקבלות רבות מאד, והמדובר בביטויי לשון, כאלו החביבים על 'מבקרים' בגרוש כסיבות להכריז על 'עריכה דטרוימיניסטית'. אבל כאן נביא רק את ההקבלות שמעידות בצורה ברורה על שימוש בתוכן של דברים, כל המהלך ההיסטורי של הברית בין ה' לישראל, הצורה של הפרתה, והעונש, הכל לקוח מדברים באותם המושגים והמבנה:
|
דברים |
הושע |
| "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים" (כט) "הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם" (לב) | "קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (א) "ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי" (ב) |
| "ונתתי מטר ארצכם בעתו… ואספת דגנך ותירושך ויצהרך… ועבדתם אלהים אחרים… וחרה אף ה' בכם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר" (יא) | "אנכי נתתי לה הדגן התירוש והיצהר… וזהב עשו לבעל… אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו… ביום ההוא… אענה את השמים… והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר" (ב) חרה אפי בם (ח) |
| "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ… ועזבני" (לא) "וכסף וזהב ירבה לך… ושכחת את ה'… והלכת אחרי אלהים אחרים (ח) ותשכח אל מחוללך (ח) אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן (יב) | "תזנה הארץ מאחרי ה'" (א) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל… ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה" (ב) וישכח ישראל את עושהו (ח) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה כי טוב צלה (ד) |
| שחת לו לא בניו מומם.. עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך… גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה (לב) | שחתך ישראל… הוא בן לא חכם (יג) ועם לא יבין ילבט (ד) |
| אסתירה פני מהם… ותוקד עד שאול… לחומי רשף וקטב.. ושן בהמות אשלח בם… מחוץ תשכל חרב… גם בחור גם בתולה… לי נקם ושילם…. ועל עבדיו יתנחם (לב) | אהי קטבך שאול נחם יסתר מעיני… חית השדה תבקעם… (יג) ושכלתים… הרג בניו… (ט) בחרב יפלו עולליהם ירטשו (יד) באו ימי השלם (ט) נכמרו נחומי (יא) |
| "יקומו ויעזרכם יהי עליהם סתרה… אני אני הוא ואין מידי מציל… אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא… ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר… ואין אלהים עמדי (לב) עם נושע בה' (לג) | "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם ובקשתם ולא תמצא… ואיש לא יצילנה מידי" (ב) אני אני… ואין מציל (ה) הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו… ונחיה לפניו (ו) אלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי (יג) |
| ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל (לא) | אוי להם בשורי מהם (ט) |
| יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי (לב) | נרדפה לדעת את ה'.. ויבא כגשם לנו (ו) אהיה כטל לישראל (יד) |
| ה' אלהיך… ידע לכתך את המדבר (ב) ימצאהו בארץ מדבר (לב) המוליכך במדבר.. למען נסתך (ח) נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו (א) יקחהו ישאנו על אברתו (לב) | אני ידעתיך במדבר (יג) במדבר מצאתי ישראל (ט)הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר (ב) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו (יא) |
| בנים אתם לה' (יד) מאהבת ה' אתכם… יפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים (ז) | כי נער ישראל ואהבו וממצרים קראתי לבני (יא) |
| ותחת כי אהב את אבותיך (ד) כי פנה אל אלהים אחרים (לא) | כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלהים אחרים (ג) |
| ובקשתם משם את ה' אלהיך…. ומצאת… בצר לך… באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך (ד) | ובקשתם ולא תמצא (ב) אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם… באחרית הימים (ג) ובקשו פני בצר להם.. ונשובה (ב) ולא שבו אל ה' ולא בקשוהו (ז) שובה ישראל עד ה' אלהיך (יד) |
| ושב ה' אלהיך את שבותך (ל) וישבתם בטח (יב) וקבצך מכל העמים… מקצה השמים… והביאך ה' אלהיך אל הארץ… וירשתה (ל) | בשובי שבות עמי (ב) והשכבתים בטח (ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל (ב) אחרי ה' ילכו… ישאג ויחרדו בנים מים יחרדו כצור ממצרים וכיונה מארץ אשור והושבתים על בתיהם (יא) |
| ולא ישיב את העם מצרימה (יז) | המה מצרים ישובו (ח) לא ישוב אל ארץ מצרים (יא) |
| כי לא שמעת בקול ה' אלהיך.. והפיצך ה' בכל העמים… ובגויים… לא יהיה מנוח לכף רגלך… והיית רק עשוק ורצוץ… והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה (כח) | ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהו נדדים בגוים (ט) עשוק אפרים רצוץ (ה) היו בגויים ככלי אין חפץ בו (ח) |
| לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום (כט) | דברו דברים אלות שוא כרת ברית (י) |
| ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה… מעשה ידי חרש (כז) | ויאשם… ויעשו להם מסכה… מעשה חרשים (יג) |
| פן תאכל ושבעת… ורם לבך ושכחת את ה' אלהיך (ח) ויטוש אלוה עשהו (לב) | במרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני (יג) וישכח ישראל את עשהו (ח) |
| עשה משפט יתום ואלמנה (י) ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וריחמך (יג) | אשר בך ירוחם יתום, ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו (יד) |
| דרכיו משפט צדיק וישר הוא (לב) והלכת בדרכיו (כח) | ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם (יד) |
| עם נושע בה' ואשר חרב גאוותך (לג) | והושעתים בה' אלהיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב (א) |
| ישא ה' עליך גוי מרחוק… כאשר ידאה הנשר… נגף לפני אויביך… כל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת… עד רדת חמתיך הגבהות והבצורות אשר אתה בטח בהן (כח) | כנשר על בית ה'… אוייב ירדפו… אולי יעשה, זרים יבלעהו (ח) כי בטחת בדרכך… וכל מבצריך יושד (י) |
בפרק ד מגנה הושע את הקדשות, שנאסרו רק בדברים (כג), בפרק ה מזכיר 'מסיגי גבול', איסור שנזכר רק בדברים יט.הושע ו מזכיר את גלעד כקרית פועלי אוון ועיר עקובה מדם, כאשר לפי דברים ד משה קבע את רמות בגלעד כעיר מקלט לרוצחים. הושע ט מזכיר את דין לחם אונים, הנמצא רק בדברים כו. הוא מזכיר בפרק יא את מהפכת אדמה וצבויים, שנזכרת רק בדברים כט. בפרק יד הוא מזכיר את דין ה'נדבה' שנזכר רק בדברים כג. בפרק ב הוא מזכיר את האשה הרוצה לשוב לאישה הראשון, דין הנזכר בדברים כד. בפרק ה הוא מזכיר את הכהנים ש"להם המשפט", כדין דברים (וויקרא). בפרק י רומז לאיסור המצבות, שבבראשית ושמות עדיין אינו אסור והאבות ומשה מעמידים מצבות. בפרק ח מדבר על המלכת המלך "ולא ממני", בהמשך לדברי דברים יז על "מלך ככל הגויים". הושע מזכיר מפורש את כתיבת התורה (ח). הוא מזכיר גם את בעל פעור (ט) שלכאורה אמור להיות כהני.
למגינת ליבם של המבקרים במקרא, הושע מגנה את חטא הבמות הרבה פעמים, כמו: "ונשמדו במות אוון חטאת ישראל", (י ח), "כרוב לפריו – הרבה למזבחות" (י א), "כי הרבה אפרים מזבחות לחטוא… יזבחו בשר ויאכלו ה' לא רצם" (ח יא), "זנח עגלך שומרון חרה אפי בם… שבבים יהיה עגל שומרון" (ח ה). הוא לא מדבר כאן על עבודה זרה (עליה הוא מדבר בפירוש במקום שעוסק בה), אלא על הבמות שהם 'חטאת ישראל', על 'ריבוי מזבחות', והוא טורח לציין ש'ה' לא רצם', ברור שקרבנות לע"ז לא נחשבו כמשהו שה' רוצה. עגל שומרון היה מקום העבודה הרשמי לה', "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", מעשה ידיו של ירבעם בן נבט מקים השושלת, אך גם אותו פוסל הושע ("שבבים יהיה עגל שומרון"), בית אל מבחינתו היא 'בית און', והוא מדבר על חזרה ל'דוד מלכם' ועל יהודה. ברור לו שהמצב הראוי הוא להתאחד עם יהודה ולבטל את הבמות. כמו גם עמוס בן דורו הפותח 'ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו'. כל התיאוריה שאיסור הבמות מאוחר, היא פיקציה שמכחישה את כל ספרי הנביאים.
ובכן, ברור מכל ספק שהושע השתמש באופן שיטתי בספר דברים (ניתן להוכיח זאת גם לגבי שאר התורה, אך אין זה הנושא כאן), ומי שמעלה בדעתו להסביר את זה ב'עריכה דטרוימיניסטית' הרי לדבריו לפני שבא העורך לא היה כלום, כי כל המבנה והסגנון משל דברים הוא, ושוב יהיה הספר כולו מאוחר לדברים.
אם כן, חסר טעם לחלוטין לייחס 'עשר דברות לא דטרוימיניסטיות' להושע. (גם כאן; מונה אליאך את הושע כחלק מהספרות הדטרוימיניסטית).
מובן שכל הרעיון של 'עריכות' או 'שינויים' בעשרת הדברות, מתעלמים מעובדה פשוטה אחת: ארון הברית, זה המוזכר כ180 פעמים בתנ"ך, הכיל את לוחות הברית, "אין בארון כי אם שני לוחות הברית", מעולם לא הוזכר רעיון כי הכיל חפץ אחר, (וכמובן שארון מכיל משהו), הארון קדם למקדש, והוא נעשה לשם נדודים, ולכן היו לו שני בדים, המתוארים גם במלכים בעת העלאת הארון. איך בדיוק בזמן שהארון חי וקיים בבית המקדש ישבו כביכול אנשים ועשו 'עריכות' בטקסט שנמצא על לוחות הברית שנמצאים בארון??? נקודה זו לא עולה כלל במחקר, תוך ניתוק הזוי מהמציאות ההיסטורית, ועיסוק בניתוח מדומה של סגנונות כביכול.
חוקרים אלו, העסוקים כל ימיהם בלבנות תלי תלים של כזבים על גבי דקדוקי עניות, אינם ששים לראות שמישהו מטריד אותם עם עובדות, וחותך את קורי המחשבה המדוייקים שלהם. מנדנהול הראה, בהסתמך על ידיעות היסטוריות, שנוסח החוזה והברית שהתורה בונה סביבו את הברית, היה מקובל באלף השני לפני הספירה ולא לאחר מכן. איך מתייחס לכך פרופ' יאיר הופמן, אגב 'ניתוחו' את הטקסט באזמל קורי עכביש?
הופמן משיב מיניה וביה, הלא גם ספר דברים מגלה זיקה מובהקת לטופס הברית הקדום, והרי 'איחורו של זה ברור'… (יצי"מ באמונת המקרא עמ' 120). נעשה כאומר לו: "אל תבלבל אותי עם עובדות, הרי אם ניצמד לעובדות לא נוכל גם לאחר את דברים"….
וכך בדיוק הוא משיב על הוכחות ברורות לכך שעמוס משתמש בדברים, שאין ברירה אלא למחקן, שהרי דברים מאוחר לעמוס (ראה כאן).
גם ד"ר טוייג הנזכר לעיל מגיב באותה צורה נלעגת: על דברי מנדנהול, השולל את המורכבות הספרותית בספר הברית באופן קטיגורי, על סמך מקבילות חיתיות, כותב א"ט בהשתוממות: "הוא מתיימר להגיע למסקנות ספרותיות תוך דילוג מוצהר על השלב של ניתוח ספרותי!" (בספרו על מתן תורה עמ' 94), כאילו שמעשה הלהטים שהוא מכנה אותו 'ניתוח ספרותי', מספק איזו ראיה או אסמכתא לשכתוביו, וכך הוא גם מתייחס לפנשם המניח מציאותו של חומר קזואיסטי בברית הראשונית כסבירה, על פי מקבילות חוץ מקראיות של משפטים קזואיסטיים הניתנים עם הברית, באמרו שאין להזדקק למקורות חיצונים במידה מוגזמת תוך כדי עקיפה מודעת או בלתי מודעת של שאלות יסוד בניתוח ספרותי… (שם עמ' 93), בעוד כל שאלות היסוד האלו נסמכות על הנחות קדומות ולא על עובדות, להבדיל מן המקבילות שמציגות עובדות לצורות כתיבה וקישורים של טקסטים שנעשו במקורם בזמן המאורעות.
התיאוריה הזו של עשרת דברות 'מקוריות', היא אחת מרבות שהועלו לפני מאתיים שנה ואילך, ראה כאן סקירה על חלק מאותן רעיונות משונים שלא התבססו אלא על חלומות אנכרוניסטיים.
לחוקרי הדמיונות אין ברירה אלא לשלוח יד בעשרת הדברות, הרי אלו אמורות להיות הטקסט הכי קדום בישראל, וכבר הן מתייחסות לרובד הכהני ה'מאוחר' כביכול, דברת השבת מתיחסת לטקסט 'הכהני' של ספר בראשית: כי ששת ימים וכו' על כן ברך ה' את יום השבת וכו'.
על ההיסטוריות של מתן תורה והיותו בסיס לכל הנביאים בחלק הסיפורי ואף בחלק של הרעיונות, הארכנו במאמרים שבתגית מתן תורה.
הערות:
[1] חלק מטענותיו לא נראות לי רציניות, למשל:
"הצירוף "מארץ מצרים מבית עבדים" נזכר רק בספרות הדויטרונומיסטית (דברים ו,יב, וח,יד, ויג,יא. ויהושע כד,יז. וירמיה לד,יג)".
הרי הביטוי "ממצרים מבית עבדים" נמצא בשמות פעמיים, גם בדברים נמצא פעמיים "מבית עבדים" בלי ארץ מצרים, אם בעשרת הדברות מופיע בשמות פעם נוספת 'מארץ מצרים מבית עבדים', הרי הכל נראה סתם דקדוק עניות. גם מיכה ו כותב "מארץ מצרים ומבית עבדים", למרות שאינו דטרוימיניסטי, ואיזה טעם יש להניח שאנשים דטרוימיניסטיים הקפידו על 'מארץ מצרים מבית עבדים' בלי ו'. הרבה יותר מסתבר שבנאומי משה השתמש בלשון המדוייקת של עשרת הדברות, ולא שעשרת הדברות נכתבו בדיוק לפי ביטוי מנאום משה.
[2] הבדיה על 'עריכה דטרוימיניסטית' ברוב ספרי המקרא, אין לה קיום מבחינה טקטסואלית. העובדה היא שכל הנביאים מושפעים מספר דברים במדה זו או אחרת, (ואם יש מי שפחות מושפע, הוא דוקא יחזקאל שבודאי היה אחרי דברים), ולכן הם מאוחרים לו. בלי שום צורך ברובד 'עריכה' שבאמת אינו קיים.
כאן הבאנו מדברי פרופ' ליוור:
"החוקרים האומרים שס' מלכים נערך עריכה דטרוימיניסטית כפולה מודים על כרחם שהכתובים שהם מייחסים לעורך המאוחר והכתובים שהם מייחסים למחבר העיקרי אין להבחין ביניהם הבחנה ממש, לא בלשון לא בסגנון ולא בעיקרי הרעיונות" (אנצ"מ ערך מלכים עמ' 1142).
בנימין אופנהיימר:
"מתוך דיוני מסתבר כי רוב הסיפורים נכתבו סמוך לזמן המתואר בהם, וכי העיבוד לא שינה שום דבר מהותי. אף זאת, על עיבוד דטרוימיניסטי מאוחר רשאים או מחוייבים אנו לדבר רק אם נניח כי ס' דברים נכתב בימי יאשיהו. אולם אם נדחה הנחה מפוקפקת זו, לא יהא צורך לרסק את החטיבות הספרותיות האורגניות אשר ברקמתן שזור ורקום גם הסגנון המשנה תורתי, ומה גם שיסודותיו של סגנון זה מצויים כבר במכתבים מקפדוקיה מן מאה היט'", (הנבואה הקדומה בישראל, ב. אופנהיימר, הוצ' מגנס 1984, עמ' יג').
וכאן מדברי הרן:
"הבה נסקור קודם כל את העובדות הקיימות בספרי נ"ר והן מעבר לכל ויכוח של חוקרים.. עובדה ראשונה היא שכל אחד מספרי נביאים ראשונים מתחיל ממקום שנסתים הספר שלפניו והוא המשך ישיר לספר שלפניו.. העובדה שלישית היא שבכל ספרי נביאים ראשונים מופיע לסירוגין סגנונו האפייני של ספר דברים.. אין לזהות את העריכה הדטרוימיניסטית של ספרי נ"ר עם ספר דברים עצמו, הקולמוס שכתב את ספר דברים אינו הקולמוס שעיצב וערך את ספרי נ"ר, לפי שהרקמה הלשונית אינה זהה בדיוק בשני המקומות ולא אותה אישיות יוצרת עומדת מאחורי שני החיבורים האלה, כבר הכירו חוקרים שבסגנון העריכה הדטרוימיניסטית רווחים כמה ניבים וצירופי לשון שהם נדירים מאד בספר דברים עצמו או נעדרים ממנו לחלוטין.. מבחינת הליטוש הסגנוני עומד סגנונם של בני האסכולה בסימן ירידה לעומת המופת שלהם (ס"ד עצמו).. היחס בין המופת הספרותי לבין בני האסכולה הוא כיחס בין רב לבין תלמידים הדבקים בתורתו ומשתמשים בלשונו.. בתורה (בראשית – במדבר) אין עריכה כזו (דטרוימיניסטית).. אין עריכה דטרוימיניסטית בארבעת החומשים הראשונים של התורה..", (מ. הרן "מבעיות הקומפוזיציה של ספר מלכים ושל ספרי נ"ר", תרביץ לז', תשכח, עמ' 1 והלאה, כמה מלים בקטע זה נלקחו מתוך הערת שוליים שם).
הרן מסכם עובדות ברורות: 1) ספרי נביאים ראשונים נכתבו ברוח ספר דברים[3]. 2) הם מאוחרים לדברים והם אינם אלא דבקים בתורתו. 3) ספרי בראשית – במדבר לא נכתבו ברוח דברים. המסקנה הברורה לכל בר דעת מעובדות אלו צריכה להיות, כי הסדר ההיסטורי של חיבור הספרים הוא: בראשית – במדבר, דברים, נביאים ראשונים. ממש כפי הסדר המסורתי. וכלום יש עיוות גדול יותר מלקחת תמונה ברורה זו ולטעון: ספרי נ"ר קדמו בצורה אחרת, אחריהם בא דברים, לאחריו נערכו ושוכתבו שוב הספרים ברוח ס"ד, ולאחר מכן נכתבה התורה שלא ברוח ס"ד וללא שום זכר לו, וכל העיסה הבלוסה הזו התקדשה יחד בחזרה – בסדר המסורתי של תורה כסדרה ונביאים כסדרם..
לגבי קדמות דברים ראה בתגית ספר דברים.