מדעי הטרור
חמש מאות שנה אחרי שגלילאו סינן "נוע תנוע!" גורמים רבי השפעה בממסד המדעי דווקא מזדהים עם עמדת האינקוויזיציה
הרב אליעזר אייזיקוביץ:
היוקרה והאימון להם זוכה המדע נובעים בין היתר מכך שהוא נתפס כגורם אובייקטיבי, נטול-פניות, שאין לו אלא את האמת המוחלטת ככל שהחשיבה האנושית מסוגלת לתפוס אותה. בעיני רבים המאפיין הזה הוא גם ההבדל היסודי בין מדע לבין חשיבה אידיאולוגית כגון דת. הדת פוגעת בחופש המחשבה וכופה את מסקנותיה באמצעות מנגנוני אינקוויזיציה, ואילו המדען לעולם יתפוס את עמדתו של גלילאו הלוחש בינו לבין עצמו: "נוע תנוע!"
בפועל התפיסה הרומנטית הזאת מעולם לא הייתה מדויקת – גם לא ביחס למדעים האמפיריים הניתנים לכאורה לבחינה עובדתית. מדענים הם ככלות הכל בני אדם והמדע הוא עיסוק חברתי, עם כל הליקויים האופייניים לגופים ולמוסדות חברתיים: חשיבה עדרית, קונפורמיות, הטיית הסמכות, הטיית האישוש, אופנות פופולריות, עיוותים קוגנטיביים, העדפות פוליטיות ועוד.
לכן גם במדעים שיש בהם מרכיב אמפירי משמעותי, כמו גיאולוגיה או קוסמולוגיה, חלפו שנים עד שתאוריות נוגדות-פרדיגמה כמו נדידת היבשות ומודל המפץ הגדול הצליחו להתבסס. מלבד הצורך להוכיח את עצמן עובדתית היה עליהן להתגבר על מחסומים חברתיים. על אחת כמה כאשר מדובר בתחומי מחקר בעלי אופי ספקולטיבי כגון היסטוריה, ארכיאולוגיה, או המנגנון האחראי לאבולוציה הביולוגית.
כל זה היה נכון מאז ומתמיד, אך אם בעבר הבריונות וסתימת הפיות תווכו דרך מנגנונים חברתיים סמויים, בימינו היא מתקיימת בריש גלי, במוצהר ואפילו בגאווה.
תופעת הבריונות המדעית לא צצה ביום אחד, וכמו בכל סוג בריונות הראשונים לסבול ממנה היו אלה שהשתייכו לקבוצות חלשות ובלתי פופולריות. בשנת 2004 הביולוג ריצ'רד סטרנברג (Richard Sternberg) הודח מתפקידו כעורך כתב עת בשם Proceedings of the biological society of Washington. כתב העת אף נקט בצעד יוצא דופן של התנערות ממאמר שהתפרסם בו לאחר שכבר עבר ביקורת עמיתים ואושר לפרסום. הסיבה: המאמר המדובר נכתב בידי סטפן מאייר, גיאולוג ופרופסור להיסטוריה של המדע, ובו טיעונים מדעיים התומכים בתאוריית התכנון התבוני (ID).
תאוריית התכנון התבוני מבקרת את ההסברים הרווחים באשר למנגנונים של תהליך האבולוציה, וטוענת כי נכון יותר לראות במערכות המשוכללות של יצורים חיים ראיות לפעילותו של גורם תבוני. באותה תקופה היוותה תאוריית התכנון התבוני סדין אדום בעיני קבוצת אקטיביסטים תומכי הדארוויניזם האורטודוקסי, וזאת במסגרת ממלחמות התרבות בארה"ב (Culture wars). הללו ניהלו מאבק ארסי ואגרסיבי נגד מדענים תומכי תכנון תבוני.
פרסום מאמרו של מאייר נתפס בעיניהם כשערורייה, מאחר והוא סתר את קביעתם כי תומכי התכנון התבוני מעולם לא פרסמו בכתב עת מדעי מכובד מאמר שעבר ביקורת העמיתים. תיקונו של מחדל זה הצריך נקיטת צעדים דרסטיים. לפיכך לא די היה בפרסום מאמר נגדי שיבקר את טענותיו של מאייר, כמקובל בפולמוסים מדעיים. לא, צריך היה להעלים את המאמר הפוגעני, את מי שחיבר אותו, וכמובן גם את מי שנתן לו במה.
ככל הידוע לי, זהו המקרה המוקדם ביותר בו נתקלתי של מה שיכונה בהמשך "תרבות הביטול" (Cancel culture). הסרט התיעודי Expelled תיאר עוד כמה מקרים בהם תומכי התכנון התבוני נרדפו בשל עמדותיהם.
גלילאו מול האינקוויזיציה. באקלים האקדמי הנוכחי הממסד הכנסייתי היה מרגיש בבית
ההתנכלות והרדיפות כלפי קומץ תומכי התכנון התבוני לא עוררה ענין באקדמיה, ובחלקים ממנה אף התקבלו בברכה.
תומכי התכנון התבוני – בוא נאמר זאת בעדינות – לא היו אהודים במיוחד. פרשת סטרנברג התרחשה אחרי שנים של קמפיין השמצה אינטנסיבי בו הוצגו תומכי התכנון התבוני כחבורה של קנאי דת, בורים, תימהוניים, שקרנים כרוניים, כופרי מדע, ממשיכי דרכם של הבריאתנים (Creationist) ומאמיני הארץ השטוחה. טענותיהם של תומכי התכנון התבוני לא נתפסו אפוא רק כשגויות אלא נחשבו לבלתי לגיטימיות ובלתי ראויות למענה. לפיכך הם הרוויחו ביושר את הבוז שהוטח בהם ולא היה מקום להתרגש מכך שמתעללים בהם. בכל מקרה הפעילים הבולטים של תנועת התכנון התבוני מהווים קבוצה די קטנה כך שהאירוע כולו נתפס כסערה בכוס תה של שלולית אקדמית קטנה, לא מסוג הדברים שרלוונטיים לציבור הרחב.
אך במבט לאחור ניתן לראות כי הרדיפה הזו הייתה הקנרית במכרה הפחם, סימן מקדים לסגנון חדש ורעיל שנכנס לשיח האקדמי: ריסוק קולות שאינם מתיישרים עם האידיאולוגיה השלטת.
מאז התפשטה התופעה במהירות מדהימה עד שהפכה לחלק כמעט נורמטיבי מהאקדמיה. כיום כבר מובן מאליו שיש דעות ושאלות שאסור להשמיע בפומבי בתחומים טעונים כמו זהות מגדרית, טרנסג'נדרים[1], משבר האקלים, והתמודדות יעילה עם מגפת הקורונה[2].
שתי דוגמאות מהתקופה האחרונה ממחישות את השיאים החדשים אליה הגיעה "תרבות הביטול".
"מיזם 1619 " הוא שמו של פרויקט עיתונאי של הניו יורק טיימז הטוען כי האבות המייסדים של ארצות הברית הקימו אותה במטרה להנציח את העבדות וקיפוח השחורים. המיזם נועד לספק תשתית היסטורית להשקפה בדבר קיומה של גזענות ממוסדת (Systemic racism) בארה"ב עד עצם היום הזה, ולפיכך היא חביבה מאוד על זרם הנעורים (Woke) בשמאל הפרוגרסיבי האמריקני. העובדה שהמיזם רצוף סילופים ובדיות היסטוריות אינו מהווה בעיה. העיקר שהמסקנה תעלה בקנה אחד עם הצרכים האידיאולוגיים העדכניים.
לא מכבר, ג'יימס סוויט, נשיא האגודה ההיסטורית האמריקנית, הסתבך לאחר שפרסם מאמר המבקר את תופעת ה"עכשוונות" – הנטיה לשפוט את מעשיהן של דמויות עבר לפי נורמות ההווה, וזאת במטרה לשרת צרכים פוליטיים עכשוויים. כדוגמא לכך הצביע סוויט על "פרויקט 1619". בשפה עדינה ובנימה זהירה להפליא הוא הצביע על כמה טעויות היסטוריות שהפרויקט מבוסס עליהן ותהה בקול רם: "המיזם הוא בהחלט עיתונות משובחת. אבל האם הוא גם היסטוריה?"
ההתנסחות הזהירה וההליכה על קצות האצבעות לא הצילו את הפרופסור מזעמם של הקנאים הנעורים. הללו תקפו אותו בשצף קצף, גידפו וקיללו אותו בארסיות. המבקרים אפילו לא טרחו להתייחס עניינית לנקודות שסוויט העלה. הם תקפו אותו אישית. חשוב להדגיש שמאחורי האלימות המילולית הקשה לא עמדו חבורה של פרחחי רחוב משועממים אלא אקדמאים בכירים ופרופסורים מכובדים.
הלחץ עשה את שלו וכעבור שעות אחדות פרסם סוויט הודעת התנצלות מתרפסת בו היכה על חטאיו. בסגנון מביך הסביר סוויט כי נהג "בחוסר רגישות" כאשר ביקר את המיזם תוך גרימת צער נורא לכל נפגעי הגזענות הלבנה הממוסדת. הוא גם הודה כי לא הפעיל שיקול דעת נכון בטרם פרסם את המאמר משום שזה עשוי לשרת את טענות הימין השמרני נגד "מיזם 1619".
מיותר לציין כי ההתנצלות לא הועילה לו דבר. הנעורים דורשים כעת את ראשו ולא יסתפקו בפחות מהדחתו מנשיאות האגודה ההיסטורית. ימים יגידו אם מטרתם תושג, אך כבר עתה ניתן להניח במידה גבוהה של וודאות כי סוויט לא יעז בעתיד לחשוף שגיאות היסטוריות במאמרים המשרתים את האג'נדה הפרוגרסיבית, וכמוהו ינהג כל מי שהקריירה האקדמית שלו חשובה בעיניו.
דוגמא מדהימה אף יותר היא זו של כתב העת Nature Human Behavior מבית ההוצאה היוקרתי Nature. במאמר מערכת הודיע לאחרונה כתב העת כי מעתה ישלול את פרסומם של מאמרים שאינם עומדים ב"תקנון אתי". בשפה פשוטה, כתב העת ידחה מאמרים שעלולים באופן פוטנציאלי לפגוע ביחידים או קבוצות החשופים ל"גזענות, סקסיזם, מסוגלנות, או הומופוביה".
"קידום הידע וההבנה הוא דבר מועיל," מודים העורכים. "אבל במקרים מסוימים הנזק הפוטנציאלי לאוכלוסיה הנחקרת גובר על תועלת הפרסום".
באלו מקרים? כל מאמר ש"מערער" את "כבודם או זכויותיהם של קבוצות מסוימות" או "מניח שקבוצה אנושית אחד עדיפה או נחותה על רעותה בגלל מאפייניה החברתיים".
רשימת ההגדרות דרקונית אך מעורפלת-במתכוון כך שבפועל העורכים פוסלים כל מחקר שמסקנותיו אינן נוחות לעמדה האידיאולוגית. עוד שומרים לעצמם העורכים את הזכות לא רק למנוע פרסום מאמרים, אלא גם לפסול רטרואקטיבית מאמרים שכבר התפרסמו, במידה ואלה יעוררו את חמתו העתידית של אקטיביסט כזה אחר[3]. למען הסר ספק המאמר מונה באריכות את רשימת הזהויות המגדריות שחוקרים צריכים "לכבד" על מנת שמאמריהם יזכו לפרסום בין דפיו של כתב העת המדעי היוקרתי.
במקרה הזה כבר לא מדובר בבריונות רשת או בהתארגנות ספונטנית של אקטיביסטים פוליטיים, אלא במדיניות מסודרת, רשמית ומפורשת של כתב עת "מדעי" הלוקח את "תרבות הביטול" עד למסקנתה ההגיונית: למחקרים מדעיים שסוטים מהתקן האידיאולוגי אין זכות קיום ואסור אפילו להעניק להם במה.
ספק אם אפילו לכנסיה הקתולית בימי גלילאו העליזים הייתה עמדה כה מגובשת ומפורטת של מסקנות מדעיות "מותרות" ו"אסורות".
**
בהינתן כל זה האם עדיין ראוי המדע לאימון כגורם נטול פניות? כיצד אפשר בכלל להסתמך על "קביעות מדעיות" כשאנחנו יודעים שכיווני מחקר מסוימים לעולם לא יבדקו כי החוקרים אינם פראיירים ולא יסתכנו בחיסול עתידם המקצועי? איך אפשר לסמוך על חוות דעת הנאמרות מתוך אווירה של טרור?
כשאנחנו עוסקים בשאלות של יהדות ומדע מוטב שניקח בחשבון את הגורמים רבי העוצמה המשפיעים על שיקול דעתם של חוקרים והלחצים העצומים – הגלויים והסמויים – העשויים לגרום להם ליישר קו עם אופנה שלטת, פשוט משום שלא משתלם להם לשבור שורה.
אולי הגיע הזמן לעשות מחקר על האופן שבו לחצים חברתיים וחשיבה אידיאולוגית משפיעים על מסקנות "אקדמיות" רווחות. העניין הוא שבקצב הזה ספק אם בקרוב תישאר במה בה ניתן יהיה לפרסם את מסקנות המחקר…
הערות:
[1] פרנסיס וודוסון, פרופסור לכלכלה, צדק ומדיניות בקנדה, מתארת את תלאותיה לאחר שארגנה כנס אקדמי שדן באופן ביקורתי בנושאי מגדר וטרנסג'נדר. האיומים כלפיה הגיעו עד לרמה של חשש לפגיעה פיזית. היא פוטרה מעבודתה בין היתר בגלל שציוצים סאטיריים שפרסמה תוארו כ"דיבור פוגעני". ראו כאן.
[2] דוגמא קטנה אך אופיינית הוא היחס שניתן לד"ר סטיבן קונין, לשעבר במדען הראשי במשרד האנרגיה האמריקאי תחת ממשל אובמה, לאחר שזה פרסם ספר ספקני כלפי חלק מטענותיהם של מודאגי האקלים. ה"סיינטיפיק אמריקן" פרסם "מאמר ביקורת" על הספר בחתימתם של לא פחות מ-12 חוקרים בתחום האקלים, שכולו השמצות אישיות וגידופים כלפי קונין, מבלי שהמבקרים אף טרחו לקרוא את תוכן הספר. לפחות אחד מהחותמים על המאמר טען מאוחר יותר כי המאמר לא התפרסם בידיעתו (ראה כאן, דקה 1:26).
[3] חובבי האירוניה ייהנו לקרוא כי העורכים יפסלו כל מאמר שפוגע במיעוטים גזעיים, אך באותה נשימה הם אומרים כי ימנעו מלפרסם מאמרים העוסקים ב"הבניות חברתיות פיקטיביות" כמו גזע. האם גזע הוא דבר ממשי או לא? כנראה שהכל תלוי באינטרס האידיאולוגי.