בפרשתינו מצווים בני ישראל לבנות את המשכן, אך התורה אינה מסתפקת בהכללה, יש בתורה את כל פירוט המשכן וכליו ואיך בדיוק ייעשו, מאיזה חומרים, מה מדותיו של כל אחד, באיזה אופן ייוצר ויועמד, איך מראהו, ואיך פרטי פרטיו. מובן שלבצלאל בן אורי היה צורך לפרט, אך מדוע הפירוט נכתב בתורה לדורות?
התיחסותינו למשכן, כוללת שני קטבים. מצד אחד: הוא המקום הכי קדוש שבו מתגלה השכינה, ובו התגלה ה' למשה תדיר, הוא פסגת הקדושה והמדרגה הגבוהה שהגיעו אליהן עם ישראל מעולם.
מצד שני: לא נעשה המשכן אלא מחמת חטא העגל, כמבואר במדרש תנחומא, וכך הולך גם רש"י הקדוש ועוד (ספורנו, אברבנאל), ואם כן יוצא שלולי חטאנו לא היינו זוכים לדרגה גבוהה זו, מדוע?
גם הרמב"ן מקשה על רש"י, אם חטא העגל התרחש לפני הקמת המשכן, מדוע נכתבו בתורה פרשיות תרומה תצווה לפני פרשת כי תשא שבה מתואר חטא העגל?
מעניין שגם בסדר האירועים בין ביאת יתרו למתן תורה, נחלקו הרש"י והרמב"ן באותה מחלוקת, רש"י כותב שיתרו הגיע אחרי מתן תורה, והרמב"ן סובר שסדר הדברים בתורה קובע: קודם ביאת יתרו, ואחר כך מתן תורה.
שאלה נוספת: המשכן הרי מיטלטל, הוא עשוי בצורה שהינו מתפרק, לכל הכלים יש בדים, אבל לפני חטא המרגלים, היו אמורים בני ישראל להיכנס מיד לארץ, תוך מספר ימים, בכניסתם לארץ הם השכינו את המשכן בקבע בשילה. מה ההיגיון אם כן, לבנות משכן מיטלטל בהשקעה כזו גדולה באופני פירוקו והרכבתו, בשביל כמה ימים? ומדוע שלא יבנו ישר בארץ את משכן הקבע? והרי ברור לכל הדעות שחטא המרגלים, שרק בעטיו נדדו בני ישראל ארבעים שנה, התרחש אחרי חטא העגל, ואחרי בנית המשכן.
מעשה באישה מרת נפש, שעברה אירועים קשים ומכאיבים, במשך שנים, שפגשה חכם אחד, וביקשה ממנו: כל כך הרבה סבלתי, באר נא לי, מדוע יש סבל ורוע בעולם? מדוע האל הטוב לא יכל לברוא עולם בלי סבל?
השיב לה החכם: באם היו גוזרים עלייך להיות סגורה בחדר במשך זמן רב עם מישהי, במי היית בוחרת, באישה שעברה דברים בחיים שלה? או במישהי שגדלה עם כפית של כסף? ברור שבמישהי שהתמודדה עם קשיים, שכן העמידה מול הקשיים בונה את האדם. לא רק את האדם כפרט, אלא את האנושות בכלל, כל היצירות האנושית, בספרות, בשירה, בתרבות, בחכמה, בדת, בפילוסופיה, כל החסדים והגבורות שגילו בני אדם, הגיבורים והחכמים הגדולים, אנשי הרוח ואנשי השם, הכל נבע מהסבל והקושי וההתמודדות של אנשים כפרט, ושל עמים ככלל. לוותר על כל זה, זה אומר לוותר על האנושיות, לוותר על מה שאנחנו.
הרמב"ם בראשית מורה הנבוכים שואל, לפי המתואר בתורה שעל ידי האכילה מעץ הדעת טוב ורע, נפקחו עיניו של האדם, הרי שעל ידי החטא התעלתה מדרגתו? ואכן, אדם קודם החטא, היה מופרש מן הרע, הוא לא דמיין את הקושי שבללכת בלי בגדים, שכן שום דבר לא עורר אצלו ניסיון או התלבטות. החטא היה דבר רע, אבל על ידי החטא ירד האדם לתוך שדה הקרב, ממנו הוא אמור לצאת מחוזק. בסופו של כל התהליך, אחרי שהאנושות תזכה לתקן את חטא אדם הראשון, נחזור למצב הראשוני של גן עדן: וגר זאב עם כבש, ומלאה כל הארץ דעה. אבל מדרגת האדם אחרי התיקון תהיה יותר גבוהה, שכן הוא יהיה מחוסן מפני היצר הרע, היצה"ר 'יישחט', הוא לא יוכל להיכנס עם חווה למשא ומתן על אכילת הדבר האסור, כי הוא יתבטל ממילא.
הקב"ה צופה הנסתרות מראש, כמובן ידע שאדם יחטא, אבל הוא הניח לו לעשות את הדרך הארוכה אל התיקון, לא אפשרי היה 'לברוא אותו מתוקן', זה כמו לומר לרץ מרתון, שעושים לו טובה ומציבים אותו 'אחרי המסלול', או לומר לאלוף שחמט שבאים לקראתו ומוחקים את המלך של הצד השני כדי שיהיה לו 'ניצחון'. תיקון פירושו תהליך של תיקון וחיבור. לברוא אדם בלי חטא זה לא אדם מתוקן.
העולם נברא בצורה שהוא מושלם לחיי האדם, אבל שיש בו פוטנציאל של קלקול וקללה, אותו מקום יכול להיות תקופה אחת מבורך כגן ה', ותקופה שניה מותקף ע"י אירועי טבע שמחריבים אותו. כשם שהתורה קדמה לעולם, והתורה עוסקת בהתמודדות עם חטא, כך גם הפוטנציאל של הקללה נברא יחד עם העולם.
ומכאן לענין הסדר שבתורה, הסדר בו הדברים התרחשו, לא בהכרח משקף את המהלך האמיתי של הדברים. כמו באירועים היסטוריים, שהתחילו מאירוע לכאורה קטן, אלא שהמתח והכח הגדול שהביא את המלחמה גרם לאירוע הקטן. מלחמת העולם הראשונה התחילה בגלל ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, אבל ההתנקשות התרחשה אחרי המתח העצום בין המעצמות. מלחמת ששת הימים התחילה לכאורה בעקבות 'מפעל ההטיה' הירדני, אבל גורמי המלחמה היו הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, וקדמו בהרבה שנים.
חטא העגל אמנם אירע אחרי מתן תורה, אבל הוא היה תוצאה של תהליך ארוך של החטא, שלא נעקר לגמרי מישראל ביציאת מצרים, כפי שאמרו חז"ל שפסל מיכה יצא איתם ממצרים. המשכן היה התרופה לחטא העגל, המציאות שכנגדו בצד של הקדושה. אולי משה קיבל את פרטיו כבר בהר סיני, כדרך שהתורה קדמה לעולם, אבל לבני ישראל לא ניתן עד אחרי שחטאו. כפי שמוכיח רש"י שהתרומה למשכן באה ככפרה על החטא, שבצלאל בן אורי בן חור בא לכפר על מעשה חור, ועוד הוכחות.
למרות שבפועל ניתן המשכן לישראל רק אחרי חטא העגל, התורה מספרת עליו קודם, כי החטא למרות היותו 'בדיעבד', הוא כביכול חלק מהתכנית, הוא גלוי וידוע לפני הבורא, והתורה שהיא דרך התיקון קיימת עוד לפניו. בדיוק כמו שהתורה המספרת על חטא אדם הראשון, קדמה לאדם הראשון. מצדינו, הצד האנושי, החטא התחדש רק ברגע החטא, אבל מצד הבורא, הרפואה נמצאת עוד לפני המכה.
הצורה הנפלאה בה התורה 'עוטפת' את חטא העגל בסיפור ציווי המשכן לפניו (תרומה – תצווה), ובסיפור ביצוע המשכן אחריו (ויקהל – פקודי), מבטאת את הרעיון העמוק של התיקון שקודם לחטא, ולכן המדרגה הגבוהה היא חלק מהתכנית, על האדם, ועל עם ישראל, ובהמשך האנושות, לתקן את עצמם, להתרומם מן החטא, לצלוח את המירוץ הזה.
חז"ל דורשים את הפסוק בשיר השירים: "יום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש". כל התיאור של תרומה תצווה, הוא כמו תיאור של הזמנה לחתונה, ואילו התיאור של ויקהל פקודי הוא כמו אלבום, או סרט, של החתונה, מתאר את כל מה שנעשה בפאר בהדר ובמדוייק לפי ההוראות. ובכך ממתיק את מה שידוע לנו על מה שהתרחש בין האירוסין לחתונה… עלובה כלה מזנה בתוך חופתה אמרו חז"ל. אבל התורה ממחישה לנו איך אחרי המשכן, כביכול 'עסקים כרגיל', כיון שביצעו ישראל את המצווה, ותרמו בכל ליבם מממונם ומתכשיטי נשיהם למשכן, התכפר להם, ושבה השכינה והתגלתה במשכן.
וכך גם לגבי ביאת יתרו, לפי דרך רש"י שביאתו היתה אחרי מתן תורה, הסדר שבתורה משקף את המבט האמיתי, שעצת יתרו אינה נובעת ממתן תורה, היא דבר שהיה קיים קודם בנפרד, היא המשך של מציאות אחרת.
כלל הדבר הוא, שהקורא בתורה מרגיש את כל מה שכתבנו גם מבלי שיסבירו לו את עומק הדבר, כי כך דרכה של התורה, שהיא התכנית של העולם. וגם את קורות בני ישראל היא מתארת בצורת תכנית, והקורא את הפרשיות כסדר, ממילא ירגיש את הפאר וההדר והשגב שבתיאור המשכן, את הנפילה והצער שבחטא העגל, ואת התרוממות הרוח מחדש אחרי שנסלח לבני ישראל, ותיאור כל המשכן כהוייתו מהמסד ועד הטפחות כאשר בסיום יורד הענן ושוכן במשכן.