מדוע המדע לא ניצח את הדת? שואל פיטר האריסון, העומד בראש המכון למחקר מתקדם במדעי הרוח של אוניברסיטת קווינסלנד האוסטרלית, במאמרו "הדת לא תיעלם", שתורגם באלכסון.
בפתיחת מאמרו הוא מביא תחזית מפורסמת:
בשנת 1966, לפני 51 שנה בסך הכול, האנתרופולוג הנודע אנתוני ואלאס (Wallace), יליד קנדה, חזה בביטחון את הסתלקותה של הדת מן העולם, הודות להתקדמות במדע: "אמונה בכוחות על-טבעיים סופה להתפוגג, בכל רחבי תבל, כתוצאה מהשתכללות הידע המדעי ותפוצתו הנרחבת". החזון של ואלאס לא היה יוצא דופן. להפך, מדעי החברה המודרניים, שהלכו והתגבשו באירופה המערבית של המאה ה-19, ראו בתהליך החילון ההיסטורי שהתרחש סביבם דגם לתהליך כלל עולמי. בבסיס מדעי החברה עמדה ההנחה שהולידה את ההשערה או התחזית שלפיה כל התרבויות יקבלו בסופו של דבר תצורה המזכירה את הדמוקרטיה החילונית, המערבית הליברלית. ואז קרה משהו שדומה יותר להפך הגמור.
בהמשך מתוארת קריסת התחזית הזו:
מדענים, אינטלקטואלים ומדעני החברה ציפו כי התפשטות המדע המודרני יניע תהליכי חילון – שהמדע יהיה כוח מחלֵן. אבל זה לא מה שקרה. אם נתבונן בחברות שבהן הדת נותרה משמעותית, נגלה כי תווי הדמיון ביניהן קשורים פחות למדע ויותר לביטחון קיומי והתגוננות מפני מספר אי ודאויות בסיסיות של החיים באמצעות רווחה ציבורית. לרשת ביטחון חברתית יש קשר למדע, אך זהו קשר רופף בלבד, ובמקרה של ארה"ב זהו קשר מאלף במיוחד. ארה"ב היא כנראה החברה המתקדמת ביותר בעולם מבחינה מדעית וטכנולוגית, ולמרות זאת, בה בעת היא גם הדתית מכל חברות המערב. כפי שהסיק הסוציולוג הבריטי דייוויד מרטין (Martin) בחיבורו The Future of Christianity מ-2011: "אין קשר קבוע בין רמת ההתקדמות המדעית והירידה בהשפעת הדת, האמונה ואורח החיים הדתי".
זאת אומרת, עובדתית, אין באמת עימות בין דת ומדע ברמת ההשפעה על חיי בני אדם, כל העימות התקשורתי הוא מעושה!
ההשקפה הישנה של עימות בין דת ומדע לא מתאימה למה שרואים וחושבים בזמננו:
מבחינה היסטורית, שני מקורות הקשורים זה לזה עודדו את המחשבה לפיה המדע יחליף את מקום הדת. ראשית, על פי תפישת ההיסטוריה הפרוגרסיבית של המאה ה-19, הקשורה בעיקר לפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט (Conte), חברות מתפתחות בשלושה שלבים: שלב הדתי, השלב המטפיזי והשלב המדעי (או "החיובי"). קונט הוא שטבע את המושג "סוציולוגיה" ורצה לחסל את השפעת הדת על החברה ולהחליפו במדע חדש החוקר את החברה. השפעתו הגיעה עד ל"תורכים הצעירים" ואטאטורק.
המאה ה-19 חזתה גם בהולדת "מודל העימות" שבין המדע לדת. זוהי תפישה שלפיה ניתן להבין את ההיסטוריה במונחים של "עימות בין שני עידנים בהתפתחות המחשבה האנושית – התיאולוגי והמדעי". התיאור הזה נלקח מתוך החיבור רב ההשפעה של אנדו דיקסנון וייט (White) A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom, ספר שראה אור בשנת 1896 ושכותרתו ממצה יפה את התיאוריה הכללית של המחבר. עבודתו של וייט, כמו חיבורו של ג'ון ויליאם דרייפר (Draper) משנת 1874 שקדם לו, History of the Conflict Between Religion and Science, מבססות היטב את תיאורית העימות כדרך שבה יש לחשוב על היחסים ההיסטוריים בין מדע לדת. שני החיבורים תורגמו למספר רב של שפות. זה של דרייפר הודפס ביותר מחמישים מהדורות בארה"ב לבדה, תורגם לעשרים שפות והפך לרב מכר בשלהי ימיה של האימפריה העות'מאנית וכך רם להבנה של אטאטורק כי קדמה פירושה מדע לפני דת.
כיום, אנשים בטוחים פחות שההיסטוריה מתקדמת בשלבים ברורים מראש לעבר יעד יחיד. ולמרות ההתעקשות הציבורית, גם רוב ההיסטוריונים של המדע אינם תומכים ברעיון של עימות מתמשך בין מדע לדת. התנגשויות נודעות, כמו משפט גליליאו, סבבו סביב פוליטיקה ואישיות ולא רק סביב מדע ודת. לדרווין היו לא מעט תומכים דתיים והרבה מתנגדים בקרב המדענים, ולהפך. מקרים רבים אחרים של עימותים לכאורה בין מדע לדת נחשפים עתה כבדיות מושלמות. למעשה, ההיסטוריה כוללת יותר מקרים של תמיכה הדדית בין מדע לדת, מעימותים. בשנים המעצבות של המדע המודרני, במאה ה-17, הוא נסמך על לגיטימציה ממוסדות הדת. במהלך המאות ה-18 וה-19, תיאולוגיה של הטבע סייעה בהפיכת המדע נגיש להמונים.
והאריסון מסיים:
התפישה לפיה המדע והדת נמצאים בעימות, מציגה ראייה מוטעית של העבר ובשילוב עם ציפייה לחילון, הובילה לחזון מוטעה של העתיד. תיאוריית החילון נכשלה גם בתיאור וגם בתחזית. השאלה האמיתית היא למה אנחנו ממשיכים לפגוש את מי שמקדמים את גישת העימות הזו. רבים מהם הם מדענים מובלים. מיותר לחזור על הגיגיו של ריצ'רד דוקינס בנושא, אבל הוא אינו קול בודד מסוגו. סטיבן הוקינג סבור כי "המדע ינצח כי הוא עובד"; סם האריס הכריז כי "המדע חייב להרוס את הדת"; סטיבן ויינברג חושב שהמגע החליש את אמינות הדת; קולין בלייקמור חוזה כי המדע יהפוך בסופו של דבר את הדת למיותרת. הוכחות היסטוריות פשוט אינן תומכות בטענות כאלה. להפך, עולה מהן כי אלה טענות מוטעות.
אז למה הם מתעקשים? התשובות הן פוליטיות. אם נניח לרגע את חיבתנו לצורות הראייה המיושנות של ההיסטוריה במאה ה-19, אנחנו חייבים להתבונן בפחד מפני הפונדמנטליזם האסלמי, בלעג לבריאתנות, בהסתייגויות מן הברית שבין הימין הדתי למכחישים את שינויי האקלים ובחששות מפני שחיקת הסמכות המדעית. גם אם אנחנו מבינים בהחלט את החששות האלה, אי אפשר להכחיש את העובדה שהם צצים מתוך חדירה לא מועילה של תפישות נורמטיביות לתוך הדיון. תקוות שווא – התקווה שהמדע ימחה את הדת – אינן תחליף להערכה מפוכחת של המציאות העכשווית. טיעונים כמו אלה הנשמעים כיום יניבו, ללא ספק, תוצאות הפוכות לאלה המקוות.
הדת לא תיעלם בעתיד הקרוב, והמדע לא ישמיד אותה. אם כבר, סמכותו של המדע והלגיטימיות שלו הן שנתונות תחת איומים הולכים וגוברים. ולכן המדע צריך כמה שיותר תומכים. כדאי שתומכי המדע יפסיקו להמציא אויב בדמות דת, או להתעקש שהדרך היחידה לעתיד בטוח היא בשידוך מלא בין מדע לחילוניות.