האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

לשיטתן של דרשות חז"ל ב

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

3) למשמעותו של מושג האסמכתא.

במאמר הקודם הראינו כיצד קביעתו של המלבי"ם "הדרש לבדו הוא הפשט הפשוט" הינה מתמיהה מאד. אך המלבי"ם מוסיף ומחדש, וכך הוא טוען כי גם המושג 'אסמכתא' אינו מתפרש כפי המקובל: "גם בכל מקום שידומה שנטו מן הפשט ואמרו דבריהם דרך אסמכתא בררנו כי לא נטו ימין ושמאל מן הפשט הפשוט כמו במה שלמדו… שכ' הרמב"ן שהוא נגד הכתוב", (כלל רלב). המלבי"ם מתנגד עקרונית לשימוש בפסוקים והסמכתם להלכות, אם ההלכות האלו לא נלמדות באמת מן הפסוק. את לשונו כאן אפשר עוד לפרש כי הוא עוסק רק במקרה ש"ידומה שאמרו דבריהם דרך אסמכתא", אבל לא במקרה של אסמכתא גמורה. אלא שגם על אסמכתא גמורה אומר המלבי"ם:

"מה שאמרו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, בדרוש בלתי מוכרח, וסמכו עליו דבריהם בעבור שאין כח לחז"ל לגזור ולתקן דבר נגד מה שבא בתורה בפרוש, וע"כ כשרצו לגזור גזרתם הוכרחו להראות שאין מפורש בתורה נגד גזרתם", (כלל רלו).

נאמרו כאן שתי הגדרות שונות, "דרוש בלתי מוכרח", הוא ענין אחד. ואילו דרוש שבא להראות רק ש"אין מפורש בתורה נגד", הוא מושג בעייתי, מדוע שנחשוב כי מפורש בתורה נגד? ואיך אסמכתא מרחיקה את המחשבה הזו? בפועל משתמש המלבי"ם במושג אסמכתא, למשל בישעיהו א טו: "ובפרשכם כפיכם הוא בתפלה, ומש"כ חז"ל ברכות לב (שמדובר בנשיאת כפיים) אסמכתא".

לגופו של ענין, ברור שחכמים השתמשו ב"אסמכתא" זאת אומרת שימוש בפסוק כסימן בעלמא, כפתגם ותזכורת להלכה, כפי שמבואר במקורות רבים. ידועה היא הגדרתו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ג) שאסמכתא היא "שיחה נאה על דרך מליצת השיר"[1], המדובר באסמכתא של אגדה.

אך גם ההגדרה אסמכתא הבאה רבות על לימוד הלכתי לדין דרבנן או לדין שלא נלמד מן הפסוק הנוכחי, מתפרשת כסימן בעלמא, כפי שמראים כל המקורות כולם:

  • "קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא", (תוס' מנחות צב: בשם רש"י). "מקרא לא משתמע ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה", (רש"י בנדה לב.) "אסמכתא וסימנא בעלמא", (רש"י מנחות מט.). "ראיה ממש ליכא אלא אסמכתא בעלמא", (רש"י פסחים ז.). "אסמכתא וסימנא בעלמא", (רא"ש חולין פ"ז סי' ל, ר"ש פ"ה דתרומות, או"ז ה' ע"ז פ"ה רלה, הרשב"א במשמרת הבית תחלת בית ד. זאת הסיקו הפוסקים האלו מכך שהפסוק אינו מתאים במדוייק להלכה). "אסמכתא בעלמא שסמכו לקבלתם", (תוס' חולין צח:). "קרא דהריון סימנא ואסמכתא בעלמא הוא", (שו"ת ריב"ש סי' תמז בשם הריטב"א). "אסמכתא וסימנא בעלמא" ('קרית ספר' להמבי"ט, הקדמה, 'מר קשישא' ערך דרש וערך ילפותא). "לזכר ולאסמכתא… ושמו להם זה הפסוק לאות ולזכר", (אבן עזרא שמות כא, כך גם בספרו 'יסוד מורא').
  • בצורה מפורשת יותר כתב הרשב"א: "כדי שלא ישכח זכרון עניניהם ולא שכוונתם לפרש הפסוק כן", (רשב"א חדושי אגדות למסכת ברכות, רשב"א ב"ב עה:, "הכותב" בעין יעקב שם, "שדי חמד" ערך אסמכתא). הוא סימן לזכרון (כוזרי ג עג). "דרשו את הפסוק בענין נוטה חוץ מהפשט הנראה לנו לזכירה בעלמא", (מנורת המאור הקדמה ג). "אסמכתא הוא דרך זכר, כדרך שאמרו ערובין נז. אין התורה נקנית אלא בסימנים", (רקאנטי במדבר א ז). "כמו שעושין בנ"א שקושרין קשר בסודר לזכור איזה דבר", (כוזרי שני ב קסו). "וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו עיניהם לתת סימן להדברים והציבו ציונים לכל דבר בדמות אסמכתא", (של"ה תג., מובא גם בתולדות אדם יג). "ככה הרבה פסוקים בדבריהם, וכולם ר"ל סימן יפה לדבר בפסוק זה ולתועלת הזכרון כאשר כתב הרשב"א, כונת חכמינו במדרשות האלה היא להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח מפינו זכרונם לא שהיה כוונתם לפרש הכתובים כן", (ספר הברית קסא.). "ואם משום קרא דלאו מהאי קרא נפקא לן הרי מצינו בדברי רז"ל כמה פסוקים רחוקים מן הענין באים ע"ד האסמכתות", (מנחת קנאות פ"י). "כדמות רמז ואסמכתא לא שיהיה דיוק שיהיה מוציא אלו הדינים מאלו המקומות", (רלב"ג, הקדמה לפירוש התורה). "מתוך חביבותיהו דנו גם בגזרות ותקנות דרבנן להסמיכן אל המקראות וכמ"ש מדרבנן ואסמכינהו אקראי ועוד שנשתמשו באותן למודים במילי דאגדתא להרגיל בהן התלמידים ולחנכם ע"פ דרכם לחדודי להו שיהיו בקיאין ומהירין להגדיל תורה ולהאדיר", (יד מלאכי א יא. ראה שם עוד ו לב בשם 'קנאת סופרים', וכן בערך 'דרשא' אות י). "יש לך להתעורר כי רבותינו פעמים יאמרו מאמר אמיתי מצד הקבלה או מתוך ראיה ברורה ויביאו פסוק לזכר ולאסמכתא בעלמא", (ריקאנטי במדבר יא).
  • המפרש של 'עין יעקב' כותב בהקדמתו: "כן כוונת מאמרם אל תקרי בכ"מ שנמצא בתלמוד וכן כמעט ברוב המקומות שהובא מקראות בתלמוד יבואו רק לסימן וחלילה להם מחשוב ככה לפרוש האמתי ולרוב רגילותם לתת סימנים כאלה במקראות על הלכות ושמועות אמרו על המקרא שנעשה בו הסימן לפעמים שנאמר ולפעמים מאי דכתיב כאלו נאמרו בפרוש המקרא", (עץ יוסף. כך בואר גם ב'הכותב' לעין יעקב ב"ב עד).
  • "דרך הדרשות הנמצאים בש"ס האמורים בדרך אסמכתא רחוקה אשר הקרא אינו מורה ואינו מרמז בשום ענין על הדבר הנדרש ממנו וחז"ל אמרו בכ"מ כלשון זה קרא אסמכתא בעלמא", (מהר"ץ חיות, 'תורת נביאים', מאמר לא תעשה, פרק ג בהערה). "אסמכתות וסימנם בתורה שבכתב למען ישתמר אצלם בכח הזוכר", (מבא התלמוד למהר"ץ חיות פרק א). "יש מין אסמכתא שאין רמז בתורה והוי אסמכתא "בעלמא" ומצינו כמה פעמים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא", (פרי מגדים, פתיחה להלכות נטילת ידיים, בשם הרא"ה).

דומה שברור הדבר כי תופעת האסמכתא, כסימן שרירותי לגמרי אינה נתונה במחלוקת. העיון בדברי הפרשנים מוכיח גם שאין למצוא הצדקה בכתוב לאסמכתא זו, ואין קשר בין הרעיון האמיתי של הפסוק לבין מה שהסמיכו עליו:

  • בעל אור החיים כותב: "ורבותינו ז"ל דרשו מפסוק זה שצריך… ולדבריהם היה לו לומר… ודבריהם ז"ל אינו אלא אסמכתא להלכות שבידם, ודברינו הם פשט הכתוב", (שמות ל לב). ומהרש"ל תמיה: "וכי משום שאסמכוהו על מקרא של וינטלהו וינשאו יצטרך להגביה?", (ים של שלמה, חולין פ"ח). "לא דקרא מיירי בהכי אלא אסמכתא בעלמא הוי", (פר"ח יו"ד פד).
  • הרמב"ן כותב: "מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד", (ויקרא כא יב). "וסמכו בו רבותינו מדרש, שיהא גדול האחים מיבם, ושהאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי. וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי", (רמב"ן דברים כה ו). "ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה", (רמב"ן שמות יב טז). "אסמכתא בעלמא ורמז בעלמא… ולא תמצא בעל המאמר בעצמו שיאמר "מאי קרא" אבל חכם אחר מסמיך אחריו לקראי", (השגות הרמב"ן לסה"מ שורש ראשון). "והמדרש קבלה בידם ונסמך למקרא, אבל אין צורך (מצד המקרא) לכל הדברים האלה", (רמב"ן בראשית יב יא). "ומה שאמרו בת"כ במה הכתוב מדבר..' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם", (רמב"ן ויקרא יד מג). כך מוכיח הרמב"ן (חולין קז.) שהפסוק ממנו לומדים נטילת ידים הוא אסמכתא "מדלא משתעי קרא בידיים כלל".
  • "סבירא לן דלאו מקרא דייקי ר"מ ור"י אלא מר אמר סברי' ומר אמר סברי' וכל חד מסמיך לי' אקרא באסמכתא בעלמא", (ר"ן נדרים פח.). "המאמר הזה קבלה למשה מסיני, שלא היו יכולין לידע מעצמם והמקרא אסמכתא בעלמא שאינם מדרשות", (ר"ח חגיגה יד.). "כל היכא דאתמר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פרושו דודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ומצאו להם סמך מקרא כדי להחזיקם שיהיו סבורים שהוא מדאוריתא ויחמירו בו ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים", (לקוטי מהרי"ל אות ע).
  • עצם האסמכתא אינה סבה לדין עצמו לכן צריך לחפש לו טעם, (תוספות יומא ד.). הפסוק אינו מיותר בשביל לדרוש ממנו אסמכתא (תוספות שבת קלה.). הלימוד והייתם קדושים אלו מים אחרונים הוא אסמכתא מכיון שטעם הנטילה לא בגלל קדושה אלא מסבה בריאותית (תוספות חולין קה.) "לפי הענין אין הפרש בין ב' המלות אלא מטעם אסמכתא" (תוי"ט יבמות ב ה). עיין היטב סוגיית ערובין כה:

לאחר כל המקורות האלו, שהעתקתם בודאי גורמת לקורא תמיהה על כך שאנו מטריחים אותו בדברים פשוטים, נעתיק את דברי הריטב"א המפורסמים בענין אסמכתא:

"הא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה [תורה] זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות (עי' לקמן לב א), ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום", (חדושי הריטב"א ר"ה טז.).

משמעות הדברים היא שכל 'אסמכתא בעלמא' אינה רק סימן וכדומה, אלא שהדברים באמת רמוזים בתורה, בצורה בלתי מחייבת, וחכמים לא חדשו שום דבר מליבם. אלבק מצא כאן הזדמנות להוכיח שלא כדברי הלוי וכתב:

"מעניינים הם דברי הריטב"א לר"ה טז… השקפה זו רווחת בספרי הראשונים, והיא אספקלריה להשקפות האמוראים, אלא שאין כאן המקום להאריך בה", (ההלכה והדרשות, עמ' ה).

לעומת קביעתו כי "השקפה זו רווחת בספרי הראשונים", אנו נאמר כי השקפה כזו נסתרת לגמרי מדברי כל הראשונים, ומוכח בצורה ברורה ע"י כל הפרשנים שאין זו השקפת האמוראים. אנו גם לא נעלה על דעתנו כי הריטב"א יכתוב על דברי הרמב"ם ושאר הקדמונים "ישתקע הדבר ולא ייאמר שזו דעת מינות". ראה נא את דבריו ב'ספר הזיכרון' נגד לשונותיו החריפות של הרמב"ן על הרמב"ם: "הרב ז"ל (הרמב"ן)… חפץ נמרץ שהיה לו בקבלתו, הביאו לספר עליו בלשון גנאי, ולא חס על כבודו (של הרמב"ם) שפשטה בישראל תורתו… כבודו במקומו מונח כי הפריז מאד במדת לשונו", (ספר הזכרון להריטב"א, פרקים א ב, אפילו הרמב"ן לא השתמש בלשון "מינות" נגד הרמב"ם).

אין אנו יכולים לקבל את דברי הריטב"א כפשוטם, שהרי במקראות של אגדות שאינם קשורים לאגדה אין אפשרות לומר שהדברים רמוזים דרך הערה ותלוי ברצון החכמים, והרי הריטב"א בעצמו כותב "קרא דהריון אסמכתא וסימנא בעלמא הוא" (מובא לעיל משו"ת הריב"ש תמז). וכן כותב בכמה מקומות: "אסמכתא וזכר לדבר בעלמא", (יבמות עא.), "לא צריכא קרא אלא דנקט ליה לאסמכתא", (יבמות עז:), "ההיא אסמכתא בעלמא, וגמרא גמירי לה", (כתובות לז:), "הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא, פירוש דלא אתו קרא אלא לדינייהו, אלא דאסמכינהו רבנן להני דיני עליהו", (קדושין ט.), "כיון דאכא האי טעמא קרא למה לי? י"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא" (קדושין נז: וע"ע ריטב"א סוכה ד. לגבי הלימוד בירושלמי מ'לא המתים יהללו יה' שלולב יבש פסול).

ויותר מפורש הדבר בריטב"א ע"ז טו. "האי איסורא שמכניס לתוכו ע"ז לאו איסורא דאורייתא הוא אלא איסור דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא, דקרא לא איירי באיסור הכנסה אלא באיסור הנאה לומר שלא יהנה מע"ז, והא דאקשינן הכא כי קא מעייל לביתא דנפשא קא מעייל, אומר מורי דה"פ דהאי איסורא דלא תביא תועבה אל ביתך אסמכוה רבנן ואם איתא דשכירות קנייא וביתא דנכרי הוא לא אתיא אסמכתא שפיר". הרי שהריטב"א אינו מוכן לקבל שיש קשר רעיוני בין הפסוק לבין מה שהסמיכו עליו.

ומה שכותב הריטב"א שחכמים אינם מחדשים דבר מליבם, יש לתמוה, הלא כאשר יש צורך לגזור גזירה זהו תפקידם של החכמים לגזור לפי הענין והצורך, ואין זה 'מליבם' אלא מחובתם. ומה יעשו כאשר רוצים לגזור איזו גזרה אך לא מצאו לה רמז, האמנם לא יגזרוה? (ואם תמיד אפשר למצוא רמז, מהי המשמעות של 'מציאה' כזו?).

אם נרצה ליישב את דברי הריטב"א, נוכרח לומר שבא להוציא מדעת מי שאומר שכל האסמכתות כולן אינם אלא סימן, עיין היטב בלשונו המובאת לעיל שאינה סותרת הסבר זה. ולהלן ('סודן של האסמכתות') יתבארו דבריו באופן יותר טוב.

ובכל אופן ברור מדברי כל הפרשנים שחז"ל השתמשו גם בצורת האסמכתא כזכר וסימן, שימוש שרירותי בפסוקים. זה רק מגדיל את התמיהה, מהי מהותן האמתית של הדרשות שאינן אסמכתא? האמנם כולן גם הן אינן אלא שימוש שרירותי?

מכירים אנו יפה את השיטה הזו מימי קדם, ספריו של פילון האלכסנדרוני מלאים באסמכתות ושימושים שרירותיים בפסוקים, כך גם הכתות הפורשות בימי הבית השני נהגו להסמיך את דרושיהם על המקראות. ראה למשל במגילת ברית דמשק "באר חפרוה שרים, באר היא התורה, וחופריה הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה וישבו בערי דמשק". (על דמויי 'אסמכתות' אצל היוונים והרומיים, ראה היינמן, דרכי האגדה).

ולפעמים באמת דרך האסמכתא עוברת גם מסורת היסטורית עתיקה. על הפסוק "קרבם בתימו" (תהלים מט יב) אומר המדרש: אל תקרי קרבם אלא קברם, וזהו באמת הנוסח בתרגום השבעים. על המקרא "את מימי" (ש"א כה יא) אומר המדרש: "יין הוא אלא ששינו הכתובים", גם זה נוסח של תרגום השבעים. גם הדרשא ב"ב עט תצא אש וכו' דומה לנוסח תרגום השבעים, (טורטשינר הראה כי כמה וכמה דרשות של "אל תקרי" רומזות לנוסחאות חילופיות שהיו, ראה אנצ"מ ערך אל תקרי).

אך האם נודה בכך שכל המפעל הגדול של מדרשי ההלכה, דרשות חז"ל, כללי הדרשות והמדות שהתורה נדרשת בהן, שווה ערך לגיבובי האפוקליפסות של הספרים החיצוניים? האמנם הגבול בין דרשא לבין אסמכתא כזו מיטשטש?

הערות:

[1]הרמ"א בהקדמת ספרו 'מחיר יין' כותב בעקבות הרמב"ם: "אע"פ שידעתי שדברי לא יהיו על גלילי השכל בנויים, מ"מ לשמוע הם ראויים, ואם לא יועילו לא יזיקו, ולא יהא אלא דרשא בעלמא רק שעל המקרא סמכתיו כדרך הראשונים חכמי התלמוד שכתב המורה..".

1 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איציק
איציק
5 months ago

קראתי בזהירות את סדרת המאמרים והרושם שנוצר אצלי הוא שאין שיטתיות בדרשות חז"ל. שמעתי הרצאה של הרב צבי ענבל שהסביר על הצטלבויות וקוהרנטיות בדרשות חזל וזה חלק מהקסם של הגמרא וזה אכן הרשים אבל לאחר שקראתי את סדרת המאמרים אני מבין שאין חוט שזור לאורך כל התלמוד בדרישת חזל את הפסוקים. אם כך, מה מבדיל את דרשות חז"ל מדרשות ענן? האם באמת ישנה עקביות שניתן להצביע עליה ולומר שחזל היו כפופים לכללים בדרשותיהם?

2
0
Would love your thoughts, please comment.x