התנועה הליברלית והגופים המזוהים עמה, מרבים לדבר על מוסר וערכים, כשהערך הראשון הוא כמובן ערך הליברליות, אך יחד עמו משתמשים בארסנל שלם של ערכים.
כפי שראינו בהזדמנויות שונות, לדבר ולעשות זה לא אותו דבר, הליברלים מדברים הרבה על מוסר, אבל זו תיאוריה שימושית, הם לא עושים יותר. להיפך, מכיון שהם מדברים יותר בשם המוסר זה יוצר פער וצביעות. אותה אנחנו מכירים יפה אצל 'ידידינו' האירופאים.
פוסטים לדוגמא:
הרב מיכאל אברהם: על מוסר מערבי שמקורו בבטן ולא בראש
העיסוק בפילוסופיה של המוסר – לא תורם למוסריות
'שיטת גורז'ינסקי למדידת המוסריות בחברה המערבית
רדיפות 'ליברליות' נגד המאמינים
לאחרונה קיבלנו תזכורת לנושא, גלעד צוייק (מידה) בכתבתו: בלוף הקיבוצים, מתאר בפירוט את כל ההכרזות של אנשי הקיבוצים על החובה המוסרית לקלוט פליטים ועל תכניות גרנדיוזיות להסתרתן בקיבוצים. אך מסתבר שכל זה היה בחזקת משל ומליצה כדי לשכנע את תושבי דרום תל אביב לקלוט את הפליטים… הקיבוצים עצמם לא התלהבו מהאפשרות לבצע את מה שאמרו בקול גדול. הצביעות זעקה עד לשמיים, עד שאשת שמאל מרכזית שנקעה נפשה פרסמה את הנושא.
להלן כמה קטעים מתוך התחקיר המלא:
הכרזת ממשלת ישראל בחודש ינואר האחרון על כוונתה להרחיק עשרות אלפי מסתננים מישראל הובילה לתגובת נגד חריפה ובוטה מצד הנהגת הקיבוצים. “זהו מבחן מוסרי שאסור לנו כיהודים לטעות בו”, הצהיר בפברואר האחרון מזכ”ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר. לדברי מאיר “ההיסטוריה לא תסלח לנו אם נעמוד מנגד כאשר יש חשש לחייו של אדם נרדף ובטח אם ניתן ידינו, בהסכמה או בשתיקה, למשלוח אנשים, נשים וטף אל מותם”. מזכ”ל התנועה הקיבוצית אף פנה באופן נרגש לתושבי הקיבוצים: “ארחו את מבקשי המקלט, זו שעת מבחן לכולנו”.
בחודש מרץ דווח כי הקיבוצניקים נענים לקריאת המזכ”ל ויקלטו לא פחות מאלף משפחות של מסתננים. חלקם אף היו אמורים לספק “מרחבים מוגנים” בהם יוסתרו המסתננים מפני רשויות החוק, ואחרים איימו לנקוט באמצעים אלימים נגד פקחי ההגירה. “אנחנו נוביל את שחרור המצוקה של דרום תל אביב ושל מבקשי המקלט ללא תנאי”, אמר יוזם התכנית יואל מרשק, לשעבר רכז המשימות של התנועה הקיבוצית.
התכנית להרחקת המסתננים בוטלה בפסח האחרון, ונראה כי המילים הגבוהות והחמות הוחלפו מצד הקיבוצניקים בריאליזם קר ועשייה דלה מאוד. “לצערי פניתי לקיבוצים שיקלטו משפחות והן סירבו”, הודתה לאחרונה סיגל אביבי, ממנהיגות מאבק המסתננים.
דברי אביבי, “קשה להגיד שהמציאות תאמה את יחסי הציבור” שביקשו לשווק הקיבוצים, ולמרות “שיחות קשות” שניהלה עם חברי קיבוצים “הם עמדו בסירובם”.
מחיר ההתהדרות העצמית
אביבי נחשבת לאחת הפעילות הבולטות והנחושות ביותר בסוגיית המסתננים. כפי שדיווחנו בעבר ב’מידה’, מדובר באשת שמאל קיצוני שמזהירה מסתננים מפני הגעתם של פקחי הגירה, מארגנת הפגנות למענם, מובילה עתירות לבג”ץ ואף מדווחת למסתננים על חברי קהילה שלטעמה “משתפים פעולה” עם הרשויות.
בשמאל הקיצוני יודעים להוקיר תודה לאביבי על פעילותה: בשנה שעברה היא “התכבדה” בהדלקת משואה ב’טקס הזיכרון האלטרנטיבי’ של תנועת ‘יש גבול’; לפני כשלושה חודשים זכתה בפרס מטעם ארגון שמאל קיצוני על פעילותה “למען מבקשי המקלט ונגד גירושם”.
אביבי ניצלה את מעמדה הרם בסוגיית המסתננים כדי לתקוף במילים חריפות את התנהלות הקיבוצים. במסגרת דיון בפייסבוק היא סתרה את אלו שביקשו ללמד סנגוריה על הקיבוצים ואף צפתה אפקט בומרנג בעקבות האמירות הפומפוזיות של מנהיגי התנועה הקיבוצית, אותם האשימה בשימוש במסתננים לצורך יחסי ציבור.
לדברי אביבי, מנהיגי הקיבוצים “הובילו מהלך תקשורתי שנדמה שגזר קופונים בטרם ביצע קליטה, וזה המחיר להתהדרות העצמית, לרתימת העגלה לפני הסוסים. אחרי כל ההייפ שיצרו כמה גורמים שרצו לתקשורת… לצערי יהיו מי שיבואו חשבון עמם”.
ד”ר אבי עופר, הממונה מטעם התנועה הקיבוצית על סוגיית המסתננים, טוען בתגובה כי אביבי לא פנתה אליו וכי התנועה מעולם לא סירבה לבקשת קליטה של מסתננים. לדבריו, כושר הקליטה של הקיבוצים “אינו בלתי מוגבל”, אך רחוק ממיצוי. מנגד, אביבי אומרת ל’מידה’ כי היא דווקא שוחחה עם עופר, אך “לא התרשמתי לטובה”. לדבריה היא לא זקוקה לתנועה הקיבוצית על מנת ליצור קשר עם קיבוצים: “חבל שנדמה לאבי עופר שהוא הכתובת הבלעדית”. אביבי מבהירה כי היא נתקלה מצד הקיבוצים בסירוב לקליטת משפחות מסתננים, לא בודדים. התגובות המלאות יובאו בסוף הכתבה.
סלקציה של מסתננים
האמירות של אביבי אינן נאמרות בחלל ריק, ונראה כי הפער בין הצהרות של קיבוצניקים בולטים למעשיהם בשטח גדול מתמיד. לאחרונה התברר למשל כי בקיבוץ בית העמק הסמוך לנהריה פסלו החברים קליטתם של מסתננים לקיבוץ. הסיבה: “חשש מהשונוּת”.
בתגובה טוענים בתנועה הקיבוצית כי מדובר באירוע בודד וחריג שאינו מייצג את היחס החיובי הכללי של הקיבוצניקים למסתננים, אך גרסה זו אינה בהכרח מתיישבת עם המציאות.
כך למשל, בחודש החולף פרסמה התנועה הקיבוצית מסמך הנחיות לקליטה של מסתננים בקיבוצים, המלמד כי המסתננים שמועמדים להגיע לקיבוץ עוברים תהליך של סינון מקדים. ראשית כל, הנהגת המסתננים עורכת “מיון ראשוני” של המועמדים להגיע לקיבוצים, במסגרתו היא עושה “ככל יכולתה” כדי להביא לקיבוצים “אנשים חיוביים המוכרים לה”. רק בתום סבב שלבי המיון הקפדניים יזכו “האנשים חיוביים” מבין המסתננים לעבור ריאיון אצל נציג הקיבוץ המועמד לקלוט אותם.
במילים אחרות, המסתננים האלימים שמטילים אימה על תושבי דרום תל אביב אפילו לא יזכו לפגוש נציג של הקיבוצים. וכך בעוד הקיבוצניקים שהתנגדו להוצאת המסתננים ייהנו מהפריבילגיה לבחור את המסתננים הנוחים להם, המסתננים ה”לא חיוביים” ימשיכו למרר את חייהם של תושבי דרום ת”א.
במסמך מצוין גם כי רצוי שהליך קבלת ההחלטה האם לקלוט מסתננים בקיבוץ ילווה “בתהליך הסברה, יצירת קונצנזוס רחב, שיתוף והכשרת הלבבות לאירוח” בקרב תושבי הקיבוצים. הסינון הקפדני והמכבש ההסברתי שנדרש כדי “להכשיר את הלבבות” של הקיבוצניקים על מנת שיואילו לקבל לשורותיהם מסתננים ספורים, רובם נשים או ילדים, מלמד כי “החשש מהשונות” אינו בלעדי לבית העמק.
“לא מתעסקים כרגע במסתננים”
“החשש מהשונות” בא לידי ביטוי בנתוני קליטת המסתננים בקיבוצים. במרץ האחרוןסיפר מרשק, מי שנחשב כאמור ל”רוח החיה” מאחורי קמפיין הקיבוצניקים נגד הוצאת המסתננים, כי מסתננים ישוכנו בקיבוצים גזר, משמר העמק וקיבוץ נוסף בצפון הארץ. “אנחנו במשא ומתן גם עם עברון, מעגן מיכאל ויובלים שהודיעו שמוכנים מיד לקבל (מסתננים)”, הוסיף.
למעלה מארבעה חודשים חלפו מאז, אך מבדיקת ‘מידה’ עולה כי נכון לכתיבת שורות אלו לפחות בארבעה מחמשת היישובים בהם נקב מרשק טרם נקלטו מסתננים. בגזר טענו כי “יש כוונה” לקלוט מסתננים, אך הדבר טרם נעשה בשל “ענייניים פנימיים”; במשמר העמק הסבירו כי “יש לנו תכנית מותאמת” לקליטה, אך “לא מתעסקים בזה כרגע”; וביישוב הקהילתי יובלים כלל לא הכירו את הנושא.
….. ההמשך ניתן לקריאה במקור
ודוגמא נוספת של שימוש בערכים באופן ציני וצבוע:
הדברים ממש לא חדשים, הפער העצום בין דיבור על ערכים לבין ביצועם בפועל, מזכיר לנו את ידידינו הנוצרים, הנצרות כנודע מבוססת הרבה על שיחה סביב ערכים, דת האהבה והרחמים, זלזול במצוות מעשיות מכיון שהעיקר הערכים והכניעה אליהם. אבל מה עשתה הנצרות בפועל בזמן השואה? חוסר ענין, אדישות, ולפעמים גם שמחה והשלמה, עם הטבח המחריד בתולדות העולם.
אני לא מנסה לקשר בשום צורה בין שני הנושאים, הליברלים בישראל שמדברים על פליטים אבל לא באמת מוכנים לקלוט אותם, ובין הנוצרים שתמכו בשואה. אבל בסופו של דבר יש איזה מכנה משותף מופשט בין שני המקרים של דיבור מרובה על ערכים, בלי רצון באמת ליישם אותם. ערכים כקרדום לחפור בהם.
נצרף מקצת פרטים מתוך הספר התיעודי 'תליינים מרצון בשירות היטלר' של דניאל גולדהגן (הוצ' ידיעות אחרונות 1998):
"לאותה תקופה מוקדמת של שלטון הנאצים, שייכות הצהרות מאלפות ומקפיאות דם עוד יותר אפילו מעיונו של קיטל, באפשרות הגנוסידית. מכתב מחאה, שהיושב־ראש האמריקני של המועצה הנוצרית העולמית למען חיים ועבודה, שיגר לפקיד בכיר בלשכת קשרי החוץ של הכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית מגלה כי: נציגים רשמיים של הכנסיות אישרו באוזני אחדים מעמיתי בקיץ זה, כי אפשר לתאר את המדיניות [הגרמנית] כמדיניות של ״השמדה אנושית״ … למען האמת, הנוצרים של אמריקה אינם מסוגלים להעלות בדעתם השמדה ״אנושית״ כלשהי של בני־אדם. ויותר מכך הם מסרבים להבין כיצד אנשי כנסייה במדינה כלשהי ובזמן כלשהו יכולים להעמיד בכוונה תחילה את השפעתם לרשות ביצועה של מדיניות מעין זו… עם זאת, עלינו לציין כי אפילו לפני המהפכה, כאשר חופש הדיבור היה עדיין בגדר מציאות בגרמניה, לא הגיעו לידיעתנו מחאות כלשהן של אנשי כנסייה נגד האנטישמיות האלימה של הנאציונל־סוציאליסטים. מאז שמענו התנצלויות רבות על המצב, אך אף לא הצהרה רשמית אחת ורק מעט הצהרות אישיות שהכירו כמדומה בגורמים המוסריים הכרוכים בדבר" (עמ' 133).
עמ' 410 ואילך:
"כמה מפוכחת, כמה ״לא רגילה׳ כמה בודדה, היתה זעקת־הלב של הוכשטטר בין ההתבטאויות האנטישמיות של בישופים, ראשי כנסיות ואנשי־שם כנסייתיים אחרים – כמו למשל קביעתו של מרטין נימולר, איש הכנסייה האנטי־נאצי הנודע, כי היהודים מרעילים כל דבר שבו הם נוגעים; או למשל התקווה שהביע הבישופ דיבליוס כי הודות לריבוי הטבעי הנמוך של הקהילה היהודית היא תגווע מאליה ובכך תפטור את גרמניה מעונשה; או הבטחתו של הבישופ וורם כי אין הוא חולק ו״לו במלה אחת״ על זכות המדינה להיאבק ביהדות כאילו היתה יסוד מסוכן המכלה את ״תחומי הדת, המוסר, הספרות, הכלכלה והפוליטיקה״; הצהרתו של הבישוף אוגוסט מאראהרנס (הצהרה שהשמיע אחרי המלחמה באוגוסט 1945, במהלך הכאה על חטא אי־היחלצותו למען היהודים) כי אף שכמה מהיהודים המיטו ״אסון כבד״ (ein schweres Unheii) על העם הגרמני, אסור היה לתקוף אותם ב״אורח לא אנושי כל־כך״. עד כדי כך הגיע שכרון חושיו, כחושיהם של כל מי שדגלו באנטישמיות ״מוסרית״ מעין זו, שאפילו אחרי המלחמה הוסיף הבישופ הנאמן לטעון כי די היה בענישה אנושית יותר. במיוחד בולט הניגוד בין פנייתו של הוכשטטר להמלצתם המשותפת של ראשי ״הכנסייה הלאומית״ של הכנסיות האוונגליות במקלנבורג, בתורינגיה, בסאקסוניה, בנאסאו־הסן, בשלזוויג־הולשטיין, באנהאלט ובליבק לסלק את כל המומרים היהודים מן הכנסייה, ״לנקוט אמצעים חמורים ביותר נגד היהודים״ ו״לגרש אותם מעל אדמת גרמניה״. העובדה שהטבח המקיף של יהודי ברית־המועצות כבר היה בעיצומו, הופכת הצהרה זו למסמך יחידאי בתולדות הנצרות – להרשאה כנסייתית לרצח־עם. אפילו לא ידעו מנהיגים דתיים אלה כי המגורשים נדונו להירצח (אפשרות לא סבירה בעליל, מאחר שהידע על מעשי הטבח ההמוניים כבר היה נחלת הכול כמעט, כולל מנהיגי הכנסייה), היתה הצהרתם בגדר מסמך נדיר ואולי יחידאי בהיסטוריה הכנסייתית המודרנית – בקשה כנסייתית ממשטר רודני ואכזרי להגביר את אכזריותו ולנהוג בלא רחם בעם שלם. שכן אנשי הכנסייה לא רק החרישו בנושא רדיפת היהודים; הם האיצו בממשלתם, מיוזמתם, לא להסתפק ב״צעדים חמורים״ אלא לנקוט את ה״אמצעים החמורים ביותר״, ובכך יכולים היו להתכוון אך ורק לאמצעים חמורים יותר מאלה שננקטו עד אז כלפי היהודים, לאמצעים שנועדו להגדיל את השפלת היהודים וסבלם. קולו המאוחד של חלק חשוב מהנהגת הכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה נבדל בקושי מזה של הנאצים. רגשות כנסייתיים מעין אלה הם שניצבו ללא ספק לנגד עיניו של הוכשטטר כשהשמיע את אזהרתו: ״אבוי לה [לכנסייה] אם היא מאמצת מילים וסיסמאות שהורתן בשנאה״.
בעיני הדורות הבאים ועל רקע החשכה שאפפה את גרמניה בתקופה הנאצית, זוהרת איגרתו של הוכשטטר באור יקרות ומזכירה את המילים ששם שקספיר בפי פורשיה במחזה הסוחר מוונציה: ״כמה רחוק שלוחות קרניו של נר אחד קטן; וכך מזהיר המעשה הטוב בלב עולם נפשע״. אולם בחשכה האנטישמית שירדה על גרמניה ועטפה אפילו את הכנסיות, היתה פנייתו של הוכשטטר כגחלת זעירה של תבונה ואנושיות, אשר לובתה במסתרים בפינה נידחת בצרפת הכבושה וריצדה באין רואים.
בבדידותה, מלמדת אותנו התנגדותו העקרונית של הוכשטטר עד כמה חשוב להתמקד בכנסיות שעה שמנסים לעמוד על טיב האנטישמיות בגרמניה בתקופה הנאצית. הכנסייה וכמריה חשובים במיוחד בעניין זה, שהרי מדובר ברשת גדולה של מוסדות לא־נאציים, אשר עמדתם כלפי היהודים, בזמן שהגרמנים רדפו ורצחו אותם, מתועדת למכביר. יתרה מזו, תורות המוסר הנוצריות וקורות הקשר המורכב בין הכנסייה ליהודים הופכות עדות זו למאירת עיניים ומאלפת במיוחד.
הכנסיות רחשו איבה עתיקת יומין ליהודים וראו בהם עם שמשא אשמתו אינו מתמצה אך ורק בהתנכרות לטבעו האלוהי של ישו אלא גם בצליבתו. הכנסיות גם היו מוסדות שראו חובה לעצמם לנהוג בחמלה ולהטיף לה, לטפח אהבה, להקל על סבלם של חפים מפשע ולגנות פשעים, אכזריות שלוחת רסן וטבח המוני. מכל הטעמים הללו משמשות הכנסיות מקרה מבחן מכריע לאומדנת הקפה ועומקה של האנטישמיות האלימינציוניסטית בגרמניה. אם אנשי הכנסייה, שייעודם דרש מהם להטיף לאהבה ולנהוג לפי מידת החמלה, הרחמים והמוסר, החרישו או הביטו באהדה ובתמיכה על סילוק היהודים מן החברה הגרמנית, הרי שזוהי עדות נוספת ומשכנעת במיוחד לתפוצתה החובקת־כול של האנטישמיות האלימינציוניסטית בחברה הגרמנית. והיתה זו אנטישמיות כה עזה שלא רק השביתה את תחושת הרחמים הטבעית, אלא גם גברה על הציוויים המוסריים המורים לנוצרים להיחלץ לעזרתו של מי שנפל לידי רוצחים. המחקרים על הכנסיות מורים ללא צל של ספק כי האנטישמיות אכן הצליחה להטות את לב קהילת הנוצרים – על מנהיגיה, כמריה ומאמיניה — נגד מסורותיה העמוקות ביותר. ההיסטוריון הבולט ביותר של הכנסייה הפרוטסטנטית בתקופה זו, וולפגאנג גרלאך, קרא לספרו בשחוק העדים. ואילו גונתר לוי, בסיום עיונו בסוגיית הכנסייה הקתולית הגרמנית ו״הבעיה היהודית״ – כנסייה שעמדת ראשיה כלפי מפעל ההשמדה היתה רק מעט יותר ביקורתית מזו של ההנהגה הפרוטסטנטית – ציטט את השאלה שהציגה נערה לכומר שלה במחזה אנדורה מאת מאקס פריש: ״איפה היית, האב בנדיקט, כשלקחו את אחי כמו צאן לטבח, כמו צאן לטבח, איפה?״
הכנסיות קידמו בברכה את עליית הנאצים לשלטון. כמרבית המוסדות השמרניים הגרמניים, ציפו גם הן כי הנאצים יצילו את גרמניה מעונשה של רפובליקת ויימאר שדמתה בעיניהם לביצה רוחנית ופוליטית בתרבותה המתירנית, ב״אי־הסדר״ הדמוקרטי שלה ובמפלגות הסוציאליסטית והקומוניסטית החזקות שלה, שהטיפו לאתאיזם ואיימו לגזול מן הכנסיות את כוחן והשפעתן. הכנסיות קיוו כי הנאצים יכוננו משטר סמכותי אשר יחזיר את כבודן האבוד של המידות הטובות של הצייתנות והכניעות המוחלטות לסמכות, שישיב על כנם את ערכי המוסר המסורתיים ויחייב לדבוק בהם. המפלגה הנאצית לא היתה, כמובן, חפה מפגמים בעיני הנוצרים. התקיימו בה, ללא ספק, מגמות מדאיגות. כמה מן האידיאולוגים שלה היו אנטי־נוצריים מובהקים. אחרים דגלו בגרסה מעורפלת של פאגאניות טויטונית. ומצע המפלגה ניסח את תמיכתה בנצרות במונחים עמומים ומוגבלים ביותר. הכנסיות, בדומה לאנשים רבים שקידמו את הנאציזם בברכה אך סלדו מהבטים מסוימים במשנתו, בחרו לפרש צדדים מפוקפקים אלה של ההלכה הנאצית באופטימיות זהירה – כגידולי פרא על גוף המפלגה, שהיטלר בתבונתו ובאהדתו לדת יעקור במהרה ובלי מאמץ.
הכנסיות לא התנגדו לאנטישמיות הפראית של הנאצים ותנועתם. להפך, הן סמכו ידיהן עליה, שהרי גם הן היו אנטישמיות. גם הן האמינו כי חייבים להגביל את כוחם של היהודים ולחסלו. זה עשרות שנים, כמעט כל הדעות, ההתבטאויות וההצהרות על היהודים, שהשמיעו גופים כנסייתיים ואנשי כמורה מכל הדרגים, עמדו בסימן העוינות הבוטה ליהודים. העוינות היתה ברובה לא דתית וחילונית במהותה – הד נאמן לנחשול האיבה ליהודים ששטף את החברה הגרמנית. היא לא נבעה ממקורות תיאולוגיים בלבד; זו לא היתה חזרה גרידא אל הגינוי הנוצרי עתיק היומין והמושרש של היהודים בתור בניו של ״עם מוקצה״, בתור צולבי ישו ובתור מתכחשים קשי־עורף לבשורת ההתגלות הנוצרית. גינוי חדש חבר לאשמה עתיקה זו והאפיל עליה במידה רבה. עתה נחשבו היהודים לכוח המניע העיקרי של נחשול המודרניות שאינו יודע מנוח ומכרסם בקדושת הערכים והמסורות שהזמן קידש. הכנסיות ראו ביהודים את מפיצי הסגידה לממון, ״הקפיטליזם חסר הנשמה״, החומרנות, הליברליזם, ומעל לכול – הרוח הספקנית ומנפצת הערכים שהיתה לאימת הזמן. בשקפם את הזרם בן־הזמן של האנטישמיות החילונית, הטיפו מכפישי היהודים הנוצריים ה״מודרניים״ כי רשעות היהודים מקורה לא בדתם, אלא באינסטינקטים גזעיים, בדחפים הרסניים מולדים חסרי תקנה, הגורמים להם להתנהג כעשבים שוטים בגן פורח. לפיכך אפילו בכנסיות כיסתה האנטישמיות הגזענית על האיבה הדתית המסורתית ליהודים ובמקרים רבים המירה אותה; הוקעת היהודים בפי אנשי כמורה בקושי נבדלה מהתקפות האנטישמים הגזעניים, החילוניים והלוחמניים. כזה היה המקרה במיוחד בחוגי הכנסייה הפרוטסטנטית, שדעות אנטישמיות כאלה נפוצו בקרבם. אחד מבטאוני הכנסייה הפרוטסטנטית, שנשא, למרבה האירוניה, את השם חיים ואור, תיאר, כדברי עד בן־הזמן, ״שוב ושוב בלהט רב את היהודים כגוף זר שעל הגרמנים להרחיק מעליהם, כאויב מסוכן שיש להילחם בו עד חורמה״. אפילו כוהן פרוטסטנטי שקרא למתן את ההתבטאויות על היהודים ואת אורח הטיפול בהם, החזיק אף הוא בדעה השגורה שראתה בהם רעה חולה. ״אין חולק כי היהודים הפכו למכת מדינה שעלינו להדוף מעלינו״.
ואכן, איש לא חלק על כך. רגשות אנטישמיים אלה לא היו נחלתו של מיעוט בכנסיות הפרוטסטנטיות; הם היו חובקי־כול כמעט. אי־הסכמה היתה נדירה. כדי לערער על רגשות אלה נדרש האדם לאומץ אינטלקטואלי. מי היה מעז לצאת להגנת הגזע היהודי חורש הרעה שנתעבותו נחשבה אמיתה מובנת מאליה? אחד מאנשי הכנסייה כתב בזכרונותיו כי האנטישמיות היתה כה נפוצה בחוגי הכנסייה, עד כי ״אי־אפשר היה להסתכן בהתנגדות מפורשת [לאנטישמיות]״.
לאורך כל תקופת השלטון הנאצי, ניצבו מן הצד הכנסיות הפרוטסטנטית והקתולית, על הנהגותיהן, חשמניהן ומרבית התיאולוגים שלהן, והתבוננו בשתיקה בממשלת גרמניה ועמה המגבירים בהדרגה את הרדיפה אחר היהודים בגרמניה ובארצות הכבושות, רדיפה שהגיעה לשיאה בהשמדתם הפיזית. אף לא מלה מפורשת של הזדהות עם היהודים, אף לא מחאה או גינוי פומביים מפורשים של רדיפתם, יצאו מטעם הכנסיות וראשיהן. רק כמה כוהנים וכמרים זוטרים ביטאו, או ליתר דיוק זעקו כקול קורא במדבר, את הזדהותם עם היהודים ובד בבד הוכיחו מרות את רשויות הכנסייה על שתיקתן. מכל הבישופים הפרוטסטנטים של גרמניה, מחה בישופ אחד בלבד (הבישופ וורס) על טביחת היהודים, במכתב סודי ששיגר להיטלר. הבישופים האחרים שמרו על שתיקתם בדל״ת אמותיהם נמעט כמו בפרהסיה, ולפחות אחד מהם (מרטין זאסה מתורינגיה) פירסם קונטרס אנטישמי ארסי, שהצדיק במפורש את שריפת בתי־הכנסיות ואת האלימות האנטי־יהודית הגורפת.
כמוסדות מאורגנים, הפגינו ככלל הכנסיות הפרוטסטנטית והקתולית אדישות מדהימה לנוכח רדיפת היהודים והשמדתם. יתר על כן, בין אנשי הכמורה בכל הדרגים אפשר היה לשמוע קולות רבים שגידפו את היהודים במונחים כמו־נאציים והיללו את רדיפתם בידי ממשלתם. אין היסטוריון ראוי לשמו היכול להפריך את הדברים שכתב התיאולוג האנטי־נאצי קארל בארת ב־1935 במכתב פרידה מגרמניה: ״על המיליונים הסובלים ללא עוול בכפם, טרם נכמרו רחמי הכנסייה הקונפסיונאלית״. ולכך אפשר להוסיף ״והם גם לא התעוררו לימים, במהלך התקופה הנאצית כולה״.
אדישות הכנסיות הפרוטסטנטית והקתולית, שתיקתן הפומבית הרשמית, עומדות בניגוד בולט לקולותיהם המבודדים של מעט אנשי הכמורה הזוטרים שהשמיעו תוכחה ומחאה רגישות אך חסרות תועלת. את אחת המחאות הנרגשות ביותר, הבוטות ביותר, המפורטות ביותר והמגנות ביותר נגד שתיקת הכנסיות, העלתה על הכתב דמות אלמונית יחסית, בארגה מויזל, עובדת באחד מארגוני הסעד של שירות הרווחה האוונגלי ברובע צהלנדורף בברלין. מחאתה נכללה בתזכיר ארוך שהוגש לסינור הכנסייה הקונפסיונאלית הפרוטסטנטית שנועד בשטגליץ בין ה־26 וה־29 בספטמבר 1935. מויזל הוסיפה לתזכיר נספחים שאת הכנתם השלימה ב־8 במאי 1936. היא חשה צורך להוסיף נספחים אלה בשל הדרתם של היהודים בעקבות חוקי נירנברג. התזכיר תיאר בחיות את אופן רדיפתם והציג דוגמאות להשפלות, לעינויים ולהתעללויות שספגו מיד הגרמנים. היא ילדים גרמנים, שניזונו על תרבות אנטישמית זו, נהגו לגדף את היהודים "ילדים נוצרים הם שעושים זאת, והורים, מורים ואנשי כנסייה נוצרים מניחים לזה לקרות״. בבהירות וישירות, טענה מויזל כי ״אלה המדברים על ניסיון לחסל את היהודים אינם מגזימים״. מכל מקום, הכנסייה ניצבה מנגד והחרישה לנוכח הפשעים העצומים. ״כיצד עלינו לענות על השאלות וההאשמות הנואשות והנוקבות? מדוע אינה עושה דבר? מדוע היא מתירה לעוול כה נורא להתרחש?״ מעניין במיוחד הגינוי של מויזל את החמימות שבה קידמה הכנסייה את פני המשטר הנאצי, את הצהרת האמונים של הכנסייה לממשלו של היטלר. היא ציטטה מתוך הסכמה את מסקנתו של דו״ח שוודי, שקבע ״כי לגרמנים אלוהים חדש, והוא ׳הגזע׳, שעל מזבחו הם מעלים קורבנות אדם״. ״כיצד יכולה [הכנסייה] להצהיר שוב ושוב בחדווה על נאמנותה למדינה הנאציונל־ סוציאליסטית?״ תהתה מויזל. היא התייחסה במרומז למשנה הנאצית שקבעה כי האנושיות היא רגש שפל ובזוי, כששאלה: ״כלום פירוש הדבר כי כל מה שאינו עולה בקנה אחד עם האנושיות, הכה מבוזה היום, עולה בקנה אחד עם הנצרות?״ בלשון קשה ושאינה משתמעת לשתי פנים, הזהירה מויזל את הכנסייה: ״מה נענה כשנישאל ביום מן הימים, ׳אי הבל אחיך׳? התשובה היחידה שתיוותר לנו ולכנסייה הקונפסיונאלית תהיה תשובתו של קין״.
הכנסיות הגרמניות מעידות בעליל על עומק האנטישמיות האלימינציוניסטית הגרמנית המודרנית ועל אופיה ועוצמתה, דווקא משום שאפשר היה לצפות כי הנהגותיהן וחבריהן יתייצבו, מטעמים שונים, בראש מתנגדיה. הכנסיות שמרו על חלק ניכר מעצמאותן המוסדית, רבים מבין אנשיהן החזיקו בדעות לא נאציות ואנטי־נאציות בתחומים אחרים ותורותיהן העיקריות ומסורותיהן ההומניסטיות עמדו בסתירה ברורה להנחות המרכזיות של מפעל ההשמדה. העדות השופעת על עמדת הנהגותיהן וחבריהן כלפי היהודים ורדיפתם האלימינציוניסטית מאששת במידה ניכרת את המסקנה ברבר האחיזה העמוקה והנרחבת הן של ראיית היהודים הנאציסטית והן של התמיכה במפעל ההשמדה".