משלי הוא ספר חכמה, ובמדרש אמרו שבראשונה היו אומרים משלות הוא, דהיינו שלא חשבו שהוא קדוש, כי אינו אלא חכמה, אבל אכנה"ג קבעו כמו הצד שהחכמה הזו היא תורה בעצמה. ובאמת לכאורה החכמה במשלי נראית פשטנית, עצות מהחיים. והדבר צריך ביאור.
בד"כ כשמדברים עם בני אדם על חכמה, בכל דור שהוא, הם יוצאים מהנחה של מה שהם מחשיבים לחכמה, והחכם יכול רק להגדיל את הכיוון שכבר לקחו להם. בכדי להגיע לחכמה צריכים איזה חוט מקשר להגיע להנחה שזו חכמה וזה הכיוון. בדורינו יש את הטכנולוגיה שהיא מוכיחה את חכמתה, אבל זו לא באמת חכמה כוללת אלא להיפך חכמה שמתמקדת רק בהוכחה הזו, קרחון שאין בו אלא קצה קרחון. ואעפ"כ מי שמצליח בטכנולוגיה גורם לחשוב שהחכמה אצלו. בכדי להגיע למסקנה שאמנות מודרנית זו חכמה, או שספרות מסויימת זו חכמה, לומדים במשך הרבה שנים את ההנחות של ה'חכמה' הזו, ומי שלא למד נחשב ל'לא מבין', ולכן לא רואה בזה שום חכמה.
במשלי כל אחד מוצא חכמה, אבל זה נראה כמו פתגמי חכמה שלא מתרוממים מעבר לרמה מסויימת, לכן כולם מזהים שזו באמת חכמה, כי במדה מסויימת ידעו את זה מראש. זה לא נראה פתרון לפרדוקס החכמה. ולכן ברובד הרגיל של בני אדם פשוטים זה באמת מתחבר לתורה, אין כאן חכמת קהלת או חכמת סוקרטס והתחכמויות, אלא הצבעה על חובתו של האדם. מן הצד השני בולט שבהצבעה זו נעדר מקום התורה כדבר מרכזי. ולכן באמת אמרו משלות הם. ואכן יש דמיון למשלות המצרים כנודע (משלי אמנפופה).
והנה התורה מדברת על עצמה כחכמה, רק במקום אחד, בפ' ואתחנן:
"לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם: עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:
ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה: ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה: כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו: ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום".
מדובר כאן על כלל התורה, ובדגש על הכלל, שכן הדברים נסמכים לאיסור לא תוסיפו ולא תגרעו, והתורה מציינת שהעמים יראו שני דברים נפרדים: מי גוי גדול שיש לו קרבת ה', ומי גוי גדול שיש לו חוקים צדיקים.
וחז"ל אמרו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים – א"ר יוחנן איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות, ויש להבין מה כ"כ מיוחד בחכמת החישוב מזלות, והרי גם הבבלים וחכמי קדם היו בקיאים בזה, ובודאי היה ידוע הדבר לחכמינו ונביאינו שהזכירו חכמים ותוכנים. וגם מה ענין החכמה כלפי העמים, שלכאורה הוא דבר טפל. כי השיפוט שלהם לא מחייב שהוא אמת.
והנה לשיא החכמה נחשב באומתינו שלמה המלך:
"ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים: ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויהי שמו בכל הגוים סביב: וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים: ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו".
גם כאן מציין הנביא את חכמתו בעיני העמים, ומוסיף עוד מאפיין, שדיבר על הרבה דברים, אפילו רחוקים, הרמש, האזוב, כולם היו בכלל חכמתו. ואכן יש איזו הקבלה בין הרמש והאיזוב והעצים, לבין השמש והירח.
כמו שאמרנו לעיל, בזמננו הדיבור על הרמש ועל האזוב וכן השמש והירח נחשב לחכמה, ועצם ידיעת המרחקים, התכונות, הפרטים, על הטבע מצטרף יחדיו לחכמה – שענינה טכנולוגיה. אבל התורה ושלמה המלך לא הסתכלו על הצד הזה, שכן אין זו באמת חכמה.
ובאמת התורה מתארת גם בנושא זה עצמו איך מתייחסים "הגויים", בהמשך אותו פרק (דברים ד):
"ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים: ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".
הרי התורה מקשרת בין היחס לצבא השמים ובין יציאת מצרים, שאת צבא השמים ה' חלק לכל העמים, אבל אתה שיצאת ממצרים צריך להתייחס אליהם אחרת.
ענין החלוקה לגויים, אין הכוונה שנחלקו כדי לעבדם ח"ו, והרי כבר בבריאה נאמר שצבא השמים ענינו למועדים ולאותות. אלא רק שהם משתמשים בכ"ז לניחושים ועוננות (ובזמננו לניחושים ועוננות על העבר והעתיד של העולם), וכפי שאומר ירמיה שכנודע נסמך תמיד על דברים: אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה". (ירמיהו, י', ב')", ואנחנו רואים בסדר שלהם ביטוי לרצון הבורא. אנשי הלוח הירחי מעוננים ורואים בשמש אותות זרים (בני המדבר אוהבים את הירח, בלילה, וביום סובלים מהשמש, ומעונות השנה לא אכפת להם כי הם נודדים ולא זורעים וחורשים), ורוב בני המזרח עבדו לשמש. ואנשי הלוח השמשי רואים בירח אותות זרים, כידוע שבאירופה המכשפות ואנשי הזאב תלויים בירח, והשמש אצלם היא העיקר, (גם משום שהם בארצות קרות ותלויים בה יותר).
ההגדרה של הגויים כאן היא ההפרדה, ההתמקדות באחד מגרמי השמים, הניחוש והעוננות בפרט מתוך הכל ולעשותו חזות הכל. זו חכמה גדולה איך לחשב את המזלות, אבל החכמה מצומצמת בתחום אחד, מה שראינו אצל המצרים, ורואים עד היום בעולם המודרני.
הביטול של הירח או של השמש, למערכת אחת שהיא כמו שעון כללי של הבריאה, השמש מחוג שעות והירח מחוג דקות, שמסתכלים עליהם ורואים "רק" את הזמן שהקב"ה קבע לנו, היא הכרזת מלחמה על מצרים לא פחות מאשר קשירת הצאן לכרעי המיטה, גם השמש היתה אלוה מצרי כנודע, ומצוות החדש הזה לכם קושרת את השמש לכרעי המיטה שלנו.
גם בספר משלי, ההבדל העיקרי בין דבריו ובין חכמי קדם, הוא שהמצרי מדבר אל הפקידים ואל המלכים, ומשלי מדבר אל כל איש ואיש. וזה דומה לדיבור אל הרמש והאזוב, חכמה שכוללת הכל. משלי מרחיב את תחום החכמה, במה שנראה לכאורה פשוט, הוא יודע לא רק איך להתנהג עם מלך ושר, אלא גם לאיש פשוט עם אשתו ועם חברו, אבל הוא מרחיב אותה על הכל, הוא מתחיל מבריאת העולם שהחכמה היתה לפני העולם ועל פיו נבראה. הוא מכיר בכך שאם מתרחבים ויודעים הכל מגיעים לתכנית אחת שמאחדת את כל הפרטים.
ובאמת הלא היו הרבה חכמים באומתינו, ונתייחד שלמה בכך שמכיון ששאל חכמה קיבל עמה גם עושר וכבוד. והיינו שחכמתו לא היתה רק חכמה עיונית אלא מעשית, שהביאתו לשלוט על כל העולם, ואף על הבהמה והעוף והרמש.
ובאמת יחודיותו של ספר משלי, היא בחיבורו בין חכמת התורה לבין החכמה האנושית. כשמשה רבינו מציע את התורה ליהודי פשוט, הוא מדבר אליו בחכמת התורה, שזו אהבת ה' וקירבתו וה' דורש טובתינו, והוא גם מוסיף שזו חכמתינו ובינתינו בעיני העמים, אבל לא עושה את החיבור הזה עצמו. מי שלא מאמין לא ישתכנע מזה. משה הרי מדבר לאותם שהיו במעמד הר סיני, ולא היה צריך לשכנע אותם במציאות ה' ובמתן תורה.
שלמה המלך, כשהכיר את טבע העולם והמציאות, הוא פועל להיפך, הגם שהוא מודיע בתחילת דבריו שבלי יראת ה' אין טעם לדעת ולחכמה, הוא מייסד את דבריו על חכמת המציאות, ובעוד התורה מדגישה שהחטא יחזור וינקום בחוטא, והארץ תקיא אותו או שיכרת. שלמה מתאר את הרע לכשעצמו שאינו משתלם, הוא מחבר את החטא לכסילות, לעוני, לאשה זרה שסופה מפח נפש. אחד הביטויים הקיצוניים בזה הוא: "רועה זונות יאבד הון" (כט ג), שנשמע לא מתאים, זו הבעיה? שזה עולה לו הרבה כסף?
ובאמת בתקופת שלמה כך התנהג עם ישראל והעולם כולו, שהאמת היתה ניכרת, ולא היה שייך שיהיה צדיק נעזב, ובאמת החטא והכסילות התאחדו, שלא כמו בהנהגת הסתר פנים שהדברים מצטברים ומאריך אפיה וגבי דיליה והארץ מקיאה אחרי ונושנתם. אבל שלמה הוא זה שיצר את זה ע"י הנהגתו, מה שלא היה בתקופות קודמות וגם לא הבאות אחריו. ובזמנו לא יתכן שאדם כמו דוד המלך יהיה נרדף או ששמעי בן גרא יקללו.
רק מי שמבין את כלל החכמה יכול להבין את הקשר בין התנהגות הרמשים, ובין האזוב, ובין בני האדם. על טבע המציאות רבים מדברים, אבל לא מבינים איזה דרך מובילה את האדם לשלמות, ודרך זו נודעת רק ע"י הבנת כלל טבע המציאות. ולכן מה ששלמה עושה הוא לחבר את החיים דהיינו הפרנסה והנישואין עם האמת, שיש דרך אמיתית איך להתנהג והיא מביאה להצלחה, ומשל האשה הזרה חוזר הרבה פעמים, עד שבסוף הספר בא תיאור אשת חיל שהיא משל לשיא השלמות וההצלחה. כי שלמות האדם השלם משתקפת בכך שזכה לאשת חיל.
והאמת היא שהחיבור בין האמת שבתורה לבין ההצלחה בחיים הוא הקצה האחרון של החכמה, מה שאנו מקוים שייראה בימות המשיח, ואולי מה שהיה ראוי להיות בגן עדן לפני החטא. אבל ברוב הזמן אין חפיפה בין הדברים. רק כשמגיעים לשלמות רואים שזה חופף. ולכן בשביל להבין את הדרכים בהם ההצלחה מתחברת עם החכמה צריכים להשיג את כל שערי החכמה.
בפשטות חכמת החדש היא הנצחיות והשליטה על הזמן, כאשר כל תרבות מחוברת לזמן ולמראה העיניים ולכן מתבלה ובסופו של דבר נשחקת, והתורה מחוברת לדברים שמעבר לזמן, ולכן לא נשחקת עם כל התהפוכות. האיזון שבין השמש לירח ובין החשבון למראה העיניים, הוא התחשבות בכל המרכיבים והיכולת ללהטט ביניהם, הוא משאיר אותנו מעל ומעבר לזמן הרגיל של כל העמים, ולכן הוא חכמתינו ובינתינו בעיני העמים, ונותן לנו את היכולת להתחבר לתרבות ולחכמה שבמציאות, אבל גם לא להישאב אליה ולהתכלות איתה אלא להתחבר הלאה לדברים המתחדשים, שזו הסגולה של חכמי היהודים בכל הדורות. ולכן תמיד עמדו היהודים בראש המהפכות המדעיות והחברתיות.
והקשר בין חכמה זו לחכמת שלמה, שדבר זה אפילו בגלות, כשישראל אינם מצליחים כאומה ואין המצוות מובילות לפרנסה ולאשת חיל, הוא דוגמא לפוטנציאל שאגור בהנהגת התורה, ויוצא לפועל אפי' אחרי הרבה דורות. החכמה והבינה בעיני העמים הן רק סימן לכך שיש כאן חכמה גדולה צפונה, שכשיתאפשר לה לפרוץ, היא תיראה כמו משלי שלמה.
העקרונות של משלי מדגישים את יסוד הזרות, כדבר שתמיד בא על חשבון המטרה. אדם חושב שאם הוא הולך לאשה זרה, זו רק שגיאה שהחסרון שלה הוא באותו זמן, ואינו מבין שזה יורד לו מהחשבון, שזה מתחיל תהליך שחייב לשנות אותו במדה מסויימת. משלי גם מדגיש הרבה פעמים שלא לחתום ערבות סתם, ושוב לכאורה זה ענין טפל. אבל הרעיון הוא אותו דבר, שהתחייבות זרה מגיעה על חשבון ההתחייבות האמתית. היסוד של החטא הוא המחשבה שהדבר קטן ומקומי וניתן לתיקון כשנרצה, וכך חשב אדה"ר שהוא רק נוגס בפרי וזה שטות ויוכל להמשיך הלאה. והתורה מגחיכה את התשובות שלו שבעצם חושב שה' כביכול לא מבין. והתגובה הטרגדית היא רצח הבל, כאשר גם קין הולך בדרכי אביו ורק חשב שחותך חתיכה מגרונו, וכאילו לא יכל להבין שיש כאן מוות שא"א לתקן. וגם כאן היה חסר התחשבות בכל המרכיבים. האלילות היתה פיצול, ולכן הצדיקה חטא.
ולכן ספר משלי מותאם לכל אדם, כי זה ג"כ חלק מהרחבת הגבולות, שבעצם כתובים כאן דברים לאנשים פשוטים שנהנים מהפתגמים ומהתוכן הפשוט. אבל הכל קשור לחכמה שהיא מקור בריאת העולם כמו שמאריך לבאר בפ"ט. שבכל הדברים הנראים לא קשורים יש חכמה אחת שקודמת להם ולכן בהכרח שהמפתחות להכל קשורים זה בזה. ונודע שיש משהו מקשר בין התנהגות החיות ובין התנהגות בני אדם, וכן בין התנהגות החמרים בטבע במאקרו ובמיקרו.
ואצל חז"ל חכמת שלמה הוא שעשה את התורה ככפיפה שיש לה אזנים, שתיקן תקנות שנצרכות לדורות להחזיק את התורה, והבין שיש לו זכות לתקן דברים נפרדים לגמרי כמו ערובין ונטילת ידים ושניות לעריות, ועל זה יצתה בת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". גם תקנות אלו נגזרו ממצב ישראל בימי שלמה שהיה לראשונה מאוחד, ולא היה טעם להוסיף דברים חדשים ונפרדים לגמרי בתקופה בה העם נפרד לשבטים שאין להם מרכז רוחני אחד. דהיינו כשהתורה מאוחדת ומושלמת יש לה את הכח לגדול ולהיות יותר חזקה לדורות. גם זו יציאה מהתחום של חומש דברים. והתחשבות בכל המרכיבים של חיי הרוח והדת.
כך בדיוק סגולת ההלכה עצמה, שלפי החשיבה המקובלת בעולם, הוראות מפורטות איך לחתוך סלט או איך לגרד בראש, הן ההיפך מחכמה. אבל דוקא הדיבור על הרמש ועל האזוב הוא ביטוי החכמה, שמגיעה עד לשלמות בכל הפרטים, וכן להיפך, שמוצאת את הדרך להגיע לשלמות דרך הפרטים האלו. תקנות דרבנן הן היכולת לדבר על הרמש והאזוב שהתורה לא דברה עליהם. וגם הדבור על אשה זרה וערבות הוא מגופי התורה, ההתמכרות להנאת הרגע והמחוייבות, הם דברים שמדחיקים אותם.
ולכן המצוה הראשונה היא החדש הזה לכם, שהיא ענין מקדים לכל עבודת ה', ההסתכלות הכוללת, זה לא רק מקדים לפסח ולחגים בכלל, אלא גם מתאזן עם חוק השבת (שניתן גם הוא לפני מתן תורה), ברגע שהחגים יש בהם גמישות מסויימת ולא קבועים באופן ברור שכל אחד יכול לחשבם מראש, אלא תלויים במקראי קודש, זה מאבד את היציבות והרציפות, וזו מתחזקת ע"י השבת שהיתה חלוקה חדשה בעולם של ימות השבוע, הבבלים היו מחלקים ג"כ באמצע החודש, אבל לא ע"י ספירה של שבע, וזה אות לבריאת העולם, לסדר הרצוף והברור של העולם ותכניתו, ואילו החגים הם החלק בו ישראל יוצרים ובוראים ולכן אפי' התאריך בידם.
ויש גם קשר בין השבת לבכור, כמו שיום א' בשבוע הוא של ה', זכר לכך שהוא ברא את הכל, כך גם מכל נכס יש חלק לה' כי הכל ממנו. הבכור הוא הראשון, את ההתחלה נותנים לה', אבל בימות השבוע אנו נותנים את האחרון, להבדיל מהנכרים שנותנים את הראשון, כי אצלינו השבת היא מנוחה, אחרי שבוראים ויוצרים כי זה תפקידינו לעבדה ולשמרה, ואילו אצל הנכרים השבת היא חופש ואינה באמת מנוחה אלא חגיגה. ואין הוא לה'. סנדיי הוא יום השמש והשבת הנוצרית נקבעה ע"י קונסטנטינוס כיומו של אל השמש. היום בו סברו שמשיחם קם לתחיה. לעומת זאת ביטלו הנוצרים את המתנות והחובות לתת מהנכסים לה', והם נותנים צדקה כפי רצונם, כמין זכר למעשי האל, נתינה שהיא בסוף, ולא בהתחלה כחובתינו.
וזה מעניין שהישמעאלים גנבו את התוכן היהודי עצמו, הם טוענים שישמעאל נעקד, הם דורשים את ירושלים והארץ לעצמם, הם משנים את הטקסטים עצמם כדי להניח את עצמם במקום בני יצחק ויעקב. ואילו הנוצרים גונבים את התוצאות, הם טוענים שהם יותר טובים, שהם מגיעים ליראת ה' ולאהבה, ואין להם בעיה עם הטקסטים, או אפילו עם ירושלים, הם עושים את זה בפריז ובלונדון. הם טוענים שהם חכמתכם ובינתכם, ושהם מתקני עולם. וכך גם היחס לישראל בפועל, הישמעאלים פשוט ממציאים ומשקרים דברים שהיהודים כביכול עשו, והנוצרים או שמאמינים לשקרים האלו, או שמשנים את קנה המדה ותובעים מאיתנו תביעות ב"דקוּת".
אבל המצרים לא היה להם דבר מכל זה, כי הכח שלהם היה כ"כ חזק שפשוט התעלמו מהישראלים, לא ראו אותם מעבר לכח עבודה, וכמו שאמר שלא ידע מי ה', וגם כל המכות לא הספיקו לערער את הבטחון בכח העצום של האימפריה וחוקיה וכלליה, וחשב שמהכל יתאושש. ולכן זו היתה סתירה למתן תורה, כי כח כ"כ גדול שאין בו שום מקום לקשר של אדם עם הבורא או לדבר עצמאי ורוחני מעבר, זה שיא האלילות, לתת כח הראוי לאלהים – לבשר ודם. ולכן כח מפילים בכח, וה' הוציאם ממצרים בכח, אבל האידיאולוגיה המצרית לא היתה חזקה כ"כ ברגע שנשבר כחה, והתורה כבר מכינה תרופה לכל האידיאולוגיות הבאות בתור.
התרבות של ימינו יותר מתוחכמת, הכח העצום שלה הוא בכמויות המידע והטכנולוגיה, זה משתק יכולת חשיבה עצמאית. הכל בנוי על תכנון מראש ועל שליטה בכל העולם, זה יכול לעבוד רק בתאריך הלועזי. התאריך העברי מרפה את הידיים, כי כל חודש בודקים בלוח מתי יוצא, כך שעד היום המצוה הזו מוציאה אותנו עם רגל אחת בחוץ. וגם המזלות, אף שכל אחד יכול לבדוק את תאריך הלידה שלו, מ"מ המזלות הם לירחי חמה, זה לא שלנו, והרבה לא יודעים באיזה מזל הם. ה"אשר חלק" ממשיך לעבוד עם היום, וכדלעיל שבאמת המזלות והכוכבים משמשים סמל להבדלי השקפות איך להתייחס אליהם.
ולכן גם החכמה הפשוטה של משלי, היא סימן לחכמת התורה, לחיבור בין כל סוגי החכמות, כמו שאומרים שכל החכמות בתורה, אנחנו לא יודעים איך, אבל אנחנו יודעים שהכל מוביל לאותו מקום, וכך אמרו על משלי שבקשו לגנזו שדבריו סותרין זה את זה, יל"פ הכוונה שלא מבינים לאיפה זה מוביל. זה מבלבל מרוב פשטות, ענה כסיל כאיולתו או אל תענה, לאיפה זה מגיע. חז"ל אמרו על קהלת שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה, גם משלי תחלתו יראת ה' ראשית דעת, וסופו באשת חיל, החיל הוא יראת ה'. התחלתו וסופו מלמד לאיפה זה מוביל.
ראה דיון באוצר החכמה כאן
ייש"כ(תיקון, הדיון שקישרת אליו הוא בפורום לתורה ולא באוצר החכמה).