נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מדוע המטריאליזם נכשל?

ד"ר לארי דוסי, רופא בכיר מדאלאס, מחברם של ספרים ומאמרים רבים, ועורך של מספר כתבי עת, ספריו עוסקים בין השאר בתודעה ובנפש, ספרו האחרון הוא " נפש אחת (2013) , בו הוא טוען כי התרבויות המערביות הפכו לאובססיביות לקידום האינדבידואל וה'אני', בהתעלמות מן האחדות החיבור והתלות ההדדית של כל החיים.

להלן חלקים מתוכן מאמרו: מדוע המטריאליזם נכשל? (המאמר מרחיב את הנושאים והוא גדוש בציטוטים, שמקורותיהם בהערות שוליים שנמצאות במאמר המקורי, כאן הבאנו רק את עיקרי הדברים, אך כל טענה במאמר המקורי מלווה בהפניה ומקור למחקרים עצמם. עקב האריכות הבאנו רק חלקים. אני חייב לציין שהטענה החוזרת ונשנית על מחקרים חוזרים המוכיחים באופן מובהק קשר בין תודעות מפתיעים אותי, אבל מכיון שלא בדקתי את ההפניות אשאיר זאת לעיון ולשיפוט הקורא. יש במאמר טיעונים שניתן להטיל בהם ספק, אבל יש בו גם ציטוטים מאשיות המדע המודרני, והרבה טיעונים מעניינים):

הנושא החשוב ביותר העומד בפני בני האדם, הוא: כיצד אנו תופסים את עצמנו. האם אנו גושי חומר מורכבים המכוונים ע"י חוקים עיוורים וחסרי משמעות, או כיצורים גופניים, אבל חדורים במשהו נוסף: רצון, בחירה מטרה, כוונה, משמעות ורוחניות.  איך אנחנו עונים על השאלה הגדולה הזאת: מי אנחנו?

כיום מתגברת ההבנה שהטיעונים החולפים בין תומכי שתי ההשקפות האלו, הם יותר  מאשר חילוקי דעות בין מומחים, יש להם השלכות של ממש על עתידינו עלי אדמות, ואולי אם יהיה לנו עתיד. כפי שאמר הסופר והמדינאי אנדרי מאלרו (1901-1978), "המאה ה -21 תהיה רוחנית, או שלא תהיה".

ואצלב האוול (1936-2011), הסופר, המשורר, המחזאי והדיפלומט שהיה הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית, ראה את הזוועות המתרחשות מול עינינו בעולם, והיה לו אומץ לומר זאת על הבמה הבינלאומית, כפתרון אפשרי הוא אמר, "נראה לי שאחת החוויות האנושיות הבסיסיות ביותר, כזו שהיא אוניברסלית ומאחדת באמת – או ליתר דיוק, יכולה לאחד – כל האנושות, היא חוויית ההתעלות…

פני המטריאליזם

הפיזיקליזם היא הדוקטרינה הגורסת כי העולם האמיתי מורכב רק מן העולם הפיזי. הדודנית הקרובה שלו היא מטריאליזם, האמונה שאין שום דבר פרט לחומר ותנועותיו ושינוייו, וכן הדוקטרינה שתודעה ורצון הן תכונות חומריות. מונחים אלה משמשים לעתים קרובות לסירוגין.

איך נראה המטריאליזם? האסטרופיסיקאי דיוויד לינדלי אומר: "אנו בני האדם הננו רק פירורים של חומר אורגני הדבק על פני סלע אחד זעיר, מבחינה קוסמית, אין לנו משמעות רבה יותר מאשר עובש על זכוכית מקלחת". הרוחניות, תחושת הקשר עם משהו שמעבר לאני היחיד, הופכים את ההשקפה הזו להונאה עצמית, פנטזיה, או הזיה. בתפיסה זו, משמעות, כיוון, תכלית, ורצון חופשי נעדרים. כפי שמנסח זאת הפילוסוף דניאל דנט: "כאשר אנו שוקלים אם הרצון החופשי הוא אשליה או מציאות, אנו בוחנים תהום, מה שנראה כמו התמודדות עם צניחה לניהיליזם ולייאוש". לדברי הבלשנית קארן סטולזנו, "החשיבה היא רק הבשר המדבר אל עצמו. היא נוצרת על ידי המוח וכאשר אנו מתים, לצערי זה מת עמנו. אנו יכולים לקבוע זאת באופן חד משמעי". או כפי שהפילוסוף דנט אומר ללא נימת אירוניה בספרו" התודעה המוסברת": "כולנו זומבים.  אף אחד לא מודע לכך". וכפי שהצהיר הביולוג המולקולרי פרנסיס קריק: "הפעילות הנפשית של האדם נובעת כולה מהתנהגות של תאי עצב, תאי גלייה, אטומים, יונים ומולקולות המרכיבים ומשפיעים עליהם". באופן דומה, האסטרונום קארל סאגאן הצהיר באופן חד משמעי, כי "פעולתו של המוח – מה שאנו מכנים לעתים חשיבה – היא תוצאה של האנטומיה והפיזיולוגיה שלו, ולא יותר מכך". המטריאליזם הוא ראייה קודרת, שבה, כפי שאמר הפיסיקאי זוכה פרס הנובל סטיבן ויינברג: "ככל שהיקום נראה יותר מובן יותר, כך הוא גם נראה יותר חסרת טעם".

…הפילוסוף הבריטי האנטי-מטריאליסטי מרי מידלי, אמר:

הבעיה האמיתית בבעיית הגוף-נפש מתמקדת במילה "מטריאליזם".  מילה זו עצמה היא שריד של דואליות: היא מציעה שישנם שני דברים יריבים – שכל וחומר – המתחרים על מנת להיחשב בסיסיים לעולם. מה שדורש מאיתנו לבחור באחד מהם ולוותר על השני. אך אין שני דברים נפרדים כאלו. יש רק עולם מורכב המכיל יצורים מורכבים, שעליו מתעוררות שאלות רבות.  כל שאלה צריכה להיענות במונחים שלה…  למעשה המחשבות שלנו הן ממשיות כמו כוסות הקפה שלנו, ו"חומר" הוא מושג מטושטש כמו "מוח".

ההשקפה המטריאליסטית הדומיננטית שהמוח והמודעות הם תוצרים של תפקוד המוח, מוגשת כאילו היא חלק מן המדע העכשווי, ולא כהיפותזה צנועה או השערות צנועות, אלא כעובדה שאינה ניתנת לערעור, וכל מי שחולק על כך עשוי להיחשב ככופר או בוגד במדע. כך חוקר המודעות אדוארד פ'קלי, מאוניברסיטת וירג'יניה, קובע בספרו: "המגינים הנכונים של רציונליזם בסגנון הארה…  רואים את עצמם באופן ברור, ואת המדע המרכזי הנוכחי עצמו, כמייצרים באופן מהימן את המעלות האינטלקטואליות של התבונה והאובייקטיביות, נגד כוחות השחור של סמכות לא רציונלית ואמונות טפלות.  עבורם האמת של ההשקפה המטריאליסטית הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וסבורים הם שכל דבר אחר הוא בהכרח נטישה של מאות שנים של התקדמות מדעית, וחזרה לאמונות העל-טבעיות הפרימיטיביות האופייניות לזמנים הקודמים".

המתמטיקאי והפילוסוף צ'ארלס אייזנשטיין מפנה את תשומת הלב לחשיבה המתנשאת המאפיינת פיזיקאים המחזיקים בדעה זו:

"השקפת העולם הבלתי ניתנת לזיהוי של הספקן [המטריאליסטי], מרחיקה הרבה מעבר לפרדיגמות המדעיות, ויוצרת השקפה צינית מאוד על הטבע האנושי. המחזיק בהשקפה זו חייב לתפוס את העולם כמלא הונאות, דופרים, וחוסר יציבות נפשית. הוא חייב להניח שרוב האנשים פחות אינטליגנטיים ופחות שפויים ממנו, ושככל הנראה אנשים כנים מתמכרים לשקרנות המזוויעה ביותר, ללא כל סיבה טובה.  שכן העדים הם, על פניו, כנים.  איך אני יכול להסביר את הכנות לכאורה שלהם? אני חייב להניח (1) שכנות גלויה זו היא כיסוי ציני למניעים השפלים ביותר, או (2) הם בורים, שאינם מסוגלים להבחין בין אמת לבין שקרים ואשליה".

הדוגמה של המטריאליזם סובלת משני פגמים קטלניים: ההיעדר המוחלט של ראיות לכך שהמוח מייצר תודעה, והמחיר הלוגי העצום של עולם שאסור לנו להשאיר בו מקום לדבר לא פיזי, שהדוגמה אוסרת עליו.

אף אדם מעולם לא ראה מוח או כל דבר אחר שיצר תודעה, ואין תיאוריה מקובלת על איך זה יכול לקרות.  חולשה זו הופכת ברורה למספר גדל והולך של מדענים מהשורה הראשונה, כפי שמציגים ההערות הבאות.  אני כולל כמה דוגמאות כדי להראות כי אלה אינן דעות נדירות, בודדות.

סטיבן א.  פינקר, פסיכולוג ניסיוני מאוניברסיטת הרווארד, כותב על הדעה שתודעה עשויה לנבוע ממשהו פיזי, כמו המוח, קובע, "תכו אותי,  יש לי כמה דעות קדומות, אבל אין לי מושג איך להתחיל לחפש תשובה ניתנת להגנה.  וגם לאף אחד אחר אין מושג". דונלד ד. הופמן, מדען קוגניטיבי באוניברסיטת קליפורניה: 'המחקר המדעי של התודעה נמצא במצב מביך, כאשר אין לו תיאוריה מדעית למהותה של התודעה'. סטיוארט א. קאופמן, ביולוג תיאורטיקאי וחוקר מערכות מורכבות כותב: "לאף אחד אין מושג קלוש מהי התודעה…  אין לי מושג. ולא  לאף אחד אחר, כולל הפילוסופים של המוח" רוג'ר ו. ספארי, נוירופיזיולוג זוכה פרס נובל: "התהליכים של המוח הקשורים בהכרה, תלויים בדברים שעדיין לא הבנו. הם כה רחוקים מהבנתנו עד כה, שאף אחד שאני מכיר אינו מסוגל אפילו לדמיין את טבעם". יוג'ין פ' ויגנר, זוכה פרס נובל בפיסיקה: "אין לנו כרגע מושג קלוש כיצד מתחברים התהליכים הפיזיקליים -כימיים עם מצב הרוח של האדם". הפיזיקאי ניק הרברט: "המסתורין הגדול ביותר של המדע הוא טבע התודעה.  זה לא שיש לנו תיאוריות רעות או לא מושלמות של המודעות האנושית, אין לנו תיאוריות כאלה כלל.  כל מה שאנחנו יודעים על התודעה הוא שיש לזה קשר עם הראש, ולא עם הרגל" הפיזיקאי פרימן ג'יי דייסון: "מקור החיים הוא מסתורין מוחלט, וכך גם קיומה של התודעה האנושית.  אין לנו מושג ברור כיצד הפרשות חשמליות המתרחשות בתאי עצב במוחנו קשורות לרגשותינו ולרצונותינו ולפעולותינו". הפילוסוף ג'רי א.  פודור מאוניברסיטת רוטגרס:" לאף אחד אין שמץ של מושג איך חומר כלשהו יכול להיות מודע.  אף אחד אפילו לא יודע איך זה יהיה לקבל מושג קלוש על איך חומר כלשהו יכול להיות מודע.  כל כך הרבה עבודה לפילוסופיה של התודעה". הפילוסוף ג'ון ר.  סירל מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי: "במצב הנוכחי של חקירת התודעה אנחנו לא יודעים איך זה עובד ואנחנו צריכים לנסות כל מיני רעיונות שונים". הפיזיקאי המתמטי סר רוג'ר פנרוז:" העמדה שלי [על התודעה] דורשת מהפכה גדולה בפיזיקה…  באתי לומר שיש משהו מהותי מאוד חסר במדע הנוכחי…  ההבנה שלנו בשלב זה אינה מספקת ואנו נצטרך לעבור לאזורים חדשים של המדע". נילס בוהר, אחד האבות הגדולים של תורת הקוונטים והפיזיקה המודרנית: "אין אנו יכולים למצוא דבר בפיסיקה או בכימיה שיש לו אפילו נימה מרוחקת של הסבר לתודעה… מלבד חוקי הפיסיקה והכימיה, כפי שנקבע בתיאוריית הקוונטים, עלינו גם לשקול חוקים שונים". ויילדר פנפילד: "זה תמיד יהיה בלתי אפשרי להסביר את המוח על בסיס פעולת נוירונים בתוך המוח…  למרות שתוכן התודעה תלוי במידה רבה בפעילות העצבית, המודעות עצמה לא…  נראה לי יותר ויותר סביר שהמוח יכול להיות מהות שונה". סר ג'ון מדוקס, העורך של כתב העת היוקרתי Nature: "איזו תודעה מורכבת…  הוא…  חידה.  למרות ההצלחות הנפלאות של מדעי המוח במאה האחרונה…  נראה שאנחנו רחוקים מלהבין את התהליך הקוגניטיבי כפי שהיה לפני מאה שנה".

כמה פיסיקאים מציגים השערות ותיאוריות שלדעתם מראות באופן מוחשי כיצד המוח יוצר את התודעה.  לכן אין זה נכון לומר שלמטריאליזם אין תיאוריות לגבי מקורות התודעה, הבעיה היא שהתיאוריות הללו אינן מתמודדות עם הבעיה.  כפי שהאסטרופיסיקאי דיוויד דרלינג מתאר את המבוי הסתום הזה:

"מספר גדל והולך של מדענים עוסקים בתחום המוח ומנסים להסביר איך את הטריק של התודעה נעשה.  חוקרים כדוגמת פרנסיס קריק, דניאל דנט, ג'רלד אדלמן ורוג'ר פנרוז הגיעו לאחרונה עם מגוון של תיאוריות גאוניות.  כולם מתיימרים להסביר, בדרך זו או אחרת, את ההכרה כתופעה של תהליכים פיסיקליים וכימיים המתרחשים במוח – וכולם נכשלים לחלוטין.  הם נכשלים לא בגלל שהמודלים שלהם לא מדויקים מספיק או מפורט, אבל בגלל שהם מנסים לעשות מה, שמלכתחילה, בלתי אפשרי".

האמת היא, ששום תיאור של מה שמתרחש ברמה המכניסטית של המוח, אינו יכול לשפוך אור כלשהו על התודעה.  אין תיאוריה שיכולה להסביר מדוע המוח אינו יכול לעבוד בדיוק כפי שהוא, אך מבלי ליצור את התחושה שכולנו מכירים. ויש, לדעתי, סיבה פשוטה מאוד לכך:  המוח אינו מייצר תודעה כלל, כשם שמכשיר טלוויזיה איננו יוצר את התוכניות המופיעות על המסך.  להיפך, המוח מסנן ומגביל את התודעה, בדיוק כפי שחושינו מגבילים את מכלול החוויה שאחרת היינו יכולים לגשת אליה.

אף על פי כן, ההשקפה המטריאליסטית מעוררת אמון משיחי בקרב חסידיה, השואפים בלהט להרחיב את הח'ליפות המטטריאליסטית לכל פינה ולמוח של מדעי החיים.  הקנאות שלהם יכולה להיות למופת ודוגמא, הפילוסוף דנט מדווח על כך שהוא יתאבד אם תופעות פאראנורמליות יתגלו כאמיתיות.

הטענה שיש מקום במדע למרכיב רוחני נדחית בלגלוג.  בוז מיוחד שמור לאפשרות שבני אדם עשויים לשרוד מוות גופני, שכן זו תהיה סכנת המוות על ההנחה שהמחשבה = מוח, שעליה נשענת הדוקטרינה המטריאליסטית.  זה ברור במיוחד כאשר מטריאליסטים עוברים חוויות סף מוות, ובעקבות כך מציעים את הרעיון של הישרדות אחרי מוות פיזי.  כאשר הם מתארים את ההתנסויות הללו בפומבי, הם עוברים רדיפה ועימותים ע"י עמיתיהם המטריאליסטים כדי שיחזרו בהם בפומבי מכל המשתמע מכך שמשהו עלול לשרוד את מות הגוף.

ספקנים מטריאליסטים רבים רואים את הרעיון של הישרדות אחר מוות גופני מסוכן כל כך, שיש למנוע אותו בכל מחיר.  מאמצים אלה יכולים להיראות כמו מאמץ להגן על המדע.  הפסיכולוג של הרווארד ויליאם ג'יימס דיווח כי ביולוג מוביל אמר לו פעם:

"גם אם דבר כזה היה נכון, המדענים היו צריכים להתאחד כדי לשמור אותו מדוכא ומוסתר.  זה היה מבטל את האחידות של הטבע וכל מיני דברים אחרים שבלעדיהם המדענים לא יכולים להמשיך בעיסוקים שלהם".

כדי להגן על האני מאמין שלהם, פיסיקאים לעתים קרובות טוענים כי הם למעשה מעדיפים השמדה עם מוות פיזי על פני כל סוג של הישרדות.  הכמיהה לאלמוות נתפסת כפגם של אופי באנשים חלשים מכדי שיוכלו להתמודד עם האבדון הממשמש ובא שלהם.  אל מול השמדה מסוימת, צריך פשוט לקום וללכת בשקט, בגאווה ובאומץ אל הלילה החשוך.  יש רמז לקידוש הגבורה הזה בהערתו המפורסמת של לורד ברטרנד ראסל, "אני מאמין שכשאמות אני ארקב, ושום דבר מהאגו שלי לא יישאר בחיים…  אני צריך לבוז לפחד מן המחשבה על השמדה".

מחירים אנושיים

"הבעיה העיקרית עם האנושות היום היא, כי המנהיגים האינטלקטואליים יהירים מדי בעצמאות שלהם.  אנחנו חייבים להבין את הנעלמים הגדולים במהות החומר והפעולה של המוח שלנו, ביחסים שבין המחשבה למוח, בדמיון היצירתי שלנו, ובייחודה של הנפש.  כאשר אנו חושבים על אלה הידועים כמו גם על מה שעדיין לא ידוע, אנחנו צריכים להיות הרבה יותר צנועים", (- סר ג'ון אקלס, נוירולוג וזוכה פרס נובל).

המטריאליזם דורש מחירים עצומים מן האדם.  הפסיכיאטר השוויצרי קארל ג. יונג אמר: "השאלה המכריעה לאדם היא: האם הוא קשור למשהו אינסופי או לא ?זאת השאלה המאלפת בחייו". אם התודעה נוצרת על ידי המוח ונעלמת עם מוות פיזי, כפי שעולה מן המטריאליזם, אז כל מערכת יחסים משמעותית מול "משהו אינסופי" היא אשליה.  יונג הרגיש כל כך חזק את מרכזיות הנושא הזה, שהוא הפך אותו לעיקרון בטיפול שלו. "כרופא", הוא אומר, "אני עושה כל מאמץ לחזק את האמונה באלמוות". ג'ורג' אורוול היה בין אלה שדחו את השפעתה של תפיסה חולנית זו, ואמרו: "הבעיה העיקרית של זמננו היא ריקבון האמונה באלמוות האישי".

מכל מקום, תפיסת האלמוות תלויה במובן הזמן.  הבעיה היא שאין הגדרה מונוליטית ומוסכמת של זמן בפיזיקה המודרנית.  כפי שהודה הפיזיקאי זוכה פרס נובל ריצ'רד פיינמן, "מה השעה?  אנחנו הפיסיקאים עובדים עם זה כל יום, אבל לא שואלים מה זה.  זה נושא פשוט קשה מדי לחשוב עליו".   הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין ראה את הרלוונטיות של שאלת הזמן לאלמוות, באומרו: "אם ניקח נצח כדי לא לומר משך זמן אינסופי, אלא נצחיות, אז חיי נצח שייכים לאלה שחיים בהווה". בגלל ההגדרה הבלתי מתפשרת של הזמן בפיסיקה המודרנית, לפחות הפיסיקאים מכירים בכך שבעוד האלמוות אינו מאושש בפיזיקה המודרנית, האפשרות של קיומו אינה נשללת…

חוקרת התודעה קלי אומרת:

"אנו מאמינים כי נדרש היבריס מדהים לבטל ולהכחיש את החוויה הקולקטיבית של חלק גדול מאבותינו, כולל אנשים שזכו להכרה רחבה כעמודים של כל הציוויליזציה האנושית, ואנו מאוחדים בהאמיננו כי המשימה החשובה ביותר בעידן המודרני היא פיוס משמעותי של המדע והדת…  אנו מאמינים שההתפתחויות המתעוררות במדע עצמו מובילות ללא הרף בכיוון של הבנה מדעית מורחבת של הטבע, כזו שיכולה להתאים למציאות של 'רוחניות'.

פּרַקטִיוּת

התיאורטיקן הקוונטי הנרי פ. סטאפ, שנחשב בעיני רבים למורה של כל התיאורטיקנים הקוונטים, הביע דאגה לגבי השפעתן של ההשקפות המטריאליסטיות על הדרך בה אנו חיים את חיינו.  במאמר שכותרתו "תשומת לב, כוונה ורצון בפיסיקה קוונטית", הצהיר: "כעת מכירים רבים, כי הטמעה בציבור הרחב תפיסה לפיה כל אדם הוא בעצם רובוט מכני, עשויה להשפיע באופן משמעותי על המארג המוסרי של החברה ".  הוא הזהיר מן "הנטייה הגוברת של אנשים לפטור את עצמם בטענה כי ה"אני" לא קיים כדבר מובחן ולכן בעצם גם לא אחראי ולא אשם בכלום, החל מ:הגנים שלי גרמו לי לעשות את זה, ועד כמות הסוכר בדם שלי גרם לי לעשות זאת…

הקוסמולוג והפיסיקאי הקוונטי מנאס ק.  קפטוס מאוניברסיטת צ'פמן, מחברו של 'היקום המודע: חלקים ומרכיבים במציאות הפיזית'  עוסק בדומה לסטאפ, בחשיבות המעשית של המודעות בחיי היומיום, כיצד ייראה עתידנו, ואם יהיה לנו עתיד שיכול לתמוך בחיים כפי שאנו מכירים אותם.  הוא כותב:

"האם בעיות אלו הן סתם עוד סדרה של טיעונים אינטלקטואליים שמדענים, פילוסופים ואקדמאים מציגים? הם רלוונטיים מאוד לחיים שלך ולבריאותם, נראה שאנחנו קשורים למוחנו, ולעתים קרובות לא מתייחסים אליו…"

בן / בת זוגך כמשוואה דיפרנציאלית

החשש של סטאפ שהמדע המטריאליסטי מגדיר אותנו כרובוטים מכניים הוא נושא רציני.  אם נסלק את שכבות ההיגיון המטריאליסטי מאחורי השקפה זו, מה נגלה? הפילוסוף של המדע סר קרל פופר דיבר על הנושא בהרצאת קומפטון (1965). פופר הבחין כי על פי הדטרמיניזם המטריאליסטי, מצבים נפשיים הם תוצאה של

"…מבנה פיזי מסוים בגוף האדם – אולי של המוח שלו.  לפיכך, אנו מרמים את עצמנו בכל פעם שאנו מאמינים בקיומם של דברים כמו טיעונים או סיבות אשר גורמים לנו לקבל את הדטרמיניזם.  תנאים פיזיים טהורים, כולל הסביבה הפיזית שלנו, גורמים לנו לומר או לקבל את מה שאנו אומרים או מקבלים".

פופר כינה את הנרטיב הזה "המטריאליזם של החובה" – הרעיון שיום אחד, לא זמן כה רב מהיום, נוכל לתת תיאור פיזי לחלוטין של התודעה.  פופר חזה כי, על ידי ההתקדמות התקופתית במדע המוח, ידברו פחות ופחות על חוויות, תפיסות, מחשבות, אמונות, מטרות, ובכלל על תהליכי מוח, התחזית שלו לא רחוקה מהמציאות.

חתן פרס נובל והנוירופיזיולוג סר ג'ון אקלס הסכים עם פופר.  הוא שלל את הנרטיב המטריאליסטי ואמר:

"מטריאליזם הוא אמונה טפלה ללא בסיס רציונלי.  ככל שאנו מגלים יותר על המוח, כך אנו מבחינים יותר בבירור בין אירועי המוח לבין התופעות המנטליות, וככל שהאירועים המוחיים והתופעות המנטליות הופכים להיות מופלאים יותר.  המטריאליזם של החובה הוא פשוט אמונה דתית המוחזקת על ידי מטריאליזם דוגמטי… שמבלבלים את דתם עם המדע שלהם.  יש לו את כל התכונות של נבואה משיחית …"

הטענה המטריאליסטית כי הכל חוקים פיזיים בלבד, מובילה בהכרח, כפי שציין אקלס, לרדוקציה אפקטיבית אבסורדית. קחו למשל את הקביעה של דניאל דנט כי הרצון החופשי הוא שליה, לדבריו אמירה זו מייצגת אי אלו תהליכים כימיים והיא עצמה אינה פרי החלטה או 'הגיון', כי אין דברים כאלו באמת, הוא אנוס היה לומר מסקנה זו לפי החוקים הפיזיים המנהלים את ישותו. מה המשמעות שלה, אם כן?

מצב מגוחך כזה תואר ע"י האסטרופיסיקאי סר ארתור אדינגטון בהרצאתו בגיפורד (1927):

"המטריאליסט המשוכנע שכל התופעות נובעות מאלקטרונים וקוואנטים ודומיהם הנשלטים על ידי נוסחאות מתמטיות, מן הסתם מאמין שאשתו היא משוואה דיפרנציאלית משוכללת למדי, אך כנראה יש לו די טקט כדי לא להחדיר דעה זו לחיי הבית…".

העתידן ויליס הרמן זיהה את הצביעות של העמדה המטריאליסטית באמרו:

"המדע במשך שלוש מאות וחצי שנים, נבנה על בסיס ההנחה כי התודעה אינה נחשבת כגורם סיבתי, אך אף אחד מעולם לא חי את החיים על בסיס הנחה כה אבסורדית,  אף אחד לא אמר אי פעם, "אני הולך לחיות את חיי כאילו התודעה שלי – המוח שלי – לא היו מסוגלים לקבל החלטות, ליישם החלטות, לפעול".

עֵדוּת

הראיות המוכיחות את קיום התודעה באופן שחורג מגבולות המטריאליזם, הן עצומות, והן עצומות מכדי שניתן יהיה לתארן כאן.  כמה סיכומים מצויינים הופיעו לאחרונה, כמו "סוגים של חוויה אנומלית: בחינת עדויות מדעיות". "המוח הבלתי מתרשם: לקראת פסיכולוגיה של המאה ה -21". וכאמור, "מעבר לפיסיקליזם: לקראת פיוס של מדע ורוחניות".

בסך הכל, הראיות של יותר ממאה שנות מחקר המודעות מראה כי התודעה יכולה לעשות דברים שהמוח לא יכול לעשות.  אלפי מחקרים מראים שבני אדם יכולים במישור הנפשי להכניס מידע לתוך הסביבה, ובאותו מישור לרכוש מידע מן הסביבה.

הפיזיקאים מזהים את מהירות האור כחיבור המקשר בין מקום אחד למקום אחר ללא תיווך, ככח עצמאי, גם לתודעה יש יכולת להתנהג באופן לא חוקי במרחב ובזמן, באופן שאינו מוסבר ע"י מה שמושג בחושים האחרים. הראיות מצביעות על כך שהתודעה אינה כפופה למרחב ולזמן. הדברים האלו התבררו במחקרים מוצקים.

כמה מדענים מובילים קבעו כי השקפות אלה תואמות לחלוטין את המושגים המתעוררים בפיזיקה העכשווית.  לדוגמה, ג'ורג וולד חתן פרס נובל בביולוגיה, הצהיר, "אני לא צריך הארה רוחנית כדי לדעת שאני מאוחד עם היקום.  זוהי פיסיקה טובה". הפיסיקאי הידוע א'קוסטה דה ביורגרד ציין,"הפיזיקה של היום מאפשרת קיום של תופעות פאראנורמליות"…

(הערת המעתיק, כאן יש קצת ערבוביא, כל דבר שהפיזיקה  מאפשרת – הוא לא פארא-נורמלי, הוא פיזיקה. אולי יותר מדוייק לומר שהפיזיקה של היום נותנת השראה ומעוררת מחשבה באשר להיתכנות של עוד דברים שנחשבו למופרכים בעבר, כשהפיזיקה היתה כה פשטנית, ראה: משבר המדע הקלאסי. אני בכלל מסתייג משימת הנושא של פסיכוקינזיס בקדמת הויכוח בין מטריאליזם לדואליזם, אני עדיין לא נפגשתי בזה, לעומת זאת נפגשתי בנפש האדם, בקיום ובחיים, בחוקי הטבע, ובכל שאר הדברים שאינם מסבירים את עצמם ומחייבים משהו מעבר, כל התופעות המוזרות הן רק בונוס במדה והן קיימות, אבל לא עליהם בנוי הדואליזם, בפרט שבכל אלו לא מתקיים עיקרון ההדירות, גם אם נניח שיש כח כזה, הוא לא בהכרח חוזר על עצמו באותם תנאים, י.ע.)

תודעה לא-מדעית הינה הכרחית, ונגזרת מעצם טיבה של התודעה כפועלת ללא תיווך פיזי.

אנשים רבים עשויים להיות מופתעים בהיחשפות לעומק הראיות האמפיריות.  ישנם לפחות שישה תחומים במחקרי המודעות המראים באופן בולט את פעולות התודעה הבלתי פיזיות, שמעבר למוח.  ניסויים באזורים אלה הועתקו שוב ושוב במעבדות ברחבי העולם, המדובר בעמידה הסטנדרטי מובהקות אסטרונומיים. תחומי מחקר אלה הם צפייה מרחוק, השפעת מחולל מספרים אקראיים, ועוד.

ראיה זו אינה שינוי קוסמטי בההשקפות המטריאליסטיות, אלא היא עזיבה רדיקלית או שינוי פרדיגמטי בחשיבה הנוכחית.  חוקרת התודעה קלי מסכמת מה מונח על כף המאזניים:

[תמונת העולם המתעוררת] אינה רק אותו עולם מטריאליסטי עתיק עם ביטוי שונה, אלא עולם שהחוקה שלו שונה במהותה, בדרכים החשובות לנו.  חזון זה [. . . ] מספק נוגדן להתפכחות הפוסט-מודרנית השוררת בעולם ולירידת הערך של האפשרויות האנושיות.  זה לא רק מדויק יותר ומתאים לתאר את המצב האנושי שלנו, אלא גם מייצר תקווה ומעודד את פריחת המין האנושי. פרדיגמה זו מספקת לנו סיבות להאמין שהחופש הוא ממשי, כי הבחירות האנושיות שלנו הן חשובות, וכי בקושי גירדנו את הפוטנציאל האנושי שלנו.  היא גם מטפלת בצורך הדחוף לתחושה גדולה יותר של הקהילה העולמית ותלות הדדית, אתוס בר קיימא, על ידי הוכחות כי מתחת לפני השטח אנחנו והעולם הרבה יותר מחוברים באופן נרחב יותר מאשר הבינו בעבר.   גורלו של כוכב הלכת היקר שלנו ושל כל תושביו – עלול בסופו של דבר תלוי בהכרה רחבה יותר ובניצול יעיל יותר של מצבי ההוויה הגבוהים הזמינים לנו, אך כרגע אנו מתעלמים מהם במידה רבה והם מודחקים באופן פעיל על ידי הציוויליזציה הפוסט-מודרנית שלנו, עם השילוב המוזר של האינדיווידואליזם העצמאי ועם השבטיות הפונדמנטליסטיות.

תֵאוֹרְיָה

אחד המכשולים העיקריים לחדירה של ראיות אלה למדע המרכזי הוא היעדר תיאוריה מקובלת על האופן שבו תופעות פאראנורמליות כביכול יכולות להיות נכונות.  אבל אם מדובר בחולשה של מחקרי התודעה, זה בעייתי באותה מידה לגבי הפיזיולוגיה של הנפש כפעילות מח גרידא, שאף היא חסרת כל תיאוריה המספיקה להסביר את הנתונים.

החידה הבסיסית אינה כיצד אירוע פאראנורמלי מסוים – טלפתיה, ראייה על-חושית, זיהוי מוקדם, פסיכוקינזיס או הישרדות של מוות גופני – יכולים להיות תקפים, מכיון שהמסתורין העיקרי הוא עצם קיומה של התודעה. אנו מתעלמים בקלילות מתפקיד התודעה באירועים היומיומיים של חיינו – כיצד אנו מחליטים מה נאכל לארוחת ערב, למשל, וכיצד אנו בוחרים להרים מזלג של ספגטי תוך כדי פתיחת הפה שלנו באותו זמן ובליעה מיד לאחר מכן, ואיך אנחנו יכולים לחוות את האדמומיות של הרוטב, את הטעם של השום, את הסיפוק מן המראה, ואת ההערצה לשף – זה לא בתחום היכולת של הרובוט המתוחכם ביותר.  אף-על-פי שהמטריאליסטים מציגים הסברים במונחים סנסוריים-מוטוריים, על ההשלכות של הישגים אלה, ההסברים שלהם ריקים מתוכן מהותי ואינם אלא חלוקה לשלבים של תהליכים סנסוריים, בלי שום קשר לחויה הסובייקטיבית.

כל אירוע שבו התודעה מעורבת הוא מסתורי, בין אם מדובר בפענוח משוואת לורנץ ובין אם מדובר בבחירה טריויאלית יומיומית. כל האירועים הכרוכים בתודעה, מבחינה מדעית הם שוים לפירוטכניקה פאראנורמלית, המעוררת אי אימון אצל מטריאליסטים.  אין שתי קטגוריות של תופעות הקשורות לתודעה, נורמליות ופראנורמליות.  אם היינו ערים מספיק, היינו יכולים להבין כי הרמת אצבע או ניסיון של אהבה, הוא מדהים בדיוק כמו הישרדות של מוות גופני. המטריאליסטים רוכבים על היוצא מן הכלל ומתעלמים מן השכיח.

וולטייר – שלא היה מהדבקים ברוחניות – הבין זאת.  הוא ציין, "זה לא מפתיע יותר להיוולד פעמיים, מאשר פעם אחת" הוא הבין כי הפלא הוא החיים והתודעה עצמם, לא כמה סיבובים הם עושים על גלגל החיים…

…ההכרה בחוסר השלמות של המדע והצורך בתפיסות חדשות מעודדת במיוחד למפות את הנקודות הריקות במפות היקום שלנו, שזוהו לאחרונה.  כפי שאומרים החוקרים אדוארד קלי ודוד א.  פרסטי:

"כל הידע המדעי האמיתי שלנו והמומחיות הטכנית, שנצברו בסבלנות במשך מאות שנים של מאמץ שיטתי ממושמע…  כנראה התעלמו עד העשור האחרון ממשהו כמו 95% של התוכן הפיזי של היקום החומר והאנרגיה האפלים. הגילוי המייסר הזה צריך בהחלט לעודד ענווה, ואולי גם תחושה של התרגשות, גם לגבי מה שעשוי עוד להתגלות על המוח האנושי!

מכיוון שמטריאליסטים מניחים, כאמור, שתופעות בלתי רגילות, שאינן תלויות במודעות, אינן יכולות להתקיים באופן עקרוני, הן בדרך כלל מסרבים לבחון את הראיות לאירועים הללו.  בכך עשויים הם לשכפל את כישלונם של הפיסיקאים להבחין באחוזים של החומר והאנרגיה ביקום, אלא שהפעם הפריט ממנו מתעלמים הוא טבעה הבסיסי של התודעה.

נניח שאני אומר למטופל שלי: "אני רוצה להיות הרופא שלך, לעסוק ברפואה פנימית בגופך, אבל אתה צריך לדעת כי אינני מבין כלום בקשר לחלק מן האיברים בגוף שלך". מן הסתם זה יפנה לי עורף באופן מיידי, אל מול היומרה החצופה הזו. האם אין זו התגובה הראויה למטריאליסטים הרוצים להסביר לנו את המציאות ולטפל בנו, כאשר הם נמצאים בחושך לגבי חלק גדול מהתוכן הפיזי של היקום? ושל התודעה?

מדוע ישויות כגון תודעה נשארות בלתי נראות למטריאליסטים? כפי שאומר האסטרופיסיקאי דייויד דרלינג, "אם המדע מחפש את היקום – כפי שהוא עושה – עבור סוגים מסוימים של אמת, אז סוגים אלה הם בהכרח היחידים שהוא ימצא.  כל השאר יחליק דרך הרשת". הרשת המשמשת את חוקרי התודעה עשויה מרשת עדינה יותר מזו של הרשת המטריאליסטית…

תודעה קוסמית

נושא חוזר במחקר המודעות המודרני הוא, שישנה תודעה גדולה יותר, רחבה יותר, מעבר למוחנו.  על השקפה זו ניתן לעקוב לאחור לפחות שלוש אלפי שנים, והיא מופיעה בצורות שונות במסורות המזרח.  אבל זו טעות לסווג את המושג הזה כבן תרבויות ארכאיות…

אישים בולטים במדע של המאה ה -20 אישרו היבט קולקטיבי אחיד של התודעה, שבו כל המחשבות הפרטיות מחוברות אל שלם אחד.  כפי שאמר הפיסיקאי נובל זוכה פרס ארווין שרדינגר: "לחלק או להכפיל את התודעה הוא דבר חסר משמעות.  בכל העולם, אין שום מסגרת שבה נוכל למצוא את המודעות ברבים, זה פשוט משהו שאנחנו בונים בגלל הריבוי במרחב ובזמן של יחידים, אך מדובר במצג שוא…  הקטגוריות של מספרים,  של שלם ושל חלקים,  פשוט לא חלים על התודעה". "כמו כן, "המספר הכולל של המוחות הוא רק אחד…  למען האמת יש רק מוח אחד. " האסטרופיסיקאי, סר ארתור אדינגטון, הסכים: "הרעיון של מוח או מחשבה אוניברסליים יהיה, לדעתי, מסקנה סבירה למדי ממצבה הנוכחי של התיאוריה המדעית, לפחות זה בהרמוניה עמה. הפיסיקאי הדגול דיויד בוהם: "עמוק בתודעתו של המין האנושי הוא חש אחד. זוהי ודאות וירטואלית…  ואם אנחנו לא רואים זאת זה בגלל שאנחנו מסנוורים את עצמנו". דימויים אלו עולים בקנה אחד עם תפיסתו של הפסיכיאטר קארל יונג, בדבר התת-מודע הקולקטיבי, וכן עם תורותיהם של אמרסון, ואלדוס האקסלי.  כפי שאמר הפילוסוף מייקל גרוסו: "המוחות האישיים שלנו נראים על פני השטח נפרדים ומובחנים, אך שורשיהם נמצאים ברובד נפשי עמוק יותר, שם אנו מסובכים זה בזה וחלק ממערכת מנטלית מורחבת יותר"….

 "המוח אינו יוצר מחשבה…  יותר מאשר החוט מייצר זרם חשמלי".

– פול ברונטון

קביעה חשובה בחקר המוח, היא שהמוח אינו פועל בתור גנרטור או מפיק של תודעה או חשיבה, אלא כמסנן המקבל, מגביל, הופך ומעביר מידע הנובע ממור חיצוני למוח.  כפי שאמר היסטוריון הדת יוסטון סמית': "המוח נושם את החשיבה, כמו שהריאות נושמות את האוויר". פונקציית צמצום זו היא חיונית, אחרת היינו עלולים להיות מוצפים במידע, אשר יפגע ביכולת שלנו לעלות בהצלחה בעולם.  מערך מרשים של חוות דעת היסטורית מדבר לטובת הצגת המוח כפילטר, כולל אלדוס האקסלי, מאיירס, ויליאם ג'יימס, אנרי ברגסון, ואחרים.

אנחנו משלמים מחיר עבור הצורה הזו של מגבלה במודעות, עם זאת.  החוויה של הטבע המהותי שלנו נסתרת.  כפי שכותב האקסלי, "עד כמה שאנחנו בעלי חיים, המהות שלנו בכל מחיר היא לשרוד.  כדי להפוך את ההישרדות ביולוגית אפשרית, המוח הגדול צריך להיות משפך דרך שסתום, מה שיוצא בקצה השני הוא טפטוף זעיר של סוג התודעה שיסייע לנו להישאר בחיים על פני כוכב הלכת הזה. והאסטרופיסיקאי דרלינג אמר, אנו מודעים לא בגלל המוח, אלא למרות המח.

הפילוסוף מייקל גרוסו סיכם את המאפיינים העיקריים של השקפה זו:

"המוח משדר – הוא אינו מייצר – תודעה… אינה תכונה של המוח אלא היא משתמשת במוח… התודעה גורמת למח לחשוב, ישנה תודעה כללית, קוסמית… כמו הרדיו שאינו מייצר את גלי הרדיו אלא מזהה אותם, מעביר ומסנן, וכאשר הרדיו נשבר אין זה אומר שיש תקלה בשידור, אלא רק בקליטה, זו אנלוגיה אפשרית ליחסים בין התודעה למח".

סף החדירות של המסנן הנפשי שלנו אינו קבוע, והוא עשוי להשתנות ע"י גורמים וטכניקות שונות.

יְצִירָתִיוּת

מודלים מטריאליסטיים של תפקוד המוח אינם מצליחים להסביר, את התנהגותם של חולי נפש מסוגים מסויימים, או את גאוניותם של אנשים מסויימם, כמו למשל של המתמטיקאי ראמאנוג'אן. רק הרעיון של תודעה קוסמית כדבר עצמאי, שמוחותינו נחשפים אליה ברמות שונות, יכול להסביר תופעות כאלו ואחרות…

חוקרי תודעה רבים מכירים בכך שישנן דרכים עמוקות יותר לידע מאשר השיטות הרציונליות, הלוגיות והאנליטיות המיוחסות בדרך כלל למדע 'האמיתי'. דרכים עמוקות אלה אינן מכחישות את החושים הפיזיים ואת ההיגיון, אך הן כוללים רבדים נוספים. אנו מקבלים הצצה  תהליך זה מהקשבה לרחשי ליבם של ממציאים דגולים, כך למשל תומאס אדיסון, הממציא הגדול של אמריקה, אמר:

"אנשים אומרים שיצרתי דברים.  מעולם לא יצרתי דבר. אבל אני רק צלחת על תקליט או מנגנון קיבול,  מחשבות הן כמו זרם שאנחנו מקבלים מבחוץ".

יוג'ין ויגנר, חתן פרס נובל בפיסיקה, כותב: "גילוי חוקי הטבע דורש בראש ובראשונה אינטואיציה, ציור של תמונה מוחית, ותהליכים לא מודעים רבים". הפיזיקאי קרל פרידריך פון וייצקר, שהיה תלמידו של הפיסיקאי האגדי ורנר הייזנברג, חשב באופן דומה על יצירתיות וגילוי במדע:

"תגלית מדעית גדולה…  מתוארת לעתים קרובות כהשראה או כמתנה מיוחדת של חסד שמגיע לחוקר, כאילו התשובה נמצאת ב"רשות אחרת", ואז כמעט ללא מאמץ מצדו היא מתגלה לו. זה לעולם אינו נתפש כתוצר הבלתי נמנע של מאמצי המחקר שלו.  כאן אנו מוצאים את החוויה המטרידה והמעניקה הרגשת אושר לעתים קרובות: "זה לא אני, אני לא עשיתי את זה". ובכל זאת, בדרך מסוימת אני – אבל לא האגו…  עצמי מקיף יותר".

הפסיכיאטר קארל ג. יונג חשב על מאגר מידע נצחי, שאינו שונה מהדימוי של אדיסון של "הרעיון של היקום בכללותו".

"למען האמת, למעשה ידענו הכול לאורך כל הדרך, כי כל הדברים האלה תמיד שם, רק אנחנו לא שם בשבילם.  האפשרות של התובנה העמוקה ביותר היתה קיימת בכל עת, אבל תמיד היינו רחוקים ממנה…  במקור היינו כולנו נולדים מתוך עולם של שלמות ובשנות החיים הראשונות עדיין כלולים בו.  שם יש לנו את כל הידע בלי לדעת את זה.  אחר כך אנחנו מאבדים אותו, וקוראים לזה התקדמות כשאנחנו זוכרים את זה שוב".

ההתגלמות של ידע זה, מתגלה לנו.  זה לא יכול להיות מניפולציה.  כפי שאמר אלדוס האקסלי,

"ההבנה אינה תורשתית, ואינה יכולה להתקבל בעמל רב.  זהו דבר אשר, כאשר הנסיבות הן חיוביות, מגיע אלינו, כך ניתן לומר, מעצמו. כולנו יודעים, כל הזמן, רק לעתים רחוקות ולמרות זאת אנו מבינים ישירות את המסתורין של המציאות הנתונה".

הִתנַגְדוּת

אנשים שרגילים להתעלם מראיות, ומעדיפים לדבוק בפרדיגמה אליה התרגלו, אינם נוהגים כך רק כלפי תופעות הקשורות לתודעה, אלא גם כלפי התפתחויות חדשות במדעי הפיזיקה. במהלך ראשית המאה העשרים, התקיים ויכוח סוער בשדה הגיאופיסיקה.  במבט לאחור על הדיון הזה, ציין הגיאופיסיקאי הידוע אדוארד בולארד, במילים המתאימות גם כלפי הטיעונים הנוכחיים בדבר תופעות הקשורות לתודעה:

"תמיד יש נטייה חזקה לגוף של אנשי מקצוע להתנגד להשקפה לא מקובלת.  קבוצה כזו יש להחשיב כאורטודוקסית, הם למדו לפרש גוף גדול של נתונים דרך ההשקפה הישנה, ​​והם הכינו הרצאות ואולי כתבו ספרים עם הרקע הישן.  כדי לחשוב על הנושא כולו מחדש, כאשר האדם הוא כבר לא צעיר, זה לא קל… אין ספק שיותר זהיר לשמור על שקט, להיות מגן מתון של האורתודוקסיה, או לטעון שהכול מוטל בספק, לשבת על הגדר ולהמתין בעמימות ממלכתית לקבלת נתונים נוספים".

מקס פלאנק, מייסד מכניקת הקוונטים, התעמת עם בעיה זו.  לדבריו המפורסמים: "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת על ידי שכנוע מתנגדיה והבאתם לראות את האור, אלא בגלל שמתנגדיה מתים בסופו של דבר, ודור חדש גדל כאשר הוא מכיר את התיאוריה החדשה. או כפי שאמר פלאנק בהזדמנות אחרת: "הדעה משתנה לעתים קרובות, אך המדע משתנה רק על ידי הלוויות".

טענתו של פלאנק רלוונטית במיוחד לרפואה, לתחום שלי.  יש לי הרבה עמיתים מצוינים שנרתעים מכל השקפה הסותרת את המטריאליזם.  זה לא מפתיע.  אנחנו הרופאים חונכנו אך ורק על ברכי המטריאליזם,  כך, למשל, חזה מדעני המוח הנודע אנטוניו דמאסיו, מאוניברסיטת דרום קליפורניה, ב1999, את שנתו האחרונה של "עשור המוח", כפי שהוגדר על ידי נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש:

"במאמץ הממשיך לצבור מומנטום, כמעט כל הפונקציות שנלמדו בפסיכולוגיה המסורתית – תפיסה, למידה וזיכרון – מובנות במונחים של יסודות המוח שלהם.  המסתורין שמאחורי רבים מתפקודים אלה נפתרו, בזה אחר זה, וכעת נראה כי אפילו ההכרה, הבעיה הבולטת בשטח, עשויה להיות מובהרת עוד זמן לא רב".

וכפי שהפילוסוף סטן ו. מק-דאניאל, מאוניברסיטת סונומה, כותב בהתלהבות: "המסקנה היא שהמוח, האני, והתודעה, נמצאים כעת בתחום הסמכות של מדעי המוח.  מכאן שכל שאר התיאוריות של הנפש… נשלחות לערימת האשפה".

ערימות האשפה הן למעשה עונש מתון על דעות מנוגדות, הפיזיקאים ממליצים לעתים על שריפה עבור דעות מנוגדות, כאשר הביולוג מקיימברידג', רופרט שלדרייק, הניח כי צורתם ותפקודם של ישויות חיות וחסרות-חיים מושפעות משדות לא-חומריים, וסיפק עדויות רבות לכך בספרו משנת 1981 :"מדע החיים החדש", הוא הוקע על כפירתו ע"י סר ג'ון מדוקס, העורך הנכבד של נייצ'ר.  מדוקס קרא לשרוף את ספרו של שלדרייק, ג'ורדנו ברונו היה מבין את זה…

מרכזיותה של התודעה בהרחבה של מה שאנו מכנים מציאות, אינו רעיון רדיקלי, אלא כזה שיש לו היסטוריה ארוכה ומתועדת מאז שבני האדם החלו לעסוק בנושאים אלו.  השקפה זו לא חדלה להתקיים עם הופעתו של המדע המודרני, המטריאליסטים פשוט התעלמו מדעה זו, כך למשל כתב הפיזקאי המפורסם ארווין שרדינגר:

"למרות שאני חושב שהחיים עשויים להיות תוצאה של תאונה, אני לא חושב שזה יכול לכלול את התודעה.  לא ניתן להסביר את התודעה במונחים פיזיים.  שכן התודעה היא בסיסית לחלוטין.  זה לא יכול להיות מוסבר מבחינת שום דבר אחר… אם אנחנו צריכים להחליט שיש רק עולם אחד, זה חייב להיות זה הנפשי, זה שקיים ממילא".

מקס פלאנק, מייסד מכניקת הקוונטים:

"אני רואה בתודעה את היסוד.  אני רואה את החומר כנגזר מן התודעה.  אנחנו לא יכולים לקבל משהו מאחורי ההכרה.  כל מה שאנחנו מדברים עליו, כל מה שאנחנו רואים כקיים, מצביע על התודעה".

לקראת סוף חייו אמר פלאנק:

"כאדם שהקדיש את כל חייו למדע הברור ביותר, לחקר החומר, אני יכול לספר לך כתוצאה מהמחקר שלי על אטומים כך: אין דבר כזה.  כל חומר מקורו וקיומו רק מכוח של כוח אחר, כוח שמביא את החלקיקים של אטום לרטט, ומחזיק את מערכת השמש כדי לאפשר את קיומה של השמש ואת קיוומ של האטום. עלינו להניח מאחורי כוח זה את קיומו של תודעה מודעת וחכמה. המוח הזה הוא המטריצה ​​של כל החומר".

הפסיכיאטר קרל ג. יונג:

"זה כמעט אבסורד ודעה קדומה להניח כי הקיום יכול להיות רק פיזי. למעשה, הצורה היחידה של הקיום שיש לנו עליה ידע בלתי אמצעי היא נפשית.  אנו יכולים לומר, להיפך, כי הקיום הפיזי הוא רק היקש, שכן אנו יודעים על החומר רק עד כמה שאנו תופסים דימויים נפשיים מתווכים על ידי החושים".

האסטרופיסיקאי סר ארתור אדינגטון: "בהשוואת הוודאות של הדברים הרוחניים לבין הדברים הפיזיים, אל נשכח זאת: הנפש היא הדבר הראשון והישיר ביותר בחוויה, כל השאר הוא היקש רחוק". סר מרטין ריס, האסטרונום המלכותי מאנגליה:  "בהתחלה היו רק הסתברויות. היקום יכול היה להתקיים רק אם מישהו היה מבחין בכך.  זה לא משנה שהמשקיף הופיע כמה מיליארד שנים מאוחר יותר.  היקום קיים משום שאנו מודעים לכך".

רופאים ותודעה

מן האמור לעיל, נראה כי המגינים על השקפת עולם של תודעה מעבר למוח הם בעיקר פיסיקאים, חוקרי תודעה ופילוסופים, אך אני שמח לדווח על כך שרופאים רבים מתעוררים גם הם להבנה מורחבת של טבע התודעה.  אני יכול לצטט דוגמאות רבות, אבל אחת מהן תספיק – הרופא המנוח לואיס תומאס (1913-1993), שכבר הוזכר.  תומאס היה דיקן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק ובית הספר לרפואה של ייל, ומאוחר יותר, מנהל מחקר ונשיא מכון סלואן קטרינג בניו יורק, (כיום מרכז הזיכרון לסרטן ממלואן סלואן קטרינג).  תומאס היה רופא וביולוג.  הוא גם היה משורר מחונן ומסאי בחסד.  בין הדברים שחקר היה גורל התודעה בעקבות המוות הגופני.  בשנת 1974 הוא כתב:

"ישנו עדיין נושא ההיעלמות הקבועה של התודעה בשעת מוות.  האם אנחנו צריכים להיות תקועים לנצח עם בעיה זו? לאן היא נעלמת? האם זה פשוט נעצר במוות, אבוד? מבוזבז? בהתחשב בנטייה של הטבע למצוא שימושים למנגנונים מורכבים, זה נראה לי לא טבעי.  אני מעדיף לחשוב על התודעה באיזושהי דרך, כדבר שנפרד מהחוטים המקשרים אותה לגוף, ונמשך ומחליק חזרה אל המוצא שלה".

תומאס הציע שהמוח הנפרד שלנו יעבור מעין "פיוז'ן" פונקציונאלי, המאחד מוחות נפרדים בתוך שלם גדול יותר, הדומה לתפיסה קולקטיבית של התודעה או של הנפש הכללית.

המילוי בחור המנעול

הסופר ארתור קסטלר כתב, "[אנחנו] מציצים דרך חור המנעול של הנצח.  אבל לפחות אנחנו יכולים לנסות להסיר את המילוי מחור המנעול, שחוסם אפילו את השקפתנו המוגבלת".

ההשקפה המתעוררת של התודעה שבדקנו, דורשת להסיר את המילוי מחור המנעול.  אם נצליח לעשות זאת, נחווה משהו גבוה יותר – מבט נוסף על התודעה שלנו, המוח בכללותו, האוניברסליות או המוח האחד, המוחלט – לא השקפה שלמה, כי זה מעבר ליכולת שלנו, אלא חזון שהוא מהותי לאנושות שלנו כמו נשימתנו ודופק הלב.  השקפה מרהיבה זו היא החייאה של הצד המרוחק של החוויה האנושית, החייאה נמרצת של העובדה שהמודעות שלנו הרבה יותר מכפי שתפסנו אותה לאחרונה: נצחית, אינסופית, ובעלת מקור אחד.

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of