האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

מה הקשר בין חנוכה לביקורת המקרא? ב

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

כמדי שנה בשנה, מלחמות האור והחושך.

בחלק הראשון, שהתפרסם לפני שנה, עמדנו על הסיפור שמאחורי ביקורת המקרא, הסיפור שסיפרו חוקרי המאה ה19 הגרמנים, לצאן מרעיתם על אודות היהודים, ואיך הסיפור מתקשר להשקפה הנוצרית על אירועי מרד החשמונאים ואחריתם. זה היה הסיפור על האופי של היהודים.

מה הקשר בין חנוכה לביקורת המקרא? א

 

השנה נעסוק, ברקע של הסיפור, בחלק הכביכול טכני, של התחברות הספרים. לכאורה היסטוריה וביבליוגרפיה גרידא. זה הסיפור על אופי הספרות של היהודים.

הנושא הוא תודעה של תקופות, תודעה כזו, של עם, ואנושות, המבדילה בין תקופות, היא נחלתה הבסיסית של כל חברה שפויה. יש דברים שבהם נזקקים לדיונים, להוכחות, לפרטים קטנים. אבל עצם הידיעה על תקופות קדומות, בסדרי גודל, מול מאוחרות, היא מרכיב בסיסי בשפיות. המצרים למשל, ידעו על ממלכות קדומות, וממלכות מאוחרות. עוד לפני שננעץ מעדר אחד באדמת מצרים, ידע מנתון בתקופה ההלניסטית לספר על כך. וברור שאף אדם לא הטיל בזה ספק, לא לפני מנתון, ולא אחריו. היוונים ידעו על תור הזהב הקדום, על ימי אתונה הגדולים, ועל התקופה המאוחרת יותר, יש בספרות ויכוחים, הטלות ספק, סופרים מאשימים זה את זה בשקרים לגבי אירועים ספציפיים, אבל להטיל ספק בעצם החלוקה לתקופות? בעצם קיומן של תקופות? זה דבר שלא קרה בשום אומה ולשון, זה נוגד את השפיות הבסיסית. אף אחד לא יעלה בדעתו שאולי אפלטון אריסטו וסוקראטס הן דמויות ספרותיות שפילוסופים ציניקנים שמו בפה של הוגים קלאסים כביכול, מהתקופה הקלאסית כביכול. אין טעם אפילו לשאול למה? או לנסות להסביר, זו שפיות בסיסית.

אצל ההודים, ידוע שהיתה תקופת הוודות, במאה העשירית לפני הספירה, תקופת האופנישדות שהן קומה שניה על גבי הוודות, במאה השישית, וכך הלאה, עד הכתבים הכי מאוחרים. נכון שאין לנו ראיות לזמנן המדוייק של היצירות הספרותיות, והן עברו בעל פה במשך דורות, אבל החלוקה לתקופות, ועצם קיום התקופות, הוא ברור. אף קבוצה של גרמנים מלומדים לא יכלה לחשוב אפילו בצחוק על ערעור סדר התקופות ההיסטוריות הבסיסיות של האומה ההודית, או כל אומה אחרת. אף קבוצת פרוגרסיבים נפוחים לא הייתה מציעה אפילו בצחוק, שבסין לא היתה תקופת שושלות שקדמה לתקופה הקיסרית, המודעות להבדל בין תקופות, טבועה בתודעה הקולקטיבית, היא לא בנויה על כתובות שהתגלו בנקבת השילוח.

ובענין שלנו, אחרי מאה וחמשים שנה של חפירות, נראה כאילו התרגלנו לסלט ההיסטורי של ביקורת המקרא, אבל אם נחזור רגע לאחור, נשכח מכל הקונספירציות, וננסה להבין מה עבר לולהויזן בראש, נגלה שזה פשוט נשמע הזוי. איך הגיע הרעיון לערבב את תקופת המקרא עם תקופת חז”ל? לפי ולהויזן רוב ספרי המקרא נכתבו ונסדרו בזמן קרוב למרד החשמונאים, בעיקר קצת לפניו, והשלמות אחריו. זה הרי לא סביר לא רק מבחינת הסגנון, התוכן, נושאי העיסוק, ההיגיון ההיסטורי, אלא גם מחמת עצם התודעה הלאומית של התקופות ההיסטוריות.

האם מישהו יכול לדמיין, שהיינו שואלים את שמעון בן שטח, או את יוסי בן יועזר, יהושע בן פרחיה, וכדו’, האם לדעתך ייתכן שמי שכתב את ספר התורה שלפנינו, הוא הסבא שלך, או הסבא של הסבא, כאן בפחווה הפרסית יהודה, או באיפרכיה ההלניסטית יהודה. הוא היה מנהל על זה דיון? ואם היינו שואלים יהודי פשוט? ברור כשמש שזה היה מופרך כבר בתקופה עליה אנחנו מדברים, זה לא משהו שהתגבש יחד עם מועצות סודיות ביבנה לעניני קאנון, זה צועק כבר מבן סירא, וכל מסמך אחר בן הזמן: ‘הנביאים’ – היו שייכים לתקופה קודמת, ורק להם היתה הסמכות והזכות לכתוב את דברי ה’, אף אחד לא חשב שהיו עוד נביאים אחרי מלאכי, ששמעון בן שטח וחוני המעגל היו נביאים, או שמתתיהו הכהן הזקן כתב את התורה. כולם ידעו שעזרא עלה מבבל עם צו מלכותי שמכתיר אותו כבקי בתורה הישראלית, שבזמן תלמי – לפני החשמונאים – כבר תרגמו את התורה ליוונית באלכסנדריה, ‘משום שהתרגומים הישנים לא היו מדוייקים’. הכיתות הפורשות, שראשיתן עוד קודם למרד החשמונאים, גם הן מתייחסות ל’נביאים’ ול’אבות’ כשייכים לתור זהב קדום, ולכל דברי הנביאים, לא רק התורה, אלא גם ספר דניאל, כטקסט מיסטי מאגי שיש לדרוש כל אות שבו בתלי תלים של דרשנות ו’פשרים’, ברור שלא משהו שנכתב אחרי תרגום השבעים, או דור קודם.

פתאום קם אדם ומחליט שהשכנים שלו הם לא עם. בזמן שברור שכבר בתקופה החשמונאית, כל הטקסטים שהגיעו לידינו מכילים תודעה היסטורית עמוקה על התורה של משה, על ספרות הנביאים, ש’מימי עזרא לא ערב איש לנגוע בהם’, ושכל יהודי נכון למות על אמיתתם.

כיום אנשים שומעים מה מקובל באקדמיה ומבחינתם זו אמת, אין שאלה, אבל איך זה התחיל? הרי גם באקדמיה יושבים סוף סוף בני אדם! איך ניתן היה לקומץ חוקרים פרוסטנטיים, לערבב את התקופות האלו, בלי שום נימוק היסטורי, אלא סתם מתוך תיאוריה, סיפור על היהודים, זה לא מתקבל על הדעת, איך בכל אופן התקבלו רעיונות כאלו?

(ונזכיר שוב, אין שום קשר לסוד היב’, או כל מיני מופעים אחרים בספרות ימי הביניים, החביבים עד לזרא אצל קונסרבטיביים, או על מבואות למקרא פסבדו אקדמיים. הללו עוסקים במספר מצומצם של גלוסות הבהרה בימי יהושע, או בתיקוני נוסח בימי אנשי כנסת הגדולה, בלי שום קשר לקונספירציות ההיסטוריות הגדולות. משל למי שירצה להצדיק הכחשת שואה, מכח חילופי גירסאות בנוגע לתאריך מדוייק או ההיגוי הנכון לשמה של העיירה אושויץ).

התשובה קשורה בסוד גדול, שאצלינו היהודים הוא ידוע מזה דורות:

שאלה: מה זה סטרא אחרא?

הסוד הוא, שלאמת יש מתחרה עם כח שווה, לטוב יש מתחרה עם כח שווה, העולם בלול מטוב ורע, וכל עוד עולם כמנהגו נוהג, כל אמת שהיא, ככל שתהיה נוקבת, וכל טוב שהוא, ככל שיהיה – יש מולם צד שני, שקול.

התורה ניתנה עם אופוזיציה, לא משהו שגילינו בכתובות חיצוניות, זה תהליך שמתואר בתורה עצמה. במעמד השיא של ההתגלות בהר סיני, היתה דינמיקה שאיפשרה למי שרוצה לחטוא – להצדיק את חטא העגל. במשך השנים שמשה לימד את התורה, היתה אפשרות לקורח להכחיש את סמכותו, לא כפרחח חוצפן, אלא כזקן ונשוא פנים משבט הלוי. וכך הלאה. המקראות כולם מתארים את האופוזיציה, את האפשרות לחטוא, לאורך כל התקופה. לא סתם חטא, אלא חטא עם הצדקה, כפי שאומר אחאב לאליהו הנביא: ‘האתה הוא זה עוכר ישראל’?

המהות של הרעיון, היא להבין שאין זה צירוף מקרים, בדיוק כמו ש’מעשה אבות סימן לבנים’ שהתורה כה טורחת להראות, אינו יכול להיות צירוף מקרים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כי הסיבות חוזרות על עצמן, והסיבות האלו אינן ניתנות לטאטוא, יש להן כח עצום היונק מהמציאות. בני ישראל נוצרו מתוך גלות, כי יש סיבה טובה לדבר, ולכן זה חזר על עצמו שוב ושוב. האנשים שנוצרו בגן העדן הטרופי, ונהנו מכל מנעמי גן העדן, קבורים בגן עדן, לא היתה להם יכולת לצאת משם למסע תיקון העולם. עם ישראל מחזיק את הכח לשרוד, להילחם, ולשנות, משום שהוא לא שוקע לנאיביות ולא מפנטז על גן עדן שנגשים תוך כך וכך שנים (מארקס). דוקא משום שהוא מכיר את האופוזיציה שלו (למשל את מארקס…). ולכן, לומר שביקורת המקרא העלתה רעיון הזוי, ילדותי, ומטופש, זו לא תשובה. אם היא תפסה בלבבות ההמון האקדמי הנבער, אות הוא כי היא נאחזה בקרן המזבח של הסטרא אחרא, אות הוא כי יש לזה בסיס שורש וענף, אך איה נמצאנו?

המקובלים הם חכמים גדולים בחכמת האמת, ויכולים לומר שאיש פלוני הוא שורש קין, וזה שורש קורח, ואלמוני מתקן את מה שעשה יתרו, וכדו’, והכל סודות ורזין מצד אחד, ולפעמים נדמה כמו דברים פשוטים ומוכרחים. אבל אנחנו לא הולכים בגדולות ממנו, נישאר בתחום ההיסטוריה. העובדה ההיסטורית המעניינת היא, שהאופוזיציה למסורת התורה היהודית, יונקת מקודמתה, דור יונק מדור, קבוצה פורשת יונקת מקבוצה פורשת, והקשרים ביניהם עזים ואמיצים יותר משניתן לראות במבט ראשון.

גם אם אתם במתח  מהשאלה, איך יכול גרמני במאה ה19 לשכנע יהודונים בקונספירציה היסטורית כזו, המערערת על המודעות הבסיסית לתקופות היסטוריות, בצורה כה בוטה. אני מקווה שתהיה לכם סבלנות לעקוב אחרי ההקדמה ההיסטורית…

אחד הפיצולים הגדולים והכואבים בתולדות עם ישראל, הוא פיצול ישראל מיהודה בימי ירבעם, זה לקח יותר זמן מאשר במקרי הפיצול האחרים, אבל אחד הצדדים אבד בתהום הנשיה, ורק השני נשאר, ‘רק שבט יהודה לבדו’, אלו הם אבותינו היהודים. לכאורה זו פרשיה שמצומצמת בין ימי מלכות ירבעם בן נבט (928 לפנה”ס), לימי הושע בן אלה (724 לפנה”ס).

לכל פיצול, ולכל קבוצה, יש גורמים אישיים וגורמים אידיאולוגיים, מבלי להיכנס לשיפוט מה העיקר, אם בכלל ניתן לדעת. כשירבעם מכריז על מלכות משלו, הוא מקבל כמובן כח, יוקרה, כבוד, שם עולם, שליטה, וכו’. אבל הוא גם יכול לפעול לפי האידיאולוגיה שהוא מאמין שהיא טובה לישראל, ומן הסתם גם מבחינה רוחנית דתית הוא פעל כפי שסבר שטוב, והסתמך על נבואתו המפורסמת של אחיה השילוני. כשירבעם בנה מקדש בבית אל, הוא הסתמך על פסוקים מפורשים בתורה, ישראל סבא, חולם בבית אל את חלום הסולם המפורסם, הוא מגלה ‘אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים’, והוא מבטיח לבנות שם בית אלהים – ‘והאבן הזה אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים’, הבטחה שהראשון בהיסטוריה היהודית לקיימה היה ירבעם בן נבט. והנביא הושע אומר: “בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו”. ירושלים של בית דוד, לעומת זאת, לא מוזכרת בתורה כלל. ירבעם מייצג את שבט אפרים, שבט עז וגיבור, שהעדיף את חיי ההר הפשוטים, המזכירים את חיי האבות, מאשר את חיי ירושלים העיר הגדולה ורוכלת העמים.

אך רואים אנו שירבעם לא הסתפק במיקומה של בית אל המוזכר בתורה כמקום לבית אלהים, הוא מאס בעבודת האל של ירושלים, הוא הקים עגל זהב. הוא חזר לאחור אל חטא העגל, ואכן, כפי שהדברים מוצגים בספר מלכים, ירבעם קורא בלשון עובדי חטא העגל: ‘הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. בעינינו חטא העגל הוא משולל מכל וכל, אין בו שום היגיון ושום היתכנות דתית. אבל ירבעם ראה את זה אחרת, הרי את העגל עשה אהרן הכהן, ‘פרוע הוא – אשר פרעו אהרן’, אהרן גם לא נענש על כך, לפחות לא נכתב על כך דבר במפורש בתורה. לא סביר שאהרן באמת רצה לעזוב את הברית עם ה’, וכנראה שגם הוא חשב שמשה מת, ומעתה צריכים לייסד דרך עבודת ה’ עצמאית. ירבעם קיבל כמובן את המתואר בתורה, שבחייו של משה, הפיכת העגל לאמצעי עבודת ה’ היה בגידה, אבל סבר שבזמן שמשה איננו קיים, העגל המוצב במקום הקדוש אותו ייעד יעקב למקדש, הוא כן דרך נכונה לעבודת ה’. כיצד אנו יודעים שלא רק בעל מלכים קישר זאת לעגל הקדום, אלא גם ירבעם עצמו? משום שהוא קרא לשני בניו: נדב, ואביה. הוא ראה את עצמו כממשיך של אהרן, ואת העגל שלו כאופציה כשרה ומהודרת לעבודת ה’, על פי שיטת אהרן הכהן. הוא לעג לכהני ירושלים, זרעו של אהרן, שחושבים שהם ממשיכים את דרכו על ידי עבודה בעיר המונית המקושרת לאלף מלכים זרים בבריתות המביאות למזבחות ע”ז, על ידי תרבות של מלוכה ככל הגויים, ולא בצורה של ימי השופטים, על הרי אפרים, המרוחקים מהנמלים הסואנים, מחירם הצורי, מחילות של פלשתים וכרתים אוחזי מגן ורומח, מבניני ראווה. בעיני רבים מבני רחל, דוד המלך לא היה אלא ‘נואף מואבי צורר’.

כיום אנחנו יודעים שירבעם טעה, חז”ל אומרים אפילו שאחיה השילוני חתם וטעה, שדוקא העיר הגדולה שהקים דוד, ירושלים, היא זו ששרדה, היא זו שהפכה לבירת ישראל הנצחית, היא זו שאלפים ורבבות מישראל מסרו את נפשם כדי להגן עליה ולחזור אליה, ואילו עשרת השבטים הפכו לסיפור אגדה רחוק על שבטים בקצה המזרח. אבל בזמנו, מעשיו הוכוונו על ידי אידיאולוגיה דתית, שינקה את כחה, ואת הקונספט שלה, מאופוזיציה קדומה, מחטא העגל. (אין לנו מידע על תפיסת העולם של אחאב, אחז, מנשה, ודומיהם, אבל ברור שגם הם החזיקו באידיאולוגיות והסברים מדוע מעשיהם הם טובים לעם ישראל ותורתו, וציטטו חכמים קודמים להם כדי להסתמך עליהם. וכפי שאומרים חז”ל, שמנשה בא בחלום לחכם מחכמי התלמוד ואמר לו ‘אני לא חבר שלך’).

האידיאולוגיה הזו, לא נעלמה לחלוטין עם גלות הארץ, רסיסים ממנה התפזרו לכתות פורשות, בתוך היהדות ומחוצה לה, האידיאולוגיה של שמירת אורח החיים הפשוט של האבות, נמצאת למשל אצל בני יהונדב בן רכב, שהשביע את בניו לשמור עליה לאורך שנים (חכמינו בזמן האמוראים עדיין ידעו איזה מהם ממשיכים את משפחתו של יהונדב בן רכב!). הקידוש של הר אפרים כמקום הנבחר, נשאר כידוע אצל הכותים, גם בכתבי הכתות הפורשות בימי הבית השני, יש רמזים וגעגועים לאפרים, לשחיתות ירושלים והעיר הגדולה, לנוקשות היהדות של עזרא.

כהן שמאס במפלגת השלטון, בתככי העיר, בכסף ובכבוד, לא הרגיש שהוא עוזב את היהדות, הוא ידע שגם בימי הבית הראשון ישראל היתה מפוצלת, שהיו כהנים נזירים ונביאים גם בממלכת ישראל, שאליהו הנביא מתושבי גלעד פרש להרים ולמדבריות, ולא עלה לבית המקדש בירושלים. היה לו על מי להישען בהחליטו לפרוש מהכהנים הגדולים ומבית הדין הגדול, ולפתוח במה לעצמו. בספרות החיצונית של ימי הבית השני התפתחה האגדה ש’ספר התורה היה חתום במשך דורות רבים ולא קראו בו’, כפי שמובא בעזרא החיצוני, ומהדהד בדברי אלעזר בן פועירה ‘תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית’.

את טיעוני המתיוונים לא נוכל לדעת בבטחה, כי הצד שלהם לא תועד כלל, לפנינו יש רק את התיאור בספר חשמונאים שמציג אותם כנבלים חסרי אידיאולוגיה, אבל ייתכן בהחלט שהם השתמשו באידיאולוגיה ובטיעונים דתיים לטובת היזמות שלהם, ראשון המתיוונים היה הכהן הגדול יזון, אגב, גם אחרי נצחונות יהודה המכבי, עדיין היתה קבוצה אידיאולוגית שתמכה בהתיוונות, ובראשה עמד הכהן הגדול אלקימוס, הם ניסו לחבל תחבולות להדיח את יהודה ולהמליך את אלקימוס לכהן, ראו הרחבה כאן. מן הסתם הם ראו את מרד החשמונאים כהרפתקה שסופה אסון, ואת הכניעה ליוונים כחובת השעה לצורך קיום התורה, וכן שההיצמדות וההתעקשות ל’יהדות שמנה’, פוגע בסופו של דבר ביהדות עצמה, וכו’ וכו’. אין פלא שהיו סופרים והוגים שקישרו את הופעת הצדוקים, שהיא תעלומה היסטורית, בהמשכיות של המתיוונים, ראו הרחבה כאן. מצד אחד, מדובר באידיאולוגיות שנראות מאד שונות, המתיוונים זלזלו במצוות ובלאום הישראלי, הצדוקים התיימרו להיות שמרנים ומחמירים. מאידך, גם ראשי המתיוונים היו כהנים, ייתכן שהם זלזלו רק במצוות שהונהגו ע”י הנהגת היהדות בתקופה הפרסית, במנהגי אבות של עזרא ונחמיה, שזה דומה להכחשת תושבע”פ, הצדוקים התיימרו להיות שמרנים, אבל בפועל המלכים הליברליים והרב תרבותיים הם אלו שתמיד תמכו בצדוקים. והעיקר: יניקה של אידיאולוגיה אופוזיציונית, היא א-פוליטית. החשמונאים לחמו במתיוונים, אבל התאחדו עם הצדוקים. ייתכן שזה היה חלק מהגורם למטא-מורפוזה של האופוזיציה ביהודה.

גם את זה אנחנו מוצאים כבר באופוזיציה של דוד המלך, שמעי בן גרא, שהיה נכבד ונשוא פנים, תמך במרד אבשלום, הוא קרא לדוד ‘נואף מואבי צורר’, אך מה בדבר אבשלום מחליפו? וכי הוא גילה אמות מידה מוסריות? בן הקם על אביו להרגו? בן הבא אל פילגשי אביו לעיני כל ישראל? וייחוסו? מלבד הייחוס המואבי לרות, הוא היה בן יפת תואר. ללמדך שכאופוזיציה, אתה מוכן לעשות הכל כדי לפגוע בקיים. מן הסתם גם שמעי לא חשב שאבשלום הוא כליל השלמות, אבל העדיף זאת כדי לפגוע בדוד.

ואם חשבתם, שהקראים, הופיעו סתם כך על בימת ההיסטוריה בימי הגאונים, והם פרי עיון תבוני גרידא, גם זה לא נכון, הקראים ינקו מהצדוקים, ואפילו ממגילות ים המלח. ראו הרחבה כאן הערה 12. בתנועת ההשכלה, ינקו שרשים היסטוריים, ואידיאולוגיה מהקראות, ראו כאן.

עד כאן דיברנו על אופוזיציה שיונקת שרשים מאופוזיציה קדומה, כך נאה וכך יאה, זה טבעו של עולם. אבל צינורות ההשפעה, או היניקה, לא מסתיימים בצד אחד של המתרס. אופוזיציה לא יכולה לטעון שהיא המשך של כת פורשת, היא צריכה לטעון לכך שהיא הממשיכה האמיתית, היא יכולה להסתמך על תקדימים אופוזיציוניים, אבל הטיעון העיקרי הוא: אנחנו ההמשך האמיתי.

לכן סופרי ההשכלה לא הסתמכו רק על קראים, הם הסתמכו על חכמינו שבימי הביניים, הם הסתמכו על כל מיני שיטות שזיהו להם או שדמיינו לזהות בספרות חז”ל, הליצן אברהם יהושע השל הסתמך על ‘שיטתו של רבי ישמעאל’ אותה טווה וארג בדמיון רב מבין בתרי מאמריו… כמו הרציונליסט השטחי יהודה מייזס שהתיימר להסתמך על הרמב”ם ולבטל מכחו את רוב היהדות (סוג של דרדעי ניאדרטלי קדום). השבתאים הסתמכו על הזוהר, והפרנקיסטים על האר”י, היתה אפילו תקופה שהמשכילים הסתמכו על החסידות… (ראו כאן).

ובחזרה לענינינו, אנחנו נמצאים בשלהי ימי הבית השני, ניצניה של אופוזיציה עצומה מתעוררים, מבחינה טכנית לא קורה הרבה, עוד הוזה תמהוני, אחד מתוך רבים, מביע יאוש ותסכול מהשלטון הרומאי, מהשחיתות בירושלים, עוד אחד מתוך רבים נצלב ופגרו מושלך בעמק הפגרים והדשן. היו מן הסתם כמה שהושפעו ממנו, כמו מעוד מטיפי רחוב ביזאריים. הדבר האמיתי הוא לא האיש הזה, אלא הדינמיקה של הסטרא אחרא, החסרונות של החברה בישראל, הם ה’קטרוג’, האופוזיציה (צדוקים ועמי הארץ) הם הכלי, הנושא את הקטרוג. התפקיד של העם, מנהיגיו, ואזרחיו: לנסות לתקן. בפועל, הכעס מבעבע, למקום של הרס, ולא למקום של תיקון. התיקון הוא הבטחה, ההרס הוא הפעילות בפועל. כרגיל בעולם המערבי.  לאיפה הדברים יתקדמו? לכל מה שתאפשר הדינמיקה, לסוג של יהדות שיהיה ניזון מכל הכעס הזה, מכל המאיסה בקידוש הגוף הסיזיפי, המאיסה בגורל היהודי, השאיפה להשתלב ביופי ובשגב של העולם, והייתם כאלהים.

כאן קמה הנצרות, פשוט משום שהצדוקיות כבר לא היתה רלבנטית, המאחז הארצי וגם הדתי של הצדוקים היתה ירושלים בתפארתה, לא היה להם חפץ בפלפולי יבנה, והם לא רצו לרשת אותם. כל כחות הסטרא אחרא התנקזו לדת החדשה, לאופוזיציה הגדולה של היהדות בעולם מעתה ואילך.

הנצרות ינקה את כוחה מהיהדות האותנטית, ומהאופוזיציה הנצחית שלה, היא שילבה מוטיבים לגיטימיים מבחינה יהודית, עם כאלו שנדחו מהיהדות. מתח בין כהנים לנביאים, היה כבר בימי הבית הראשון, הכהנים הם אלו שאמרו ‘היכל ה’ ולא האמינו לנבואות החורבן של הנביאים, מוסר הנביאים תוקף את האליטה של הכהנים, כהניה במחיר יורו, וכמובן שהכהנים לא היו רק מפלגה של מושחתים, הנביאים תקפו את החלקים שנרקבו והושחתו, והטילו על כלל המערכת את האחריות לתיקון. הנביאים גם התקיפו את הקרבת הקרבנות העממית בכלל, כדי להבהיר שהקרבן הוא לא פתרון קסם במקום רוחניות ותשובה.

בפרק הקודם, עסקנו בנקודה הזו, בסיפור של מבקרי המקרא, היושב על המתח בין כהנים לנביאים, הנביאים הם ה’צודקים’, הכהנים כל כך מושחתים, עד שהם המציאו בכלל את התורה, את הפולחן, את החוקים, וכו’, היהודים הם ‘יהודאיים’, מפלצת כהנית, שלא קשורה לאידיאל הנביאי, המתגשם כמובן בישו. על גיחוכו של הרעיון עמדנו בהרבה מקומות, ולאחרונה כאן.

את הסיפור הזה ינקה הנצרות, מהיהדות האותנטית, אם כי בצורה מעוותת, אכן המתח בין כהנים לנביאים מתועד בתנ”ך.

הפרק הנוכחי עוסק במה שינקה הנצרות מהאופוזיציה הנצחית, האידיאל הנבואי, התחבר באופן מלאכותי עם האידיאל של ‘עם הארץ’, הגלגול העממי של הצדוקי. עם הארץ הוא יהודי טוב, אבל אין לו כח לכל ההלכות שהפרושים ממציאים, הוא לא דוגל בצדוקים, הוא לא מנהל ויכוח פומבי על ממחרת השבת יום ראשון או לא, זה לא מעניין אותו, הוא עייף מהויכוחים בין הרבנים, ועייף מפרטי ההלכות, תן לו לחגוג פסח וחנוכה בשקט ולשבת תחת גפנו ותאנתו. בא ישו והעמידן על אחת, אני לא עם הארץ גלילי, אני לא בן של נגר ממזר ובור, אני מלח הארץ! זה מה שרצו הנביאים, שנעזוב את כל פרטי הדקדוקים, נעזוב את המקדש והכהנים ושולחנות הכספים, ונאהב את האל, נרפא חולים ונאכיל זקנים, נחיה את הגליל ונפריח את השממה.

ישו דילג על השלב של להתווכח עם ההלכה הרבנית, הוא השתמש בזרעים שנזרעו במשך עשרות שנים של שלטון הצדוקים או שלטונם למחצה, המון העם פשוט הרגיש שנמאס לו, למרות שהאמינו שהמסורת האותנטית היא הפרושית ולא הצדוקית, הטעם הרע נשאר. לא נלך להשתגע על מעשר שלישי עכשיו. אותו טעם רע שדחף את מתבודדי מדבר יהודה למערות ולחווחים, התחבר לעמי הארץ עם ביקורת הנביאים על המקדש והכהנים, שם כולם מושחתים, נכון, אין לנו הלכה אחרת להציע, אבל יש לנו חיים. מוותרים על המקדש, על החומרות, רוצים להיות יהודים טובים וזהו.

ישו מעולם לא אמר על עצמו שהוא נביא, ומן הסתם אפילו לא עלה על דעתו רעיון כזה, ידיעה ברורה היתה בזכרון הקולקטיבי של העם על הסתלקות הנבואה בימי שיבת ציון. כמובן אין לכך שום רמז בברית החדשה, לא רק לכינוי נביא כלפיו, אלא גם לאמירת דברים בשם ה’ וכדו’. איך נולד הרעיון הנועז הזה אצל מעצבי הנצרות?

מעצבי הנצרות, היו גויים או יהודים למחצה, הם היו כנראה תלמידים או בנים, של קומץ אנשים שהושפעו מישו או מאמרותיו, אותו דור אנונימי ראשון לנצרות, ואולי גם דור שני (תלוי כיצד מתארכים את התחלת הנצרות), הם התנתקו לחלוטין מהווי בית המדרש של חכמים, וגדלו בבית המדרש של עמי הארץ חדורי השראה מהמטיף הגלילי. (גם אם פאולוס גדל בבית המדרש של רשב”ג, הוא עשה מהפך רוחני דתי ומנטלי, שנה ופירש קשה מכולם). הם בנו את הדת החדשה, על בסיס דתם של עמי הארץ, המבוטאת בפי עקיבא: ‘מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור’, הכי גרוע זה החכמים היהודים, הכהניים, תמורת שנאה צריכים לתת אהבה, ובכן: אהוב את האל, ואפילו את שונאך, (אם הוא לא רב במקרה. אגב, מתוך הבנה זו, ברור כיצד התערבבו בתודעה העממית ישוע תלמידו של יהושע בן פרחיה עם ישוע הנוצרי).

אותם עמי הארץ לא החזיקו באוצרות הרוח שנלמדו בבית המדרש ביבנה, לא משנה, לא מדרש, ולא תלמוד, וגם לא אגדה, הם החזיקו עלים מהאונגליון, זה היה הטקסט העברי הקדוש בעיניהם, והטקסט הזה דיבר על כתבי הקודש. זה היה המקור הרוחני והדתי של הדור הראשון והשני לנצרות, כאשר הדת התחילה להתמסד, ושאבה אליה חכמים ומלומדים, רצו הללו לסדר את כתבי הקודש וליישב את האונגליון עימם, על גביהם. ובתמימות של עמי הארץ הכניסו לסדרת כתבי הקודש את כל הספרות העברית הקיימת, המכונה אצלינו ‘ספרים חיצונים’, החל מבן סירא שהוא ספר אותנטי וקדום, דרך ספרי החשמונאים, וכלה בכל טקסט כיתתי הזוי, ובלבד שנכתב בעברית על ידי יהודים. הכתיבה הזו בכלל היתה מנוגדת לרוח בית המדרש, בו הועברו מסורות מרב לתלמיד, נותחו ונטחנו הדק היטב, נדרשו עם הפסוקים, נבחנו מול הלכות ומסורות אחרות, ולא נכתבו סתם כך על ידי נזיר בעל כשרון  כתיבה כאילו רוח ה’ נססה בו. חכמים דרשו בבתי המדרש את מסורות האגדה שלהם, ועמי הארץ סיפרו לילדיהם סביב המדורה מן הספרים החיצונים. יש כמובן הרבה הקבלות בין המסורות, אבל בסופו של דבר המפריד רב על המשותף, הספרים החיצוניים אינם ברוח בית המדרש, אינם מנסים להיצמד למסורת ולדייק בה, אלא להיפך, פוצחים בנאומים רטוריים בהשפעה הלניסטית, מפליגים בחלומות שוא ומדוחים, מבטיחים מה שאין בידם להבטיח. הם מקור מעניין להיסטוריה של עם ישראל, אבל הם לא תורה. בית המדרש מתעלם מהם במכוון, עוד הרבה לפני הנצרות, משום שהם התגלמות עמי הארץ, ‘משהו שמישהו כתב’, תמורת מסורת שעוברת בשבע נפות.

מייסדי הנצרות, גם מתוך תמימות של עמי הארץ, וגם מתוך רצון ליצור רצף בין הברית הישנה לחדשה, הלעיטו את עצמם בכל טקסט עברי שהוא. בהמשך הם עצמם הבדילו בין אפוקריפים ובין פסדואפיגרפים, שכן אפילו ראש של גוי יכול להבדיל בין המקרא האותנטי, ובין ספרות הפנאי המאוחרת שמלבישה נאומים על דמויות  מקראיות, אבל זה לא שינה את היצירה הבסיסית: יש רצף של יהדות אותנטית, ממשה ועד ישו, שיוצרת כתבי קודש אלוהיים. ולכן הגיוני ומתקבל שישו הוא חלק מכתבי הקודש, משה הנביא הראשון וישו הנביא האחרון.

עבור הנוצרים, אין דבר כזה ‘תקופת המקרא’, עבורם גם הורדוס ופונטיוס פילטוס הם חלק מהמקרא. אין אצלם גם סדרי תקופות בתוך המקרא, כי הרי הכהנים הרשעים הם חלק בלתי נפרד מהמקרא, המקרא כולו הוא ציר בו מצד אחד יש את הטובים, האוהבים והאהובים, ומצד שני יש את הממסד, המערכת, הכהונה, המקדש, וכל הדברים שלכאורה יכלו להיות טובים אבל הם בעצם רעים. המקרא כולו מדבר על כך שבני ישראל חוטאים ונמאסים, כולם נהפכים להיות כהנים, חלקם כנראה מפנטזים על כל מיני אגדות שלא היו ולא נבראו, והראיה שבכתבי הקודש יש אפוקריפים.

כך התחנך כל זאטוט נוצרי מאז פאולוס ועד המאה ה19, כאן בא ולהויזן ושואל: אם היהודים יצרו במשך ארבע מאות או חמש מאות שנה ספרויות מעורבבות, של כהנים נוקדנים שצוברים כסף במקדש וצולבים מטיפים מן הגליל שמעירים להם על הענין, בצד נביאים טובי לב ומלאי אהבה, וכל זה הוא רק הכנה לביאת ישו, למה למשוך את זה כל כך הרבה זמן? 1500 שנה? השתגעתם? בשביל הבליל הזה של כהנים מול נביאים, מספיקים 450 שנה, גם ככה חצי מהתנ”ך מעורבב, אז לא שמתם לב שגם החצי השני? ביג דיל, תשימו לב עכשיו.

והנה פתגם טוב מתוך השיחה של יוזביץ’ עם עלי מרצבך שהעלינו השבוע:

השינויים העצומים שעבר העולם במאה ה19, כחה העצום של הטכנולוגיה, ובעיקר התרבות, התגליות שזעזעו את כל המוסכמות, נתנו רוח גבית להיבריס, לבטל לחלוטין את המשמעות של הידע האנושי. אם אריסטו חשב שהירח עשוי מ’גשם חמישי’, ואחריו החרו החזיקו כל העולם המערבי אלפיים שנה, למה שנניח שאת ההיסטוריה של עצמם הם כן ידעו? אם מוסדות הדת כאלו מושחתים, אז למה שנאמין להיסטוריה ‘של הדת’?

ולהויזן חשב שבמאה ה13 לפני הספירה האנושות היתה פרימיטיבית, לא הומצא הכתב, לא היו חוקים מסודרים ופולחן מסודר, ולכן לא ראה שום היתכנות לכתיבת התורה באותו זמן, התורה היא מורכבות דתית מתקדמת, שלב מאוחר, הדת שהגיעה לשיא בזמן ישו, התחילה את התפתחותה כמה מאות שנים קודם לכן.

כיום הטענה מגוחכת בעינינו, מבחינה היסטורית ומבחינת כל ידע שיש לנו על העבר, אנחנו יודעים שמאות שנים לפני מתן תורה, ניתנו חוקות כתובות, היו ספריות בכל הערים הגדולות, עם עשרות אלפי פריטים ספרותיים, היתה ספרות חכמה, היו חוקים ומשפטים, היה סיפור המבול וסיפורי ראשית האנושות. אנחנו רואים שמבחינת נושאי העיסוק המשפטיים, התורה היא כהמשך ישיר של חוקי חמורבי, אשנונה, נוזו, וכו’, מן האלף השני לפני הספירה. מבחינת סגנון ושפה, התורה היא המשך ישיר של כתבי אוגרית, מן האלף השני לפני הספירה. עם ישראל מתועד בכנען כבר במאה ה13 לפני הספירה.

איך נזכרתי בכל זה היום?

לאור עיון מחודש במאמרו של בר כוכבא נגד סילבי הוניגמן, עניני דיומא, לפי הוניגמן כל מלחמות החשמונאים לא היו ולא נבראו ואינם אלא דמיון של סופר חשמונאי, וגם גזרות אנטיוכוס לא התרחשו מעולם, הן בכלל לא הגיוניות, סתם סיפור של יהודים. הוניגמן חיה בתוך הספירה האקדמית המנותקת של הסורבון, כת סגורה שמרוב עיסוק בנרטיבים, ניפוץ פרות קדושות, קריאות מחדש, משחקי מלים והגדרות, השלימה את הניתוק מן המציאות. ולכן מבחינתה אין משמעות היסטורית לתיאורים בספרות של היהודים, לבסיס ההיסטורי של מלכות החשמונאים ושל חג החנוכה. תיאורי הקרבות הם תיאורים סמליים של שחזור אירועי התנ”ך כביכול.

בר כוכבא פשוט מפרק כל טענה שלה, בהראותו שהתיאור הוא תיאור בעל הגיון פנימי וטופוגרפי עקבי, שאי אפשר לטוות אותו מבלי שיהיה שיקוף של מסכת קרבות, (או של תחקיר שנערך ע”י צוות של היסטוריונים צבאיים שדימו את המציאות בשטח), הנה למשל:

בר כוכבא המסכן, נאלץ לעת זקנתו להקדיש כל כך הרבה מלל, כדי להפריך כל מיני דקדוקי עניות טפשיים שעוסקים בפסיכולוגיה של הכותב כביכול, לפי הוניגמן הכותב של חשמונאים א’ לא תיאר מאורעות, הוא רצה להאדיר את שמו של פלוני, אבל הנה, הוא דוקא מעביר ביקורת על פלוני. כאן היא מספקת הסבר  פסיכולוגי אחר, ובר כוכבא נאלץ ללקט דקדוקים מנוגדים מסגנונו… מה לכל זה ולמחקר היסטורי?

כידוע, כדי להכחיש משהו מוצק, צריכים להיתלות באמונה תמימה בגורם מידע אחר, מה שעושה הוניגמן הוא להחליט שחשמונאים ב’, שמקובל כספר לא אותנטי, דוקא הוא האותנטי… בר כוכבא מראה, באותה צורה גופא, מתוך היכרות עם הארץ והטופוגרפיה שלה, ולא מתוך קשקושי מלים בהיכלים הממוזגים של הסורבון, רואים שספר חשמונאים ב’ נכתב הרחק מזמן המאורעות ומקומם:

כמובן שהעובדה שעצם הטענה המרכזית של ה’מחקר’ הזה נוגד את התבונה והנסיון האנושי, והוא לא מסתמך על שום הוכחה אלא על אסוציאציות מקראיות בסגנון ולהויזני/המאה ה19, לא מפריעה ל’קונצנזוס’ האקדמי להתקדם אליו בצעדי ענק…

ארכיאולוגים תמיד אוהבים להיתלות בתחומי מחקר טקסטואלי כדי לחזק את האג’נדה שלהם, כך זה גם בארץ…

אבל מה שחשוב בעיני הוא דבר אחר, שימו לב איך בשני קליקים, בר כוכבא, איש ארץ ישראל, שחקר את המלחמות והקרבות בארץ לאורך כל התקופות, מראה: התיאורים שבחשמונאים א’ מתאימים למציאות, הם לא יכולים להיות המצאה ספרותית, בלתי אפשרי, ואילו התיאורים בחשמונאים ב’ לא מתאימים למציאות, הם בהכרח רק תיאור ספרותי ולא היסטורי, הרי זה כה פשוט!

ובכן, מה עם ביקורת המקרא? לדבריהם, התורה נכתבה סודרה ונערכה בתקופה הפרסית, ולא משנה בכלל אם עלו בה יסודות עתיקים, הרי מישהו כאן יצר סיפור, איפה האקדח המעשן? לא אחד? איפה עשרות אי ההתאמות שחייבות בהכרח היו לצרוח מתוך הטקסט? מדוע הטקסט מתאים להפליא לתקופת הברונזה?  מדוע חוקר המקרא המכובד אלכסנדר רופא, לא מוצא שום אי התאמה אמיתית, מלבד דקדוקי עניות?

התורה מתארת מסעות מלחמה בימי אברהם אבינו, בפירוט, עם שמות, מקומות, זמנים, היא מתארת את נדודי האבות, כל כך הרבה שמות של מקומות, אנשים, ערים, מרחקים, זמנים, אורח חיים. בניגודים גדולים, נודדי המדבר, אוכלוסי מצרים, עממי כנען, כל המזרח התיכון קשור לתורה, עם מאות רבות של שמות, אוצר שמות ומלים עצום ומורכב, מותאם לזמנים מקומות ומוצא, משאבי טבע, צמחיה, בעלי חיים, וכו’. איך יכול להיות שכל הדברים האלו מתאימים למציאות הידועה לנו? או בכל אופן שאין אפילו דבר אחד שנסתר באופן ברור וחד משמעי, כמו שבר כוכבא מוחק בחצי עמוד את ההיתכנות ההיסטורית של חשמונאים ב’? זה הרי לא יתכן!

זו הבעיה עם עמי הארץ, כל דבר שהחזיקו בו, מדקדקים בו יותר מישראל. כפי שראינו לגבי המתיוונים והצדוקים, שרביט האופוזיציה עבר באופן ישיר בין שתי קבוצות הלוחמות זו בזו, החשמונאים הכריתו את המתיוונים, אבל הם עצמם לקחו את האידיאולוגיה שלהם, את אי האמון בממסד ההלכתי תורני. כפי שקוננו הרומאים: המנוצחים ניצחו את המנצחים. מסורת עמי הארץ, שראשיתה עוד בשרידי ממלכת ישראל, כפשוטו ממש – העמים שחיו בארץ, לפני שיבת עזרא וסיעתו, המשיכה ל’עמי הארץ’ של חז”ל, יהודים פשוטים שאיבדו אמון, ומשם למייסדי הנצרות, שלא ידעו להבדיל בין ספר שמות ופרשת מתן תורה, ובין חזון ברוך הגלעדי אשר חזה על שבט דן במדבר פארן. מאה וחמישים שנה של ספירה ולהויזנית, יצרה גישה פוזיטיבית של נגטיב כלפי המקרא, הוא בהכרח עשוי מחצי של מטיפים מנותקים מהמציאות אך צודקים מוסרית (הנביאים, חשמונאים ב’), מול חצי של יהודונים לא מוסריים שמעלילים עלילות על הגויים ותובעים חוקים בלתי נסבלים (התורה, חשמונאים א’), ותפקיד האדם הנאור הוא לברור את הפרשיות המרכזיות במקרא, עליהן סומכים, כדי להוציא מתוכם סתירה לכל השאר. הפרשיה הכי קדושה במקרא: מציאת הספר בימי יאשיהו, היא מתקבלת כמעט ככתבה, בניכוי כמה שינויים הכרחיים, אחריה: הפסוקים בנביאים שניתן לחתוך ולטעון שהתנגדו לקרבנות,  ואחריהם: כל חוקר יכול לבחור באופן שרירותי את הפסוקים או שברי הפסוקים עליהם יבנה את הסיפור, ובגמר מלאכת השכתוב ‘יוכיח’ מתוכם את סתירת כל השאר.

בדרך כלל עמי הארץ גם מצרפים איזה טיעון למדני מעשה גוי, כגון טיעונו של ולהויזן שיום הכיפורים לא היה בימי זכריה, שהרי יום זה הוא יום צום ובכי, ואעפ”כ אינו מנוי בין הצומות שביקשו משלחת הזקנים  מזכריה הנביא לבטל … כך גם הוניגמן, שקלה בדעתה הרחבה את ענין הגימנסיון היווני, והחליטה שהוא לא מנוגד להלכה, ולכן אין שום סיבה שבמציאות ההיסטורית יהודים שומרי מצוות יתנגדו אליו…

זו לא איזו הערה יוצאת דופן, אלא קלאסה של עמי הארץ האקדמיים, מאותן אקדמיות אירופאיות מנותקות, בנסותם לספר סיפור על היהדות.

הוניגמן יוצרת ביודעין ספק של פירוק כביכול, דה קונסטרוקציה של המושגים, שמוכיח כי ‘אנו חייבים’ להתכחש למשמעות של מה שהטקסט אומר:

את הדברים הטפשיים האלו, מביא בר כוכבא, לא כדי להראות שיש לנו עסק עם אנשים נעדרי איזון היסטורי ומצפן הגיוני, אלא כדי להתייחס בטיעונים… קונצנזוס זה קונצנזוס…

כל קטע שמצוטט מדבריה מביא לידי גיחוך:

אחרי משא ומתן מאלף בסבלנותו, מסיים בר כוכבא:

כיון שהגיע לדיון על איסור המילה, שלפי הוניגמן, בעקבות רצף של הברות פסבדו-אינטלקטואליות מכריזה שלא הגיוני שהתרחש בעולם ההלניסטי, תש כחו של בר כוכבא, והוא מרמז בעדינות שמדובר בבורה היסטורית שאינה יודעת שיש תיעוד לגזרה כזו, גם אם נניח שהיה טיעון מאחורי דבריה…

במידה ושאלתם, למה בכל אופן היהודים כל כך שנאו את אנטיוכוס הטוב? גם על זה המדע כבר חשב, כבר קדמוך רבנן דמן אקדמיה:

כידוע, כשמלך גוי מכבד את אלוהי ישראל, זה נחשב לחטא בעיני היהודים! זה ה’ שלהם…

בהמשך בר כוכבא מפריך את כל ה’תזה’ שלה, מתוך שורה של מסמכים היסטוריים ותעודות הלניסטיות אותנטיות, תחום שהיא לא ניסתה בכלל לבדוק, שהרי אין לערבב את מקצועו של אבו נימר מספר הסיפורים, עם הענין של ניתוח מסמכים היסטוריים. כפי שהוא כותב בעדינות:

אל תדמו בנפשכם שאת המקרא האמיתי, ‘מפריכים’ אנשי הסורבון והאקדמיות הצפון אירופיות, עם טיעונים יותר מוצקים… אין טעם להשחית מלים נוספות על אותם שוטים מופלגים, אך בתוך פולמוס בר כוכבא-הוניגמן, עולה גם נקודה מעניינת בהקשר של עמי הארץ וחג החנוכה, בר כוכבא כותב, כי עצם העובדה שחג החנוכה נשמר על ידי הפרושים, שלא היו ממעריציהם של בית חשמונאי, מראה שאי אפשר להסביר את כל הסיפור כבדותא שבאה להאדיר את החשמונאים, כבר בית שמאי ובית הלל, שרידיהם של הניצולים מן הטבח של אלכסנדר ינאי, והבאים אחריו, עוסקים בבית מדרשם בדרך הדלקת הנרות לזכר המאורע.

בעצם די ברור שחג החנוכה הוחג בעם ישראל בשתי דרכים, כבר בימי החשמונאים, עמי הארץ, במקרה זה נכללים מן הסתם גם המלכים החשמונאיים והאצילים שהיו עימם, חגגו את חג הניצחון במלחמה, ואילו יושבי בית המדרש, שלא יכלו לחגוג את מציאותו של השלטון החשמונאי שרדף אותם עד מוות ועד בכלל, חגגו רק את טיהור המקדש בזמנו על ידי יהודה, וההוכחה לכך שהטיהור הזה היה רצוי לפני ה’, היא שהתרחש שם נס, רצה האל את מעשיכם! מרכזיותו של נס חנוכה, אינו משום שלא התרחשו נסים בימי הבית השני, להיפך, חז”ל תיארו הרבה נסים שהתרחשו לחכמים, אצל רבי חנינא בן דוסא דלק החומץ כל השבת, זה לא פחות מאשר נס פך השמן. אבל מרכזיות הנס היא בגלל שהוא מקדש ומטהר את מעשי החשמונאים, הוא מוכיח שרצה ה’ את טיהור המקדש הזה, שהוא עלה לפניו לרצון, ושיש סיבה לחגוג, למרות התוצאות. ומכאן ברור גם, שהמון העם לא ראה בנס הזה דבר יוצא דופן, מתוך הרבה ניסים אחרים, ולכן לא עשה ממנו את עיקר החג.

ההיסטוריה ה’אלטרנטיבית’ לא מומצאת ביום מן הימים, היא נמצאת כבר בזמן המאורעות, ברור שיזון, מנלאוס, ושאר חבריהם, קראו את המפה בדיוק כמו סילבי הוניגמן, אנטיוכוס הוא מלך ישר, שיש לכבד את רצונו, וזה טוב לעם ישראל. ממש כמו היהודונים שתמכו בהיטלר עם עלייתו לשלטון. החידוש הוא מתיחת הקו בין העבר, ההווה, והעתיד, מה שבזמן המאורעות נתפס כטפשות ורפיסות (תמיכה בהיטלר), ובדור שלאחר מכן כשיגעון (הכחשת שואה), ייחשב בעתיד של הנאורים כדעה מתקדמת על גבול הקונצנזוס (‘מהות אירועי השואה שנויה במחלוקת, כבר מזמן מוסכם על חוקרים רבים שאין להבין את האירועים כפשוטם, מבלי להכיר את הקודים של היהודים והצפנים הנרטיביים שלהם’). ערב רב עלו עם ישראל ממצרים, הם היו בעצם גויים שנדבקו לישראל, הם דחפו את מעשה העגל, הם מתגלגלים כל דור בעמי הארץ, שוב על בסיס גויים יושבי הארץ, אופוזיציה שפושטת צורה ולובשת צורה, זה אותו הגוי שמכחיש את המקרא ומכחיש את זכות הקיום של הלאום והדת היהודית, אותו גוי שמסביר יפה בנימוקים רהוטים ובשפה גבוהה, אבל אם תשאל יותר מדי שאלות או תביך אותו עם עובדות, הוא לא יהסס לתת לך סטירה… שזו בעצם טענתה המרכזית של סילבי הוניגמן, לא סביר שגוי אינטקלטואל ומנומס כמו אנטיוכוס אפיפנס יתן סטירה ליהודים, למה אלימות? הוא יכל להסביר להם יפה שכל האמונה שלהם היא שטויות, ומכאן שהאירועים לא התרחשו בכלל, ובפרט שהאל לא מתנגד למשחקי גימנסיון, מה רע בהם? איפה כתוב בחומש שאסור?

לכל הסטרא אחרא יש אותו ריח, חטא העגל, פילוג הממלכה, מתיוונים, צדוקים, קראים, משכילים, מבקרי מקרא, והוגי יהדות מתקדמת, באים מאותו מקום, והולכים לאותו מקום… כל אחד מהם משמש כניצב זמני בשירות הסטרא אחרא, ושום דבר לא מעבר, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה  תחת השמש! ואילו הנר שלנו, לעולם עומד, אש תמיד לא תכבה, כל נר מודלק מהנר הקודם לו, החל מאורו של עולם, מהאש הבוערת בהר סיני, ועד התיקון הכללי של כל העולם, באותה אש, שלפעמים נדמית כנר דקיק, אבל היא חלק מאור איתן וגדול, שמאיר את העולם, ועתיד להאיר את כולו, במהרה בימינו.

חנוכה שמח!

 

 

 

 

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x