נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מדוע שונים משפטי התורה מהמשפט המודרני?

נסיון הסבר, מאת חכם אחד:

הקדמה

כשאנו מתבוננים בין המשפט העברי לבין המשפט החוקתי אנו מגלים שינויים מהותיים בהרבה מאוד דברים. חלקן שוליים וחלקן יסודיים ביותר. ראינו להבהיר מהו שורש עומק היסוד עליו מושתת המשפט העברי שממנו נובע הבדל תהומי בין הגישה של המשפט העברי למשפט החוקתי.

על מנת לעמוד על הדבר, ראינו להציג לדוגמא כמה וכמה הבדלים מהותיים ביותר, בהם יש הבדל עצום בין הגישות המשפטיות.

אסמכתא

ראובן ושמעון חתמו חוזה ביניהם על שותפות עיסקית. באחד הסעיפים כתבו כי במדה ואחד הצדדים יפר את הסעיף הינו מתחייב לשלם מליון שקל על הפרת הסכם זה. למרות שהצדדים ידעו שהפרת סעיף זה אינה מזיקה מליון שקל את הזולת, מכל מקום כדי להבטיח שהצדדים לא יפרו את החוזה כתבו קנס גבוה מאוד.

ובאמת אף אחד מהצדדים לא עלה על דעתו לשלם קנס זה, אבל כל אחד היה בטוח כי לא יפר את החוזה, ולכן חתם על ההסכם. לימים מסיבה מסויימת הפר ראובן את החוזה ושמעון תבעו מליון שקל על הפרת החוזה. עד כאן העובדה המשפטית.

אין ספק שבמערכת המשפט יחוייב ראובן לשלם לשמעון מליון שקל עבור הפרת החוזה.

לעומת זאת במשפט העברי, לא יחוייב כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז באריכות הבדלי דינים אלו, ובלשון המשפט העברי נקרא תנאי זה אסמכתא כלומר מהות התנאי לא נעשת בגמירות דעת, שבאמת גמר בדעתו לשלם אם יעבור על התנאי, אלא שסומך בדעתו שלא יעבור על התנאי ולא יצטרך לשלם.

נצינו למדים כי תהום פעורה בין הגישות המשפטיות. בעוד שבמשפט החוקתי אדם שחתם על חוזה והתחייב לשלם עבור הפרת הקנס מתחייב בו ללא ספק כאשר המפר מודה שהחוזה נעשה כראוי ללא כפיה, ומודה שהפרת החוזה אין לה כל הצדקה למעשיו, פשיטא שחייב לשלם על מה שחתם. לעומת זאת המשפט העברי פוטר את החותם לשלם על חוזה שחתם בצלילות דעת וללא אונס, מפני שבתוכי ליבו רק סמך על זה שלא יפר את החוזה.

התחייבות על ידי חוזה בעל פה

ראובן מכר את רכבו לשמעון במחיר מאה אלף שקל. הם כרתו חוזה בעל פה ששמעון מתחייב להביא את הכסף תוך יומיים, וראובן מתחייב שלא למכור לאיש את הרכב. לאחר כמה שעות הציע לוי לראובן מאה ועשר אלף שקל, ראובן לא היסס ומכר לו את הרכב תמורת מאה ועשר אלף שקלים. שמעון תבע את ראובן בבית המשפט על הפרת חוזה. עד כאן הצגת העובדה המשפטית.

ללא ספק במשפט החוקתי יזכה שמעון ללא פקפוק אם יודה כי באמת כרת חוזה בעל פה עם ראובן, ויחוייב ראובן לפצות את שמעון על מה שעשה, ואם יודה לוי שידע כי היה כריתת חוזה בין ראובן לשמעון ולא קנה את הרכב בתום לב, יחוייב לוי להחזיר את הרכב לשמעון.

לעומת זאת במשפט העברי, חוזה בעל פה אין לו כל תפיסה ואינו מחייב כלל, כיון שלא היה בו קניין התחייבות, כלשון השולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר (סימן קפט סעיף א) "אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו" עד כאן.

גם כאן תהום פעורה בין הגישות, שהרי מודה ראובן שכרת חוזה עם שמעון, ומודה שהפר את התחייבותו ללא כל הצדקה, ולמרות זאת המשפט העברי מצדיק את מעשיו.

שטר בקניית מטלטלין

ראובן סיכם עם שמעון כי הוא נותן לו את המחשב במתנה עבור הכרת הטוב אליו זמן רב. המחשב נמצא בביתו של ראובן, ולכן כתב ראובן לשמעון בפתק: "אני נותן לך את המחשב שבביתי במתנה". ונתנו לשמעון. לאחר כמה ימים חזר בו ראובן מהמתנה.

הוא מודה בבית המשפט שנתן לו את השטר, ומודה שלא כתב זאת בטעות או באונס אלא בגמירות דעת. הוא גם מודה שלא קרה שום דבר חדש שהביא לו להרהר שוב במתנה, אלא שטוען שרוצה לחזור בו מסיבה אישית, כי אינו רוצה לתת את המחשב לאיש.

ברור שמבינה חוקית שמעון זכה במחשב, כפי המבואר בלשון החוק

מתנה לאלתר

(חוק המתנה סעיף 2) "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". ובסעיף 6 "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו". אבל בדין תורה לא יגמר מקח מטלטלין בשטר.

גם פה רואים הבדל עצום בין המשפט העברי למשפט החוקתי בדרך הקנאת מטלטלין בשטר.

קניין סודר

ראובן נתן לשמעון מערכת של שולחן וכסאות במתנה. לקיום המתנה נתן שמעון לראובן את הסודר שלו להגביהו, ובתמורה הקנה לו את השולחן והכסאות. לאחר מכן רצה ראובן לחזור בו.

בדין תורה הפסיד ראובן כי הודה שהיה קניין סודר, ונקנה המקח לשמעון. אבל בבית המשפט זכה ראובן כיון שלא מסר את המתנה, ולא מסר לשמעון מסמך שזכאי למתנה.

ולא רק בזה, אלא כל מהות קניין סודר אינו קיים כלל במערכת המשפט החוקתי. גם בזה אנו רואים שינוי עצום בין המשפט העברי למשפט החוקתי.

צוואה

ראובן כתב בשטר לפני מותו: "אני מצווה לתת לאחר מותי ביתי למר כהן". לאחר פטירתו תבעו ילדי ראובן את מר כהן לדין תורה בטענה כי לא חלה הצוואה, והם יורשי אביהם.

ילדי ראובן זכו בדין תורה, כיון שמהתורה אין כח וזכות לאדם לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו, לפיכך צואה זו בטלה, וזכו בני ראובן בנכסי אביהם.

מר כהן פנה לבית המשפט, וזכה בביתו של ראובן, מאחר שהצוואה נעשתה כחוק.

גם בזה אנו רואים שינוי מהותי בין המשפט העברי למשפט החוקתי, האם יכול אדם לצוות מה שיעשו בנכסיו לאחר מותו.

משפטים בל ידעום

על מנת להבין את מהות המשפט העברי, עלינו להקדים מאמר חז"ל על הכתוב (איכה פרק ב, ט) "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" ע"כ. ואמרו חז"ל (איכה רבה פרשה ב, יג) "מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה, נביאיה אלו נביאי שקר, גם נביאיה אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה'" עכ"ל.

וצריך להבין מה כונת חז"ל שחכמה יש בגויים ותורה אין בגויים, הרי התורה כולה חכמה, ומה ההבדל בין חכמה לתורה.

אלא שההסבר בזה הוא כי חכמה הוא השגת מדעי העולם הקיימים, ואין כל חדש תחת השמש, כל הגילויים המדהימים של המדע אינו אלא גילוי כוחות בטבע שנבראו בבריאת העולם אלא שלא נגלו ליושבי תבל רק לאחרונה, אבל תורה היא הבנה פנימית של חוקים ומשפטים שנתנו מסיני, וכל התורה הינה הבנה פנימית עמוקה, ולא חכמה לגילוי הנמצא בעולם בכל מיני חכמות.

והנה דוד המלך ע"ה כותב בתהלים (פרק קמז, יט-כ) "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ:

הנה נוקט דוד המלך שלושה דברים: דבריו, חוקיו, משפטיו.

וצריך הסבר: א. מה ההבדל בין דברים, חוקים, משפטים. ב. מדוע נוקט לשון יעקב על דברים, וישראל על חוקים ומשפטים. ג. מדוע כופל בסוף הכתוב וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, והרי כבר כתב לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי.

אבל ההסבר בזה, שהנה בתורה יש שלוש סוגים של מצוות: א. מצוות שיש להם הבנה פשוטה, ואלו נקראים "דברים". ב. מצוות עמוקות מאוד הנקראים "חוקים". ג. דיני ממונות הנקראים "משפטים".

וכידוע מדרגה של יעקב פחותה ממדרגה של ישראל. לכן לגבי מצוות רגילות נוקט דוד המלך ע"ה בשם יעקב, ולגבי חוקים ומשפטים נוקט לשון ישראל.

והטעם שדוד המלך חוזר ומסיים וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, להדגיש כי אע"פ שיש משפט בגויים ויש להם חוקים משלהם לדון דיני ממונות, באמת, אינם יודעים עומק המשפט.

הנה ראינו כי מרומז בתהילים שמשפטים שוים בעומקם לחוקים, ויתרה מהם, כי אפילו הגויים שיש להם משפטים, נחשבים כמשפטים בל ידעום.

 עומק המשפט העברי

לאור זה יש לבאר מהו עומק המשפט העברי עליו אמרו חז"ל שתורה בגויים אל תאמין ומשפטים בל ידעום.

והנה שורש האמונה היהודית, הוא, שהאדם אינו יצור גשמי כבעל חי, אלא יש בו נשמה יהודית גבוהה, וכל מטרת ביאתו לעולם באה לתקן נשמה זו.

וכשם שהאדם הינו פנימי, הרבה הרבה יותר מהנראה כלפי חוץ, כך גם כל קניניו הממוניים אינם דברים חיצוניים בלבד, וכשקונה אדם שולחן ונעשה בעלים עליו, הרי שגם נשמתו קשורה בקניניו. זו לא הסכמה חברתית כי הוא בעלים על השולחן, אלא משהו פנימי שנפשו בעלים על השולחן. כך כל הקנינים הממוניים הינם פנימיים מאוד מאוד.

וכאשר נפרד האדם מהעולם הזה ונשמתו חוזרת למקומה, לא תתכן כל פעולה ממונית מהאדם שלא חי על נכסיו שהיו לו בחייו, כי בזמן שנפרד מהעולם, מתנתק מכל קניניו בעולם הזה.

עומק הבנת אסמכתא

ובזה מובן עומק הבנת האסמכתא שאינה חלה במשפט העברי, כי אע"פ שכתב וחתם תנאי זה, מכל מקום כיון שאנו עדים שבעומק נפשו לא התכוון לזה, לא תתכן חלות התנאי, שכדי שיחול התנאי צריך להיות משהו פנימי שיחול, ולא מועיל במשפט העברי 'הסכמה חברתית', אלא רצון פנימי להתחייב על התנאים שבניהן, ואם ידוע לנו כי סמך בדעתו שלא יצטרך לשלם, הרי שחסר בגמירות דעת של התנאי.

ואע"פ שמבחינה של הסכמה חברתית ראוי להתחייב למה שחתם, מכל מקום, כיון שבאמת בעומק הלב לא התכוון לזה, לא תועיל חתימתו להתחייב, אלא אם כן כותב שמתחייב בלא אסמכתא.

מערכת הקנינים

ובזה מובן מדוע צריך קניין להעביר בעלות, שכדי להתנתק מהבעלות הפנימית של הדבר, צריך מעשה שעל פי התורה יש בכוחו לנתק את הבעלות. ואע"פ שגמירות דעת היא בעצם עיקר הניתוק כמבואר בחזון איש, מכל מקום קבעו חז"ל קנינים לגלוי דעת, והם בלבד ביכולם להעביר את הבעלות, אבל אין זו הסכמה חיצונית על העברת בעלות, ולכן לא תחול התחייבות ללא קניין הראוי.

עומק ההבדל בין צוואה במשפט העברי למשפט החוקתי

ובזה מובן מדוע על פי המשפט העברי לא יכול אדם לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו, שכיון שלאחר מותו מתנתק האדם מנכסיו, איך תחול הקנייה שלו בנכסיו לאחר שהתנתק מהם?! ובכל דין ירושה שבתורה, אין המוריש מוריש להם, אלא התורה מעבירה את נכסיו ליורשים.

ואע"פ שעל צד המוסר מצוה לקיים דברי המת, אבל לא תחול על צוואותו חיוב ממוני ליורשים, כי רצונו אינו חזק יותר מחוקי התורה, וכיון שכשמת היו נכסיו בבעלותו, התורה מעבירה את נכסיו למי שגזרה תורה שיעבירו את הנכסים, לכן לא תתכן צוואה מהתורה אלא בדרך מתנה מחיים.

אבל במשפט החוקתי שבעלות הינה הסכמה חברתית חיצונית שכל הנמצא תחת יד האדם - שלו הוא, יכול הוא גם לצוות מה יעשו בהם לאחר מותו.

ירושת הבת

ובזה התבאר אחת הפרשיות הבלתי מובנות, מדוע לא נתנה התורה ירושה לבת בכנסי האב - כשיש בן.

ויש להגדיל את התמיה עוד יותר, שהרי על פי ההלכה לגוי יש קנינים בנכסיו, ועל פי התורה יורש בנו הגוי את נכסיו, ומובא בהלכה שגוי שמת שוים בנותיו ובניו בירושה שוה בשוה. זאת ועוד, אפילו בני ישראל לפני מתן תורה היו יורשים בת ובן שוה בשוה. אם כן יש לתמוה מאוד, מדוע לאחר מתן תורה ציותה תורה שבת לא תירש?! ומה נגרעו הבנות לאחר מתן תורה.

אבל הטעם מבואר בצפנת פענח[1], שהקשר בין האב היהודי לבנו אינו רק עניין של קורבה, אלא הבן הוא ממש חלק מהאב, כי הנשמה היהודית של האב קשורה בבנו כעצם ממנו, וקשר זה הינו רק בבן ולא בבת, לפיכך הבן עומד במקום אביו לרשת, כי הוא עצמו של האב, והירושה אינה מחמת קורבה, אלא מפני שהבן עומד במקום האב. אבל בן הגוי אינו חלק ממנו, שרק כשיש נשמה יהודית הבן הינו עצם מהאב, לכן ירושת בן הגוי את האביו היא מחמת קורבה ובזה הבן והבת שוים.

נמצא שבפנימיות יש הבדל מהותי בין ירושת היהודי לירושת הגויים, כי ירושת הגוי היא מחמת קורבה לכן הבן והבת שוים, וירושת היהודי היא מחמת כי הבן חלק מהאב, וכשמת האב ממילא נשאר הבן בנכסיו, כי הוא חלק ממנו.

ויש להוסיף עוד טעם בזה, כי ללא ספק כיון שהבן עצם מהאב, יש לנשמה היהודית עונג פנימי כאשר הבן נוחל את נכסיו, וממשיך את מעמדו בעולם הזה, לפיכך חסה תורה על נפש האדם וציוותה כי רק הבן ירש נכסיו כשיש בת, כי הוא עיקר עונג הנשמה היהודית. מה שאין כן בגוי.

ובאמת על צד ההשכלה, ברור שיותר חשוב לחשוב על נפש המת מאשר על הבת, כי המת הוא בעל הנכסים, והתורה חסה עליו לפני שתחוס על מי שלא עמל בנכסים ולא היו שלו.

עוד הבדלים מהותיים בין המשפט העברי למשפט החוקתי

ובזה יבואר עוד הבדלים מהותיים בין המשפט העברי למשפט החוקתי, כגון כל מערכת שליחות והרשאה, שלפי המשפט החוקתי כיון שהסכים אדם שהלה יהיה שלוחו, חל עליו דין שליח וכן הרשאה, אבל לפי המשפט העברי לא יחול חלות השליח רק אם יש לו דין שליחות על פי התורה, ולכן גם אין שליח לדבר עבירה כי מהות השליחות היא פנימית, שיהיה השליח עומד תחת המשלח אבל במשפט החוקתי ההסכמה שהלה יהיה שלוחי מספיקה, כי הסכים לדבר, ואין צורך במשהו פנימי שהלה יהיה תחתי.

כמו כן בהרשאה על פי המשפט העברי צריך המורשה לעמוד בפנימיותו תחת המרשה, לכן צריך להקנות לו את הדבר, אבל במשפט החוקתי הסכמה מספיקה.

כמו כן בעניין עדויות וראיות שונה בתכלית המשפט העברי מהמשפט החוקתי.

סיכום

הנה ראינו כי עומק המשפט העברי שונה במהותו תכלית השינוי מהמשפט החוקתי, כי המשפט העברי משפט לאלוקים הוא! משפט המושתת על פנימיות הנשמה היהודית הקשורה לנכסים הגשמיים, וכל העברת בעלות צריכה העברה גם בפנימיות, אשר משליכה בהכרח שינוים מהותיים בהרבה מאוד דינים, מה שאין המשפט החוקתי הוא הסכמה של בני אדם לנהוג בינם לבין עצמם כראוי, לפיכך העיקר במשפט החוקתי היא ההסכמה החיצונית.

ולא רק במשפט הוא כך, אלא בכל דבר ודבר, כגון לשון הקודש, שהיא שפה פנימית, לבין שאר השפות שהן הסכמות חיצוניות על המילים, ואפילו נימוסים ודרך ארץ בין בני האדם בעולם הוא הסכמה, מה שאין כן דרך ארץ על פי תורה היא פנימית ונתנה מסיני כפי שכתב רבי עובדיה מברטנורא בתחלת מסכת אבות.

מוסר ומשפט

למרות העובדות דלעיל בהם מבואר שאדם יכול לשנות ממה שהבטיח וממה שסיכם, ראוי להדגיש כי התורה מבדילה הבדלה חדה בין מוסר ומשפט.

בעובדות דלעיל על פי המוסר אסור להפר הבטחה בעל פה גם ללא קניין, וכן בצוואה ראוי לילדים לקיים מצות אביהם כו', אלא שיש הבדל מהותי בין חיוב ממוני לבין מצוה מוסרית. התורה מבדילה בין חלות דיני ממון ובין מצוה המוטלת על האדם מחמת המוסר, כי קניין שלא חל - אינו מחייב על פי המשפט לקיים את מה שסיכמו, אבל מבחינה מוסרית הוא חייב, ומאוד מאוד החמירו חכמים להיות מוסרי במעשיו, ואמרו שמי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואמרו שמי שאינו אומר האמת אין רוח חכמים נוחה הימנו וקראהו רשע.

וכל זה אפשרי רק במערכת המשפט העברי המיוסדת על שכר ועונש בכללות, ועל פנימיות הנשמה היהודית, אבל במערכת המשפט החוקתי שלא קיים בה מערכת מצוות ומוסר, אלא רק הסכמה על התנהגות נימוסית כדי לקיים חיים תקינים משותפים, בהם יש רק מערכת אחת של משפט בלבד.

הערות:

[1] ז"ל הצפנת פענח סימן שי"ג. וז"ל: "ועיקר הגדר, דגבי ישראל אמרינן דהיורש הוא כמו עצם, בגדר כרעי דאבוה (עירובין דף ע ותוס' יבמות דף ג) ורשב"ם ב"ב (דף מ"ב ודף מ"ה) וכמה מקומות, ולכן בן הוי עצם, אבל גבי בן נח ליכא עצם, משום דעצם לא משתנה, וגבי בן נח יש שינוי, דאם מתגייר פקע האב, כמבואר קידושין (דף י"ז ע"ב וביבמות דף ס"ב וצ"ח) וכמה מקומות בזה, לכך רק מחמת קורבה, ובזה בן ובת שוין, ועיי' ב"ב (דף ק"ו וד"ף ק"ח ע"ב ועי' כתובות דף צ') ואין כאן מקום להאריך. ולכך מבואר בתוספתא בבא קמא פרק י דגזל העכו"ם ונשבע לא מהני חזרה ליורשין, משום דגבי כה"ג צריך רק לעצם חזרה, וגבי בן נח היורש לא עצם רק קורבא, עכ"פ ע"פ דין תורה רק הזכרים ולא מהני דינא דמלכותא דינא כלל" עכ"ל.

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *