מדע מגוייס בתעמולת שקר לטובת הדת הירוקה

מדע מגוייס בתעמולת שקר לטובת הדת הירוקה

מדען בכיר לשעבר בסוכנות חקר האקלים טוען כי מדענים בארה"ב השתמשו בנתונים לא מאומתים והעלימו ראיות כדי לתזמן דו"ח שישכנע את מנהיגי העולם שכדור הארץ מתחמם.

מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה, שכשאנשי מדע רוצים לקדם אג'נדה, המדע הופך לשופר תעמולה, המחליק פינות, משנה נתונים, ומציג מה שהוא רוצה להציג.

דיווח של אתר מידה, תרגום כתבתו של ג'ולי קלי, מגזין 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אריק גרינשטיין.

מדען בכיר לשעבר במנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית (National Oceanic and Atmpspheric Administration – NOAA) חושף כי נפלו ליקויים בדו"ח אקלים מרכזי שפורסם ערב ועידת שינוי האקלים של האומות המאוחדות ב-2015. המדליף, ד"ר ג'ון בייטס, הוביל במשך עשר שנים את תוכנית איסוף מידע האקלים ב-NOAA, ופרס שורה ארוכה של האשמות חמורות בפני 'הדיילי מייל' הבריטי. ההאשמה המרכזית שלו היא שהסוכנות העליונה ביותר של הממשלה הפדרלית לענייני מדעי האקלים פרסמה מחקר פגום ומוטה שטען כי מעולם לא הייתה האטה בהתחממות הגלובלית. מחקר זה התקבל בקרב רבים והייתה לו השפעה מכריעה.

בייטס מאשים את מחבר המחקר הראשי, איש ה-NOAA טום קארל, בשימוש בנתונים לא מאומתים, התעלמות מנהלים מנדטוריים של הסוכנות וכישלון בקטלוּג ראיות, כל זאת "בניסיון בוטה להגביר את ההשפעה" של המסמך לפני הכנס.

המחקר, "עדויות אפשריות להטיה במידע במדידה האחרונה של תקופת ההאטה בהתחממות פני כדור הארץ", פורסם במגזין 'Sience' ביוני 2015, מספר חודשים לפני שמנהיגי העולם התכנסו בפריז כדי לגבש קואליציה עולמית רוויית תקציבים למאבק בשינוי האקלים. חשיבותו של המחקר הייתה בכך שהוא הפריך ראיות שהציגו קבוצות חוקרים אחרות שהצביעו על האטה בעליית הטמפרטורה הגלובלית מ-1998 עד 2012; עובדה מציקה, שאיימה לערער את עצם סיבת קיומו של הכנס.

פעילי האקלים כבר הגירו זעה רב בעקבות ההכרה של הפאנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי האקלים (IPCC) ב-2013, ש"קצב ההתחממות במהלך 15 השנים האחרונות… קטן יותר מהשיעור שחוּשב מאז 1951". ה-IPCC חזר בו אז מתחזיותיו הקודמות מ-2007, לפיהן בטווח הקצר תעלה הטמפרטורה בין 1 ל-3 מעלות צלזיוס. ב-2013 סיכם ה-IPCC ש"טמפרטורת פני השטח העולמי 'הראתה מגמה עלייה לינארית קטנה הרבה יותר במהלך 15 השנים האחרונות [2012-1997] מאשר במהלך 30 עד 60 השנים האחרונות' ועליית הטמפרטורה הגלובלית 'הוערכה בטווח של שליש עד מחצית המגמה במהלך 2012-1951'".

עכשיו, התכוננו להזדעזע. המתודולוגיה המפוקפקת הזו הביאה את החוקרים למסקנה שמגמות ההתחממות עבור השנים 2012-2000 זהות לחלוטין לאלו של 1999-1950: "אין שום הבחנה בירידה (סטטיסטית או אחרת) בשיעור ההתחממות בין המחצית השניה של המאה העשרים לבין 15 השנים הראשונות של המאה העשרים ואחת". המחקר מסכם בנקודה זו שהצהרת ה-IPCC על עליה איטית יותר בטמפרטורה הגלובלית "אינה תקפה עוד".

התיעוד הנעלם

המחקר התקבל בקול תרועה רמה על ידי פעילי אקלים ותומכיהם בתקשורת בכל רחבי העולם, אבל בייטס טוען שנפלו בו בעיות רציניות. "היה להם מידע איכותי מהמצופים", הוא הסביר ל'דיילי מייל', "והם זרקו אותו לפח ו"תיקנו" אותו באמצעות מידע איכותי פחות מספינות [שהן עצמן מקור חום]. אתה אף פעם לא משנה מידע איכותי כדי שיסתדר עם הפגום, אבל זה מה שהם עשו כדי שיראה כאילו הים היה חם יותר". בייטס הוסיף כי המחקר התעלם גם מנתוני לוויין.

אם זה לא מספיק, בייטס אומר שהמחשב שבו נעשה שימוש לעבד את המידע "סבל מתקלה חמורה" וששום חלק מהמידע לא קוטלג בארכיון או נותר נגיש, כנדרש על פי כללי ה-NOAA, מה שאומר שאת נתוניו של קארל אי אפשר לשחזר או לאמת באופן עצמאי. לדברי בייטס, ה-NOAA מנסח כעת גרסה חדשה של הדו"ח, שבו יתוקנו הפגמים שנפלו בדו"ח של קארל. נכון לעכשיו, מגזין 'Science' עומד מאחורי פרסום המחקר של קארל, טוען שהוא עבר "שיפוט קפדני" ומבטל כל רעיון "חסר בסיס וחסר ערך" שהמחקר זורז כדי שיפורסם במקביל לוועידת פריז. ('מכון קאטו' כבר "קרע" בעבר את 'Sciencee' על סיקור ההתחממות הגלובלית המוטה שלו, אבל זה סיפור ליום אחר).

בפוסט נפרד שפרסם בייטס בבלוג .Climate Etc הוא מקונן על כך שמדענים ממשלתיים כושלים באופן סדרתי בשימור עבודותיהם: "העניין הקריטי ביותר בקיטלוג ארכיוני של מידע אקלים הוא שלמעשה ישנם מדענים שאינם מוכנים לקטלג באופן רשמי ולתעד את הנתונים שבידיהם". בייטס מעיר שאותם מדענים שנכשלו בשמירה על הנתונים מודאגים פתאום שממשל טראמפ עלול להשמיד נתוני אקלים.

בייטס אינו נלחם את הקרב הזה לבדו. חבר בית הנבחרים למאר סמית', יו"ר ועדת המדע, החלל והטכנולוגיה של בית הנבחרים, דורש מה-NOAA שיגיש לו את כל ההתכתבויות הקשורות לדו"ח של קארל, אבל הסוכנות מסרבת לשתף פעולה. באוקטובר 2015, הוועדה של סמית' הוציאה צו עבור המסמכים; ה-NOAA שיחרר כמה מסמכים טכניים אבל לא את ההתכתבויות הנדרשות, בטענה שמדענים בשירות משלם המסים אינם מחוייבים לחשוף את הדואר האלקטרוני שלהם בפני מדענים אחרים שממומנים על ידי משלם המסים, בגין מחקר שמומן על ידי משלם המסים.

בהצהרה שפורסמה ביום ראשון, סמית' הריע לאומץ של בייטס לחשוף את עצמו ולדבר: "הגילויים של ד"ר בייטס ושיבוש ההליכים של ה-NOAA בהחלט מעניקים משנה תוקף למה שאני טוען לכל אורך הדרך – שהמחקר של קארל השתמש במידע משובש, פרסומו זורז כדי לתמוך באג'נדת שינוי האקלים של הנשיא [אובמה] והוא התעלם מהסטנדרטים למחקר מדעי של ה-NOAA עצמו".

עתה, כשמאחוריו ממשל סימפתי יותר, סמית' יכול להגיע למיצוי החקירה ולהבין לעומק כיצד בוצע המחקר של קארל, ומי עוד סייע לקדם אותו. למרות ההתקפות הפרסונליות על אופיו ועל האמינות שלו, לפעולותיו של בייטס עלולות להיות השלכות ארוכות טווח, ולא פחות מכך הן אולי יעודדו אחרים להיחשף ולדבר על מה שמתרחש בסוכנויות המדע הפדרליות. זה היה צריך להתרחש כבר מזמן.

סוף ציטוט.

עוד על תעשיית השקרים של עולם מדעי שלם וגופים חזקים בפוליטיקה ובממשל, ראה למשל: בואו נדבר על שטיפת המח הירוקה, ו:הבלוג הירוק. וכן: "קונצנזוס מדעי" שקרי שמושג ע"י שטיפת מח – "מדעי" האקלים ועוד. מדוע אנחנו צריכים להפסיק לחשוב על האקלים.

האסטרונומית פרימוודה נטרג'ן במאמרה 'מה באמת עושים המדענים', טוענת לרמאות הפוכה:

"השימוש המוטעה שנעשה כיום בממצאים מדעיים עלול להוביל לתוצאות טראגיות בשעה 3:32 לפנות בוקר ב6 לאפריל 2009 זעזעה רעידת אדמה הרסנית בעצמה של 6.3 בסולם ריכטר את ל'אקוילה… 300 איש נהרגו ובנינים רבים קרסו. בשלשת החדשים שלפני כן התרחשו בעיר 30 רעשים קטנים שעוררו דאגה רבה בקרב התושבים. שבוע לפני רעידת האדמה נערכה פגישה בהשתתפות סיסמולוגים מובילים ופקידי ציבור במטרה להעריך את המצב. הסיסמולוגים קבעו שאי אפשר לדעת בוודאות אם הרעשים הקטנים מבשרים רעידת אדמה גדולה.

אנזו בוסקי, אחד הגיאולוגים המומחים שהשתתפו בפגישה, הסב את תשומת הלב לָאי-ודאות המדעית הזו וציין כי בעוד שרעידת אדמה גדולה "אינה סבירה," אי אפשר לפסול את האפשרות על הסף. למרות זאת, כשברנרדו דה ברנרדיניס, סגן יו"ר הסוכנות להגנה אזרחית של איטליה, יצא מהפגישה, הוא הבטיח לתושבים המקומיים שהרעשים היו אירועים שגרתיים המתרחשים כשאנרגיה שהצטברה באדמה משתחררת.

כשזעזוע רעידת האדמה העיר את שני ילדיו של תושב המקום ג'וסטינו פּאריס,  הוא הרגיע אותם והחזיר אותם למיטותיהם, מתוך אמון בדו"ח ששמע קודם לכן בטלוויזיה. מאוחר יותר באותו לילה נהרס ביתו, ושני ילדיו נהרגו. פאריס וקבוצת תושבים תבעו את המדענים ואת פקידי הציבור המקומיים על כישלונם להתריע על הסכנה. בעקבות הכשל בהגשת הערכות הסיכון על-ידי הוועדה הלאומית לחיזוי ומניעת סיכונים משמעותיים, הורשעו המדענים המומחים בהגשת מידע "בלתי מדויק, חסר וסותר" לגבי הסכנה; באוקטובר 2012 נגזרו עליהם שש שנות מאסר.

ובארצות הברית: ב-12 ביוני 2012, העביר הסנאט של קרוליינה הצפונית חוק שמונע בפועל את השימוש בנתונים על שינויים בגובה פני הים לצורך קביעת מדיניות החופים במדינה. החוק נוסח בתגובה לדו"ח שחיברו מדענים מומחים במסגרת הוועדה למשאבי חופים של צפון קרוליינה (שמונתה על-ידי המדינה), אשר קבע כי במאה השנים הבאות תתרחש עלייה של קרוב למטר בגובה פני הים, מה שיסכן את קהילות החוף. החוק, שנוסח במטרה להסדיר את מתן אישורי הפיתוח והבנייה, מתעלם מהתחזיות האלה וקובע שיטה חדשה לחישוב העליות בגובה פני הים, שאינה מקובלת על רוב המדענים המוסמכים.

סקר של מכון המחקר Pew מ-2009 מראה ש-84% מהאמריקאים תופסים את המדע ככוח חיובי בחברה. אך הסקר מראה גם כי לרובם יש הבנה רעועה בלבד של תפיסות מדעיות בסיסיות

לעומת זאת, ישנה הסכמה אוניברסלית-כמעט בין מדעני אקלים שגובה פני הים יעלה במטר או יותר במהלך 100 השנים הבאות, ולכן עלולה להתרחש הצפה של כל אזורי החוף הנמוכים בכדור הארץ. אבל תומכי החקיקה – קבלנים החוששים מההשלכות הכלכליות של חיזוי עליית גובה פני הים – מצאו דרך חדשנית לעקוף את ההערכה המדעית: הם פשוט הוציאו מחוץ לחוק את שיטות המדידה הקיימות.

החוק החדש אוסר שימוש בנתונים חדשים ומתיר שימוש בנתונים היסטוריים בלבד לצורך הערכת העלייה העתידית של גובה פני הים בתהליך הענקת אישורי פיתוח בארבע השנים הבאות. לפי החוק, מדידות שנערכו ב-1900 יהוו בסיס להערכה, שעליו ייעשו רק אקסטרפולציות ליניאריות לימינו. אבל נראה שהטבע לועג למחוקקים מקרוליינה הצפונית. שבועיים לאחר אישור החוק הראה מחקר חדש, הבוחן מדידות של גאות, שהעלייה המהירה ביותר בגובה פני הים בצפון אמריקה מאז 1980 התרחשה בחוף המשתרע בין קרוליינה הצפונית למסצ'וסטס…

בקיצור, הציבור מתקשה להבין את ארעיותו של המדע. המושג "ארעיות" מתייחס למצב הידע בזמן נתון. חוקי הכבידה של ניוטון, שכולנו למדנו בבית הספר, נחשבו בעבר שלמים ומקיפים. כיום אנו יודעים שאף על פי שהם מספקים לנו הבנה מדויקת של המהירות שבה תפוח נופל מהעץ, או של האופן שבו חיכוך עוזר לנו לבצע פנייה חדה בכביש, הם אינם מתאימים לתיאור תנועתם של חלקיקים תת-אטומיים או של לוויינים בחלל. לשם כך היינו זקוקים לתפיסות החדשות של איינשטיין".

פרק נוסף בסאגה מלמדנו ד"ר אורי שני במאמרו: חמים ונעים, האמת הלא מטרידה על התחממות כדוה"א:

מלחמות אקלים

מדע האקלים (קלימטולוגיה) הוא ללא ספק תחום המחקר הסוער ביותר של תקופתנו. חוקרי אקלים רבים מתכתשים ביניהם על משמעות שינויי האקלים וההתחממות הגלובאלית, בעוד שפוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית ברחבי העולם עושים בסוגיה מדעית זו שימושים ציניים לצבירת הון פוליטי ולהרחבת סמכויותיהם. זאת על ידי הפחדות, הגזמות ולעיתים אף שקרים בוטים בנוגע לעתיד כדור הארץ במידה והאנושות לא תשנה את דרכיה ה'קלוקלות' ותפחית משמעותית את טביעת הרגל האקולוגית שלה. סוגיית שינויי האקלים הפכה לאמוציונאלית, יצרית ורוויות אינטרסים, עד כדי סכנה של ממש ליושרה המדעית של תחום ידע חשוב זה. מדענים "בַּדְלָנים" שמעזים להביע ספק בנרטיב המדעי-פוליטי השולט, לפיו שינויי האקלים הם סכנה ברורה ומיידית בעלת השלכות קטסטרופליות לכל תחומי החיים, ניצבים בפני סכנה של נידויים מהקהילה המדעית בה הם פועלים.

אחד החוקרים הבולטים, שאכלו מרורים על פקפוקם בתרחישים האפוקליפטיים שמופצים על ידי גופים פוליטיים ומדעיים רבי עוצמה הוא פרופ' פטריק מייקלס, ששימש כחוקר אקלים באוניברסיטת וירג'יניה במשך כ-30 שנה ועומד כיום בראש המרכז לחקר המדע במכון קאטו. מייקלס הוא מכוכבי פרשת "קליימטגייט" שנחשפה בנובמבר 2009, מספר שבועות לפני כינוס ועידת האו"ם לשינוי האקלים בקופנהגן. האקרים שפרצו לרשת המחשבים של היחידה למחקר אקלימי באוניברסיטת מזרח אנגליה, האוטוריטה המדעית המובילה בחקר שינויי אקלים, גילו ופרסמו מזימות של חוקרים בעלי השפעה בתחום. המזימות שנרקמו  כללו החרמה אקדמית של מדענים שאינם "מיישרים קו" עם ההערכות האקלים ה"רצויות", כולל איומים על עורכי כתבי עת, לבל יפרסמו מאמרים מאת אותם חוקרים שמפגינים עצמאות רבה מדי, כמו פרופ' מייקלס. אימייל אחד שנחשף אפילו עסק ברעיון לערער על עבודת הדוקטורט של מייקלס (בטענות שווא), ובכך לקעקע את אמינותו והמוניטין המדעי שלו. למרות חשיפת הפרשה המשיך פרופ' מייקלס לסבול התנכלויות, השמצות ודחיית מאמרים, הגם שהללו עמדו בסטנדרטים אקדמיים גבוהים.

הרדיפות האקדמיות לא הרתיעו את פרופ' מייקלס, שעד היום ממשיך להוות את אחד הסמנים השפויים והשקולים בשדה הקרב של חקר האקלים. בניגוד להשמצות שמופנות כלפיו (כמו גם כלפי אחרים כמוהו), מייקלס איננו "מכחיש" את קיומם של שינויי אקלים ואת כך שלאנושות חלק בהם. מייקלס רואה עצמו כחלק מתנועת ה-"lukewarmers" ("רגועי האקלים") קרי חוקרי אקלים שמקבלים את הנחות היסוד של שינוי אקלימי מעשי ידי-אדם, אך גורסים כי אין מדובר בסיכון משמעותי וכי האנושות מסוגלת להסתגל בהצלחה לשינויים אלה כפי שעשתה משחר היווסדה. ספרו האחרון של מייקלס "Lukewarming" ("מתחמם קלות", בתרגום חופשי), שנכתב עם קולגה ממכון קאטו, פורש את הראיות המדעיות לפיהן למרות שהעולם אכן מתחמם, הגישה הרווחת בקרב גופים בינלאומיים ופוליטיקאים מאופיינת באלרמיזם, קרי הצגה מסולפת ומוגזמת של תופעת שינויי אקלים בליווי נבואות חורבן על "יום הדין" הממשמש ובא. הטמפרטורות הממוצעות על פני כדור הארץ אכן מצויות במגמת עליה במהלך 100 השנים האחרונות (אם כי לא באופן מובהק סטטיסטית במהלך  20 השנים האחרונות), אך התחממות מתונה זו רחוקה מלהצדיק את הניסיונות הגלובליים לקדם מדיניות סביבתית קיצונית להפחתת פליטות גזי חממה.

כשהמציאות מסרבת להקשיב למדענים

על שום מה ומדוע נחושים מנהיגים כמו נשיא ארה"ב ברק אובמה וגופים כמו האו"ם, לפעול למען הקטנה דראסטית של פליטות גזי החממה על פני כדור הארץ? תחזיות חוקרי האקלים שלאורן פועלים מקבלי החלטות מבוססות בעיקר על מודלי אקלים ממוחשבים, המשמשים בין היתר להבנה ולחיזוי שינויי אקלים עתידיים. למרות שהפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) של האו"ם, הסמכות המשפיעה ביותר על קובעי מדיניות האקלים, מסתמך באופן נרחב על מודלים אלה לצורך תחזיותיו, בבחינה אל מול תצפיות בפועל המודלים מתגלים כמנבאים התחממות גדולה בהרבה מהטמפרטורות שנמדדו במציאות.

למשל, ממחיש מייקלס בספרו, על פי ממוצע של 102 המודלים שנעשה בהם שימוש בדו"ח הערכה החמישי של ה-IPCC שפורסם ב-2013, היה עלינו לצפות לעלייה של כ-0.7 מעלות צלזיוס בתקופה שבין 1979 ל-2013. אף-על-פי-כן, ההתחממות שנמדדה בפועל באותה תקופה היתה "מאכזבת" למדי –  0.25 מעלות צלזיוס על פי הערכות שנגזרו ממדידות לוויינים מטאורולוגיים (או 0.2 מעלות צלזיוס על פי מדידות של בלונים מטאורולוגיים). כך או כך – קיימים פערים גדולים בין המציאות לתחזיות שמשמשות כבסיס לרגולציות הסביבתיות במטרה להפחית את פליטת גזי החממה. בהינתן הרקורד המדעי העגום שלהלן, מייקלס תוהה מדוע קלימטולוגים רבים כל כך "אינם מסוגלים להודות כי מדובר בתחזיות האקלים היקרות והגרועות ביותר בהיסטוריה האנושית".

תעשיית ההפחדות

סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור ידוע בתמיכתו הנלהבת ובפעולותיו למען הפחתת פליטת גזי חממה. ב-2007 גור העיד בפני הקונגרס האמריקאי בדיון על שינויי האקלים, ובו דרשנקיטת צעדים מיידים: "כדור הארץ סובל מחום. אם לתינוק שלך יש חום, אתה פונה לרופא. אם הרופא אומר שהתינוק זקוק לטיפול רפואי, אתה לא אומר 'טוב, קראתי ספר מדע בדיוני שסיפר לי שזו לא בעיה'. אם מיטת התינוק עולה באש, לא כדאי להניח כי התינוק הוא חסין אש. כמובן שיש לבצע כל פעולה כדי להציל את התינוק". המסר של גור ברור – מדעני האקלים הם מומחים ניטראליים ללא אינטרסים זרים ויש לציית להמלצותיהם ביחס לכדור הארץ כפי שהיינו מצייתים לרופאים ביחס לבריאותנו.

פרופ' מייקלס ורבים אחרים מתנועת "רגועי האקלים", ה-lukewarmers , דוחים אנלוגיה זו מכל וכל. "מדענים הם בני אדם", מייקלס מזכיר. ההיסטריה הפוליטית סביב השינוי האקלימי יוצרת תמריץ מסוכן עבור מדעני אקלים לבנות ולהסתמך על מודלים אקלימיים שמנבאים התחממות נכבדת, ובכך להבטיח את המשך המימון הציבורי של מחקריהם. איזה מסר הועבר למדעני האקלים כאשר, למשל, הנשיא אובמה הכריז השנה בנאום מצב האומה כי "אין אתגר אשר מהווה איום גדול יותר לדורות הבאים משינוי האקלים"? ברור היטב לאותם מדענים מה עליהם לעשות כדי להמשיך לזכות במענקי מחקר נדיבים מטעם הממשל הפדרלי. מדעני אקלים רבים מדי מבינים היטב לאן הרוח הפוליטית נושבת, ושסירוב ליישר קו עם תעשיית ההפחדות עלול לעלות להם ביוקר.

מפל הזמינות

בשיח הסביבתני-פוליטי של היום שינוי האקלים אחראי לכל צרות העולם, והדרך להתמודד עם כל בעיה היא קיצוץ מאסיבי בפליטות גזי החממה. מייקלס תולה את התופעה הזאת בהטיה קוגניטיבית בשם "מפל הזמינות" המוגדרת כ"תהליך חיזוק עצמי של האמונה בו אמונה רווחת עולה בסבירותה לכאורה כשהיא חוזרת ועולה בשיחות ברבים". מייקלס מסביר: "מלחמות, עוני, מחלות, מחלות נפש, חורפים קרים, חורפים חמים, אִי-פּוֹרִיּוּת…כל מה שמשתבש משמש לחיזוק האמונה שיש רק דבר אחד שניתן לעשות כדי למנוע בעיות כאלה". אין ספק שמפל הזמינות הגיע לשיאו בניסיון של ברני סנדרס, מועמד לראשות המפלגה הדמוקרטית,  כמו גם של פוליטיקאים אחרים, לקשור בין המלחמה העקובה מדם שמתחוללת בסוריה לבין ההתחממות הגלובאלית שמקורה בפעילות אנושית, למרות היעדר ראיות מדעיות רציניות התומכות בכך.

מפל זמינות זה פועל היטב, למשל, לחזק את הקשר התודעתי בין שינוי אקלימי מעשי ידי-אדם לאירועי מזג אוויר קיצוניים,  כגון הוריקנים, בצורות, שטפונות, גלי חום או שריפות. בשנה שעברה הנשיא אובמה הזהיר כי "השינויים שאנחנו רואים באקלים שלנו מעידים על כך שלמרבה הצער, סופות כמו הוריקן סנדי יכולות בסופו של דבר להיות נפוצות יותר והרסניות יותר" ועל כן, כמובן, עלינו "לפעול יותר כדי להתמודד עם הסכנות של זיהום הפחמן שתורם לשינוי האקלים והתחממות כדור הארץ". למרות הדברים הנחרצים, פרופ' רוג'ר פילקה הבן מהתכנית למדעי הסביבה באוניברסיטת קולורדו שחקר רבות את הנושא המחיש היטב כי למעשה ההוריקנים, סופות הטורנדו, השטפונות והבצורות לא התגברו בעשרות השנים האחרונות –  לא בתדירות ולא בעוצמה. הנזק הכספי (במונחים מוחלטים) של אסונות טבע צפוי אמנם לעלות בצורה משמעותית בשנים הבאות, אך זאת עקב הגידול באוכלוסייה, הגידול בעושר שלה, והמגורים באזורים מוכי אסונות. מה שיש לנו, מסכם מייקלס, זה בסך הכל יותר אנשים עם יותר רכוש (וזה דבר שיש לברך עליו), לא יותר אירועי מזג אוויר קיצוניים.

מדע קלוקל בשירות ההיסטריה

מייקלס מקדיש חלקים רחבים מספרו לביקורת קשה על השחתת מדע האקלים, וויתור על סטנדרטים מדעיים בסיסיים לטובת התגייסות למשימת 'הצלת האנושות' מפליטות גזי החממה המאיימים. כפי שלומד כל סטודנט בקורס מבוא לשיטות מחקר, המדע מבוסס על היפותזות (השערות מחקר) שעוסקות בהסבר לתופעה כלשהי. בחינת ההיפותזות, אל מול תצפיות במציאות, מובילה לאישושן או הפרכתן של אותן השערות. מודלי האקלים הממוחשבים הם למעשה היפותזות אשר מסבירות ומנבאות את שינויי האקלים הצפויים כתוצאה מעלייה בריכוז גזי חממה באטמוספרה. על פי הכללים המדעיים המקובלים של בחינת השערות, היה עלינו לדחות מכל וכל את תקפותם של מודלי האקלים הממוחשבים, לאחר שאלה בבירור נכשלו בשחזור ההיסטוריה האקלימית, והם אינם אמינים בעליל לחיזוי העתיד. למרות זאת, המודלים ממשיכים לככב בדו"חות ה-IPCC  וגופים סביבתיים בולטים אחרים, ולהוות בסיס לקבלת החלטות בפורומים כמו ועידת האו"ם לשינוי אקלים שמתקיימת בימים אלה בפריז.

התנהלות מדעני אקלים רבים ככל הנראה היתה גורמת לפילוסוף הנודע קרל פופר להתהפך בקברו. פופר תרם תרומה מכרעת לפילוסופיה של המדע כאשר טבע את "עקרון ההפרכה", שלפיו רעיון הוא מדעי אם ניתן לחשוב על דרך להפריכו ובכך להעמידו במבחן. במילותיו של פופר, תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה על ידי שום אירוע שניתן להעלותו על הדעת (דהיינו שמציעה הסבר לכל התצפיות האפשריות) איננה מדעית. מייקלס ממחיש היטב כיצד השיח הרווח כיום בחקר באקלים אינו עומד בדרישות השיטה המדעית, מאחר ושינוי האקלים והתחממות הגלובאלית משמשים כהסבר המיידי לכל תופעה חריגה, בניגוד מוחלט לקריטריון הפופריאני המקובל.

לדוגמה, מייקל אופנהיימר, פרופ' למדעי כדור הארץ מאוניברסיטת פרינסטון, העניק בשנת 2000 ראיון לניו יורק טיימס, ביכה על הירידה החדה בכמויות השלג בניו יורק והתלונן על כך שביתו לא השתמשה במזחלת השלג שלה בארבעת השנים האחרונות. שלוש שנים לאחר שאופנהיימר תלה את האחריות למחסור בשלג בשינוי האקלים מעשי ידי-אדם, השלג חזר לרדת בגדול בניו יורק, אך הדבר לא בלבל את מדעני האקלים ה"חממיסטים". הקלימטולוג ג'ודה כהן מאוניברסיטת MIT תלה את האחריות לחורף עתיר השלגים של 2009-2010 בלא אחר מאשר… השינוי האקלימי, כמובן. בנראטיב האקלימי כל בעיה מקורה בשינוי האקלים ופתרונה הוא הפחתת פליטת גזי החממה. זה לא מדע מבוסס ומהימן, אלא סממנים של כת דתית קנאית שזנחה כל ניסיון לדבוק בעקרון הבחינה המדעית.

מלחמת העצמאות של חקר האקלים

מייקלס תולה את עיקר האשמה לקונפורמיות-יתר של מדעני האקלים בהתערבות המאסיבית של הממשלה הפדראלית במדע באמצעות מימון ציבורי של פרויקטי מחקר. תהליך הפוליטיזציה של המדע החל לאחר מלחמת העולם השנייה והבטיח את תלות האקדמיה ברצונם הטוב של פוליטיקאים ובירוקרטים ממשלתיים. אין ספור גופים, רשויות וסוכנויות ממשלתיות, עוסקים במישרין או בעקיפין בסוגיית שינוי האקלים. לא סביר לצפות מהם לממן מדענים שמעזים לסטות מהפָּרָדִיגְמָה המחקרית שמבטיחה את המשך קיומם. ניגוד העניינים ברור ומובן, אולם צריך להדיר שינה מעיניו של כל אדם שמבין את חשיבות היושרה המדעית לקידום האנושות. התוצאה, מסכם מייקלס, היא מדיניות קלוקלת הנובעת מממצאים אבסורדיים שהופקו על ידי מודלים אקלימיים, שאפילו לא מסוגלים 'לחזות לאחור' את ההיסטוריה האקלימית של שני העשורים האחרונים.

אך יש גם מקום לתקווה. בשנים האחרונות גדל משמעותית מספרם של מאמרים מדעיים מטעם חוקרים מוערכים שמדווחים על רגישות אקלימית  (קרי, כמה התחממות גלובלית תיווצר מהכפלת הצטברות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה) קטנה בהרבה מהמתואר בדו"חות ה-IPCC וסוכנויות אקלים אחרות, למרות שאלו מצדם ממשיכים להתעלם ממחקרים שאינם "מועילים" לאג'נדה האלרמיסטית. בנוסף, בניגוד להפחדות מפני מידבור והרס הסביבה, תצפיות לוויינים דווקא מוכיחות שבמהלך שלושת העשורים האחרונים ניכרת דווקא עלייה משמעותית בכיסוי הצמחייה הירוקה על פני כדור הארץ (דבר הנגרם משילוב של התחממות עם עלייה בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה). מדובר, כמובן, בחדשות טובות להגדלת התפוקה החקלאית ולשיפור בהתמודדות עם בעיית התזונה העולמית, על אף שממצאים חיוביים אלה זוכים לתשומת לב ציבורית מועטה. רק בימים האחרונים, דווח על כך שבמהלך כינוס ועידת האו"ם לשינוי אקלים בפריז 12 מנהיגים מאפריקה התלוננו בפני נשיא צרפת הולנד על כך שמדבר סהרה מתרחב על חשבון אדמות חקלאיות, למרות שבפועל מדובר באחד מהאזורים הבולטים במגמות ה'יירוק' שלהם.

 תמיד תהיה לנו את פריז

ספרו של מייקלס נכתב מספר חודשים לפני כינוס ועידת האו"ם לשינוי אקלים בפריז. מייקלס חוזה בספרו שגם אם הועידה תסתיים בהסכמות מרחיקות לכת בנוגע להפחתת פליטות גזי החממה, קשה להאמין שמדינות העולם יתמידו ביישומן:

"פליטת גזי חממה נוצרת כתוצאה משריפת דלקים מאובנים. תהליכי בעירה אלה הם המקור העיקרי של אנרגיה לתפעולו של משק כלכלי מודרני. ברגע שאוכלוסייה כלשהי טועמת מפירות הכלכלה המודרנית, היא מעוניינת להמשיך ליהנות מהן. מנגד, אוכלוסיות שטרם זכו לכלכלה מודרנית מעוניינות מאוד בכזו, נקודה.  על כן, שיעור פליטה הפחמן הדו חמצני ימשיך לעלות למרות כל הדיבורים היפים שנשמע בפריס".

אכן, הכלכלה העולמית מבוססת-הפחמן יצרה עולם בריא יותר, עשיר יותר, חסין יותר לאירועי מזג אוויר קיצוניים, ואפילו ירוק יותר. השקעות עצומות בניסיונות חסרי תוחלת לצמצם משמעותית את פליטות גזי החממה, יפגעו במגמות השיפור ברווחה האנושית ללא תועלות ממשיות. נותר רק לקוות שמייקלס מדייק בתחזיתו ובעוד שבפריס ימשיכו את מסורת נבואות קץ הימים, האסון והכליון שליוו תמיד את האנושות הרי שבפועל היא תמשיך לשגשג ותפרוץ להישגים חדשים, קדמה ופיתוח.

ד"ר אמיר שני הוא מרצה בכיר לתיירות, אתיקה וסביבה באוניברסיטת בן–גוריון בנגב וחבר הפורום

הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה.

אתר מידה ממשיך ומדווח בעוד הזדמנויות על חושפי השקרים, מראיין את פרופ' מיכה קליין, חוקר החופים בישראל, הטוען שכל הדיבורים על עליית פני הים כתוצאה מהתחממות כדוה"א הם הבל ורעות רוח, לסיום נשאר קליין:

"כמי שנמצא בחוגים המדעיים וטוען טענות כאלה, אתה לא קצת מפחד ש"יעלו עליך", יגידו שאתה מכחיש אקלים וכן הלאה?"

והשיב: "כבר עלו עליי, כבר קיבלתי בראש, נתתי בראש. אבל אני כבר פנסיונר, אי אפשר להשתיק אותי"…

הרצאתו של קליין בנושא:

כמובן שגם בברייטברט נמצא הרבה חומר, למשל הכתבה הזו: "התרמית הגדולה על שינוי האקלים. התחממות כדור הארץ, מתברר, היא בעיקר סוגיה פוליטית שמאלנית, לא מדעית. ירוק הוא האדום החדש.

הדלפות אלה מראות כיצד מוסדות ליברלים עשירים, שמאלניים, כמו קרן רוקפלר, קרנות גידור מליארדריות כמו של טום סטייר, והקיסרים הסוציאליסטיים השונים של עמק הסיליקון – משליכים מיליוני דולרים לארגונים סביבתיים…"

וכעת, מחקר חדש קובע!

"הזועקים על ההתחממות הגלובלית פחות ידידותיים לסביבה מהסקפטיים לגביה"

דווקא אלה אשר זועקים הכי הרבה ומתריעים על תוצאות ההתחממות הגלובלית מעשה ידי אדם, פחות סביר שיקטינו את טביעת הרגל הפחמנית שלהם בחייהם האישיים.

חוקרים מאוניברסיטת קורנל ומאוניברסיטת מישיגן ערכו מחקר אשר מצא כי אלה אשר פחות מאמינים בשינוי האקלים נוטים יותר לפעולות ידידותיות לסביבה כמו מיחזור.

המחקר, שכותרתו "להאמין בשינוי האקלים אך לא להיות ידידותי לסביבה", פורסם בכתב העת Journal of Environmental Psychology.

במסגרת המחקר, החוקרים חילקו 600 אנשים לשלוש קבוצות שונות – אלה ש"מפקפקים" בשינוי האקלים ("סקפטיים"); אלה אשר "מודאגים במידת מה" ועדיין לא השתכנעו במאה אחוז בשינוי האקלים; ואלה אשר "מודאגים מאוד" וסביר יותר שידרשו מדיניות ממשלתית החותרת להתמודד עם שינוי האקלים.

על פי המחקר, קבוצת ה"מודאגים מאוד" הייתה זו שתמכה ביותר במדיניות אקלים ממשלתית, אך הייתה מדווחת על פעולות ידידותיות לסביבה ברמת הפרט בסבירות נמוכה יותר; ואילו דווקא ה"סקפטיים" שהתנגדו למדיניות ממשלתית פרו-אקולוגית, היו עם הסבירות הגבוהה ביותר לאמץ בחייהם האישיים דרכים המטיבים עם הסביבה. אצל הסקפטיים זה התבטא בפעולות יום-יומיות ידידותיות לסביבה, כגון מיחזור, שימוש בתחבורה הציבורית ובשקיות לשימוש חוזר, וכן קניית מוצרים ידידותיים לסביבה.

אמונה בשינויי האקלים יכולה הייתה לחזות תמיכה במדיניות ממשלתית כדי להילחם בשינויי האקלים, אך, באופן כללי, זה לא התבטא ברמה האישית. לא התקבל מאלה שרוממות החרדה מהרס כדור הארץ בגרונם דיווח עצמי על התנהגות פרו-סביבתית.

בהקשר זה יצויין כי שניים מהמשפיעים ביותר בעולם בנושא שינויי האקלים הם סגן הנשיא לשעבר אל גור והשחקן לאונרדו דיקפריו.

בשניהם הוטחה ביקורת על בחירה באורח החיים הכרוך בשימוש רב יותר במשאבי סביבה ולכן בהתנהגות עוינת לסביבה.

אשתקד פורסמו שתי האשמות קשות נגד השניים. נטען שאל-גור צרך חשמל – באחוזה הענקית שלו בת 20 החדרים – בשנה אחת יותר מאשר משפחה אמריקנית ממוצעת ב-21 שנה. דיקפריו הואשם אף הוא בצביעות כאשר הצביעו על העובדה שהוא משתמש עם מטוס פרטי בנסיעותיו התכופות במקום במטוס נוסעים ציבורי.

מקור: רוטר, ijr, וושינגטון פוסט, דילי מייל.

קרא עוד על 'מדעי' המיחזור…