האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

מאיר וייס: אפנות בחקר המקרא

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

מאיר וייס, פרופ’ למקרא (נפטר ב1998), פיתח את שיטת ‘הפרשנות הכוליית’, התופסת את הטקסט על כל חלקיו ורבדיו כחלק ממשמעות אחת.

במבא לספרו ‘המקרא כדמותו’ (הוצ’ מוסד ביאליק, מהדורה מורחבת תשמ”ז), הוא מתאר איך נוצרו התיאוריות הראשוניות והבסיסיות של מחקר המקרא, ואיך התפתחו במאה היט’ והמחצית הראשונה של המאה הכ’. המבא נקרא ‘גישות משתנות בחקר המקרא בימינו’, מרתק לראות כיצד חקר המקרא מושפע מאפנות חולפות, וכמה רחוק הוא ממחקר אמיתי בו מנסים להגיע למסקנות ע”י הוכחות, ולא ע”י החלת מודלים וסיפורים שבאפנה.

ישנן דרכים רבות  ושונות לפרשנות, וייס מצטט את ריצ’ארדס, שדמיין כי הפרשנות יכולה להיות מוצקה ומבוססת כמו ביולוגיה, ולשם כך דוחה רעיונות כלליים העוסקים בתוכן בנושא ובצורה ככלי להבנת הרעיון והדברים:

“תורת הפרשנות היא בפירוש ענף של הביולוגיה… אם נזכור זאת עשוי הדבר לעזור לנו להימנע מכמה טעויות מסורתיות – ביניהן השימוש באנאלוגיות גרועות הכובלות אותנו אם אנו מתייחסים אליהן ברצינות יתירה. כמה מהן ידועות לשמצה; למשל, הניגוד בין צורה לתוכן, והניגוד המקביל לו כמעט בין חומר לצורה. אלו הן מיטאפורות מציקות להכחיל. כמוה אחרת העושה את הלשון לבוש שלובשת המחשבה, מוטב שנחשוב על המשמעות כאילו היא צמח הגדל — לא קנקן שנמצא, או גוש חמר מעוצב. יש כאן אי־התאמה גלויה” (12 .I.A. Richards, The Philosophy of Rhetoric, New York 1965, p).

לעומת זאת הסקירה ההיסטורית שנותן וייס, מלמדת אותנו עד כמה ה’מחקר הספרותי’ של המקרא, אינו אלא בבואה של אפנות חולפות, רעיונות בני התקופה, ומודלים שאינם תורמים תרומה מחקרית אמיתית, להלן קטעים מן המבא (חלק מהתוכן לקוח מהערות השוליים):

“דרך זו הלכה והכריעה: ׳בכל דור ודור הדעות וההשערות השוררות בנוגע לבעיה ההומרית דומות לאלה השוררות באותו הזמן בנוגע לבעיה המקראית׳.  (מ.ד, קאסוטו, תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה, ירושלים תשכ״ה, עמ’ 14. על התפתחות מקבילה בפרשנות הומרוס ובביקורת המקרא עי׳ שם, עמ׳ 18-14, י. ריידר, ביקורת המקרא החדישה, באוסף הכינוס העולמי למדעי היהדות (קיץ תש״ט, ירושלים תשי״ב, עמ׳ 171). בעצם כבר הצביע דורנסייף על כך, שבמאה הי״ט נותחה התורה באותו איזמל ניתוח ששימש בידי חוקרי הקלאסיקה בניחוח שירת הומרוס (F. DornseifT, Antikes zum Alten 39 .Testament, ZAW 52 [1934|, p). דורנסייף ממשיך ואומר, שהדרך שבה השוו מבקרי המקרא את התורה לנביאים והגיעו לידי מסקנה מכוח המקבילות שהנביאים קדמו לתורה מעלה על דעתו את מושגי הביקורת של שירת הומרוס ומבליטה עוד יותר את החיקוי (53 ,.ibid 21 .1935], p]; השווה 20 J. Heinemann, MGWJ 72 [1938], p. 15, note). אף־על־פי־כן נראה, שמבקרי המקרא משתמשים במבחנים מיתודולוגיים שחוקרי הומרוס נטשום מכבר…

משהשתלטה הפילוסופיה של הגל על עולם הרוח והוחל להשתמש בה להסברן של כל הלכי־המחשבה, המוסדות וההיסטוריה של האנושות, השתלטה השקפה זו גם על מחקר המקרא. כמו כן נראו לקראת סוף המאה התשע־עשרה בחקר המקרא סימני השפעת משנת הפוזיטיביזם ותורת ההתפתחות, ששלטו אז בכיפה…

באומגארטנר אומר: לא תיאולוגים פרוטסטנטיים הם שסללו את הדרך לחקר ביקורתי של  המקרא. לורנצו ואלא (1457-1406), רבו של איראזמוס, הוא שהעתיק בכוונה מודעת לחקר המקרא את עקרוני החקר ההיסטורי שהיו מקובלים בזמנו בתחום הספרות היוונית והרומאית. דה־פו משווה את המחלוקת על הערך ההיסטורי של המקרא לוויכוח על המסורת אצל הומרוס באשר למלחמת טרויה המיתודות שהשתמשו בהן מ. פארי וא.ב. לורד בחקר הנוסח אצל הומרוס אומצו על ידי ואטרס בחקר המקרא…

משפיתחו חוקרי אנתרופולוגיה אנגליים את תיאוריית “העמים הפרימיטיביים” השתמשו בה מיד חוקרי המקרא לגבי ה׳שכבות׳ הקדומות בהתפתחותו של ישראל. במאה התשע־עשרה היתה רווחת האמונה, בייחוד במחקר הגרמני, שהכוח הפועל בהיסטוריה הוא כוחם של אנשי־הסגולה ולא המון־העם, וברוח זו ראו חוקרי המקרא בנביאים את יוצרי רוח ישראל וקובעי דרכו. ואילו במאה העשרים, בהשפעת הסוציולוגיה נזקק פדרסן, מאנשי האסכולה הסוציולוגית בחקר המקרא, לחקירת טיבן של האמונות העממיות ואורחות־החיים של המון העם, שהיו לפי השקפה זו הקרקע שממנו צמחו הנביאים. הוא הסיק, שהאמונה הרוחנית, שלפי ההשקפה המקובלת עד היום היא יצירת הנביאים, לא היתה קיימת מעולם בישראל ואינה אלא צלם דמות האמונות הדתיות של אירופה הפרוטסטאנטית במאה התשע־עשרה.

בנטצן טוען לעומתו, .(Histoire de la literature hebrai’que et juive, Paris 1950, p. 113) שכל מבנה ההיסטוריה של אמונת ישראל שהדגים ולהאוזן עומד על הסינתיזה של פוזיטיביזם והתפתחות שהיו אופייניים כל כך למאה הי׳׳ט פדרסן אף הוא טוען: ׳המחקר במאה התשע־עשרה כפוף היה לתיאוריות עיוניות מסוימות, אם לפילוסופיה של הגל ואם לתורת ההתפתחות. המסקנות העיוניות הוסקו רק במידה מועטה מהבנת המבנה הפנימי של תרבויות ימי־קדם. הן הועברו מבחוץ… כל זה נתאפשר על ידי הדגשה חד־צדדית של אותן בחינות בהיסטוריה המקבילות להשקפה הפרוטסטאנטית האירופית על העידן המודרני’…

המיתודה של ‘תורת הצורות׳ (Formgeschichte, GattungsJ’orschung) — והשיטות המסתעפות ממנה — שחוללו מהפכה במיתודולוגיה של חקר המקרא, ׳לא צמחו מלבו של חוקר המקרא, אלא השפיעו עליו מכלל המגמה המושגית שסובבה אותו. אף אלה היו תוצאותיה של הגישה הסוציולוגית, שבאה כאמור לידי ביטוי לא לבד בחקר ההיסטוריה הכללית, בהעתקת הדגש מן האישים המנהיגים אל המון העם ובראיית המושגים והאמונות הרווחים בחברה כבעלי השפעה מכרעת בתולדות האידיאות, אלא גם ברישומה המתמיד במחקר הגרמני והקלאסי, המביא לראות בהן לא את הישגם של מחברים יחידי־סגולה, אלא את הגניוס הקיבוצי של העם וצורות ספרותיות מוסכמות, דרכי ביטוי מסורתיות טיפוסיות וסגנון שאינו עניין לכושר־אמנותי אישי. גישה זו היא שהביאה לידי המגמה הגדלה והולכת להדגיש את חשיבותה של ׳המסירה שבעל־פה׳, שהרי פשוטי העם הם המעבירים מסורות־ תרבות מדור לדור עד שמעלים אותן על הכתב. חקר הפולקלור, בעיקר בסקאנדינאביה, נתן מיד אותותיו במחקר המקרא, והרבה נכתב על המסורות שבעל־פה המונחות ביסודה של הספרות המקראית.

זאת ועוד, המגמה הסוציולוגית בחקר ההיסטוריה שהיתה רווחת בראשית המאה העשרים הביאה גם לידי המסקנה, שהספרות הדתית של המזרח־הקרוב בימי קדם (תחילה גבל ומצרים ואחריהן אוגרית וכנען) יש בה דמיון בולט למקרא…

מלבד השפעת מדעים אלה אנו נתקלים לעתים לא-רחוקות בעקבות השפעת זמנו ומקומו של החוקר או השקפת העולם המקובלת עליו, כגון הגישה שנתקבלה על דעתם של מבקרים ספקנים בנוסח המסורה עליה כותב נייברג: “יחס זה של זלזול (לנוסח המסורת) ניתן להבינו רק כתגובה לדוגמה הכנסייתית העתיקה שכל מלה מקורה ברוח־הקודש”. נילסן סבור, שבפירושו של ה. גונקל לספר בראשית ׳הקורא חש כל הזמן באופן שבו מציג ״האירופי המערבי המבוגר״ את התפיסה התמימה של אלוהים וכו׳. האירופי המערבי ה״מבוגר״ הוא התמים בהרגשת העליונות התרבותית שלו׳, כלפי ׳המסורת שבעל־פה׳ והמיתודה ׳המסורתית־ היסטורית׳ הרווחת בייחוד בקרב האסכולות הסקאנדינביות, טוען מ.צ. סגל: ׳אנגנל עצמו חוטא בחטא שהוא תולה בבעלי השיטה. אם אמת שבעלי השיטה הושפעו ביודעים ובלא יודעים מהמושגים הספרותיים של המערב החדש… הרי גם אנגנל עצמו הושפע…

על חקר המקרא כותב מ. סמית במאמרו (.M. Smith, The Present State of Old Testament Studies, JBL 88 [1969], pp 19-35): ׳המצב כמות שהוא אין אח לו בחקר אוסף־תעודות אחר מעולם הים התיכון. התחום נתון לחקר נמרץ, המביא לחילוקי־דעות נרחבים’ (עמ׳ 19)… הנטיות הנוצריות, בעיקר בקרב הפרוטסטאנטים, בולטות במיוחד במחקרי המקרא…

עי׳ לדוגמה ההערות הנ״ל של פדרסן על תפיסת ההיסטוריה של האמונה המקראית שהיתה רווחת בקרב החוקרים במאה הי״ט. מצויים גם חוקרים יהודים שניכרת בהם השפעת השקפתם האישית בחקר המקרא…

ברי שלא יחלוק איש על מה שכתב סוריו: ׳מספריים הם לעולם מספריים, אבל החייט, הרוקם, הגנן והמנתח, כל אחד מהם ישתמש במספריים ממין אחר. אין שיטה מדעית טובה כשלעצמה. טובה היא רק בהתאמתה לטיב החומר הנחקר… יש לומר, לעתים התרשמנו ממחקרים מדעיים העוסקים בנתונים אסתטיים, כאילו מנתח עומד לפנינו, המשתדל לבצע ניתוח־לב ומשתמש לשם כך במספריים של גנן׳.

עד כאן מתוך המבא.

פרופ’ ברוך שוורץ, כותב על שיטתו של וייס, בקובץ שיצא לזכרו (ופורסם ברשותו באתר של ד”ר לאה  מזור):

אין לך חוקר כמו וייס שכל מפעלו מצטרף לכדי אחדות אחת שלא ניתן לפרקה למרכיביה וכל סוגיה שבה היא חלק מן המכלול ואין חשיבותה ניכרת במלוא כובד משקלה אלא מתוך הסתכלות בשיטה כולה. ומצד אחר אי אפשר לתאר את עקרונותיה ואת יסודותיה של השיטה, על חדשנותה ועל ייחודה, אלא מתוך עיסוק בפרטים, בכתובים שוייס חקר ובסוגיות שהוא הבהיר ופירש…

איך אפשר, למשל, לסכם ולהעריך את ניתוחו המזהיר של מסכת אריגת הנבואה ‘הילכו שנים יחדו’ (עמוס ג, ג-ו) שבה, על סמך בדיקה יסודית של התחביר והלשון, גילה וייס את הכיאסמוס במקום ששאר הפרשנים ראו רק תקבולת פגומה? ומה היה המפתח הסודי? שוייס ידע לשאול: מתי שואג אריה ביער, ומתי נותן כפיר קולו ממעונתו. והתשובה היתה מונחת לפניו במזמור ‘ברכי נפשי’ (תה’ קד, כ-כב), אך וייס בלבד ידע היכן מחפשים אותה. ועיקר התגלית, מהותה של תורת הסיבתיות המתבטאת בנבואה זו והכוונה המעוצבת בה כאן בלבד – אין בכוחם של כל הסיכומים והפרפרזות להביע לעולם. הרוצה לדעת איך קידם וייס את חקר עמוס בשנות אור אין לו אלא ללכת אצל פירושו וללָמדו. כי כמו שאת דבר הנביא אי אפשר להביע אלא בלשון זו ובצורה זו דווקא, כן הוא אצל דבריו של וייס עצמו…

מעיוניו של וייס עולה למשל המסקנה שהן האמונה שהגמול האלוהי הוא תורשתי והן היפוכו, הרעיון שהגמול האלוהי אינו עובר מדור לדור בחשבון מצטבר, הן האמונה בגמול הקיבוצי והן התרעומת על רעיון זה, מצויים כולם בכל השכבות ובכל התקופות של היצירה המקראית ואינן עניין להתרככות הדרגתית של תאולוגיה סיסטמטית, המגיעה לשיאה בגמול היחידני כביכול של יחזקאל, אלא הם ביטויים שונים, כל אחד תלוי בהקשרו ובכוונה המבקשת להתעצב ביצירה שהוא כלול בה, לחוויה רבת הפנים ומלאת הסתירות והמתיחויות של האדם הישראלי באשר הוא, העומד לפני ה’…

דומני שלא אחטא לאמת אם אומר שגרעין עיסוקו המדעי של מאיר וייס במקרא נזרע ונבט באותה הקרקע היהודית שבה גדלו גדולי חוקרי המקרא בישראל, ולא רק בדור המייסדים: בדחף להתמודד עם העיווּת והעוולה שחוקרים שלא שימשו כל צורכם בבית מדרשם של מפרשי המקרא עשו עם כתבי קדשנו. במקרה של וייס היה זה בראש ובראשונה ההרס והשַמות שעשו בתנ”ך אנשי חקר הצורות מבית מדרשם של הרמן גונקל וזיגמונד מובינקל. תחושה בריאה ונכונה היתה לוייס שאלֶה מחפשים חיפוש שווא ועקר אחר דבר שהם עצמם אינם יודעים איך להגדירו. ידיעה ברורה היתה לוייס ולבני דורו שלוּ רק היתה אזנם של החוקרים כרויה ל’דרכו של מקרא’- אם שוב ננקוט לשונו הקולעת של בּוּבּר- הרבה מן ההשערות הפרועות, הרבה מן הבעיות המדומות, הרבה מן השכתובים והשחזורים והרבה מן המסקנות ההיסטוריות והתיאולוגיות הנראות זרות ומוזרות כל כך ייעלמו. אך בניגוד לחלק ממוריו ועמיתיו, המניע של וייס לא היה הקנאות הפונדמנטליסטית והרצון להגן על קדשי ישראל, שכן וייס השלים מראש עם בלבדיותה של דרך הפשט המדעי על כל המשתמע ממנה. ביקורתו של וייס נבעה מנימוקים מדעיים. הוא היה משוכנע שחוקרי המקרא הלכו והולכים אחרי שרירות ליבם בגלל שלושה פגמים מתודולוגיים קטלניים, מעוּות שלא יוכל לתקון: האחד, שאין הם מתחשבים באופיה המיוחד של הספרות המקראית והם ניגשים אל חקירתה על־פי אמות מידה לא לה; השני, שאינם מיומנים על מלאכת הפרשנות במלוא מובנו של המושג, ומשום כך גם אלה מהם המודעים במידה זו או זו לאופיה של ספרות המקרא אינם מגיעים אל מלוא הכוונה המובעת בכל יצירה ויצירה, והרי הם בבחינת ‘אינם יודעים לשאול’; והשלישי, המקרא הוא להם קרדום לחפור בו, כלי שבאמצעותו הם חוקרים דברים אחרים, בעיקר היסטוריים: תולדות ישראל ותולדות אמונת ישראל, הלשון העברית ותולדותיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של העת העתיקה ועוד. ומששמו עיניהם ביעדים אלה, עשו את פרשנות התעודות שאמורים הם להשתית עליהן את מחקריהם עניין טפל ומשני…

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
3 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
HUJ
HUJ
6 months ago

תודה.
הגופן היה קצת לא נוח לי לקריאה. אולי עבה מידי.

נוריאל עזרא
נוריאל עזרא
6 months ago
Reply to  HUJ

גם לדעתי הוא עבה מדי.

פנחס
פנחס
7 months ago

אכן כך, נתאר לנו שהיינו חוקרים את יצירתו של עגנון, באותם כלים שאנו מנתחים מאמר של אחד בן כספית בעתון מעריב…

3
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x