'הבה נתחכמה לו', קורא פרעה אל עמו. האנשים הפשוטים, רואים רק את ההווה, אבל פרעה, רואה את הנולד, וחוזה בעצם את יציאת מצרים: 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ'.
האמנם?
בדיחה עממית מספרת על רועה הצאן מחמוד, שניסה לנמנם בשעת הצהריים, אך ילדי הכפר הטרידו אותו ולא הניחו לו לישון. בכדי להרויח קצת שקט, שאל אותם מחמוד: 'לא שמעתם שבצד השני של הכפר אבו יוסוף מחלק תאנים'? הילדים נשמטו ורצו אחד אחד לצד השני של הכפר, כדי לזכות בתאנים. ואז אומר מחמוד לעצמו: 'איזה מג'נון אני, אבו יוסוף מחלק תאנים, ואני ישן לי כאן?', קפץ ממקומו ורץ לצד השני של הכפר…
התופעה הזו, שאדם מספר לעצמו סיפור, עד שהוא מאמין בו, ולפעמים עד כדי שהסיפור באמת מתגשם, מוכרת גם מתחום הרפואה. אנשים עשויים לחלות במחלה פסיכוסומטית, שנובעת מכך שהם מספרים לעצמם שהינם חולים. וכן עשויים להבריא ממחלה אמיתית באמצעות תרופת פלסבו, בה האדם מספר לעצמו שהוא מבריא.
המילה 'נתחכמה', בלשון הקודש, ענינה התחכמות, נסיון להיות יותר חכם ממה שאתה, "אל תתחכם יותר" (קהלת ז' טו'), זאת משום שחכמה אינה דבר שתלוי בפעולה של האדם, כשם שהוא יכול 'להתגבר' אם יבחר, או 'להתאמץ', אלא דבר שנקנה בתהליך ארוך. להתחכם, להיות 'חכמולוג', בשפה המודרנית, זה להשתמש בחכמה שבאמת אין לך, לחשוב שאתה יודע את העתיד, כאשר אינך יודע באמת.
אנו רואים מלשונו של פרעה, כיצד הסיפור שהוא מספר לעצמו ולעמו כדי להצדיק את השעבוד, הולך ומתעצם מרגע לרגע: "הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שנאינו, ונלחם בנו, ועלה מן הארץ".
ראשית, הוא רק מתחכם, 'פן' ירבה, אולי, זה יכול לקרות. אחר כך 'תקראנה מלחמה', גם זה אולי יכול לקרות. ואז הוא כבר 'נוסף על שונאינו', אך מדוע שיתווסף לשונאים? ומיד כבר: 'ונלחם בנו', עם של רועי צאן שאף אחד מהם לא החזיק חרב, כבר נהפך ללוחם, 'ועלה מן הארץ', כאן כבר מדובר בניצחון על המצרים, איך ייתכן שהעברים ינצחו את האימפריה המצרית בדרך הטבע? תוך כדי הסיפור פרעה כבר רואה את הדמיון שלו כמציאות, ובאמת מאמין שזה הולך לקרות, וגם משכנע את עמו להאמין יחד איתו.
בפועל, מה שגרם לכך שבאמת העברים ינצחו את המצרים, הוא הבחירה ברע של פרעה, הסיפור שהוא סיפר לעצמו על כך שבני ישראל יהפכו למפלצת, הביא אותו עצמו להתנהג בצורה מפלצתית, שהולידה את העונש בו נענשו המצרים ביציאת מצרים.
(ישנו גם הנושא של גזירת ברית בין הבתרים, שאינו סותר לבחירה של המצרים ולענשם, כפי שמבאר הרמב"ם, ואין כאן מקומו).
בחומש בראשית, מספרת לנו התורה את הסיפור האמיתי על העולם. בזמנו של אברהם אבינו היו מליוני אנשים בעולם, שידעו על המבול, שראו את מה שאירע בדור הפלגה, שידעו שהעולם לא נוצר מעצמו. אבל הם סיפרו לעצמם סיפור אלילי כדי להסביר זאת. והסיפור הזה כביכול הגשים את עצמו עבורם. הם לא יכלו לצאת מתוך הלופ של התפיסה האלילית. גם אם היינו מקריאים להם את התורה, זה לא היה משנה אותם, כי הם חיו בתוך סיפור אחר. סיפור יכול לרפא מחלה, יכול להוליד מחלה, ויכול גם להתוות אורח חיים, של עם, ושל כל האנושות.
בחומש שמות, מגלה לנו התורה כיצד בני ישראל סיפרו לעולם כולו את האמת, שיש לעולם בורא אחד, ושהוא כרת ברית עם זרע אברהם כדי לתקן את עולמו דרכם. בפרשתינו מתואר כיצד בני ישראל לא האמינו שהדבר אפשרי, הם לא הכחישו את דברי משה, אבל לא יכלו לצאת מהסיפור של האנושות באותה תקופה, החזק הוא שמנצח, האימפריה העצומה וכל אליליה הם חזקים, והאמת, עם כל הכבוד, נראתה להם חלשה, 'והן לא יאמינו לי'. וגם אחרי עשיית האותות, עדיין רבים מבני ישראל לא הצליחו להשתכנע, הם חשבו שמשה רק הרע להם עם הכבדת העבודה.
רק אחרי שבני ישראל השתכנעו בסיפור האמיתי, והאמינו שבכחם להראות לעולם כולו את האמת, הם באמת יכלו לעבור את התקופה הזו, של יציאת מצרים וההליכה במדבר, כשרק אמונה החזיקה אותם. ואכן היו מתוכם חוטאים, או בני הערב רב, שאמונתם היתה רופפת, והם לא יכלו להחזיק בקירבת ה'.
יצא לי כמה וכמה פעמים לפגוש אנשים, שמעלים שאלות בעניני אמונה, וכאשר אני מראה להם שהשאלות אינן באמת שאלות, ושקל להוכיח את הטעות שבהן. קשה להם לקבל זאת, הם יכולים שוב ושוב לחזור על אותן שאלות, כאילו הן עובדות, ולהתעלם מתשובות. השאלה מתחילה ב'הבה נתחכמה', ממשיכה ב'פן', וגם 'תקראנה', ופתאום השואל מדמיין שיש כבר מלחמה, וניצחון. והכל סיפור שמתעצם אצלו בראש.
זו בעצם קטנות אמונה, 'והן לא יאמינו לי', אדם נמצא בתוך סיפור, שהכפירה היא אימפריה גדולה, חומות נישאות, ולא מצליח לדמיין שעם קטן נושא אמת גדולה, שחזקה יותר מחומות הכפירה. בשביל מצבים כאלו, עומדת פרשת שמות כעדות היסטורית נצחית: האמת גדולה וחזקה, גם אם נושאיה מועטים, ולשקר אין רגליים, גם אם מליונים מאמינים בו.
חן חן על המאמר
יש בנותן טעם להביא את דבריו של המלבים כאן
"ובזה גלה בעליל רשעת פרעה ועמו כי תואנה בקשו מהם, א] שהלא עתה לא התרבו עדיין באופן זה והיה החשש רק פן ירבה בעתיד, ב] שגם בעת יתרבו גם אז לא היה להם פחד מהם רק על עת מלחמה ומצריים ישבו אז בשלוה ולא ערב לב שום עם ולשון להלחם אתם כי היה פחדם על כל הארצות, וע"כ אמרו כי תקראנה מלחמה, שהמקרה הוא דבר שאינו מן הרגיל בדרך הטבע, רק דרך מקרה רחוק, וע"כ אמר תקראנה בלשון רבים שבהכרח יתחברו מקרים רבים עד שיולד מהם מלחמה, כי לפי הרגיל היו בטוחים ממלחמה, ג] שגם אם יתרבו ותהיה מלחמה לא יראו מהם שיעשו להם רעה, רק שאז יעלו מן הארץ, והלא אם יעלו מן הארץ גם עתה לא היה הדין נותן שיעכבו בידם כי לא באו לארצם רק לגור שם לפי שעה, וא"כ מה שרצו לעכב בידם שלא לצאת הוא חמס גדול נגד חוקי הארצות, וכ"ש התחבולות שעשו לזה שהחזיקו בם כעבדים וענו אותם שהיה חמס ורצח"