יהוידע הכהן: מדוע שונאים אותנו? (2)

הנצרות היא עניין מבלבל, מצד אחד היא נראית רוחנית בהקצנה כאשר היא מעודדת נזירים ונזירות להמית ולהצמית את מאווייהם ולדכא את רצונותיהם, וכן כאשר היא מטיפה למוסר אנושי מוגזם, להימנעות מכל הפעלת כוח, לרחמים על אכזריים, ולהקדשת החיים לדבקות באל.

מן הצד השני היא מאמצת את האלילות אל חיקה באמצעות הפיכת האל לאדם והפיכת האדם לאל, מתנערת בשלב מוקדם של התפתחותה מקיום המצוות, וגרוע מכך, טובחת ביהודים ובמתנגדים אחרים ללא רחם.

כדי להבין את הנצרות צריך להתבונן לתוך נפשו של אביה הרוחני – עשיו, שכן עשיו ואדום נחשבים בדברי חז"ל לאב טיפוס של רומי[1], אותה רומי שהופכת בשלב מסוים לבית הגידול של הנצרות ולערש העולם המערבי.

במאמר הקודם ביקשנו לנתח את השורשים ההיסטוריים והתרבותיים של השנאה לעמנו, לשם כך נגענו בהקבלה ובהנגדה של יצחק וישמעאל וכן בהקבלה ובהנגדה של היהדות והאסלאם, כעת נבחן את היחסים בין יעקב לעשיו ובין היהדות לנצרות.

עשיו

עשיו, אם כן, הוא דמות מפתח להבנת העניין, כדי לתהות על קנקנו חשוב לזכור שהוא בנו הבכור של יצחק, ויצחק אוהב אותו ורוצה לברך אותו. כפי שראינו במאמר הקודם, יצחק וישמעאל מנוגדים זה לזה בדרך חייהם. אביהם אברהם משפיע אמונה והארה מלמעלה למטה, ישמעאל ממשיך בדרכו של אברהם בצורה פראית ומשובשת, שכוללת ביטול ערך החיים וערך האדם, ואילו יצחק מצמיח את האמונה מלמטה למעלה מהשדה, מעבודת האדמה, מהארץ אל השמים, החיים שהוענקו לו מחדש מקודשים.

אברהם מגלה את האמונה מלמעלה, מהמבט על השמים ועל העולם, ואילו יצחק רואה אותה מתוך המבט פנימה אל עצמו, אל הארץ. עיניו של יצחק כהות ולכן הוא רואה פנימה ומתוך כך הוא מגלה את החיבור לשמים.

לכן יצחק מבקש לברך את עשיו משום שעשיו הוא איש שדה, איש מעשה, הוא לוקח את תפיסת החיים של אביו, את החשיבות של האדם, את היכולת שלו לפעול, לחרוש, לזרוע ולהצמיח ומנתק אותה מהמקור שלה.

ויחד עם זאת, עשיו חוקר ודורש כיצד מעשרים את המלח ואת התבן, עשיו מעמיד פנים של קדוש, אבל אין פירושו של דבר שהקדושה זרה לו לגמרי, עשיו ער לחשיבות של הקדושה והרוחניות אבל הוא מבקש לערער על ההפרדה התהומית בין הקודש לחול ובין החומר לרוח. מתוך כך עשיו מכיל סתירה פנימית עמוקה. כך במדרש (בראשית רבה תולדות פרשה סה):

למה הוא מושלה בחזיר, אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו, כלומר, שאני טהור כך מלכות הזאת הרשעה, גוזלת וחומסת… כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה.

עשיו בז לבכורה – "הנה אנוכי הולך למות", וחז"ל אומרים שהוא כפר בתחיית המתים. כלומר, עשיו הוא איש מעשי, איש העולם הזה, הוא אינו ממתין לעולם הבא, הוא רוצה את העולם הבא כאן ועכשיו, ולכן העולם הזה בעיניו הוא גם העולם הבא. המלח פטור ממעשר משום שהוא אינו גידולי קרקע, והתבן פטור ממעשר משום שהוא אינו מזון, המלח והתבן רק משמשים את המזון, אבל עשיו תופס את העולם הזה, שאינו אלא אמצעי לעולם הבא, כתכלית וכעיקר, ולכן בעיניו צריך לעשר את הכל, גם את המלח ואת התבן, מבחינתו העולם הבא כבר נמצא כאן.

עשיו בז לבכורה, אבל כשהוא מבין שהברכה תלויה בבכורה, הוא משנה את דעתו – "ויעקבני זה פעמיים" – משום שהוא רוצה לשעבד את הבכורה לטובת הברכה, העולם הבא מבחינתו משמש כאמצעי לעולם הזה. אצל עשיו הגבול בין החומר לרוח ובין העולם הזה לעולם הבא מעורפל במכוון, הסתירה הזאת היא מהותית בעולמו של עשיו.

לכן אומרים חז"ל (בראשית רבה תולדות פרשה סג): "ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי", זאת אומרת עשיו אינו סתם שקר אלא שקר שסותר את עצמו ולכן עשיו הוא שווא (כפי שמי שנשבע על אבן שהיא עץ, אינו נשבע לשקר אלא לשווא).

הנצרות

הסתירה הפנימית המהותית היא עיקר האמונה הנוצרית. האל המתגשם באדם והאדם שהופך לאל, אינם סרח עודף, ספיח כלשהו של פגאניות שעבר עליה כלח, לא היא, לדידה של הנצרות מדובר בעקרונות שמתווים את דרכה אל לב ההמונים, שמנחים את צעדיה ומעניקים משמעות ייחודית לחייהם של מיליארדי מאמינים. הנצרות מגשרת בין האלילות הקדומה לבין האמונה היהודית בא-ל אחד, וכך היא מסנתזת אל־אלילי, הרדיפות והמאבקים במהלך ההיסטוריה כנגד אלו מקרב הנוצרים שכפרו בכך, מוכיחים שהנוצרים רואים בחריגה מעיקר האמונה האבסורדי הלזה, כפירה של ממש. משמע הנוצרים מסרבים להפריד בין החומר לרוח, בין העולם הזה לעולם הבא, הם תופסים, כמו עשיו, שהרוחניות והקדושה עצמם מתממשים ומתגשמים ומתרחשים פשוטו כמשמעו כאן ועכשיו.

בדומה לכך, בנצרות הגאולה כבר יצאה לדרך, המשיח כבר הגיע, העולם הזה עם כל פגמיו, הוא בעצם כבר עולם מתוקן, החטא הקדמון גם ירד מסדר היום, ומכאן הפטור מקיום המצוות. הנצרות מציעה ישועה מיידית לכל דורש, והאדם יכול לעבור תהליך "התאלמות" שבו הוא הופך לאלהי.

באמצעות טשטוש בין גשם לרוח ובין טהור לטמא, על ידי עמעום הגבולות בין אל לאדם, בין עולם הזה לעולם הבא, הנצרות מביאה לעולם שילוב קיצוני של פרישות ופריצות, רחמים ואכזריות, קודש וחול, אלילות ואמונה, טהרה וטומאה.

עשיו – ישוע

קיימות נקודות השקה מסקרנות בין עשיו לישוע הנוצרי, קיימת דעה במדרשים שיהודה הוא זה שהרג את עשיו, אך בירושלמי (כתובות פ"א ה"ה) השיטה הזאת מיוחסת לצאצאיו של עשיו עצמם: "בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך". במקביל המסורת הנוצרית מייחסת לאדם בשם יהודה את מסירתו של ישו לידי הרומאים שהביאה למותו.

כך גם עשיו נקרא בדברי חז"ל ישראל מומר, בדומה לישו. ובנוסף, עשיו בחלקלקות לשונו מטעה את אביו ואת קרוביו, "כי ציד בפיו", וכך גם ישו מסית ומדיח בלשון ערומים.

וכך כתב אברבנאל (ישעיהו פרק לה):

והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי, ולכן היה במדברות איש שדה, והיה איש ריב ומדון לחכמי הפרושים, ואולי שעל זה נקרא ישוע, שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו, ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום, כיון שישו הוא עשו ועשו הוא אדום, והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושרשה, וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה, ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשו. אמרו בבראשית רבה (בראשית כה, כה), ויצא הראשון אדמוני כתיב מדוע אדום ללבושך, הוא אדום, ותבשילו אדום, וארצו אדומה, וגבוריו אדומים, לבושיהם אדומים, ופורע ממנו אדום, בלבוש אדום. הוא אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני. תבשילו אדום, שנאמר הלעיטני נא מן האדום. ארצו אדומה, ארצה שעיר שדה אדום. גבוריו אדומים, מגן גבורהו מאדם. לבושיהם אדומים, שנאמר אנשי חיל מתולעים. ופורע ממנו אדום, שנאמר דודי צח ואדום. בלבוש אדום, מדוע אדום ללבושך. העירו בזה הבחינות אשר בעבורם נקרא עשו, וכל עמו וכל הנקראים בשמו אדום והוא לפי שהיה מושל עליו מאדים, ולכן נולד אדמוני ונפשו מאכל אדום תאוה, כי המזון ראוי שידמה לניזון, והארץ אשר גר בה היתה תחת מאדים, וגם אחר כך הגבורים אשר יצאו ממנו ומלכו באיטליא כלם היו מממשלת מאדים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, והם מלכי איטליא וקיסרי רומי לבושי תולעת שני, כי כן היה מנהגם ברומי עד היום הזה, ולהיות ישו הנוצרי תחת מאדים היה דמו בראשו, ונהרג הוא ותלמידיו ושלוחיו ועמים רבים מהנמשכים אחריו, ומכל הצדדים והבחינות האלה היתה רומי וכל ארצות האיטליא וכללות הנצרים בארצותם לגויהם, אשר החזיקו בדת ישו ואמונת רומי מבני אדום.

הצבע האדום מורה על דין ועל עשייה ועל נפש ואנושיות גופנית מבשר ודם ולכן הצבע הזה דומיננטי אצל עשיו ואצל הרומאים והנוצרים[2]. כפי שישמעאל הוא פרא אדם כלומר, דומה לאדם מצד אחד ושונה ממנו מצד שני, כפי שראינו במאמר הקודם, כך גם עשיו נקרא אדום, כלומר הוא גם דומה לאדם, אך ההדגשה היא על הדם האדום שלו. כלומר, הוא דומה לאדם בכך שהוא מאמין בא-ל אחד, אך הוא שונה מאדם בכך שהוא מגשים את האל, שכן אדום הוא החלק הנמוך באדם, הצד הפעיל המעשי והחייתי, משמע, ההיבטים הרוחניים באדם משועבדים ליסודות הבהמיים.

המערב

גלגול רך של אותה תפיסה בא לידי ביטוי בעולם המערבי שהינו ההמשך והתוצר התרבותי של רומא והנצרות, וככזה הוא פועל ללא לאות כדי להפוך את העולם הזה לעולם הבא, במובן הזה שהוא חותר להניח את היד על חיי הנצח או על המקסימום האפשרי באמצעות הטכנולוגיה והקדמה.

מכאן נובע בהכרח בלבול תדיר בין הרוח לבין החומר, כאשר מנסים לכפות את העולם הבא על העולם הזה, נאלצים לטשטש את הגבולות בין הרוח לחומר.

כך הנוצרים והתרבות המערבית מעמידים את האנושיות במרכז, לעתים בפולחן לשיקוציהם האנושיים, לעתים בפולחן עצמי, ובמאה עשרים גם בתורת הגזע שבדו מלבם. בפרט, בעת החדשה בא הדבר לידי ביטוי באמצעות כפירה נרחבת בעצם קיומה של הרוח, כאשר המסקנה המוצהרת שאליה הובילו רבים ממבשריה והוגיה של המודרנה, היא הצבת האדם במרכז, כאשר סולקה הרוח נשאר רק אדם גופני ובר חלוף וככזה הוא הפך לדעתו לבורא העולם במובן הזה שהוא מעצב ומחוקק ומארגן את המבנה של העולם.

דרך אחרת, שמתחרזת עם האחרות, היא הפנתאיזם שמכיל גם כן אלמנט של הגשמת האל, הפיכת האל לטבע העולם, וגם הוא מהווה דרך מופרכת לביטול הגבול בין הקודש לחול ובין הרוח לחומר.

זאת ועוד, העולם המערבי הוגה חיבה יתרה עד כדי סגידה לטבע ולטבעיות, ל"אותנטיות" המשוחררת מכבליה. המאבק למען ה"אקלים", מכיל יסודות של פולחן דתי אלים ומופרך, וללא ספק יש בו הדים לסגידה הישנה לטבע האלילי. מאחר ולשיטתם, הגלקסיה שלנו היא העולם הבא אז כדור הארץ באופן טבעי הופך למקדש, והחור באוזון הוא הצלם בהיכל, התחממות כדור הארץ היא עגל הזהב, ו"מכחיש אקלים" הוא כופר בעיקר.

ולבסוף, הפוסט־מודרנה הגדילה לעשות כאשר היא קבעה שהאמת לא רק בלתי ידועה אלא שהיא כלל לא קיימת, נעדרת, ולכן האדם הוא גם בורא האמת של עצמו. זה כנראה העומק המקסימלי של השווא אליו ניתן להגיע.  זהו קיום טהור ומזוקק של מאמר חז"ל, "הא שוא שבראתי בעולמי".

יעקב

יעקב הוא ההיפוך המוחלט של עשיו – כפי שיצחק הוא ההיפוך של ישמעאל וכפי שראינו במאמר הקודם – יעקב הוא איש העולם הבא וכל פרט בעולם הזה משמש מבחינתו את העולם הבא ומוביל אליו, מהפכים הקטנים שיעקב חוזר עבורם ועד הברכות שהוא מחלץ מעשיו כדי לקיים "וכל אשר תתן לי אעשר אעשרנו לך".

יעקב מעשר את הכל, בדומה לעשיו שמבקש לעשר את הכל, אבל הוא מעשר כדי להעלות ולקדש את העולם הזה, ואילו עשיו הופך את העולם הבא לעולם הזה, עשיו מבקש לעשר את הכל כדי לטשטש את הבחנה בין עיקר לטפל ובין קודש לחול.

בעוד שעשיו בז לבכורה וחדל מלבוז לה רק כאשר הוא מבין שהיא מובילה אל הברכה, ואז הוא קובל, "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים", יעקב רוצה את הברכה רק מפני שהיא משמשת את הבכורה.

עשיו אומר "יש לי רב", שכן הריבוי הוא מאפיין מובהק של הגשמיות, ואילו יעקב אומר "יש לי כל", משום שהאחדות היא המאפיין המובהק של הרוחניות, ועשיו מתנגד לאחדות וכמו שהוא אומר בתמהון, "הברכה אחת היא לך אבי".

עשיו, כאמור, קולט את דמותו של יצחק ומעוות אותה, אם יצחק מחייב את החיים האנושיים משום שהוא מבין שזה הדין וזה הדבר הראוי, אצל עשיו החיים האנושיים הופכים להיות הדבר העיקרי, משום שהוא מחבר את תפיסת הא-ל האברהמית יחד עם תפיסת הנברא השלם של יצחק ורוקח סינתזה מעוותת, לשיטתו האדם הוא האל והאל הוא האדם, ולכן חז"ל אומרים שעשיו כפר בעיקר.

כנגד זה עומד יעקב "איש תם", יעקב הוא איש שלם – "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית לג יח), הוא האדם שאליו הבריאה מכוונת.

דווקא יעקב שנקרא "ישראל", כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, יעקב שדמותו חצובה תחת כסא הכבוד, ועליו אומרים חז"ל, יעקב אבינו לא מת, דווקא יעקב הוא המייחד הגדול והוא נזהר מאד מכל שמץ עבודה זרה, והוא מצווה – "אל נא תקברני במצרים".

כפי שיצחק שנעקד על גבי מזבח, מביא לעולם את תפיסת החיים הנכונה המנוגדת למוות, כי הוא זה שנפלט מהמוות וגבר עליו ולכן מבין את משמעות החיים, כך יעקב, האדם השלם, בחיר האבות, דווקא הוא זה שמביא את התפיסה שלחיים אנושיים – על אף חשיבותם, מעלתם וקדושתם – אין ערך בלא תפיסת א-ל מתוקנת. דווקא מכיוון שיעקב הכי קרוב לאידיאל האנושי הוא זה שמבהיר היטב את מקומו של האדם ואת ביטולו ואת הכל יכולת הבלתי מוגבלת של הא-ל.

לכן יעקב מתבטא באופן חריג (בראשית ל ב): "וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן". יעקב מדגיש את כפיפותו המוחלטת לקב"ה. כך יוסף אחריו שדמות דיוקנו דומה לזו של יעקב, וכדברי חז"ל, כל מה שארע ליעקב ארע ליוסף, גם הוא אומר (בראשית נ יט): "וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי".

לכן יעקב קורא את שמע כשהוא נפגש עם יוסף, משום שהוא המייחד הגדול, יעקב מאחד את כוחותיהם של אברהם ליצחק ומחבר אותם לאמת צרופה ונקייה, כך הוא בונה את בית ה', "יעקב קראו בית". ואילו עשיו מחבר את כוחותיהם של אברהם ויצחק בדרך של סתירה וניגוד וכך מוביל אל שווא מוחלט.

אַדָמָה או אֶדַמֶה

אדם נקרא על שם האדמה שממנה לוקח, על שם מקורו ועל שם כוחו להצמיח. אך מאידך, אדם הוא מלשון אֶדַמֶה לעליון[3]. נראה שישמעאל מגדיר את עצמו רק כאדמה הוא משתטח עליה בתפילתו והוא מחובר אליה באהליו ומהלך עליה ברגליו, האדמה אצלו אינה נתפסת כפוטנציאל שלא מומש אלא היא רצויה כפי שהיא, הוא לא מבקש להוציא ממנה את המירב. ומכיוון שחסר לישמעאל את הצד השני של האדם הוא נקרא פרא אדם.

ואילו עשיו מגדיר את עצמו בהיפוך מלא מישמעאל – אֶדַמֶה לעליון, אלא שהוא מאליל את עצמו או שהוא מגשים את אלהיו, וכפי שמרומז בפרקי דברי אליעזר (פרק לה)[4].

אצל עשיו בניגוד לישמעאל, פועלים שני כוחות קוטביים, הכוח של אברהם והכוח של יצחק, האמונה הרוחנית של אברהם, וקדושת החיים האנושית של יצחק, והוא מחבר אותם לכדי סתירה מוחלטת, הוא מדמה את עצמו לעליון ואת העליון הוא מדמה לעצמו. ומכיוון שכך הוא נקרא אדום, במובן זה שהחלק הנמוך, החייתי האדמוני שולט בחלק הרוחני הגבוה.

בדומה לכך, המהר"ל (דרך חיים פ"ד) אומר שהאדם נקרא בשלושה שמות, "אדם" על שם האדמה החומרית, "איש" על שם הכוח הבלתי חומרי, ו"אנוש" על שם הכוח המוטבע בחומר.

אמור מעתה, ישמעאל הוא "פרא אדם", על שם האדמה, הוא מבטל את חייו כמו עפר הארץ. עשיו הוא "איש יודע ציד איש שדה", על שם כוחו וגבורתו, עשיו שואף לשלוט ולכבוש. ואילו יעקב הוא "אנוש", שכן בו יוצא לפועל השילוב של הכוח להפיק את המירב מהחומר, כך שהאדמה תדמה לעליון, שהאדמה תצמיח, ולא שהשמים ישתעבדו לארץ כפי שעשיו מבקש אלא שהארץ תשתעבד לשמים. ולא שהארץ תחשב לאין, כדרכו של ישמעאל, אלא שהאדמה תצמיח ותדמה לעליון.

כך יעקב משלב את כוחותיהם של אברהם ויצחק בלי שתהיה ביניהם סתירה. יעקב לא מת משום שהחומר שלו נעשה שפל ובטל לרוח, בניגוד גמור לעשיו שאצלו הרוחניות הופכת לגשמיות, כפי שהאל הנוצרי הפך לאדם, ולכן הכל אצלו הופך למוות, לשווא. במסגרת מעשי השווא והתעתוע שלו עשיו הופך לישוע, דהיינו, איש שעיר כולו כאדרת שיער שמעמיד פנים שהוא חלק למשעי שהוא שעיע, עשיו פועל בכל גלגוליו השונים לטשטש את הגבול בין האמת לשקר.

קידוש החומר יכול לקבל מובן של זיכוכו וצירופו וביטולו כמו שיעקב פעל ולכן נקרא ישראל. או מובן הפוך של קידוש החומר כמות שהוא וביטול הרוח אליו במסווה של קדושה. שתי האפשרויות הללו קוטביות זו לזו, ובכל זאת עלולות להידמות זו לזו.

כך ישמעאל ועשיו מדגימים את שני העיוותים הגדולים; עשיו מעוות את השורש והמקור של הדברים, עשיו הוא אדום, במקום לדמות את האדם לעליון הוא מדמה את העליון לאדם. ואילו ישמעאל מעוות את התכלית של הדברים; התכלית היא "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה א), וכן "ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם" (יחזקאל א כו), דהיינו האדם נברא כדי להידמות לעליון, ואילו ישמעאל הוא פרא אדם, והאדם שבו לא מתגלה.

המהלך ההיסטורי עובר את כל השלבים הללו ונאבק את המאבקים הללו, כדי להגיע בסופו של דבר אל המדרגה של יעקב.

בית המקדש הראשון הוא כנגד אברהם, המאבק בו הוא על האמונה לעומת עבודה זרה, וחורבנו כתוצאה מהתגברות האויב עובד האלילים מבית ומחוץ. בית שני כנגד יצחק, כאן באה לידי ביטוי עבודת האדם לבנות את הבית בתהליך מתמשך ולגלות את עומק התורה שבעל פה. וחורבנו כתוצאה מחרבן מדרגת האדם כאדם – שנאת חינם. ואז מתגבר הכוח של עשיו. הכוח של האדם ליצור ולהחריב – רומי והנצרות והמערביות שבעקבותיה. ומה שקם כנגדם הוא ישמעאל שמבקש להחריב את העולם ולהחזיר את העולם למצבו הקדום כפי שהיה בימי בית ראשון. תפקידו של יעקב ושל בניו להוביל אל הבית השלישי, שבו תבוא לידי גילוי מדרגת האדם השלם המאמין והמייחד בלב שלם, שמצמיח פירות מן האדמה ומתדמה לעליון, שיודע להשכין שלום נצחי בין החומר לרוח.

במאמר זה ובמאמר הקודם תיארנו את המאבק בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשיו, כפי שהוא משפיע לדורות על המאבק בין היהדות לאסלאם ולנצרות. עתה נותר לנו להשיב על השאלה המטרידה – מדוע שונאים אותנו? – ראה על כך בהרחבה במאמר הבא.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. להזמנת הספר: m05484760@gmail.com.

[1] הקשר בין רומי לאדום מפורש בדברי חז"ל, והתקשו בו הראשונים והאחרונים, וכתב הרמב"ן (ספר הגאולה): "האדומים הם היו הטועים ראשונה אחרי האיש… ונתבססה שם בימי קונסטנטין המלך על רומי האדומי אשר יסד להם… לכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת". והר"ן (דרוש שני) והגר"א (דברי הימים א) כתבו, שהאדומים התערבו בבני רומי, וכן כתב אברבנאל (ישעיהו לה י) על סמך דברי יוסיפון.

 [2] אצל הנוצרים קיימים טקס שבו שותים יין שמסמל את דמו של ישו, והקתולים וזרמים אחרים מאמינים שהיין הופך במובן כלשהו לדם ממש.

[3] של"ה (תולדות אדם פתיחה): אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לו יתברך לילך בדרכיו, נקרא שמו בעצם 'אדם', מלשון 'אדמה לעליון' (ישעיה יד, יד), 'ועל [דמות ה]כסא דמות [כמראה] אדם' (יחזקאל א, כו), ואם הוא מפריד את עצמו מהדבקות, אז נקרא 'אדם' על שם האדמה אשר לוקח ממנה, ועפר הוא ולעפר ישוב (עפ"י בראשית ג, יט).

[4] זו לשונו: וְהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלִין וְאוֹבְדִין, וְהֶרְאָהוּ שַׂר מַלְכוּת בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים עוּקִים וְיוֹרֵד, וְהֶרְאָהוּ שַׂר מַלְכוּת מָדַי עוֹלֶה חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם עוּקִים וְיוֹרֵד, וְהֶרְאָהוּ שַׂר מַלְכוּת פָּרַס עוֹלֶה מֵאָה וּשְׁמוֹנִים עוּקִים וְיוֹרֵד, וְהֶרְאָהוּ שַׂר מַלְכוּת אֱדוֹם עוֹלֶה וְאֵינוֹ יוֹרֵד, וְאוֹמֵר [ישעיה יד, יד] אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר [שם טו]. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ' [עובדיה א, ד].