מדוע בעצם להישאר יהודי?

מעל גבי גליונות 'נתיב' התנהל דיון מעניין, תחת הכותרת 'יהדות – האמנם היה כדאי?', הדיון סבב שאלה שהוצגה מפי 'אפיקורס', המתאר את ההיסטוריה היהודית על כל מוראותיה, ומסיים בשאלה, האם היית יכול לחזור לאחור ולפגוש בישוע בירושלים, האם לא יותר הגיוני היה להיצמד אליו ולתורתו, שהיא מוצר שהצליח הרבה יותר בהרבה מובנים, מדוע בעצם להישאר יהודי? (הדיון נמשך שלשה גליונות, חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי).

כאן נביא את תשובתו של אליקים העצני, וראשית השאלה:

מכובדי, שאלת האפיקורס המוגשת לך בזאת נשאלת על-ידי "גוי דובר עברית" שכמוני, מי שהשמים הם כיפה לראשו ומי שמקץ אי אלו חוויות בהן התנסה באותם ימי המאפליה הנאצית מחד, ובמציאות אשר במקומותינו מאידך, מתקשה עד עצם היום הזה לסלק חשבונו עם הבורא. יתרה מזו, הח"מ חונך על ברכי הרציונליזם המערבי, קרי: חשיבת אמפירית לפיה המסקנה נובעת מבסיס נתונים, ולא להפך. כל אלה הביאו את הח"מ לתהות באשר לסוגיה המובאת להלן. אי לכך אודה לך באם תקרא בתשומת לב שאלה זו, ואם תמצאנה ראויה למענה – תואיל גם להשיב עליה…

השנה היא שנת אפס למניינם; את/אתה זוכים לנוע במכונת זמן המאפשרת לכם סיור על פני אלפיים שנה אל העתיד. למותר לציין שהעתיד, בדומה לעבר, היינו, חורבן בית ראשון, אינו מנבא טובות. כבר בתחילת המסע אתם נחרדים למראה אימי השחיטה הגדולה שמבצע טיטוס הרשע ביהודה, ואשר תיזכר לדיראון עולם בקורות עמנו כחורבן בית שני; בהמשך המסע אתם עדים לשורה ארוכה של פוגרומים, גירושים, מעשי טבח, פרעות, שואה. בהגיעכם לשנת 2000 אתם מגלים להפתעתכם כי מספר היהודים בעולם מונה רק 13 מיליון בקירוב, בעוד מספר האיטלקים מתקרב ל-70 מיליון. מפתיע, משום שבמועד יציאתכם למסע, מנו יהודי ארץ־ישראל והגולה 6 מיליון נפש, ומספר הרומאים היה – 4 מיליון. מכאן שבהשוואה לאיטלקים היו צריכים להיות היום למעלה מ-100 מיליון יהודים. מבין 90 מיליון הנפקדים, הרוב הגדול הושמד. ברמה האישית פירושו של דבר אובדן תשעה מבין כל עשרה בני משפחה, קרי: עקדת יצחק כפול תשע, אולם זאת לא כמשל מקראי אלא כעובדה טרגית.

בהמשך המסע אתם נוכחים בייסודה של מדינת ישראל ונזכרים במשפט שכתב הרצל במבוא לספרו ״מדינת היהודים״, קרי: ״מיד עם כינונה של מדינת היהודים תחדל האנטישמיות בכל אתר ואתר״. אולם ההפך מכך מתרחש. ישראל, אותו אוד מוצל מאש השואה, חייבת להיאבק על חייה ברצף בלתי-פוסק של ניסיונות להשמדתה מידי בעלי-בריתו של היטלר מאמש; באירופה שבה האנטישמיות ומרימה ראש במסווה של אנטי-ציונות; הדה-לגיטימציה של ישראל מביאה 6 מכל 10 אירופים לטעון כי מדינת ישראל ניצבת בראש מוקדי הסכנה לאנושות, וכיוון שהדעת נותנת כי סכנה לאנושות יש לעקור משורש, המסקנה ברורה. הצירוף של דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה, עם דה-הומניזציה של האדם היהודי בעולם הערבי והמוסלמי, מחזיר את היהודי אל שלהי שנות השלושים באירופה. כשם שהגרמנים העמידו בפני היהודי רק חלופה אחת, קרי: השמדה פיזית, מציג לפניו היום חלק ניכר מן האנושות חלופה אחת בלבד, והיא: אובדן הזכות לריבונות מדינית.

מקץ המסע המפרך במכונת הזמן, בשובך, המום מעט, אל שנת אפס, אתה מוזמן אל לשכת inri, הוא ישוע בן־יוסף, שם מוצעת לפניך, באדיבות חסודה של המיסיונרים מאז ומעולם, החלופה הנוצרית. למותר לציין שבמהלך מסעך נוכחת לדעת כי מדובר בהצלחה החברתית הגדולה ביותר באלפיים השנים האחרונות. מאפס מאמינים בשנת אפס, פןתה ורבתה הנצרות על פלגותיה, ועתה הריהי מונה 2.5 מיליארד מאמינים המאכלסים את העולם הדמוקרטי ומעבר לו. לא זו בלבד שהנצרות אינה נתונה בסכנה כלשהי, קל וחומר סכנה קיומית, אלא שהיא זו, באמצעות מה שמכונה תרבות המערב, המכתיבה את סדר-היום הבינלאומי.

בשיחה שאתה מגלגל עם הרל׳׳ש של inri (ישוע עצמו טרוד בשבירת כלים, קרי: בהפיכת דוכנים בשוק מחנה יהודה), אתה שולף מולו את הקלף המוסרי של הצדק המוחלט. יהיה אשר יהיה, אתה טוען, אנו היהודים הבאנו את עשרת הדיברות וגאלנו את האנושות מעבודת אלילים. אך טבעי אפוא שהמסר העברי, אשר חרט על דגלו ״לא תרצח״, קל וחומר ״לא תחמוד אשת רעך״, יהיה שנוא ונרדף, וזה כל עיקרו של הרעיון שמאחורי מעמד ״עם סגולה״. אולם הרל״ש, היוצא אף הוא מדי פעם לסיור מודרך במכונת הזמן, מכיר את הטיעון המוסרי הלז, החל מכתבי הנביאים, עבור בדברי זצ״ל וכלה ביחזקאל קויפמן ובג׳ורג׳ שטיינר. הוא מגיש לך אפוא את י״ג העיקרים של הרמב״ם, המוכנים אצלו למקרים מעין אלה, ומבקש ממך לעיין בעיקר האחד-עשר, לאמור: ״אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, גומל טוב למי שישמור מצוותיו, ומעניש למי שיעבור על מצוותיו״.

הנה כי-כן, אם לקבל את דברי הרמב״ם כפשוטם (והלא אין לחשוד בהוגה כרמב״ם כי כיוון בדבריו אל המצוות המעשיות, אלא דיבר על המוסר במובנו העמוק ביותר), לפיו הבורא אכן ״מעניש למי שיעבור על מצוותיו״. מכאן שאין כעם ישראל החוזר ונענש בבחינת ״בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו״, וכיוון שכובד העונש כגודל החטא, כי אז עולה מדברי הרמב״ם שאין כעם ישראל העובר על המצוות. קרי: אין עוד כמוהו נבל בגויים.

ספק אם יש איור מובהק יותר לפרדוקס הרמב״ם מאשר ההשוואה בין מדינת היהודים לבין ״גרמניא״. בכל קורות האנושות לא היתה אומה הראויה יותר להטביע על מצחה אות קין קולקטיבי של חבר פושעים. היה זה לוקאנוס הרומי שהזהיר, עוד במאה הראשונה לספירה, מפני Furio Teutonicus – הטירוף הטווטוני. והנה ישראל, ״רצועת חול זעירה לחופו של הים התיכון״, כמאמר ג׳ורג׳ שטיינר, שנועדה להעניק חוף מבטחים לפליטי חרב של ״מלכות אשכנז הרשעה״, היא זו הניצבת ״על קו הקץ״ כמאמר נתן אלתרמן. גרמניה, לעומתה, לאחר שחוברה לה יחדיו, נמנית על האומות העשירות, השלוות והבטוחות בתבל.

ובכן, כיוון שעולה מכל אלה כי אין עוד בקורות העמים קללה דטרמיניסטית נוראה מזו המלווה את העם הנבחר, השנוא על אדם ואלוהים (!) כאחד, השאלה הנשאלת היא – מהו סוד דבקותו של היהודי ביהדותו, והאם לא מתלווה נימה סרקסטית לפסוק: ״ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה׳׳? ולמותר לציין שהדגש הוא על ״הזמן הזה״, קרי: על בימות האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, מול גדודי מרצחיו של חמלניצקי, בשערי אושוויץ, וכיוצ״ב.

עוד אתה מהרהר בכמו אלה, והנה הרל״ש, המיטיב לקרוא את מחשבותיך, מבקש להוסיף כמה מלים. ״אחי", הוא אומר, ״הדטרמיניזם ההיסטורי כל-כולו יהודי. אין עוד אומה בקורות האדם שגורלה הוא הדטרמיניזם בהתגלמותו. כיוון שכך, וכדי שלא להביאך לידי יאוש, אני מעדיף לחסוך ממך מסע בזמן מעבר לשנת 2000. אולם על בסיס ההיקש הרציונלי, אין כל סיבה להניח כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. וזה, לדעתי, עיקרו של ההיגד ׳הכל צפוי והרשות נתונה׳, וייתכן שעל כך סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל. כך או אחרת, הרשות נתונה בידך.״

וכאן מגיש לפניך הרל״ש את טופס ההצטרפות, המעוטר בצלב כיאות. האם תחתום! ואם לא, מדוע? אנא, זכור, השאלה היא – מדוע!

מדוע להישאר יהודי?

אליקים העצני

לפני המענה לשאלה הגדולה — הערות אחדות:

 

-השוואת מספר היהודים בעולם היום למספרם של האיטלקים היא בעייתית, מפני שהאיטלקים של היום אינם הרומאים של הימים ההם. הרומאים אינם, כמו שהכנענים אינם. כל אחד מהם, בזמנו, עמד בפני השאלה העומדת גם בפני היהודים – לשחות עם הזרם, להתייוון, להתנצר – או לשלם את המחיר ששילמו היהודים? הם בחרו שלא לשלם מחיר. אבל היהודים שרדו. והרי פרדוקס: הרומאים והכנענים אמנם שרדו במקומותיהם, פיזית, והתרבו מאוד – אך איבדו את זהותם התרבותית והלאומית. ואילו אנו סבלנו גלות והשמדה, ועל זהותנו שמרנו. נוכח זאת, על מי ניתן לומר שהוא ״קיים״ – מי שגופו נשאר שלם ותודעתו נמחקה, או מי שגופו נקרע והושחת, אך תודעתו שלמה?

-את שאלת הבחירה שם השואל בפיו של inri – Jesus Nazarenus Rex Judaeorum: ”ישו הנוצרי מלך היהודים״, כפי שנכתב על צלבו. והרי דברים כפשוטם: האיש הוציא נשמתו כיהודי, הוצא להורג כמורד בשלטון; הרומאים לא היו כאן המוציאים לפועל של גזר-דין תיאולוגי. ואם מת ישוע כיהודי, לא הוא העמיד בפנינו את הבחירה לעבור למסלול ״ההצלחה החברתית הגדולה ביותר באלפיים השנים האחרונות״. מוטב לשים את השאלה בפיו של שאול התרסי שהפך לפאולוס, ״שליח האומות״. הוא שהפריד את הנצרות מן היהדות, שחרר אותה מן המצוות המעשיות, העלה את ישו לדרגת אל וביסס את תורת ״החטא הקדמון״ שאין לו תיקון על-ידי מעשים טובים וחזרה בתשובה, זולת החסד האלוהי ש״המושיע״ העניק במותו למאמינים באלוהותו.

-המאה השנייה לספירה, שראתה את השואה שבאה בעקבות מפלתו של בר-כוכבא, ובה החלה התנתקות הנצרות מן היהדות, לא היתה הצומת הראשון בו נדרשו היהודים לבחור בין היותם ״עם לבדד ישכון״ לבין הצטרפות ל״סיפור הצלחה״ נוכרי. מאתיים שנה קודם לכן הם הוזמנו להתייוון – להצטיין בגימנסיון במקום בבית-המדרש, ומאות שנים לפני-כן קרצו להם נביאי הבעל וכוהנות העשתורת. ושוב, 500 שנה אחרי פאולוס והשליחים, ניתנה להם הזדמנות נוספת להתחבר לכוח עולה וכובש שיצא מחלציהם – האיסלאם. אולם הם סירבו שוב ושוב ושוב ושילמו, ומשלמים עד היום, את מלוא מחיר סירובם.

ובכל אלה טרם הזכרנו את הבחירה הראשונה, המכרעת, זו שבה החל הכל. בחירתו של אברם בן תרח, אשר – כפי שפירש ר׳ יהודה את כינויו ״עברי״ – ״כל העולם כולו מעבר אחד – והוא מעבר אחד״.

The Pursuit of Happiness

אם מתכוון השואל לעמת כל ערך בעולם מול סיפור ההצלחה הגדול מכולם – ״הרדיפה אחר האושר״. ו אם זו השאלה, נקודת ההתחלה היא בוודאי אברהם אבינו, שלא היסס לצעוד לתוך כבשן האש של נמרוד – הראשון בשורה של כבשנים העתידים לבוא – כדי להקנות לעובדי האלילים את הרעיון המופשט של אל אחד, בלתי-נראה, שעצם ייחודו מטיל על האדם את הנטל הקשה מנשוא של מוסר אבסולוטי, ועמו חובה מוחלטת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור – עול של מלכות רוחנית שאינה נתפשת בחושים.

הלא השואל לא התכוון להעריך מחדש את כל תולדות האנושות ולומר שלא כדאי, למשל, לשלם את המחיר ששילם פרומתאוס כאשר הביא את האש לבני-האדם? יש להניח שהשואל בחר בפרשת הדרכים שבין היהדות לנצרות, דווקא מתוך הנחה שהעגלה ההיא של פטרוס לא היתה ריקה כעגלתו של נמרוד, אף כי אולי פחות מלאה מעגלתנו הכבדה שלנו. והשאלה היא – האם ההבדל הספציפי הזה היה שווה את המחיר? האם אותה הנצרות שהיהודים דחוה שונה מן היהדות רק בניואנסים, אך במהותן זו מקשה אחת, יודו-נוצרית?

נצרות ויהדות

מה דחו היהודים בנצרות החדשה?

-הם לא יכלו לקבל את ביטול המצוות המעשיות, ובדחייה זו ביטאו את ההבדל שבין חיוב החיים באמצעות קידושם היומיומי על-ידי מצוות, לבין חילונם ונעילת הקדושה בכנסייה, שם מוענקת הישועה כחסד;

-הם דחו את האלמנטים האליליים שב״שילוש״, דחו אלוהים שהתגלגל לבשר – נולד ומת וקם מחדש כמו תמוז וכמו דיוניסוס, אלוהים שיש לו ״אם קדושה״;

הם לא יכלו לקבל את הוצאת אבן היסוד בתורת המוסר שלהם, זו האומרת שיש לאדם תקנה וחזרה בתשובה מתוך עצמו. היהודים לא יכלו להמיר את החובה האינדיבידואלית הזאת בכפרה ש״בן־האלוהים״ העניק כמתת חסד על-ידי עצם מותו, מות-קורבן. הרב שולווייס מלוט אנג׳לס מטעים בצדק, שבעקדת יצחק ביערו היהודים מקרבם כל רעיון של הקרבת קורבן אדם. ומהי הצליבה בעיני הנוצרי אם לא אלוהים שהקריב את בנוי – גם את ״הקדושים״ הנוצרים (קאנוניוציה, ביאטיפיקציה) לא יכלו היהודים לקבל. כוהנים, נביאים ומלכים – כן; קדושים – לא.

מכאן שלפנינו לא שתי ורסיות של מהות אחת, אלא זרות גמורה וניגוד קוטבי.

יתר על כן: היהדות לא רק מציבה את היחיד מול אלוהיו; היא חובקת גם יחיד, גם עם, גם ארץ. היא מעצבת גם את חיי היחד, ולשם כך היא זקוקה ל״עם סגולה מכל העמים״, שנבחר ״לא מרובכם מכל העמים, כי אתם המעט מכל העמים״, עם נושא שליחות, ש״המצווה, החוקים והמשפטים״ הוטלו עליו כקולקטיב. רק לאחר שיקום ויהיה העם הזה לחברת מופת בארץ יעודה, שתהיה קדושה מכוח קדושת חייו בתוכה, הוא יוכל להיות גם ל״אור גויים״, אור אשר יזרח ב״הר בית ד׳״… ״כי מציון תצא תורה, ודבר ד׳ מירושלים״.

את השליחות המיוחדת כעם, ביקשה הנצרות לשלול מן היהודים. מה הפלא שהגיעו למסקנה כי מייחודם כיהודים, הנושאים – כפרטים וכעם – ערכים סגוליים שאינם ברי-חיקוי – לא נותר דברי באורח בלתי-נמנע שוב מצאו היהודים את עצמם בסיטואציה המוכרת עוד מימי אברהם: כל העולם – האלילי-נמרודי, האלילי-כנעני, האלילי-יווני-רומי, הנוצרי – מן העבר האחד, והיהודי מן העבר האחר. בעבר ההוא מתחלפים השחקנים כל הזמן, אך בעבר הזה נשאר תמיד, בודד – היהודי הנצחי.

אחר-כך עתידים להופיע בעבר ההוא גם מוחמד והאיסלאם, ולותר עם הרפורמציה, וגם הם חיזרו אחרי היהודי, שיעבור סוף־סוף לעבר השני וישתתף ״בהכתבת סדר-היום הבינלאומי״. אך בכל פעם הביט היהודי בתהום החוצצת בין העברים – ונבהל. ״אתה בחרתנו מכל העמים״, נאמר, אך לאמיתו של דבר היהודים הם הבוחרים, שוב ושוב, מדי יום ביומו. מיליונים מביניהם נרצחו באלפי מיתות משונות, ולמרות זאת ממשיכים השורדים לחתום בבשרם אותה החתימה, העלולה לדון גם אותם לגורל דומה. והרי זה כאילו אמרו: הבחירה שאנו עושים היום, היינו עושים אותה גם במבחנים הקודמים, אלפי שנים בחזרה, עם צפייה מראש של התוצאות.

מעל התהום

למען האמת, לא כולם בחרו כך. הישראלים עובדי הבעל, המתייוונים, ״המינים״ בימי הרומאים –  בחרו בחלופה השנייה. הם שחו עם הזרם, שרדו גופנית, אך כעם נושא תרבות – נעלמו. בשפת ימינו היינו אומרים: "הם התקרנפו״, וביסוד לשון־גנאי זאת מונחת ההנחה שטוב וראוי שלא להתקרנף, כי ״החיים אינם הערך הגדול ביותר של החיים״.

בספרד ובפורטוגל היו כמיליון יהודים, אולם אחרי 100 שנות רדיפות, רק כרבע מהם עזבו על מנת להישאר יהודים; אחרי השואה בחרו רבים להתקרנף, וזה היה לקח השואה שלהם; היום, נישואי התערובת אוכלים בעם היהודי בכל פה בכל רחבי העולם, וגם זו הליכה אל ״העבר״ ההוא.

ואף־על-פי-כן, יחידים ומיוחדים הם היהודים, שתמיד-תמיד נשאר מהם מיעוט המסרב לעבור. ואין מיעוט כזה אצל שום עם אחר בעולם. וגם, פלא פלאים, בכל דור ודור נמצאו לו לעם היהודי מצטרפים חדשים מבין האומות, ופעמים רבות – הטובים שביניהם, שנצרכו לתעצומות נפש, לכוח רצון ולאופי נחוש מאוד לעזוב את החיק החמים של עמם ואמונתם, לדלג על פני התהום ולאמץ להם לא רק דת אחרת, זרה ומוזרה, אלא גם עם אחר, כי אין יהדות מחוץ לעם היהודי – ואף זו תופעה בלתי-מוכרת ובלתי-מובנת בעולם. ה״תעבורה״ הזאת, מכאן לשם ומשם לכאן, נמשכת עד היום.

דברי גויים על היהודים

עדיין נשאלת השאלה – האם ״כדאי״? לשאלה זו מוטב ישיבו גויים, המתבוננים בנו מבחוץ ומרחוק:

פרידדיך הגדול ביקש מן הכומר שלו הוכחה כלשהי בדבר קיומו של האלוהים. ״עובדת שרידותו של העם היהודי״, היתה התשובה.

מרק טוויין שאל: ״היהודים מהווים רבע אחוז מן המין האנושי… [אך] חשיבותו של היהודי עומדת מחוץ לכל פרופורציה לכמותו המזערית. תרומתו לרשימת השמות הגדולים בספרות, במדע, באמנות, במוזיקה, בכספים, ברפואה, בחוכמת הנסתר, עומדת ביחס הפוך לחולשתו המספרית… המצרים, הבבלים והפרסים קמו, מילאו את כוכבנו ברוב מהומה ותפארת, ואחר כך נמוגו לתוך חלום ועברו מן העולם. היוונים והרומאים באו אחריהם והקימו רעש אדיר, והם אינם. עמים אחרים קמו, החזיקו את הלפיד ברמה זמן־מה, אולם האש כבתה והם יושבים עכשיו בדמדומים, או שנעלמו. היהודי ראה את כולם, בילה את כולם, ונשאר היום מה שהיה מאז ומעולם.

ואין הוא מגלה – לא ניוון, לא חולשת זקנה ולא רפיון־איברים, במרצו אין האטה ומוחו הערני והחודר אינו מתקהה. כולם בני-תמותה, חוץ מן היהודי; כל הכוחות האחרים הם בני-חלוף, רק הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?

ווינסטון צ׳רצ׳יל רשם: ״אדם חושב אינו יכול להכחיש את העובדה, שאין שאלה בכלל, שהם [היהודים] הגזע בעל העוצמה והבולט ביותר שהופיע בעולם״.

 טולסטוי אמר: ״היהודי הוא אותה ישות שהורידה משמים את אש התמיד והאירה בה את כל העולם. הוא המקור, המוצא והמעיין שמתוכו שאבו כל יתר העמים את אמונותיהם ודתותיהם״.

 תומס קאהיל (בספרו ״מתת היהודים״, 1998) כותב: ״היהודי נתן לנו… את חיינו הפנימיים. כמעט ואיננו יכולים לקום בבוקר ולחצות את הרחוב מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים, הוגים תקוות יהודיות… ההיסטוריה, העתיד, החירות, הקדמה, הרוח, האמונה, התקווה והצדק – הם מתנות היהודים׳׳.

 פול ג׳ונסון (״היסטוריה של היהודים״, 1987) סיכם: ״החזון היהודי היה לאב-טיפוס של הרבה משימות גדולות למען האנושות – אלוהיות ומעשי ידי אדם… היהודים ניצבים במרכזו של מאמץ בלתי-פוסק להעניק לחיים האנושיים את הכבוד של היות להם תכלית״.

בדברים אלה גלומה התשובה על השאלה שנשאלנו. שהרי ממה נפשך: אם לא כדברי קוהלת ״הכל הבל״, אם יש משמעות אוניברסלית להבדל בין אדם־המערות לאדם המחפש תכלית לחייו, ״כדאי״ היה להישאר יהודי. ודוק: כל המשקיפים הללו מבין הגויים מדברים על היהודים בני זמנם שלהם, היהודים שבחרו להישאר יהודים, לא על אלה שבמשך הדורות החליטו להצטרף לחוקים. אותם שהעדיפו לפרוש מן הגורל היהודי, לא להם פוזרו השבחים הללו. וגם היום, מי שנטשו – יהודים למחצה ויהודים לשעבר כמו קספר וויינברגר, ארתור שלזינגר, מדלן אולברייט, וויליאם כהן, ג׳ון קרי – חיי צאצאיהם מובטחים, אך ללא אותה נשמה יהודית יתרה.

בסופו של דבר הלא תלוי כיצד מודד שואל השאלה ״הצלחה חברתית״: האם המבחן הוא להגיע ל-2.5 מיליארד מאמינים ולהכתיב את סדר-היום הבינלאומי, או משהו אחר לגמרי?

אוליב שריינו, סופרת דרום־אפריקנית (מצוטטת על-ידי הרב הרץ ב״ספר על מחשבה יהודית״, 1966), עונה על כך:

אכן, קשה לכל האומות האחרות לחיות עם היהודים.

זה מרגיז ולא נעים. היהודים מביכים את העולם, מפני שעשו דברים מעבר למה שאפשר לתאר. הם הפכו מנוכרים מוסרית, למן היום שבו אבי-אבותיהם, אברהם, הציג לעולם את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ואת יראת האלוהים… הם נתנו לעולם את התנ״ך ואפילו את מושיעו.

היהודים הורו שלא לקבל את העולם כי אם לשנותו, אבל רק מעטים אבו לשמוע. יתר על כן, היהודים הביאו לעולם את ייחוד האלוהות, אך רק מיעוט רצה להסיק את המסקנות המוסריות הנובעות מכך. תת-ההכרה של בני אומות העולם מנסה להזכיר להם עד כמה הציוויליזציה המערבית מעוצבת על-פי תפישות שבוטאו לראשונה על-ידי היהודים, [אך] הם עושים הכל כדי לדכא תובנה זאת. הם מכחישים שהיהודים מזכירים להם כי לחיים תכלית נעלה יותר… מעבר לכוחותיהם הוא להתמודד עם זה, מביך מדי להודות בכך, ועל הכל – יותר מדי קשה לחיות על פיו…

הדגשתי את הנאמר בדבר אי-קבלת העולם כמות שהוא, המאבק לשנותו, ומתן תכלית לחיים – התכונות האופייניות ליהודים בכל תולדותיהם.

מערכת ערכים אחרת

אמור מעתה שעצם התהוותו של הפנומן ״עברי״, מי שהוא מעבר, היתה אקט של החלטה מודעת, שלא לחפש את ההצלחה החברתית הגדולה ביותר אלא בספרה אחרת לגמרי, רוחנית. לא הימור של היהודים על הסוס הלא-נכון היה כאן, אלא משחק על מגרש אחר לגמרי, מתן מובן שונה בתכלית למושג ״הצלחה חברתית״ או לשאיפה להכתיב סדר-יום עולמי. זכות קיומו של היהודי כיהודי, וההשלמה עם הסבל שקיום זה בהכרח גורר אחריו, צריכות להימדד מתוך עולם המושגים שלו, ועל-פיו.

אנקדוטה מימי המנדט:

הבריטים הטילו עוצר על ימאה שערים׳. בלב חשכתה ניצב טנק, ומתוכו בולט פלג גופו העליון של קצין בריטי, מצוחצח במלוא הדר מריו, מקלונו תחת בית-שחיו… על פני הטנק עובר בזקנו ובפאותיו יהודי חרדי, מוליך את בנו לחדר. ״מוישל'ה״, הוא אוסר לו: ״אתה רואה את הגוי הזה אם לא תלמד, יהיה לך הסוף שלו!״…

ישראלי ויהודי

הליך הבחירה לא פסק בעם היהודי אפילו ליום אחד, והוא ממשיך ומתנהל כאן ועכשיו. יש משמעות רבה לפליטת-הפה ״הפרוידיאנית״ של שמעון פרס, ששאלו אותו בעקבות הפסדו בבחירות לנתניהו: ״מי ניצח?״, והוא השיב: ״היהודים ניצחו, הישראלים הפסידו״…

למי התכוון פרס בכינוי ״יהודי״? מסתמא לדתיים, למתנחלים, ללאומיים – בסדר הזה. והפרופיל ה״ישראלי״ שלו, מסתבר, הוא אדם ממוצא יהודי שהיה מעדיף ״להיוולד מחדש״ ולהיות אוניברסליסט, קוסמופוליט, אדם שהקשר למורשת אבותיו, כמו גם הזיקה הארצית שלו אל ארץ מולדתו ״קטנים עליו״. אדם שהאהדה וההבנות שלו נתונות לזרים, וסמלי החיקוי אליהם הוא שואף נמצאים בחוץ. ״הישראלי הנאור״ טוען באזני אחיו ״הפרימיטיביים״ את טיעוני תלמידו של inri : כל תמרורי ההצלחה מורים שמאלה; לשם נוסעת רכבת ההתקבלות אצל הגויים, שם התהילה והסיכויים לשרוד, שם הפופולריות ומחיאות הכפיים, החל בלשכות משרדי החוץ ועד לעיתונות הבינלאומית והתקשורת הישראלית. רק מעט מאוד יהודים שהתקרנפו נעשו ״ישראלים״ מתוך שכנוע אידיאולוגי; הרוב הגדול עולה על נתיב ההתנתקות לשם נוחות גרידא. לא געגועים למולדת הוריהם אחזו בעומדים בתור לקבלת דרכונים בפתח הקונסוליות של פולין, רומניה, הונגריה, גרמניה ושאר גיאיות ההריגה, כי אם עצת תלמידו של inri להצטרף ל״בעלי ההצלחה החברתית הגדולה ביותר״ של ימינו, הלא הם מאות המיליונים המחזיקים בפספורט הנכסף של האיחוד האירופי. אלה, כאשר הם בוחרים לבניהם שם תמים כמו ״תום״ או ״נטלי״, רק נוחות השעתוק הלועזי עומדת לנגד עיניהם.

כן, יש היום במדינת היהודים – ׳יהודים׳. היהודים מן הזן הזה, גם אם אינם נרדפים פיזית, הם מושתקים ומופלים לרעה על-ידי האליטות ה׳ישראליות׳ השולטות. וגם כאן – אלה מן העבר האחד ואלה מן העבר השני. מסירת חלקי ארץ־ישראל לזרים, השמדת גושי התנחלות יהודיים, גירוש יהודים ממקומותיהם בתוך ארץ־ישראל – כל אלה, מעבר לתכליתם המדינית או הביטחונית המוצהרת, יש להם משמעות רחבה הרבה יותר: הטיית ספינת המדינה מן הערביות לעבר החומרנות, מן הנצח אל העכשיו, מ״כלל ישראל״ אל האני האישי, משורשי העבר ונחלת אבות אל התה מנותק ללא אתמול וללא מחד. וגם כאן, מי שהולך עם הזרם, מי שמתקרנף – שכרו בצדו, ואילו מי ש״לא ישתחווה״, כמעשה מרדכי היהודי, משלם את מלוא המחיר, כפי שיהודים רגילים לשלם, דור אחר דור.

אם כן, השאלה ההיא ניצבת מולנו גם היום, שעה-שעה:

מי שבוחר היום להזדהות כיהודי וכנאמן ארץ־ישראל, ניתן לנחש בקלות מה היה משיב לשאלת הבחירה שהובאה בזה: לאו מוחלט.

הערה אחרונה

חסר אני ידע וסמכות להשיב על השאלה התיאולוגית: מדוע הביא הקב״ה, שלפי הרמב״ם ״גומל טוב למי שישמור מצוותיו״, כל-כך הרבה פורענויות על היהודים. האומנם רעים אנו כל-כך, רעים יותר מן הגרועים שבגויים, שחלקם שפר עליהם?

את תשובתי נותן אני כיהודי לא דתי, ומבחינה זו קשה לי אולי יותר מאשר למי שעונה על בסיס הלכתי, שם מצויה בוודאי מסילה ישרה. את בחירתי להיות יהודי, 2000 שנה למפרע ברוח שאלתו של השואל, עשיתי מבלי לצפות ל״גמילת טוב״ כמשמעה, ישירה וגשמית. לכן לא יוכל השואל לדחוק אותי לפינת העיקר ה-11 של הרמב״ם. אולם, דומה עלי שגם יהודי השומר תרי״ג מצוות לא יפרש את דברי הרמב״ם כפשוטם, ולא יראה את ״גמילת הטוב״ בפרמטרים עכשוויים וגשמיים גרידא.

בדבר אחד אני בטוח: ברכת ״שהחיינו וקיימנו והגיענו״ אין בה כל נימה סרקסטית. להפך: מי שנרדף כל ימיו, הוא ואבותיו וזרעו אחריו, מי שיום ולילה חייו תלואים לו מעד, רק הוא מסוגל להודות ולברך על הנס הזה של הישארותו בחיים עד לאותו הרגע.

לגויים אין ברכה כזאת – ומעניין למה.

נצרף כאן וידאו שקצת קשור: