ל הנחות היסוד של הביקורת – מדע בדיוני
למרות קריסת ביקורת המקרא הישנה (כמתואר במאמרים "ביקורת המקרא הולהויזנית" 1-13, וראה גם: האם ספרי התורה נערכו או שונו), עדיין ההנחה היסודית שלה מקובלת מאד על רבים מהחוקרים, והיא שהתורה מורכבת מספר שנערך פעמים רבות מאד ונוספו בו במשך דורות קטעים רבים.
ההוכחות לדעה הזו הינן בטלות לגמרי, כפי שניתן לראות בסדרת המאמרים הנ"ל, ובמאמרים הקודמים
הנושא של מאמר זה הוא תקפותן של הנחות היסוד האלו, הייתכן כדבר הזה?
בכל מקצוע ראוי לשמו, כשמנסים לחקור תרבות מסויימת, לא שואלים "מה היה מתאים לי לעשות לו הייתי עושה", או "מה מתאים להגיון שלנו", וכך קובעים את הממצאים. אלא בודקים: מה היה, מה הם חשבו, מה היה נראה להם, מה התאים להם.
בחקר המקרא, מחליפות הקונספירציות את העובדות. העובדות הן שאין אנו מכירים בשום מקום ובשום ממצא ובשום משהו שיאשש עובדתית, אלא ספר תורה אחד, והנה כל הקטעים המהוים בסיס לאבחנות של המקורות כביכול, שפסוק זה חשב שהטעם הוא א' ואילו פסוק זה חשב שהטעם הוא ב', פסוק זה הדגיש את א' ופסוק זה הדגיש את ב' וכו', כולם הם חלק בלתי נפרד מהספר. האנשים שחיו את הספר כספר אחד לא ראו שום בעיה בכל זה, כך הם קראו אותו וכך הוא מצא חן בעיניהם, זו הצורה היחידה בה אנו מוצאים אותו. לא משנה בכלל מתי נכתב ואיך נכתב, זו תורת משה אותה הכירו הישראלים והיא הממצא היחיד שמוגדר כעובדה, שספר זה נתפס בידי הישראלים כתורת משה על כל המשתמע מכך.
ממצא עובדתי זה, מוכיח שלפי התרבות וצורת החשיבה לא היה זה ספר סותר ומבלבל, אלא מסתדר מצויין. העובדה שפסוק א' מדגיש א' ופסוק אחר מדגיש ב', לא קלקלה לאף אחד שום דבר. הם היו רגילים לצורת החשיבה ההרמוניסטית, ולא לאנליטית. צורת החשיבה שלנו, המערבית, היא אנליטית, היא מנתחת בלוגיקה, ואילו הצורה ההרמוניסטית רואה את הדברים כהתגלות של אידיאות רחבות יותר, לא מפריע לה בכלל שה' אומר טעם אחד, ומשה מוסיף טעם נוסף, ובסיום הפרשה יש טעם שלישי. הכל גילויים של אחדות אחת. לא מפריע לה שבחלום פרעה מתואר דבר, ובסיפורו את החלום מתואר בצורה קצת אחרת. זו לא 'אפלוגטיקה' או פרשנות, זו עובדה, שהצורה הזו עוברת בכל ספרי התנ"ך, חבל לטרוח לשם כך להביא מכל פרק ופרק בפרשת השבוע, כי מבראשית ועד סוף המקרא, כל התנ"ך מלא בכביכול תעודות. וקאסוטו מראה כי מה שנחשב בעיני החוקרים כסתירה בפרשת נח, נמצא כבר בעלילות גלגמש כצורתו.
כאן עומדת בפני החוקר הברירה: לקבל את העובדה, שנמסרה ספרות שלמה שכזו, שהתאימה לרוח העם. ולקבל את העובדה שצורת החשיבה הזו שונה משלנו, אבל אין בכך כדי לכפור בקיומה. או להמציא תיאוריות קונספירציה, שצורה זו התאימה רק לרוח העם בתקופה מסויימת, אבל בתקופה קודמת יותר, בה היו השמיים בעצם יוונים היתה כל הספרות אנליטית ומדוקדקת וסכמטית, אחרי המהפכה בה השתנתה התרבות, יכלו כל הטקסטים להתחבר, והכל התאים יופי לתרבות החדשה ההרמוניסטית. החוקר רק משחזר ב'אובייקטיביות' את התפיסה של עצמו ושל הטעם שלו כאילו זה מה שהיה בראשו של סופר המקרא. ודוחה את העובדות כבלתי מייצגות.
איך בכלל נכתב והתחבר והתקבל טקסט כזה? לא מדובר במשהו שקרה באופן חד פעמי בסתר, תורת משה היתה ענין מרכזי ביהדות בכל זמן ובכל עת, ובודאי בתקופה המדוברת, והנה סוג הספרות הזה התקבל בתור תורת משה. ואם נניח שהיו כתבים אחרים, שהקפידו על אנליטיות יוונית, רק תגבר התמיהה שבעתיים, מי הוא זה שהחליף כתבים 'נורמליים' לפי הגדרה יוונית, בכתבים שאינם עונים לקריטריון שכזה? דבר כזה לא יכול היה להתקבל בשום צורה. ובל נשכח שכתיבת התורה כמו שהיא לפנינו והתקבלותה היא העובדה ההיסטורית היחידה הברורה והמוסכמת, אירוע שלכו"ע התרחש. אירוע זה סותר את ההנחה של חיפוש התרבות היוונית וסגנונה בתורה, אא"כ נניח קונספירציה.
ולא עוד אלא שלא מדובר בתורה, אלא בכל הספרות, גם בספר שמואל וגם ביהושע ובכל הנביאים, ברגע שמדובר על משהו שניתן להצלבה, מיד ניכר לעין שאין הטקסט נוטה לאנליטיות בשום בחינה אלא להרמוניזציה. האמנם בכל ספרות המקרא קרה כקונספירציה הזו? או שמא יש להסיק את המסקנה הפשוטה, כי העובדה שזה הספר שנכתב והתקבל והתפשט, מלמדת שזה מה שהיה רצוי ומוערך ונאה בעיני העברים הקדמונים (A=A).
והעובדה הברורה היא שאין שום חלוקה מוסכמת של חלקי ומקורות התורה, אין שום חלוקה שיכולה אפילו להיראות כקונצנזוס, כל אחד מחלק כרצונו, וכל אחד ממש כפשוטו, כל חוקר וחוקר, מהמאה ה19 ועד ימינו, כל אדם פרטי שמוציא ספר מציע חלוקות אחרות. זה מראה שמדובר במשהו שאין שום אפשרות ודרך להוכיחו, ולכן הוא בודאי אינו מוכיח את עצמו.
וכי כל מה שאתה מוצא בתרבויות קדומות הוא מתקבל על דעתך? ומה היית עושה אם היית רואה פפירוס מצרי עתיק או כתובת חתית עתיקה, גם היית מנסה להתפלפל לפי צורת החשיבה שלך, או שהיית מסיק מסקנות בנוגע לצורת ההתבטאות והכתיבה שלהם?
בכלל ברור הדבר שלא התחברו ספרים ותעודות בדרך כזו של זיוף והערמת קטעים, כפי שכותב אולברייט:
- "חכמי המקרא (חוקרי המקרא) הוטעו על ידי גזירה שוה מקדמוניות יוון ורומי והפליגו אל מעבר לכל דמיון באפשרות של "שקר קדוש" על ידי זיוף תעודות וזכרונות. כמעט שאין לך ספר או פסקה בתנ"ך שלא נמצא לפחות חוקר אחד שטפל עליהם חשד של זיוף ספרותי. אך אי אתה יכול שלא להטעים דבר זה בכל התוקף, שאין לך בכל המזרח הקרוב הקדום כמעט שמץ ראיה לדבר שהיו מזייפים אז תעודות או ספרים", (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 36).
עצם הרעיון של צירוף תעודות אבסורדי, אין בעולם ספר שהתחבר ע"י גזירה והדבקה, שהרי ממה נפשך, אם הספר קדוש ונוסחו חשוב בעיני הסופר והעם, מי זה יסרס אותו ע"י גזירה והדבקה שהופכות ומשנות את תכנו, ואם נוסחו אינו חשוב, איך יעלה על דעת סופר להשתמש בקטעים ס ותרים וחסרי הרמוניה וענין ולהדביק מלים זה לזה?
- "תפיסה זו שהתורה מורכבת משברים וקטעים גדולים וקטנים, הלקוחים חליפות מתוך מקורות שונים בדעותיהם ומרוחקים בזמניהם, מתנגדת לכל הידוע מתולדות הספרות בעולם. אין בעולם ספר אחר שנתחבר במעשה פסיפס כמו שמתארת שיטה זו את חיבורה והתהוותה של ספר התורה", (מ.צ. סגל, מסורת ובקורת, מבא). "מעולם לא נתחבר שום חיבור בשיטה זו של הרכבת פירורים, לא בספרות המקרא ולא בספרות העולמית", (שם עמ' 144).
- "שיטה זו אין בה כל ממש, היא מניחה דבר שאין כדוגמתו במציאות. מעולם, מאז ברא אלהים אדם, לא נתחבר ספר וביחוד סיפור היסטורי, בדרך שנתחברו, כביכול, אותן תעודות דמיוניות, על מהדורותיהן הדמיוניות. על ידי שלוב מקור במקור, פסוק בפסוק, מלה בחצי פסוק. בדבק ובמספרים אין מחברים ספר, והוא הדין גם בחקר הסוגים של גונקל", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג', עמ' 123).
אין שום ספר בעולם שמתייחסים אליו בצורה כזו, וכל ידיעותינו על ימי קדם מבוססות בעיקר על ספרים שונים, שאם היינו מעבירים אותם באזמל הביקורת הדמיונית, לא היינו יכולים לקבל מהם כלום. על ההיסטוריות של ספר התורה לפי כל קריטריון ראה לעיל מאמר א "להגדרתה של היסטוריה" והלאה:
פרו' יהושע ברמן במאמרו 'סתירות בחוק המקראי' (בתוך: בעיני אלהים ואדם, תשע"ז) כותב: "יותר מחמישים קטעים של חוקי חמורבי נמצאו ברחבי המזרח התיכון. יתרה מכך, הקטעים הללו הועתקו בתקופות שונות המתפרסות על מעל 1,500 שנה. במהלך השנים הללו, הטקסט אפילו לא עבר עריכה ונשאר כמו שהוא"
ראה עוד במאמר הנ"ל שמאריך להראות כיצד השערת המקורות לא פותרת שום בעיה בנוגע לסתירות, ואין לה שום סימוכין או רמז היסטורי שיתמוך בה.
במקום אחר כותב ברמן:
- מלוּמדי זמננו משתמשים ביצירותיו של טיטוס ליוויוס לשחזור ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית, שנוסדה מאות שנים לפני זמנו; וכל ההיסטוריונים של אלכסנדר הגדול רואים כמקור המדויק ביותר את "אנאבסיס" מאת ההיסטוריון הרומי אריאנוס, שחובר 400 שנה אחרי זמנו של אלכסנדר. כמובן, הם מתעלמים מהרכיבים הבלתי-ריאליסטיים במפגיע, אך מציאותם בחיבור אינה גורמת להם לפקפק באמינות הרכיבים הריאליסטיים. לעומת זאת, החלקים הלא-ריאליסטיים בתנ"ך משמשים תדיר עדות-לכאורה לאי-אמינותו של התנ"ך בכללותו.
הדבר מרשים אף יותר (אם להתנסח בעדינות) לנוכח אחד ההבדלים המובהקים בין הספרות המקראית לבין כתבים מציוויליזציות אחרות במזרח הקדום. התנ"ך מתאפיין לכל אורכו בנטייה לשפוט את גיבוריו לחומרה, ולהבליט את כישלונותיו של עם ישראל אפילו יותר מאת הצלחותיו. שום תרבות אחרת במזרח הקדום לא הניבה ספרות החושפת כמו המקרא את הבושות, המגלה כמו המקרא יחס ריאליסטי להשחתה שבכוח הפוליטי, והמחויבת כמוהו להנחלת זכר הרָעוֹת הללו לדורות הבאים. עובדה זו מוסכמת על כל החוקרים. ובכל זאת, היא לא שיפרה במאום את המוניטין של המקרא בעיני הקהילה המחקרית כמדווח הוגן על אירועים היסטוריים.
הנה ניסוי מחשבתי: דמיינו שהמקרא לא היה מספר כלל על שעבוד בני ישראל במצרים ולא על יציאת מצרים. אולם בארץ מואב שבעבר הירדן הייתה מתגלה כתובת מן האלף הראשון לפני הספירה, ובה סיפור דומה. דמיינו שהכתובת שנתגלתה מספרת על ראשית ימי העם המואבי ואלוהיו כמוש, ומדווחת שבני העם המואבי היו עבדים במצרים, אבל האל כמוש ניצח את אלי מצרים אמון ורע על הים, שחרר את העבדים המואבים ואפשר להם לחזור למואב בעוד אויביהם המשעבדים גוועים בסופת ברד.
לנוכח הדיווח הזה, החוקרים היו בוודאי מפקפקים ברכיבים התיאולוגיים והעל-טבעיים של הסיפור; אבל דומני שהם היו מחפשים בו רמזים לגרעין היסטורי אותנטי, בייחוד אם היו עדויות תומכות פריפריאליות מהסוג שהצבעתי עליו לעיל בקשר לסיפור יציאת מצרים במקרא. החוקרים היו מתפעלים, למשל, מההיכרות המרשימה של כותבי הסיפור המואבי עם שמות מצריים אותנטיים, מידיעותיהם על צורות ההתיישבות בדלתה המזרחית ועל הדרכים המקובלות במצרים לציון שמותיהם של הפרעונים, ומהיכרותם עם הביצורים המלכותיים המצריים מחוץ למצרים ועם הגיאוגרפיה של חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן. ומעל לכול, הם היו שמחים כמוצאי שלל רב לוּ נפל לידיהם אישור לקיומם של המואבים בעת ההיא ממקור חוץ-מואבי בן הזמן.
האם היו מלומָדים היפותטיים אלה שוללים את אמינותו של הסיפור בגלל היעדר אזכור לעבדים מואבים במקורות מצריים? מסופקני. ההתאמה בין פרטים כה רבים מן הסיפור שבכתובת המואבית לבין הידוע לנו על התקופה הייתה גורמת לחוקרים רבים להעריך את המקור הזה כאמין – בייחוד בהיעדר ראיות סותרות ממשיות.
אמינותם של מקורות עתיקים – מקראיים וחוץ-מקראיים כאחד – היא סוגיה רְגיזה. היכן נגמרת המציאות ומתחילה לישה של המאורעות לכדי מֶסר? מנקודת מבט אקדמית, אמות המידה בניתוח המקרא צריכות להיות זהות לאלו המשמשות בניתוח כתבים עתיקים מקבילים. העובדה כי היחס למקרא איננו כזה – שקיים סטנדרט כפול – אומרת דבר-מה על הדיסציפלינה האקדמית של חקר המקרא, ועל האקדמיה עצמה.
הסטנדרט הכפול המפלה את המקרא לרעה הוא פן מרכזי במאבק כוחות מתמשך בעולם המחקר המקראי, שהוא תחום אנומלי משהו במדעי הרוח. המקרא נלמד כיום במוסדות מעניקי-תארים מכל הסוגים, מחילוניים לחלוטין עד לכאלו המחויבים לגמרי לדוגמות דתיות. אך להבדיל ממחזות שייקספיר, נאומי קיקרו, אפוס גילגמש או חוקי חמורבי, המקרא עצמו אנומלי: הוא אינו רק יצירה שאנשים קוראים ולומדים, אלא, לדידם של רבים, יצירה המכוונת את החיים, יצירה שהיא כתב-קודש.
מובן שחוקרים אקדמיים צריכים להישמר מפני פלישה של מערכות-אמונה ודוקטרינות-דת אל תוך הניתוח הביקורתי. אלא שבארצות-הברית, ככל שגָדלה השפעתה של הנצרות הפונדמנטליסטית כך התעצמה המגננה במגזרים מסוימים של עולם המחקר. לכמה מהם, עצם המילה "תנ"ך" או "מקרא" (bible) נשמעת רדיואקטיבית, או אפילו מילת טאבו. כך, למשל, בית הספר האמריקני למחקרים אוריינטליים, גוף אקדמי שאינו משויך לזרם דתי כלשהו, שינה ב-1998 את שמו של המגזין הפופולרי שהוא מוציא לאור, "הארכיאולוג המקראי", ל"ארכיאולוגיה של המזרח הקרוב". בשלב מסוים, ארכיאולוג אמריקני ידוע אפילו הציע להפסיק להשתמש במונח "מקרא", ולתת לתנ"ך שם ומותג חדש: "ספרות יהודה הקדומה"
אימתה של הגילדה מפני חדירה פונדמנטליסטית הגיעה לשיא לפני כארבע שנים כשהחברה לספרות מקראית, הגוף האקדמי הגדול ביותר בתחום, החלה לשלוח לכל מי שהגיש לה הצעה להרצאה בכינוס מדעי את ההודעה האוטומטית הזו:
לתשומת לבך: הגשת הצעה להרצאה, או קבלת תפקיד בכל ארגון-כפוף, תוכנית או מושב בכנס השנתי או בכנס הבינלאומי של החברה לספרות מקראית – פירושה הסכמה להשתתפות בדיון אקדמי פתוח המנוהל על פי אמות-מידה מקובלות של שיח מדעי שבו נושא עיסוקך נתון לעיון וחקירה ביקורתיים.
הֱיו סמוכים ובטוחים שאזהרות מסוג זה אינן נשלחות למגישי הצעות להרצאות בכינוסי האגודה למדעי המוח.
שוב: הזהירות הזו ראויה, עד גבול מסוים, להוקרה. "כי ככה כתוב בתורה" ו"כי אלוהים אמר" אינם טיעונים אקדמיים קבילים. אבל אם האידיאל הוא "דיון אקדמי פתוח" ו"אמות מידה מקובלות של שיח מדעי", קנאות מהצד החילוני מטרידה לא פחות מקנאות מהעֵבר הדתי. מרוב מאמץ להרחיק את הפונדמנטליסטים, חוקרים מסוימים תובעים מן המקרא מה שאינם תובעים משום מקור קדום אחר – ושופכים את התנ"ך עם המים.
וזה לא הכול. מאבק הכוחות בתוך עולם המחקר האקדמי של המקרא הוא גם היבט של מלחמת התרבות הכוללת המתנהלת בין ליברלים ושמרנים בארצות הברית (וגם בישראל, באופנים והקשרים אחרים). במלחמה זו, מקומה של הדת במרחב הציבורי הוא שדה-קרב גדול, עם התנגשויות נקודתיות בשורה של סוגיות לוהטות – מהפלות ונישואים חד-מיניים עד הצגה של עשרת הדיברות בפומבי. המלחמה מתחוללת בזירת המשפט והמדיניות הציבורית, בתקשורת – וגם באוניברסיטאות, מקום שם תחומי עיון שלמים נגררו לַתגרה. ויכוח אקדמי – ויותר מאקדמי – אחד נסב על מעמדה של הפסיכולוגיה האבולוציונית כמדע; וּוִיכוח אחר עוסק במעמד התנ"ך כעדות היסטורית. כאשר שיעור קומתו של המקרא כעֵד היסטורי מוקטן בגלל מאבקי כוחות על מקומה של הדת במרחב הציבורי, מוצעת קרקע פורייה לאידיאולוגיות נוספות לחרוש במדע כחפצן. רבים נוטים ללעוג לניסיונותיהם של אינטלקטואלים ערבים להכחיש את עבָרהּ היהודי הקדום של ארץ ישראל; אך טיעון זה זכה בשכבת פטינה של יושן מכובד כשחוקר מאחת המחלקות-למקרא המובילות בבריטניה הפציע עם כרך ושמו "המצאת ישראל הקדומה: השתקת ההיסטוריה הפלסטינית" (לסקירות שלו ראו כאן וכאן).
בשנים האחרונות הוקדשו שני כינוסים מדעיים חשובים לשאלת ההיסטוריוּת של סיפור יציאת מצרים, והכותרות שניתנו להם אומרות הכול. הכינוס האחד, שרוב משתתפיו פקפקו בקיומה של יציאת מצרים, נקרא "מחוץ למצרים: יציאת-מצרים הישראלית בין טקסט לזיכרון, בין היסטוריה לדמיון". השני, שכונס במוצהר כתגובה לראשון, זכה לכותרת "התייעצות על ההיסטוריות והאותנטיות של יציאת מצרים ומסורות המדבר בעידן הפוסט-מודרני". הכינוס ה"ליברלי" נערך בקליפורניה, וה"שמרני" בטקסס. סַפּרו לי מהי עמדתו של חוקר על ההיסטוריות של יציאת מצרים, ואומר לכם, וגבוהה הסבירות שאצדק, למי הוא הצביע בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. יש, אם לסכם, מידה רבה של צדק בדבריו של הארכיאולוג זוכה פרס ישראל עמיחי מזר כי "פרשנות הנתונים הארכיאולוגיים והקשר שלהם לטקסט המקראי היא לא-פעם עניין של שיפוט סובייקטיבי … המושפע מהערכים שהחוקר דוגל בהם, מאמונותיו, מהאידיאולוגיה שלו ומגישתו לנתונים".
מאמר נוסף של ברמן, חשוב לא פחות, הוא: עליבותו של מחקר המקרא, המראה את אי המדעיות וההתעלמות מהמציאות של תורות המקורות למיניהן.
וראה עוד: צרה ושמה עובדות, צרות באות בצרורות. בחיתולים לנצח.