מגרסת הזהויות – כיצד פועלים מדעי היהדות?
שחר פלד, הקדיש את ספרו 'מגרסת הזהויות' לתיאור השיטה בה מדעי היהדות מציגים את היהדות, החומר הנחקר שלהם, כלא רלבנטי מבלי להזדקק לדיון, בעזרת המתודולוגיה האקדמית. העיסוק במימד מסויים של החומר, במתודולוגיה של מדידה, ספירה, כימות, והשוואה, מייתרת את ההתיחסות הישירה לתוכן.
בנושא זה עסקה גם הרצאתו בקונגרס ה15 למדעי היהדות "מתודולוגיה כמטא נרטיב".
מצורף הספר כולו לקריאה בPDF, ופרק אחד: איך הפך המדע ל'מדענות'?
להלן מתוך מאמרו: מאפיינים באקדמיה ישראלית, מציאות מול חזון:
שחר פלד מציג כמה עובדות על האקדמיה הישראלית, ותמה עליהם. בתוך כך הוא גם נותן הצעות לפתרון. על המחקרים המעוותים הוא אומר "יש להקים גוף עצמאי שיעסוק בביקורת האקדמיה וידרוש ממנה לעמוד בסטנדרטים בסיסיים, כמו הקפדה להימנע מכשלים לוגיים (… דהיינו: לא לשקר)."
אם כל הידע כבר נמצא באינטרנט, במה תיוחד האקדמיה?
הפתרון: האדרת קשיים וגיבובי בירוקרטיה. אין זה מספיק שתדע, עליך להשלים את ה"חובות" ולקפץ דרך החישוקים הבוערים.
החזון: תנועת הקוד הפתוח והידע הפתוח תמשיך להתפשט על פני תבל. לא יהיה צורך בשלל חותמות וניירת ססגונית כדי לאפשר לאדם להתחיל לעבוד (רמז: PHP, MYSQL, Drupal…).
מי שרוצה לעשות קריירה באקדמיה עצמה, חייב לעזוב את ארץ ישראל.
החזון: אקדמיה עברית שאינה מחייבת אנשים לעשות דוקטורט בחו"ל כדי לקבל קביעות.
חוסר-תודעה-עצמית
אם לא התמחית בפילוסופיה של המדע וברטוריקה, לא תפגוש את שני המקצועות הללו, שהיו מאפשרים לך לעמוד במהירות על שלל התרגילים וילקוט הכזבים המבססים חלק ניכר מההתמחות האקדמית, כגון: צטט את המצטט, כתוב בעגה במקום במילים, שימוש יצירתי בסטטיסטיקה (שלל רגרסיות מתוחכמות שרק סטטיסטיקאים ומנדרינים פנימיים מבינים), הוצאת דברים מהקשרם (פרופסור ד. בן ישי כבר הראה במאמרו "תהילה" בכתב העת "תהילים", גליון קמה, שהיהדות היא דת האהבה: "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים…") ועוד רבים אחרים.
החזון: יום יבוא (האמיני) ויוקם גוף עצמאי שיעסוק בביקורת האקדמיה וידרוש ממנה לעמוד בסטנדרטים בסיסיים, כמו הקפדה להימנע מכשלים לוגיים (… דהיינו: לא לשקר).
רק דעה אחת מקובלת: שאין לך דעה
עם השנים, ככל שהלכה האקדמיה והעמיקה את צידה הביקורתי, וככל שהתרחקה מהאפשרות של עיצוב אידיאלים חברתיים מקיפים (גם זו לטובה!) הלכה ואמצה לה עמדה יסודית המאפשרת את עצם המעשה האקדמי: אין אמת אלא זו הקובעת שאין אמת, ואין דעה קבילה פרט לזו הקובעת שאין דעה קבילה.
זו האמת האקדמית היחידה, שאין בלתה!
באשר לעיסוק האקדמי עצמו, אפשר ללמוד וללמד את כל הדעות היפות הללו שאין אנו מחזיקים בהן. השאלה אם יש טעם בדבריו של הוגה זה או אחר, אינה שאלה אקדמית. השאלה האקדמית היא מתי הוא אמר את זה, מי עוד ציטט את מה שהוא אמר, מה היו המקורות שלו, וכן הלאה.
החזון: העובדה שדעות ושיטות רבות נמצאו כוזבות אינה אומרת שצריך להרפות מהבירור. יש אמת וחשוב לבררה.
מתוך הערך בויקיפדיה:
תוכן הספר מגרסת הזהויות
ביקורת על האקדמיה
הספר סוקר את התפתחותו של המדע כמוסד הנתפש כבעל אמינות ייחודית בתרבות המערב, ואת האופנים השונים בהם משמש "אמון" זה כמשאב תרבותי בפני עצמו. הספר בוחן מחדש את פרשת סוקל (פרשה בה פורסם כתעלול מאמר כביכול מדעי בכתב עת), וטוען שהצלחת ה"תעלול" של סוקל לא הייתה עקב בורותם של עורכי כתב העת, אלא עקב הניצול של האמון הייחודי המוקנה למדע בתרבות המערב. לטענת פלד, השימוש של תחומים אקדמיים שונים בתואר "מדע" (כגון מדעי הרוח ומדעי היהדות) מבוסס על ניצול ה"אמינות" התרבותית המוקנית למדע, ניצול שלטענת פלד אינו מוצדק.
מדעניזם
פלד מחדש את המושג מדעניזם, כתיאור לשימוש במתודולוגיות ובז'רגון מדעי כדי להעניק תוקף של אמינות לשיח שאינו מדעי מעיקרו. על פי פלד, מדעניזם הוא "זהות אקדמית שגרתית המאופיינת על ידי טיפול 'רציונלי' או 'פסיבדו-רציונלי' בחומרים, המשלב סממנים חיצוניים רבים של 'מדע', כגון: מתודה קפדנית, ספירות ומדידות, שימוש בסטטיסטיקה, לשון מדעית, שימוש נרחב במראי מקומות ועוד. המדעניזם מהווה את תשתית "המובן מאליו" של המדעים הבלתי מדויקים, ולמעשה של האקדמיה כולה. המיקוד הרגיל של מחקרי מדענות במקרי גבול, כגון שרלטנים, אנשי צלחות מעופפות, בריאתנים ועוד, משקף "נקודת עוורון" המשמרת את הסטטוס של האקדמיה כמבנה חברתי יוקרתי, למרות ההשענות המסיבית שלה על מדעניזם.
בניגוד לאתוס ההתמחות האקדמית, מחולל המדעניזם את האקדמיה לכתחילה, ואתוס ההתמחות הוא רק תוצר לוואי של מערכת המשתמשת במתודולוגיה, פורמט וז'ארגון מדעי כדי ליצור דיסציפלינות כמו-מדעיות היונקות את ודאותן ממבנה הוודאות התרבותי שנרקם סביב מדעי הטבע.
תמורותיה של הנצרות כתוצאה מהתפתחות המדע
על פי פלד, יצרה האמינות שהוקנתה למדע בתרבות האירופית לחץ הולך וגובר על האמינות של הדת הנוצרית באירופה, וגרמה לשינויים מרחיק לכת בה בעקבות הקרע ההולך ומעמיק בין "דת" ל"מדע". הספר עוקב אחר התמורות שהתחוללו בנצרות כדי להתמודד עם הקרע הזה, עד להתפתחותה של גישה הרואה בדת רגש או חוויה בלבד, בניגוד למדע השכלי.
עוד על הקשר לפרוטסטנטיות, ראה: סכנת האקדמיזם, בקורת המקרא כזרם פרוטסטנטי.
ראה גם דברי פרופ' שלום רוזנברג הקרובים לנושא, כפי שהבאנו בסקירה על שיטתו:
"המאה שלנו שייכת לעידן שלישי. לא שהמסורות האחרות נעלמו. אולם לפנינו עידן בו הנקודה הארכימדית שלו איננה מצוייה בתיאוריה הדתית, ולא התופעה אלא השפה הדתית. נתחדשה בה הפילוסופיה של השפה הדתית. מכבשה של הפילוסופיה פעל כאן בעוצמה כבירה. התמזגו כאן המסורת הביקורתית עם הפוזיטיביזם הלוגי. כך שומעים אנו שאי אפשר לדבר על "תורה מן השמים" כי המושג "שמים" וקל וחומר המושג "מן" אינם מובנים לו בהקשר התיאולוגי. כמו ב-1984 לג' אורוול, ניתנת כאן לבני אדם שפה שמבחינה דקדוקית לא ניתן לנסח בה את המושגים המסוכנים. הדיבור על הדת – כמו על מהפכה בשפה החדשה של אורוול – היא פשוט שגיאה דקדוקית".