האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

מה נשמע באקדמיה?

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

שני דשי"ם קיבלנו לאחרונה, מאוניברסיטת תל אביב, ומהאוניב' העברית.

קטעים מתוך מאמרה של ניצן ריבלין: להתראות אוניברסיטה, היית שטחית וצפויה

פגשתי שיח מאוס של אליטיזם-אשכנזי-שמאלני-פמיניסטי ודיונים פשטניים. חזיתי במרצים שלא ציפו מאיתנו להבריק, במטלות מגוחכות ובקורסים שאפשר לעבור בלי לקרוא יצירה אחת. ובעיקר, פגשתי סטודנטים משועממים ואפס מקום ליצירתיות. השבוע סיימתי תואר בספרות באוניברסיטה העברית, והחלום להרחיב אופקים התנפץ באכזבה קשה. המשבר במדעי הרוח – מבט מבפנים…

את התואר התחלתי במשולב עם החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חשבתי שאני עומדת ללמוד על החברה האנושית, על תרבויות שונות ועל צורות חיים שונות. חשבתי שאם אצליח להכיר ולהבין קיום אנושי ששונה מזה שאני מורגלת לו, אוכל להכיר ולהבין יותר טוב את עצמי ואת הבועה המשוריינת שבתוכה גדלתי. כשנגמרה שנה א' קלטתי שהנושא שהכי עניין אותי במדעי החברה הוא הקורס בסטטיסטיקה ופרשתי מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

האוניברסיטה אכזבה אותי. היא אכזבה אותי בכמה הדיון היה לא מורכב ולא מעמיק. המרצים לא ביקשו לפתוח את המחשבה שלנו לאפשרויות אחרות, לתודעה חיצונית לזאת שבה אנחנו כלואים. הם ביקשו לחזור על אותן סיסמאות לעוסות וטרחניות שבהן משתמשים התקשורת והשיח הפוליטי המאוס.

הקורסים שוגרו אלינו מתוך זווית ראייה צרה ומוגבלת של אליטיזם-אשכנזי-שמאלני-פמיניסטי, ואף שאני משויכת לחלק מההגדרות האלו, אם לא לכולן, מצאתי את השיעורים יבשים וצפויים. חשבתי שהאוניברסיטה היא המקום לפרוץ את שכבת השטחיות שכולנו מורגלים בה ולרדת לרבדים שאני לא יודעת שקיימים. למשל, לדבר על דיכוי מגדרי של גברים, על מזרחים מחוץ למסגרת המתנשאת של "דפקנו אותם", לדבר על סתירות, על מחירים, על שגיאות, לאתגר את המחשבה, את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את העולם, לתת קונטרה לאמירות שאנחנו כל כך מורגלים לשמוע…

אני מסיימת תואר ראשון ואני לא בטוחה שהפכתי באמת להיות הבחורה המשכילה שחשבתי שאהיה. אני לא מרגישה שעמדתי בדרישות קשות במיוחד או שרכשתי כלים שייתנו לי יתרונות על פני כל אחד מלומדי החוגים האחרים שמציעה האוניברסיטה. אני לא מרגישה ששלוש השנים הללו באמת הציבו בפניי אתגר והשרישו בלשוני שפה מונחית חדשה…

ראיתי קורסים שלמים שאפשר לעבור בהצלחה בלי לקרוא אף יצירה. ראיתי מטלות כתיבה מגוחכות שהוערכו ברפרוף ובחוסר תשומת לב. ראיתי מה המרצים רוצים ורגילים לקרוא והבנתי מהי הדרך הקלה להצלחה. ראיתי ציונים שלא הגיעו לי ושקיבלתי באמצעות קיצורי דרך. ראיתי מרצים מדברים לעצמם ואפילו לא עוצרים לוודא שמישהו מקשיב להם. ראיתי סטודנטים משועממים. ראיתי מרצים משועממים. ראיתי פקולטה נטולת תמריץ לשיפור וואט-סו-אבר. ראיתי רמת קיבעון שלא השאירה שום מקום ליצירתיות, לשינוי, לפריחה…

האוניברסיטה לא לימדה אותי להיות ביקורתית. היא לימדה אותי לשנן ולהפנים את המסרים שהיא רוצה שאדקלם. ובכל זאת – האירוניה קורסת לתוך עצמה – הנה אני מבקרת אותה.

 

אוניברסיטה יקרה, נעמת לי מאוד. אני מעריכה שרוב הזמן לא ראית אותי ואת חבריי לתואר בכלל, ולכן לא מפתיע שאני יוצאת ממך חסרה. כולי צער על הפקולטה למדעי הרוח, שאם לא תעשה שינוי משמעותי, תתפוגג בעוד כמה שנים. כולי צער על מרצים שמכוונים להתנוונות, על עוזרי הוראה בלי שום סיכוי להתקדמות, על כספי ציבור שנשפכים לריק ועל עוד אלפי סטודנטים כמוני שמסיימים את התואר הראשון ולא יודעים לענות על השאלה למה.

 

נתראה בתואר השני.

 

ומה קורה בתל אביב? טינו מושקוביץ סוקר את הדלות הרעיונית כהגדרתו:

…על השולחן לצד מכונות הצילום בקומה השנייה של הספרייה המרכזית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב מצאתי את הגיליון הראשון של כתב העת לספרות "לכל הרוחות". סקרנות, פקפוק, דריכות… חורבן; לעזאזל. ובכן, מה הסיכוי שיש בידיהם של אנשי החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב להפתיע מישהו בעמדותיו או לבטא איזה הלך מחשבה ורוח ייחודי? בלי כל רמז לליבידו ולמקוריות "לכל הרוחות" מתברר, כצפוי יש לומר, כשרשרת של לקויות: כבר משחק המלים המטופש למדי שבשמו אינו מעיד על חשיבה מקורית במיוחד. מעמוד הקרדיטים אנו למדים שעל עריכת כתב העת העצום הזה, ובו 56 עמודים שלמים, אמונים לא פחות משמונה אנשים וכמובן עורכת אחראית אחת, דנה אולמרט, המרצה שהעבירה את סדנת העריכה ושתחת הדרכתה יצאה החוברת הזאת לאור. פתח הדבר, שאמור לבטא את האידיאולוגיה העומדת בבסיס המיזם, מצביע באופן ישיר למדי דווקא על הדלות והקיבעון המחשבתיים של "חברי המערכת", העומדת בראשם וכמובן החוג והפקולטה שהיא מייצגת. מדובר באותה הרטוריקה העבשה של הזדעקות לנוכח מה שמפורש כאיום על עקרונות המוסר הליברליים בדמות השיח המבוסס תקינות פוליטית: "

..הדבר המייאש ביותר בכל העסק הזה הוא הביטחון המוחלט בכך שהז'רגון המאוהב בעצמו ובתקינותו האתית — ז'רגון הניסוח הערטילאי, הפומפוזי והריק למעשה מכל תוכן ממשי ("מתבוננות ב'חוץ' מבפנים", "בוחנות את המקום ואת המקומיות על רקע הסדר העולמי החדש" וכיוצא באלה בלונים נפוחים) — הוא אנטיתזה הולמת וצודקת לאותו "שיח ביבים" המזעזע את עורכינו רכי הנפש. חבל שבסדנה לעריכת כתב עת לספרות לומדים הסטודנטים לומר את המובן מאליו, קרי, לשמש עוד אחת מני ריבוא הבמות שעליהן זוכה הבורגנות לצרוח את השקפת עולמה המנוון והצפוי עד בחילה; השקפת עולם שטחית המסתפקת, במובן המהותי ביותר, בשימוש במלות קוד או מהלכי קוד העושים רושם פרוטו־ליברלי (אזכור של ז'וליה קריסטבה, האמירה "שיח ביבים" ועצם ההתייחסות לבחירות בארצות הברית, הפנייה הכללית לקוראים בלשון נקבה, תרגום שיר אחד המופיע בחוברת — שירה החיוור והמקודד היטב של אורי לוין, "אבנים בכיסים" — לאנגלית, רוסית, ערבית ואמהרית, וכיוצא באלה מחוות ריקות). כך, המלה המתארת בצורה הטובה ביותר את הגיליון הראשון של כתב העת הזה היא דלות. דלות רעיונית הבאה לידי ביטוי בין השאר בהימנעות, מודעת או בלתי מודעת, מהבעת עמדה אסתטית עקרונית כלשהי —משגה נפשע בייחוד בשל העובדה שעריכה של כתב עת היא העיסוק הישיר ביותר במיון ממשי של יצירות; דלות מעשית בדמות חוברת צנומה, שמרבית ה"יצירות" המופיעות בה בוסריות עד כדי כך שעצם הדפסתן נראית מגוחכת; ואווירה כללית של העדר כל רמז, אפילו הקל שבקלים, לליבידו או אפילו לבדל של מקוריות המצופים, בצדק או שלא, מסטודנטים, ועוד מסטודנטים המתיימרים לערוך כתב עת לספרות שאמור, אם נתייחס ברצינות לכותרת המשנה ולהצהרות העורכים עצמם המופיעות בפתח הדבר, לייצג את אחד המוסדות האקדמיים המובילים בישראל.

בהמשך קורע הכותב לגזרים את ה'יצירות' השונות, אבל זה נשמע מספיק.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x