ד"ר ראובן גפני, במאמרו 'דבר אל הרוח', בהשילוח, שואל את השאלה שרבים היו רוצים לשאול, אבל מתביישים: מה קורה לאנשים שיושבים בפקולטות למדעי הרוח? איך הם התנתקו מהמציאות עד כדי כך?
להלן חלק ממאמרו:
"האקדמאים במדעי הרוח חדלו לדבר עם הציבור, כי הדבר אינו תורם לקידומם המקצועי. אבל אם ימשיכו כך, לא יהיה להם מקצוע להתקדם בו…
הניסיון לעורר חוקרים ואקדמאים ישראלים לכתוב לציבור הרחב על תחומי מחקרם התגלה כמשימה קשה עד בלתי-אפשרית. בזה אחר זה השיבו החוקרים כי אין באפשרותם להתפנות למלאכה מסוג זה; כי הם מצויים במרכזו של מחקר מקיף ומעמיק הגוזל את כל זמנם; כי אינם יכולים לחשוף את חידושיהם מעל במות פופולריות, לא כל שכן עבריות; כי אין זה נהוג לדון בממצאים ארכיאולוגיים בקיצור כה רב; ותשובות קרובות לאלו. אחרים, מעט ישירים יותר, אף הואילו להבהיר מפורשות כי העובדה שכתיבה בעת-מול איננה מקנה קרדיטציה אקדמית כלשהי – שלא לומר תשלום מסוג אחר – משמיטה את הדבר מראש סדר העדיפויות שלהם כחוקרים.
חוויה בלתי-נעימה זו, שאיני היחיד שהיה שותף לה, היא רק דוגמה אחת לאופן שבו הפכה האקדמיה הישראלית, בייחוד בתחום מדעי הרוח, לבלתי-רלבנטית למרביתו המוחלטת של הציבור הישראלי. היא עוסקת בעיקר בעצמה ובקרובים לה; מציגה את חידושיה בעיקר בכינוסים הנערכים בחו"ל; כותבת בנוסח ובתבנית המובנים רק ליודעי ח"ן; ועל פי רוב גם בשפות זרות, שספק רב אם הקורא הממוצע ייאות לקרוא בהן.
זלזול זה בשפה העברית, שהינו כמעט בלתי-נתפס במונחים תרבותיים, היסטוריים ולאומיים, מהווה אומנם רק רכיב אחד מניתוקה ההולך וגובר של האקדמיה הישראלית מן המרחב האנושי שהיא פועלת בתוכו, אולם דומה שהוא החמור מכול: כתוצאה ישירה ממנו, חלק ניכר מן הפרסומים הטובים והרלבנטיים ביותר לנו, להבנת זהותנו ועברנו ומקומנו, אינו מפורסם בשפה הנגישה לכולנו. זאת, לא מאחר שמחבריהם אינם דוברים את השפה, כי אם משום שפרסום בעברית נתפס בעיניהם, או בעיני מעריכיהם המקצועיים, כמעט כפחיתות כבוד.
לא תמיד היו הדברים כאלו. עיון מדגמי במאה הגיליונות הראשונים של עת-מול, למשל, מגלה שעד ראשית שנות התשעים טרחו לא מעט מבכירי החוקרים הישראלים בפרסום רשימות קצרות ופופולריות. זאת, תוך התעלמות ברוכה משאלת התועלת שהדבר מעניק להם ולקידומם, וכנראה גם מתוך הבנה כי תפקידו של אקדמאי בתחומי מדעי הרוח אינו מתמצה בהוראה לקבוצת הסטודנטים שלו, הקטֵנה והולכת ממילא, או בכתיבת מאמרים מחקריים מובהקים. ההיסטוריונים, הארכיאולוגים ויתר האקדמאים הללו ראו עצמם כמי שאמונים גם על הפצת ידע רחב בתחומי מחקריהם, ואולי אף על שימור תרבות של שיח גבוה ומעמיק בחברה הישראלית בכללה.
גם בסוגיית השפה השתנו הדברים עד מאוד: לא רק בשל המהפכה האינטרנטית ויצירתו של כפר גלובלי, המחייבות מידה מסוימת לפחות של התנהלות בשפות שאינן עברית, כי אם גם בשל אובדן ההכרה כי קהל השומעים הראשוני של החוקר הוא זה שבמרחבו הוא פועל, ורק לאחר מכן קהל החוקרים החוקר תופעות דומות במרחבים אחרים.
נוכחותם המובלטת של חוקרי הדורות הקודמים בשיח הציבורי ניכרה גם בהשתתפותם במגוון רחב של כינוסים ציבוריים. בייחוד זכורים הכינוסים ההמוניים השנתיים לידיעת הארץ. הללו שמו במרכז הבמה הציבורית ממצאים ארכיאולוגיים חדשים ותגליות היסטוריות, והביאו לכך שחידושי המחקר הופצו גם הרבה מעבר לחוגים המחקריים, המצומצמים למדי מטבעם.
השנים חלפו. את עבודתי ביד בן-צבי סיימתי לפני כשנתיים, עם השתלבותי המלאה כמרצה במחלקות ללימודי ארץ ישראל וללימודים רב-תחומיים במכללת כנרת הקרובה יותר לביתי. כעת, משהפכתי אף אני חלק מן הנוף האקדמי, אני חווה את כל זאת מן העבר השני – וביתר שאת.
רבות נכתב בתקופה האחרונה על מעמדו הנשחק של האקדמאי הישראלי, בעיקר זה המלמד במכללות האזוריות הציבוריות (שבהן לומד, אגב, חלק ניכר מציבור הסטודנטים בארץ). רבות נכתב על עומס ההוראה, על הפער התהומי והבלתי-מוצדק בין המרצה במכללה לעמיתו באוניברסיטה, ועל מסלול הקידום המתעתע, המחייב את האקדמאי הפריפריאלי לחקור ולכתוב כל העת – בשעה שאין מוקצים לו לשם כך זמן ומשאבים, ותוך שהוא נבחן באמות מידה שנתפרו למידות הכלכלה והזמן של איש האוניברסיטה. אך פחות נכתב באשר להשלכות תהליך זה על מעמדה של כלל האקדמיה בארץ, בייחוד זו המתמקדת במדעי הרוח, ועל כלל השיח הציבורי בישראל.
עתידו המקצועי של האקדמאי תלוי כיום כמעט לחלוטין בנכונותו וביכולתו לפרסם פרסומים אקדמיים בשפות זרות ולהשתתף בכינוסים בשפות זרות. הגופים האמונים על ההשכלה הגבוהה בישראל הם הם שקבעו כי פרסומים בארץ, קל וחומר בשפה העברית, כמעט אינם רלבנטיים כיום לקידומו של חוקר. האקדמאי הישראלי, צעיר כוותיק, הנאבק על קידום, דרגה או למצער קביעות בעבודה נאלץ בעולם מקצועי כזה לדון עם עצמו בכל פעם מחדש אם הוא יכול להרשות לעצמו לעצור את המרוץ. האם הוא יכול להרשות לעצמו להשתתף בכינוס ציבורי שאינו מדעי במובהק, שאיננו נושא שכר ושמארגניו אינם מתעתדים להפיק בהמשך קובץ ובו "דברי הכנס"; להשקיע כמה שעות בכתיבת סקירה להדיוטות על תחום מחקרם; ובכלל, ליצור פעילות ציבורית שמטרתה להנגיש לקהל רחב ומגוון את עולם המחקר הישראלי, לפחות זה העוסק בהיסטוריה ובתרבות הישראלית והארצישראלית, ולהקרין משהו מהשפע על השיח הציבורי הרחב.
סמלי הדבר שהמערכת הפוליטית מרוקנת כיום כמעט לחלוטין, שלא כבעבר, ממלומדים במדעי הרוח; ודומה כי אף יש לכך השפעת-מה על אופן עיצובו של עולם זה, ועל התרדדותו המתמשכת של השיח הפוליטי הישראלי. אומנם, במגזר הדתי לגווניו מצויים אנשי רוח גם במרחב הפוליטי: רבנים. אך היותם כולם רבנים כמו מרמזת על כך שאיש הרוח היחיד הראוי ליטול על עצמו עמדת הנהגה ציבורית בעולם הדתי הוא מורה הוראה בתחום ההלכה.
ואולי אין זה מדויק לתאר את הדברים כהתלבטות המוטלת לפתחו של איש האקדמיה. שמא נכון יותר יהיה להציג מציאות זו כנורה אדומה המזהירה את כולנו כי אם מצב דברים זה לא ישתנה בהקדם, בעוד שנים ספורות תהפוך התלבטות זו עצמה בלתי-רלבנטית. זאת, תחילה, לנוכח הצטמקות מספר התלמידים, הנובעת בתורה מהקושי למשוך צעירים לתחומי דעת שאינם נוכחים כלל בעשייה ובשיח הציבוריים. אך לא פחות מכך, הספירה לאחור בעיצומה גם משום שתחושתנו, אנשי מדעי הרוח, שאנו מדברים רק אל עצמנו ואל עוד כמה חוקרים מעבר לים תקשה עלינו להמשיך לעסוק לאורך זמן במקצועות שהגענו אליהם מתוך אהבה אך גם מתוך השקפה ערכית ואמונה.
בהיעדרנו מן השיח הציבורי התוכני, אפילו זה העוסק בסוגיות שלכאורה אנו המתאימים ביותר להביע עליהם דעה, הולכת הפרהסיה שלנו ונכבשת בידי אחרים. חלקם משפטנים או כלכלנים, ההופכים פוסקי-הלכה בכל נושא ותחום; וחלקם מנמיכי-שיח מסוגים שונים, המזהים חלל ממשי או מדומיין להתגדר בו, ועושים זאת במעט מאוד חן וכמעט ללא תוכן. אמנם, העולם הדיגיטלי-וירטואלי אפשר את יצירתן של מגוון פלטפורמות תוכניות ממוקדות, העוסקות בסוגיות של רוח, זהות והיסטוריה ומניבות דיונים מעמיקים. אך גם במות אלו זוקקות, כך אני מאמין, שותפות ממשית מצד חוקרים ואקדמאים בתחומיהן, כדי שלא יהפכו לבימה שהדמוקרטיוּת שלה בעוכריה.
…עלינו להיות נכונים גם לשלם מחירים מסוימים, הנוגעים לפחות בטווח של שנים אחדות לקידומנו, למעמדנו ואפילו למשכורתנו. איש מאיתנו לא פנה לתחום האקדמי רק בשל התגמול הכספי הכרוך בו, ואיש מאיתנו אינו צריך לשעבד את כל משאביו האישיים והמקצועיים למטרה זו בלבד. יהיו שיאמרו לנו כי מוטב, גם למען מטרה זו, לתכנן לטווח ארוך: לרכז את מאמצינו בחתירה למחוז חפצנו המקצועי האחרון (כביכול יש תחנה סופית כזו, שממנה אין נושאים עיניים לבאה אחריה), ואז, לכשנגיע, יהיה בידינו כל הזמן הדרוש לנו לפעול גם מחוץ למגדל השן. אבל כך לא מנהלים מערכה ערכית; וגרוע מכך, אם נחכה נמצא את עצמנו על שוקת כלכלית וציבורית שבורה כבר בדור הקרוב".
גם רן ברץ כותב "על קריסת מדעי הרוח בישראל":
בשנים האחרונות נרשמה ירידה של כמעט 10% בנפח הסטודנטים במדעי-הרוח מכלל הסטודנטים, מ-35% בשנת 2000, ל-25.5% ב-2012. חוגים כמחשבת ישראל, ספרות והיסטוריה, שפעם הביאו לאוניברסיטאות כבוד, יוקרה, ושלל סטודנטים איכותיים, נמצאים כיום במשבר הרשמה. חסידי האוניברסיטאות זועקים מרה כמה חשוב שתהיינה פקולטות למדעי-הרוח, אלא שנראה כי הסטודנטים עצמם פחות ופחות משתכנעים בכך.
בצר להם, זורים האקדמאים אשמה לכל עבר: התרבות המטריאליסטית, התועלתנות הקפיטליסטית, הידלדלות הרוח בחברה, תרבות הצריכה, כמובן: הממשלה, התקציבים החונקים, וגם אשמדאי ואבו-ג’ילדה הזקן שונאים בסתר ליבם את מדעי-הרוח ועושים מאחורי הקלעים לפגוע בפקולטות הנהדרות.
אך האשמה העיקרית נעוצה באקדמאים עצמם, וליתר-דיוק, ברמת ההוראה הירודה.
לאוניברסיטאות ידוע היטב שיש בעיה בהוראה, והן מנסות להתמודד עם הסוגיה, בחוסר-הצלחה מרשים. מדוע רמת ההוראה נמוכה? הסיבות רבות: רמת הסטודנטים יורדת יחד עם התמריץ הכלכלי לאוניברסיטאות לקבל כמה שיותר, בפקולטות מסוימות פוגעת ההטיה הפוליטית (שבאה על חשבון איכות), אקדמאים טובים מגיעים לחו”ל ורמת הסגל בישראל דועכת, ועוד.
אבל סיבה אחת עיקרית עומדת מעל כולן: שיטת התמריצים והקידום למרצים…
אם כן, הסטודנטים באים למדעי-הרוח כדי ללמוד. אך מה הם מקבלים? יסודות תרבותיים של המערב, שבאים להעשיר את הנפש? לא בבית-ספרנו הפוסט-מודרני. קורסי מבוא מועברים בידי מרצים ותיקים ונלהבים, שמשאת נפשם הוראה? לא באוניברסיטאות שלנו. שיטות לימוד המתמקדות בסטודנט, בהתאם למסר ההומניסטי שהפקולטות למדעי-הרוח היו אמורות לשאת בגאון? שקט, כאן חוקרים.