האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%9E%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%90%D7%96%D7%9C-%D7%91%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94/

מה קורה שם לעזאזל באקדמיה?

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

שוב ושוב אנחנו מתבשרים על 'מחקר חדש קובע' בהקשר של השקפות עולם ניהיליסטיות ו'מינימליטיות', שוב מציגים לנו את הדעה האישית הקיצוניות וההזויה של קומץ, כאילו היא התגלמות המחקר והמדע, וקונצנזוס של 'רוב החוקרים' באקדמיה בת זמננו, מה קורה שם?

ניקולס פיליפס מתאר בנשיונל ריוויו את המצב תחת הכותרת: " אין אמת, אין ערכים: כך חיסל הפוסט-מודרניזם את האקדמיה", תורגם במידה:

כאשר הפילוסוף המנוח אלן בלום פרסם את ספרו ‘דלדולה של הרוח באמריקה’ בשנת 1987, הוא תיאר אקדמיה אמריקנית שטופה ברלטיביזם פוסט-מודרני. במקום שיעודדו את התלמידים למצוא את האמת, האוניברסיטאות השרישו את הערך המוסרי של “פתיחות”, כך שהאמונה היחידה שאיחדה את כולם היא שהאמת היא עניין יחסי. בלום תיאר סטודנטים ששאלו ללא הרף: “איזו זכות יש לי, או לכל אחד אחר, לקבוע שדעה אחת טובה מאחרות?”.

אפילו אקדמאים פוסטמודרנים היו ערים לתופעה. בחיבור משנת 2004 שפורסם בכתב העת Critical Inquiry, העיר הסוציולוג ברונו לאטור כי “תכניות דוקטורט שלמות עדיין מנוהלות במטרה להבטיח שילדים אמריקנים טובים לומדים בדרך הקשה שעוּבְדות הן המצאה”.

אילו פירות הניבה הגישה הרלטיביסטית הזו? בוודאי לא אלו שרוב הפרשנים צפו. אלה שאימצו בחום את הרלטיביזם באקדמיה, ציפו שיפעל כמו אותה מדבקה לרכב הקוראת ל”דו-קיום” בין כל הדתות: צעד פשוט שיהדוף את האבסולוטיזם ויקדם סובלנות דמוקרטית ושוויון. מנגד, המבקרים הספורים של הגישה הזהירו מפני ואקום מוסרי שיוביל להדוניזם וניהיליזם. שני הצדדים טעו.

הסטודנטים בני ימינו, תוצרים של דורות של רלטיביזם פוסט-מודרני בכל רמות החינוך באמריקה, אינם ההדוניסטים המופקרים מהם חששו השמרנים (למעשה, מחקר שהתפרסם בשנה שעברה הראה שבני הנוער היום יוצאים פחות לדייטים, מקיימים פחות יחסי מין ושותים פחות אלכוהול). אבל הסטודנטים כיום גם אינם חסידי דו-קיום ושלום כפי שהפרוגרסיבים קיוו: אחד מכל חמישה סטודנטים אמריקנים סבור שמותר להשתמש באלימות כדי להפריע לדובר שנוי במחלוקת.

וכך פועלים הקמפוסים בימינו לפי ההפך המוחלט של רלטיביזם. זהו פוזיטיביזם מוסרי חדש. צעירים בימינו מרגישים בנוח עם נידויים והלשנות על מפרי כללים, היוצרים תרבות עמוסת איסורים-שאין-לערער-עליהם שמעט מאוד אנשים חזו.

הכל מזויף

בעקבות סערות ציבוריות כמו האירוע המפורסם במכללת אוורגרין בשנה שעברה – בו סטודנטים שזעמו על מה שחוו כעלבון גזעני, הצליחו להשתלט על הקמפוס והחזיקו את הנהלת המוסד כבת ערובה – אנו יודעים שהתרבות הזו יכולה ללבוש לעתים אופי אוטוריטרי. הפוזיטיביזם המוסרי של הסטודנטים הופך יותר ויותר לניסיון להגבלת החירויות של הקבוצות להן הם מתנגדים. אבל איך מקומות כמו אוורגרין, אולי המקום מסביר הפנים ביותר בעולם לרלטיביזם הפוסטמודרני, הפכו לחממה של הסמכותנות ההופכית לו?

כדי להתחיל לחשוב על תשובה, כדאי לפתוח חלון ישיר ליישום המעשי של הרלטיביזם בכיתת הלימודים. למרבה המזל יש לנו כזה. לפני מספר שבועות ערך העיתונאי בנג’מין בויס ראיון עם סטודנט מאוורגרין בשם תומאס הדלי. זהו תיעוד יוצא דופן שכדאי לצפות בו במלואו. הדלי מתאר את החוויה שלו משיעור קולנוע בשם “התקשורת חשובה”:

“הדבר הראשון דחפו לנו היה הרעיון שסרטים תיעודיים אינם “אמיתיים”. וזה נכון בחלקו…הרי אי-אפשר להתעלם מהמעורבות האנושית בתהליך ומהבחירה להדגיש נרטיב כזה או אחר. אבל…היה לי ברור שיש בעיה קשה בלומר לתלמידים שכל מה שהם רואים הוא זיוף כזה או שקר כזה”

ניתן היה לצפות שסטודנטים שגודלו על מסרים כאלה היו הופכים למבקרים פאסיביים, מיומנים בפירוק רעיונות אך ביישנים וספקנים מכדי לקדם נרטיב משל עצמם. זה מה שאלן בלום חזה כבר ב-1987, אבל בעליל זה לא מה שקרה כאן. הדלי ממשיך ומתאר אירוע מימיו הראשונים בקורס: המרצים ערכו תרגיל בו הסטודנטים קיבלו שתי מילים הופכיות ונדרשו לבחור היכן הם עומדים על הרצף ביניהן. כאשר חלק מהם התנגדו לשימוש במילים “מלוכלך” ו”נקי” מפני שחשו שיש להן משמעויות גזעניות, זה מה שקרה:

“כמה מהסטודנטים היו מאוד נסערים וצעקו על המורה שהנחתה את התרגיל, ונזפו בה עד שפרצה בבכי, התנצלה ואמרה: “אוי, אלוהים, אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי, בבקשה תסלחו לי”. היא אומרת את כל זה כשהיא בוכה ונשברת … היה ברור שבראש ההיררכיה בכיתה עומדת קבוצה קטנה וקולנית מאוד של סטודנטים, שכולם ייכנעו לה מיידית. התגובה שלהם הייתה: “כמובן שאנחנו לא סולחים לך”, והם המשיכו לנזוף בה”

איך סטודנטים בעלי אינסטינקטים אוטוריטריים כאלה מצאו קרקע פורייה כל כך לאבסולוטיזם שלהם בשיעור קולנוע במכללה? הדלי שיער שבניגוד למרצים במדעים מדויקים, סגל ההוראה במדעי הרוח והחברה “אומר בסבירות גבוהה יותר לסטודנטים, ‘יש לכם כבר את כל הידע שאתם צריכים…אנחנו כאן היום כדי שתביעו באופן הברור והקולני ביותר מהי האמת שלכם'”. וכך, בעוד שהחינוך המסורתי עורר בתלמידים ענווה בכך שהעריך אותם מול אמת-מידה חיצונית, מן הפדגוגיה הפוסט-מודרנית עולה שכל ניסיון לערער על האמת האישית של התלמיד הוא לא לגיטימי.

קונפליקט נצחי

הלקח מעדותו של הדלי פשוט: כאשר מרסקים את המקורות החיצוניים לאמת, נותר רק מקור אחד: העצמי. והעצמי, למרות הכוונות הטובות של הפוסט-מודרניסטים, מתקשה מאוד להכיר בעדויות לכך שהוא שוגה ומוטה. הביטחון העצמי בצדקתו מושרש עמוק בפסיכולוגיה האבולוציונית שלנו מכדי להיות באמת מעורער על-ידי מסריה של תיאוריה מופשטת.

מאותה סיבה, האדם מטיל ספק בחדווה בצדקת אחרים. יתכן שהפוסט-מודרניסטים קיוו שעל ידי פירוק האמת אנשים יפנו את הביקורת פנימה, וישאלו בצניעות: “מדוע האמת שלי טובה במשהו משלך?” אלא שבמקום זאת, הם ניסחו את אותו רעיון באופן שונה, ושואלים בהתרסה: “למה האמת שלך טובה במשהו משלי?” זהו מתכון לקונפליקט נצחי.

הסתירה שב”רלטיביזם בשבילך אבל לא בשבילי”, לא חמקה מעיני המשקיפים על הפוסט-מודרניזם האקדמי. כאשר נשאל לאחרונה פרנסיס פוקויאמה בראיון מדוע נטש את לימודיו אצל נביאי הדקונסטרוקציה ז’אק דרידה, רולאן בארת ופול דה מאן, הסביר מדען המדינה כי אותם הוגים נערצים “קידמו מעין רלטיביזם ניטשאני שקובע כי אין אמת…ולמרות זאת רובם היו מחוייבים לאג’נדה שבבסיסה הייתה מרקסיסטית”. הוא הכריז על הסתירה הזו כ”זיבול שכל מוחלט”.

בסופו של דבר, כלי הביקורת הפוסט-מודרניים משמשים כיום בעיקר לרדיפת האחר ולפירוק כל היררכיה העומדת בדרך של האמת האישית, שבעצמה לעולם לא מוטלת בספק – בין אם מדובר במרקסיזם, תיאוריות אינטרסקציונליות, או סתם אנרכיית טרולים ברשתות החברתיות. המטרה שעומדת ביסוד כל אחד מאלה היא תמיד המרדף אחר עונג קמאי של הפעלת כוח על אנשים אחרים. בדיוק כמו שקרה כאשר הסטודנטים באוורגרין השפילו את המרצה שלהם.

משבר אמון

אלן בלום ניסה לחזות את תוצאות שלטון הרלטיביזם באקדמיה, וראיית הנולד שלו מציבה אותו כמבקר הנבון ביותר של הפוסט-מודרניזם. בלום האמין שלא סביר שהדמוקרטיה והשוויון במערב יצאו ללא פגע מעליית “הרלטיביזם הערכי“. רלטיביזם מחולל יצירת ערכים אישית חינם-לכל בנוסח ווימאר, והערכים שמנצחים באווירת “חינם-לכל” נוטים להיות לא ליברליים. “התנאים של יצירת הערכים”, כתב בלום, “ובמיוחד בצורה הסמכותנית והדתית או הכריזמטית שלהם, יפעלו נגד הרציונליזם הדמוקרטי”.

ריסוק האמיתות החיצוניות אינו מקדם שלום ואחווה. הוא הופך את החברה לשדה קרב בין אמיתות אישיות, שמתחרות אחת בשנייה עם פחות ופחות ריסון. הוא יוצר תנאים חברתיים שמתגמלים קיצוניות, שהפכה לכלי יעיל בסביבה מוסרית הובסיאנית. השלום, כך מתברר, מגיע רק מערכים הגמוניים – בהסכמה הדדית בין בני האדם על מה היא האמת.

הפוסט-מודרניזם היה אמור לשחרר אותנו ממיתוסים שהתחפשו לעובדות. הבעיה היא שחברה איננה יכולה להשיג דבר – כולל חירות, כולל צדק חברתי – בלי אמון קולקטיבי. ואמון תלוי באזרחים המרגישים קשורים זה בזה באמיתות משותפות, ערכים, וכן, מיתוסים. בלעדיהם, החברה עוברת אטומיזציה ומידרדרת למלחמת הכל בכל, מצבור של “עצמיים” המנסים להקרין כוח – האמת היחידה שהפוסט-מודרניזם מכיר.

אם אנו מעדיפים חברה מתוקנת ולא אדמה חרוכה, אנו חייבים להסכים להיות קשורים על-ידי אמיתות וערכים ומיתוסים שחלקם נמצאים מחוצה לנו. האמיתות והערכים והמיתוסים יהיו לא מושלמים, לא הכרחיים, וניתנים בקלות לביקורת. אבל אם נחליט שאין הם כלל קיימים, במהרה, נחדל גם אנחנו.

עד כאן פיליפס.

אין פלא שאנו מכירים היטב תופעות כדוגמת: "פעילים פוליטיים במסוה אקדמי, השמאל כותרת את הענף עליו הוא יושב":

ההשכלה הגבוהה בישראל עדיין סובלת מרבות מאותן בעיות ישנות. כך למשל, גם השנה התבשרנו על שביתת הסגל הזוטר באוניברסיטאות תל-אביב ובן גוריון בשל מחאה על תנאי ההעסקה.

ד”ר דנה ברנט, העומדת בראש ארגון ‘מוניטור האקדמיה הישראלית‘ ומכירה מקרוב את חוליי המערכת, מזהה בשביתת הפתע הזו עוד סימפטום שאינו מבשר טובות. “זה מגיע מאותם מחוזות מהם מגיעות בעיות אחרות באוניברסיטאות ובמכללות. זה נכון שמרצים זוטרים או מתרגלים לא בדיוק נהנים מתנאים מפנקים, אבל זאת בדיוק המטרה של סגל זוטר – ליצור תחרות שממנה יצאו המצטיינים ולהפרות את המחקר. עכשיו הם מנסים לאלץ את האוניברסיטה להיכנע לתנאים שלהם. זה יוצר מצב שמי שמתקדם הם לא הטובים באמת, אלא המקושרים. זה יעלה לנו הרבה מאוד כסף ורק יוריד עוד יותר הרמה באוניברסיטה”, היא אומרת.

לדברי ברנט, אלה הם אותם אנשים שבעתיד יהפכו להיות מרצים ופרופסורים בכירים, אך רואים באקדמיה כלי לקידום עצמם ודעותיהם ותו לא. “אין להם שום בעיה לחלוב עוד ועוד כסף מהמדינה. בסופו של דבר מי שנפגע יותר מכל הם הסטודנטים, וחבל”.

ברנט מביאה כדוגמה נוספת לכך אירועים שהתרחשו לאחרונה בביצת האקדמיה הישראלית. בראשון שבהם, פרסמו האגודות הישראליות לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה החלטה לפיה הן מחרימות את אוניברסיטת אריאל.

נשיא אגודת האנתרופולוגים, פרופ’ ניר אביאלי, ציין כי ההחלטה שקיבל לאחרונה משרד החינוך להעביר את האוניברסיטה תחת האחריות של המועצה להשכלה גבוהה במקום תחת מועצה נפרדת ליו”ש כפי שהיה בעבר, היא “בעייתית”. בנוסף את ציין את “הכיבוש הישראלי” כסיבה נוספת שלא לשתף פעולה עם המוסד שנמצא בשומרון.

הדוגמה השנייה היא כנס שיערך בעוד כשבועיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בכותרת “חיים תחת כיבוש”, ומטרתו על פי מארגניו היא “לבחון את ההשפעה העמוקה של הכיבוש על החברה הישראלית והפלסטינית בישראל ובשטחים”.

שורת הדוברים בכנס מורכבת כמובן באופן בלעדי מאנשי שמאל קיצוני, כמו למשל פרופ’ אלון הראל שרק בשבוע שעבר עורר סערה כאשר טען שהפיגוע בברקן בו נרצחו קים יחזקאל וזיו חג’בי דומה ל”מעשי הרצח שצה”ל מבצע בעזה”.

“אפילו הראל עצמו הודה שבחירת המשתתפים הייתה פוליטית”, אומרת ברנט ומוסיפה: “מבחינה אקדמית, זה לא דבר אתי להגיד. כנס כזה בחסות האוניברסיטה צריך לתת מגוון רחב של דעות. אתה לא יכול לתת רק צד אחד של המפה, במיוחד בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת”.

הסערה הגדולה ביותר התרחשה סביב פעילת ה-BDS האמריקנית לארה אל-קאסם שביקשה להיכנס לארץ לאחר שנרשמה ללימודים באוניברסיטה העברית, אך כניסתה סורבה. אל-קאסם עוכבה בנמל התעופה מספר ימים, בית המשפט המחוזי את ערעורה על החלטת הגירוש, אך בג”ץ הקפיא בנתיים את גירושה מישראל.

אל-קאסם ניסתה למנוע את גירושה בתירוץ שהיא באה ללמוד בישראל, אך ברנט אומרת שמדובר בתירוץ לא רלוונטי. “הרי עומר ברגותי שהקים את תנועת החרם למד בעצמו במשך שנים באוניברסיטת תל אביב בלי שום בעיה, אז עצם זה שהיא לומדת בישראל לא אומר כלום. יש פה מרצים שמקבלים משכורת המדינה וקראו להחרים אותה. זאת צביעות”. לדבריה, בשמאל הקיצוני מנסים להציג את הפרשה כעוול נוראי, אך במניעת כניסה של קיצונים כמו אל-קאסם יש אלמנט חשוב של הרתעה: “פעילי ה-BDS צריכים לדעת שישראל מודעת לפעילות שלהם והם לא יוכלו להיכנס למדינה”.

חברים ושקרים
אלה הם כאמור רק מספר מקרים מהשבועות האחרונים, אך בהחלט לא מדובר באירועים נקודתיים אלא בתופעה רחבה ומושרשת היטב, אותה חוקר ‘מוניטור האקדמיה’. “הארגון שלנו החל להתגבש בראשית שנות האלפיים עם קבוצה של חוקרים ומרצים מודאגים שהתחילו להבין מה קורה מסביבם”, היא מספרת. באותה תקופה פורסמו מספר עצומות אנטי-ישראליות עליהן חתמו מאות אנשי אקדמיה ישראלים, וקראו בין השאר לתמוך בסטודנטים שמסרבים לשרת בשטחים ולהגדיר את ישראל כמי שמבצעת פשעי מלחמה.

כאשר ברנט החלה להיכנס לעובי הקורה, היא גילתה אט אט את העומקים אליה הגיעה התופעה. המחקר שלה הפך לעבודת דוקטורט בקינג’ז קולג’ בלונדון (“בארץ לא היו מקבלים מחקר כזה”) בהנחיית פרופ’ אפרים קארש, שהפכה בהמשך לספר הראשון והמקיף שעסק בפוסט-ציונות באקדמיה הישראלית. בספרה מפרטת ברנט את שלבי ההתפתחות האידאולוגית של הגל הפוסט-מודרניסטי ששטף את האקדמיה בישראל (ובעולם כולו) וסלל את הדרך לתנועה הפוסט-ציונית שהשתלטה כמעט על כל תחומי הלימוד.

“אותם פוסט-ציונים הם תוצר של המרקסיזם הביקורתי שתפס חזק מאוד את כל הכתיבה הספרותית והפילוסופיה, וזה חלחל לתוך תחומי מחקר אחרים. גם הפלסטינים תפסו את הגל הזה, משום שהפוסטמודרניזם מציג את המחקר כמשהו שאתה לא חייב להוכיח מחקרית. הוא מתייחס לרגשות ודעות אישיות בתור משהו שהוא נכון אמפירית, גם אם זה לא מבוסס כלל. זה השתלב היטב עם תעמולת השקר הערבית”, היא מספרת.

לדבריה, במשך עשרות שנים האוניברסיטאות בארץ לא עשו דבר בעניין, ובכך אפשרו לתופעה להתרחב לממדיה הנוכחיים. “חבר מביא חבר בכל מה שקשור למינויים לתפקידים, קידומים ואישור של מחקרים. קשה להוכיח את הדברים האלה, אבל בסוף רואים איזה סוג של אנשים התקדמו. כמעט כולם פעילים ‘חברתיים’ ופוליטיים, והם דאגו לדחוף את האנשים שלהם למרכז העניינים ולצמתים הכי חשובים באקדמיה”.

לדברי ברנט, השיטה הזו המשיכה לצמוח כמעט בלי הפרעה, והיא אחד הגורמים העיקריים שהובילו למשבר העמוק במדעי הרוח והחברה בישראל. “אותם אנשים לא שמו לעצמם למטרה את קידום האקדמיה, אלא רק את קידום הדעות הפוליטיות שלהם. פרופסורים שמומחים לימי הביניים או תרבות צרפתית כותבים ספרים ומאמרים על ‘אפרטהייד’ ו’כיבוש’, והמאמרים הללו כמובן חלשים מאוד מבחינה אקדמית. הם פעילים פוליטיים במסווה של אקדמאים”.

ועוד משהו מאותה משפחה, רן ברץ שואל – "למי דואגת המועצה להשכלה גבוהה":

לקראת שנת הלימודים האקדמית, עשתה עימנו המועצה להשכלה גבוהה חסד והדגימה לנו מהי ביורוקרטיה ולמה היא רעה. לדעת המל”ג יש בישראל בעיה: אחרי שנים של גדילה, מספר הסטודנטים בישראל נמצא בירידה (כשלעצמי כלל איני משוכנע שזו בעיה לאומית, אבל ניחא).

דגרו וחשבו, חרשו ושקלו, עד שחישב ראשם להתפקע. איך נגדיל את מספר הסטודנטים? שינוי מבני? קשה מאוד. רמת הוראה? למי אכפת. ייעול המערכת? בלתי אפשרי. ניהול מתקדם? אסור לנהל אקדמאים, הם מנהלים את עצמם.

כך ישבו על המדוכה, עד שהציתה המוזה ניצוץ השראה אצל אחד מפקידינו העלומים: אאוריקה! מצאנו: המל”ג תקציב 430 מיליון שקל כדי להגדיל את מספר הסטודנטים הזרים. נביא לישראל עוד 13,000 סטודנטים, בעיקר מהמזרח הרחוק, והוקוס פוקוס, הנה הגידול אליו פיללנו. השבח לאל – ולסטודנטים של סין והודו.

הבנתם? מעכשיו חלק גדול מכספי הציבור הישראלי לא יושקע בטיפוח וקידום סטודנטים ישראליים, אלא בהשכלת סטודנטים זרים. איך זה פותר את הבעיות שמערכת ההשכלה הגבוהה מטיפה לנו עליהן יום ולילה; על שיעורי השכלה בישראל, על צמצום פערים, על יוקר המחיה? לא רק שלא פותר, אלא מרע את המצב עבור הסטודנטים הישראלים, שחלק ממשאביהם יופנה כעת לסטודנטים זרים, ועבור משלם המסים, שהוטל עליו נטל נוסף.

תמה הקורא, הכיצד אינם רואים משכילינו את האבסורד? ובכן, סוד כמוס, שיישאר בינינו: הסטודנט הישראלי, יוקר המחיה, הפערים ושות’, לא אלו הבעיות שבאמת טרדו את מנוחת פקידינו האקדמיים. זאת אומרת, חלילה לנו לחשוד בכשרים וטהורים, בוודאי שהטרידו, אלא שבאופן, איך נאמר בעדינות, קצת תיאורטי. מבחינה מעשית, בעיה אחרת לגמרי מדירה שינה מעיניהם: איך להזרים עוד כסף למערכת ההשכלה הגבוהה המידרדרת, שיאפשר לה לא לשלם שום מחיר על כישלונותיה, ולהמשיך באותו מסלול כאילו כלום.

 

הפיזיקאי ד"ר מיכאל אברהם כתב מאמר בשלשה המשכים, העוסק ברקע העיוני של התהליך הלא יאומן העובר על האקדמיה, ומתאר כיצד הפכה מגוף מחקר ליצור מתוסבך, נעתיק קטעים רלבנטיים מתוך החלק הראשון:

מזה זמן רב אני מביע עמדה נחרצת לגבי מה שאני מכנה  “מדעי החרטא”. כוונתי ל”מדעי” הרוח והחברה, שנתלים על ההילה של מדעי הטבע ומכנים את עצמם ביחד עמם בחדא מחתא “מדע”, על לא עוול בכפם. כבר הזכרתי כאן את מה שסיפרה לי אחותי שלמדה קרימינולוגיה, שכמעט כל קורס התחיל שם בהגדרה מהו מדע. אמרתי לה שאצלנו בפיזיקה משום מה אף אחד לא עסק בזה…

עסקתי בנושא הכאוב הזה בטור 60, וזכור לי שישי ביקש ממני פעם שאתן דוגמאות למחקרים חסרי ערך במדעי החרטא. נדמה לי שיותר מכך צריך לחפש דוגמאות למה שאינו כזה, אבל כפי שנראה בסדרת הטורים הזאת, השאלה עצמה והדרך לענות עליה טעונות ליבון. בכל אופן, אני מניח שאצא כאן גם ידי חובת הבאת דוגמאות.

הרקע לדברים: מאמרי נונסנס

בימים האחרונים התפרסם מקרה (לדיווח קצר ראה כאן. לפירוט, ראה מאמר בכלכליסט, העונה לשם, איך לא?!, “מדעי החרטוט”) של שלושה חוקרים ששלחו כעשרים מאמרי נונסנס לפרסום בבמות נכבדות של אותם מדעי חרטא למיניהם, ורבים מהם עברו ביקורת והתקבלו לפרסום. פשלה קולוסלית ברמה כזאת היה די בה כדי לסגור מוסדות, מחלקות וכתבי עת, לפטר ולשלוח לכל הרוחות את כל מי שמעורב בעניין, ולהקים ועדות חקירה שיעשו רביזיה מוחלטת בתחומים המדוברים.

זה כמובן מה שהיה קורה במוסדות ובתחומים מתורבתים שמתנהלים בצורה ראויה. אבל ודאי לא תתפלאו אם אומר שאני די משוכנע שלא תקום כאן ועדת חקירה, שאף “חוקר” או עורך לא יפוטר ממשרתו גם כשנגלתה ערוותו, ואף מחלקה או כתב עת למגדר ולביקורת לא ייסגרו בעקבות השערורייה הזאת. להיפך, אותם שרלטנים ימשיכו לקבל משכורת אקדמית מכובדת כדי להפיץ את רעיונותיהם הנאורים במסווה של מחקר מדעי, “לבקר” את כל העולם ואשתו ולדרוש הקמת ועדות חקירה והכרה במיעוטים מקופחים ודחיקת הקבוצות והדעות ההגמוניות לטובת הוואקום הקדוש. הדבר היחיד שקדוש ולא עומד אצלם לביקורת הוא ה”ביקורתיות” עצמה. ביקורת עליהם היא מעצם הגדרתה מזימה קפיטליסטית הגמונית של הנרטיב השליט והפריווילגי הפוסט קולוניאליסטי וניאו-תאצ’ריאני ורייגני, שמשמש את בעלי ההון במלחמתם במוחלשים.

בשני הטורים הראשונים אתמקד במתן רקע היסטורי-אנליטי שמוביל לפוסטמודרניות, שהיא המאפשרת את סדרת האירועים הללו. אני אעשה זאת כמובן מנקודת מבטי (ההגמונית-פריווילגית), רק כדי להציע הנהרה לאופן בו הגענו עד הלום. איך קורה שנונסנס עובר את הביקורת האקדמית של כתבי עת מכובדים. בטורים הבאים אשוב לדון במאמרי הנונסנס עצמם ובמשמעותם של ניסויים כמו אלו שתוארו למעלה. אבל לפני כן הסתייגות חשובה.

הערה מקדימה

אני חייב להקדים ולומר שלא כל התחומים הללו דומים זה לזה. כמעט מאומה מ”מדעי” הרוח והחברה אינו מדע במובנו המלא, אבל בהחלט יש בהם גם תוצרים משמעותיים. ועדיין יש חולשה מובנית בעיסוק בתחומים הללו, מה שמאפשר למקרי קצה פראיים למדיי להופיע שם, כפי שנראה בהמשך.

יש תחומי עיסוק שבאופן מובהק אין בהם כמעט כלום פרט לחרטא ברטא, והבולט שבהם הוא מגדר כמובן. אבל כוונתי כאן גם לכל בני דודיו שעוסקים ב”ביקורת החדשה”. אלו התחומים שמכנים את עצמם למרבה האירוניה “ביקורתיים”. בדרך כלל די קשה להבחין ביניהם, בעיקר בגלל שהם לא אומרים כלום. אין הבדל של ממש בין אמירת כלום בהיסטוריה, פסיכולוגיה, משפטים, אמנות, ספרות ופואטיקה, או סוציולוגיה. לכן בדרך כלל לא נכון לדבר כאן על תחומי דעת שונים, אלא זו יותר מתודולוגיה (או פסאודו-מתודולוגיה) מסוימת שמופעלת בתחומי הדעת השונים, בעיקר במדעי החברה וקצת במדעי הרוח.[1]

החיבורים הללו כולם חוסים תחת המטריה הפוסטמודרנית, שעניינה הוא פירוק קני המידה המקובלים וערעור על גישות מקובלות. חיפוש מזימות כוחניות מתחת להנחות היסוד, המסקנות והממצאים שמקובלים בתחום דעת כלשהו. חשוב לציין שפירוק, ביקורת ושינוי, הם תהליכים מבורכים שקיימים בתחומי הדעת השונים, וטוב שכך. מה שמייחד את החיבורים הפוסטמודרניים ה”ביקורתיים” הוא פירוק (שבדרך כלל לא באמת מפרק, אלא לכל היותר חושף הנחות יסוד)[2] בלי להציע אלטרנטיבה ממשית. לכן אני משתמש כאן במונח “ביקורת” עם גרשיים, להבדיל מביקורת במובנה הרגיל והחיובי.

במקרים רבים תוכלו לזהות אותם לפי הכותרת. יופיעו שם אותם תחומים ישנים עם תוספת “חדשה/ים”. כך יש “היסטוריה חדשה” (או היסטוריונים חדשים), “סוציולוגיה חדשה” (סוציולוגים חדשים) וכדומה. אינדיקציה נוספת היא המונח “ביקורת”, או “מבט ביקורתי”. מונח שלישי הוא “תיאוריה” (למהדרין: “תיאוריה ביקורתית”). אבל אל תתבלבלו, כאמור הכל אותו דבר. אחרי הפירוק של הקיים, דרך חשיפת ההנחות הנסתרות שכולן פרי מזימות נסתרות לא פחות, והנרטיבים הסובייקטיביים שמוצגים כאמת אובייקטיבית על ידי קבוצה הגמונית של זקני ההיסטוריה והסוציולוגיה השוביניסטים, אנחנו נותרים עם הוואקום הקדוש. כל התחומים והחיבורים הללו מתנקזים לאותו דבר ממש. עניינם של התחומים הללו הוא הביקורת, אבל מרוב ביקורתיות הם שכחו קצת את עניין הקריטריונים וכך הם נותרים עם ואקום מהדהד. היעדר היסטוריה והיעדר סוציולוגיה, כמו גם היעדר פסיכולוגיה או משפט, בסופו של דבר הוא היעדר, ולכן אותו דבר. על כך כבר דייקו חז”ל: “הבור ריק אין בו מים” – אבל נחשים ועקרבים יש בו.

כתבי העת שלהם בדרך כלל לא מוקדשים לנושא או תחום דעת, אלא עוסקים בכל התחומים עלי אדמות. הכותרת שלהם היא כללית וסתמית (“תיאוריה וביקורת”, “Social Sciences” וכדומה). מה שמייחד אותם הוא “התיאוריה הביקורתית” שתפקידה לפרק את התחום שנבחר די באקראי. ביקורת על מה? זה פחות חשוב. לפי אלו קריטריונים? זה בכלל לא קיים. מה האלטרנטיבה? במקרה הטוב מוצעת ראייה סובייקטיבית ומגמתית שמתאימה לתקינות הפוליטית, והיא מנומקת בכך שבין כה וכה כולנו נדונים לראייה סובייקטיבית, אז למה ייגרע חלקה של הסובייקטיביות הזאת דווקא? מישהו כאן נזכר ב”מעגל השונויות” של הרב שג”ר? זה לא מקרה כמובן.

בפוסטים הקרובים ברצוני להתמקד בתחומים הללו, אבל בהמשך אטען שבמידה ידועה הם מקרה קצה שמשקף את חולשתם של כלל “מדעי” החברה והרוח….

מרקסיזם הוא סוג של חשיבה חתרנית שבוחנת אירועים ודעות דרך האינטרסים שביסודם. היא עוסקת תמיד במטא החתרני במקום בדבר שנראה לעין הבשר הרגילה. שורש העניין הוא התפיסה המרקסיסטית של ההיסטוריה כולה כמאבק בין שני דמונים (חיובי ושלילי): בעלי הממון והכוח (האוליגרכים, הטייקונים בשפתנו המרקסיסטית כיום) מול הפרולטריון המנוצל. כל מה שקורה בעולם נתפס כפרי מזימות של הדמון השולט, המעמד ההגמוני, נגד המקופחים (מוחלשים). ההיסטוריה כולה היא תולדות המאבק הזה עצמו ואין בלתו. בהסתכלות המרקסיסטית, אין משהו שקורה בעולם שיש לראות אותו כפי שהוא. ביסוד כל אירוע, קבוצה, או תופעה, נמצאת מזימה כוחנית ואינטרס ציני וקר, וכמובן תמיד של המעמד העליון נגד הפרולטריון.

אפילו תורת היחסות היא מזימה ספקנית (של איינשטיין הקפיטליסט המנוון) נגד האמת המוחלטת (של מרקס ולנין). תורת הקוונטים היא קונספירציה קפיטליסטית שמטרתה לקעקע את הדטרמיניזם הדיאלקטי מבית מדרשו של מרקס. שלא לדבר על תופעות חברתיות ואידאולוגיות, מלחמות וכדומה. הכל מלחמה של הפרוגרסיביים (המתקדמים) נגד כוחות הריאקציה (האנטי כריסט החילוני).

כתוצאה מהראייה הזאת, הניתוח של הדעות השונות הוא לעולם דרך הנחות יסוד סמויות שמטרתו לחשוף את האינטרסים החבויים ביסוד כל דעה, עמדה, או מהלך. כל זאת כמובן רק ביחס אליהם (=צרינו). לנו אין אינטרסים, ואצלנו הכל אמת ואידאולוגיה, שאיפת טוב והבאת הגאולה השלימה ליקום כולו.

השלכות אקטואליות

אקדים כבר כאן שתי השלכות אקטואליות, כדי שתראו שהדברים לא  נמצאים רק במגדלי השן של הנונסנס הפוסטמודרני.

פרשנות פוליטית במחוזותינו היא במידה רבה מרקסיסטית. יש ביסודה גרעין של אמת כמובן, אבל הפרשנות שרואה כל צעד או אמירה פוליטיים כביטוי לאינטרס כוחני חבוי היא מרקסיזם. יש לפעמים אמירות או צעדים שנעשים לגופם. פשוט מפני שהפוליטיקאי או המפלגה הזאת מאמינים בהם ומתכוונים אליהם. לא תאמינו, אבל גם זה קורה מדי פעם. אז זהו, שלא. המרקסיסטים לא מקבלים את אפשרותו של דבר כזה.

אחת ההשלכות האינטלקטואליות המעניינות של החשיבה המרקסיסטית על השיח האקדמי העכשווי הוא התחום המתפתח מאד שקרוי “משפט וכלכלה”. הדבר דורש ניתוח והתופעה מורכבת יותר ממה שאתאר כאן באופן פשטני משהו, אבל אחד היסודות למה שקורה שם הוא ההנחה שעמדה משפטית, ואפילו חוק שנחקק, לעולם באים להשיג תועלת כלכלית כלשהי. ההסתכלות הכלכלית על המשפט היא מרקסיסטית במהותה, מפני שמעבר לחוק ומטרותיו המוצהרות היא רואה מניעים ואינטרסים נסתרים, בדרך כלל מהתחום הכלכלי.[3]

דוגמאות נוספות

מקור הדברים הוא כנראה נוצרי. ההגות הנוצרית מדברת על כוחות מטפיזיים שלוחמים זה בזה על במת ההיסטוריה. האנטי כריסט לובש לבושים שונים בכל דור, אבל זה תמיד הוא. זה שמנסה לעכב את הרעיון הנצחי והאמת הצרופה. ההיסטוריה אינה אלא תולדות וגלגולים של המלחמה נגדו. ההיסטוריה תגיע למיצויה או שיאה במלחמת גוג ומגוג, ארמגדון, הבירור הסופי האפוקליפטי שבו יחוסל הרוע על ידי הטוב…

דרך המלחמה של המרקסיסטים בדעות המתנגדות להם אינה העלאת טיעונים. שהרי בעצם אין דעות אחרות ולא מדובר בטיעונים. מדובר באינטרסים שמתחבאים תחת אצטלה אידאולוגית-פילוסופית. לכן העצה היעוצה היא כפולה: במישור המעשי – מלחמה כוחנית עד חורמה ובלי פשרות (כי השטן הרי לא סתם ייכנע ויוותר. “מסירוס נפש!, רבויסיי”…), ובמישור האידאולוגי תיאורטי – חשיפת האינטרס שביסוד העמדות הללו, ובזאת להביא לביטולן מאליהן (בבחינת “הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהן”).

מתוך החלק השני:

מבחינת הדקונסטרוקציה, “ביקורת” פירושה חשיפת הנחות יסוד. ברגע שחשפנו הנחה כלשהי בבסיס העמדה או הטיעון, הם נחשבים כמפורקים. אין צורך לטעון שההנחה אינה סבירה או שיש בה בעיה כלשהי. עצם העובדה שיש שם הנחה זה גופו הפירוק. מדוע? מפני שהנחה מעצם היותה כזאת היא עניין שרירותי.

לכן בתמונת העולם הפוסטמודרנית כל העמדות העקביות נמצאות באותו מעמד. מעבר לעקביות אין מאומה. לכן עולם העמדות והדעות מתואר שם כאוסף נרטיבים (צורות שיח) שכלואים בתוך עצמם ובתוך הנחותיהם השרירותיות (מונאדות במינוח של לייבניץ). אין כאן צודק וטועה, ובעצם אין גם שום אפשרות לשיח בין שתי מונאדות שונות שכן הן מבוססות על הנחות שונות. אף אחד לא מבין את האחר ולא יכול לשוחח עמו. גם אין טעם לשוחח, שכן אין על מה. אין אפשרות לטעון טענות ולשכנע אחרים, ובעצם אני עצמי לא באמת צודק יותר מהאחר. אני פשוט חי כך, וזהו.[1]

אגב, הדקונסטרוקציה לא מפרקת רק רעיונות. היא מפרקת גם קבוצות. מבחינתה אין מקום לחיבור בין שני אנשים שונים, שכן לכל אחד יש את הנרטיב שלו. קולקטיבים הם חיבורים רעיוניים בין פרטים. אבל הדקונסטרוקציה רואה את הקולקטיב כחיבור פרקטי בין פרטים, אבל אין לו קיום מעבר לזה. פוסטמודרניות כרוכה באינדיבידואליזם קיצוני.

אבל בכל זאת, אין להכחיש שאנשים וקבוצות מעלים טענות ומאמינים באמונות שונות. אז למה הם מתכוונים? הרי גם הם עצמם ודאי מבינים שאין בהן ממש ואי אפשר לנמק אותן (כאמור, הם רשעים, לא טיפשים). המסקנה המתבקשת היא שהטענות (ובפרט הנחות היסוד) הן כסות, או עלה תאנה, לאינטרס ומזימה כוחנית. אדם או קבוצה לא מאמצים הנחות יסוד כי הן נכונות (שהרי אין דבר כזה), ולכן ברור שהם עושים זאת מפני שזה נוח ומועיל להם. הם בוחרים הנחות כדי שיקדמו את מטרותיהם ואת האינטרסים שלהם. כאן חזרנו שוב לתשתית של הדקונסטרוקציה.

המודרניזם הוא לוחמני. אם יש אמת מוחלטת ומולה טועים ורשעים אולטימטיביים, יש להילחם נגדם. אין פלא שראשוני הפוסטמודרניות חזו שהיא תביא בכנפיה שלום עולמי. אם אין צודק ואין טועה, לא תהיינה מלחמות ומריבות ותשרור שלווה בחוה שלנו. אבל הם כמובן טעו.

מעבר לזה שלא כל העולם השתכנע בפוסטמודרניזם (כידוע, לטנגו דרושים שניים), גם הוא עצמו מצא לעצמו בני חושך משלו להילחם בהם (הרי אי אפשר לחיות בלי שיש לנו “דבר למות למענו”), הלוא הם אלו שלא מקבלים את הבשורה הפוסטמודרנית והדקונסטרוקציוניסטית עצמה. כעת הגאולה תלויה במלחמה נגד האנטי כריסט החדש, הלוא הוא הריאקציונר המודרניסטי (כולל המרקסיזם עצמו כמובן). זהו ממש רצח אב אינטלקטואלי. הדקונסטרוקציה מכחידה את המרקסיזם בכליו שלו.

אבל שימו לב מה קורה מתחת לעינינו הנדהמות. מעבר לרצח האב, כלומר ביטול המרקסיזם, התהליך הדיאלקטי המרתק ממשיך עם עיבור ולידה שלו מחדש כעוף החול. הדקונסטרוקציה נלחמת במלוא העוצמה באמצעות כלי הניתוח החתרניים-מרקסיסטיים שלה נגד מתנגדיה. ראינו שהיא הורגת את המרקסיזם בכלי הניתוח החתרניים שלו עצמו. אבל איזה ערך מקדמת המלחמה הזאת? בשם מי היא נעשית? בשם הדקונסטרוקציה עצמה כמובן. הרי הדקונסטרוקציה לא מקדמת ערך או תוכן כלשהו, שכן אין חיות כאלה. היא מקדמת ומקדשת את המתודולוגיה הריקה והחתרנית עצמה. בשלב זה של התהליך, המתודולוגיה החתרנית הפכה להיות גם כלי המלחמה וגם הערך שלמענו ובשמו נלחמים.

בשלב המרתק הזה, התהליך הדיאלקטי מביא אותנו למצב שבו שני המאפיינים של המרקסיזם התלכדו לאחד, וכך מתוך הדקונסטרוקציה, על חורבותיו של המרקסיזם, מפציע הפוסטמודרניזם: המתודולוגיה החתרנית היא כלי המלחמה אבל היא גם הערך הבלעדי המוחלט שנותר לנו ושבשמו ולמענו אנחנו נלחמים. הערך המקודש של הוואקום (היעדר הערכים) הוא עילת המלחמה העכשווית. הפוסטמודרניזם הפך מתודולוגיה מפרקת (דקונסטרוקציה) לסוג של מרקסיזם. הערך המהותי (הדוגמה) של המרקסיזם המקורי הוחלף כאן במתודולוגיה עצמה. אם כן, שני המאפיינים של המרקסיזם קיימים גם בפוסטמודרניזם, אבל הם שניהם אחד. בדרך המליצה ניתן לומר שאם המרקסיזם שאב מהנצרות את ההסתכלות החתרנית, הפוסטמודרניזם שמנסה להחליף אותו שואב ממנה רעיון אחר: את האינקרנציה(שניים שהם אחד). וכמו שאומר המכתם הידוע של מרשל מקלוהן: המדיום הפך למסר עצמו.

מתוך החלק השלישי:

מאפיינים והשלכות: התמקדות ב”תיאוריה

מדוע כתבי עת פוסטמודרניים לא עוסקים בנושא תוכני מסוים אלא בכותרות כלליות? ראינו שבעולם הפוסטמודרני-“ביקורתי” אין כתב עת לסוציולוגיה, או להיסטוריה. בעצם רוב כתבי העת לא עוסקים בכלל בתחום דעת ותוכן קונקרטי אלא במתודולוגיה כללית. לא בכדי הם נקראים בשמות שקשורים ל”תיאוריה” או “ביקורת”, ולא ממויינים לפי תחומי דעת שונים כמקובל. לאור דבריי למעלה, הסיבה לכך מובנת מאליה. ראינו שהתוכן שבו הם עוסקים, למענו הם נלחמים ואותו הם מקדמים אינו תוכן אלא מתודה (שוב, “המדיום הוא המסר”). לכן הנושא היחיד והבלעדי של מלחמותיהם האינטלקטואליות הוא המתודה ה”ביקורתית”, ואותה אפשר ליישם על כל תחום דעת או תוכן שיהיה. אפשר לפרק את ההיסטוריה או את המשפט או את הסוציולוגיה באותם כלים. מבחינתם, תחום הדעת הוא רק תווך או בשר לנעוץ בו את שיני המתודה הדקונסטרוקציוניסטית, הא ותו לא. את אף אחד לא מעניינים ממצאי הסוציולוגיה, כי אין ממצאים כאלה. כנ”ל לגבי היסטוריה או כל תחום אחר. כל זה ממש לא משנה, כי כפי שכתבתי היעדר פסיכולוגיה או היעדר היסטוריה או היעדר משפט, הם כולם אין. שימו לב שגם אם במקרה תמצאו כתב עת שמתייחס לתוכן קונקרטי כלשהו, הכותרת בדרך כלל תהיה כללית ועמומה, למשל: Social Sciences של אוניברסיטת דיוק (שבו עוד נפגוש בהמשך). אין כאן התייחסות לתחום תוכן ממוקד, מפני שאין באמת הבדל בין התחומים. כל אלו אינם אלא חתיכות בשר שבו נועצים את כלי הדקונסטרוקציה.

מאפיינים והשלכות: המושגים הקנוניים

במסגרת הפירוק הדקונסטרוקציוניסטי משתמשים בסט של מונחי סל אוניברסליים: הסללה, קאנוני, פוליטי (רצוי להוסיף: הכל פוליטי), השתקה, הגמוניה, פרקטיקה, נראטיב, פוסט, קולוניאלי, ניאו, מנגנוני ייצוג, קוויריות, מוחלשים/ות, זהות, פמיניזם וכדומה. אגב, גם הניתוח המרקסיסטי השתמש בסט כזה של מונחים שהתאים להם. הרשימה הפוסטמודרנית היא המשך הרשימה של אביה הרוחני – המרקסיזם. זוהי הדרך שלהם לחשוף ולהציג את החתרנויות השונות.

המונחים הללו כמובן לא עוסקים בתחום תוכן ספציפי. לגבי “תיאוריה” או “ביקורת” זה ברור. אבל אל תטעו, כך הוא גם לגבי מונחים אחרים שכן נראים קשורים לעולם תוכן כלשהו. לדוגמה, המונח “פוליטי” למשל כלל לא עוסק בפוליטיקה במשמעותה המקובלת. בעולם הפוסטמודרני “הכל פוליטי”, מגן הילדים ושתיית כוס קפה, ועד יחסים בין גלקסיות. לכן אצלם המינוח “פוליטי לא מתייחס לתחום דעת (זה לא מחקר של פוליטיקה במובן המקובל) אלא זהו עוד כלי בארסנל הניתוח והפירוק של הדקונסטרוקציה. הוא הדין למונח “קולוניאליזם”. גם כאן לא מדובר בתיאור של תופעה היסטורית, אלא בכלי ניתוח והסבר אוניברסלי לכל דבר וכל תחום על אדמות. כל אלו הם מונחי רוחב גורפים שמופיעים לכל רוחב החזית. הם כולם חלק מהמתודולוגיה ולא מתחום תוכן כלשהו (שהרי למען האמת, או חוסר האמת, אין דבר כזה תחומי תוכן).

מאפיינים והשלכות: הצעת אלטרנטיבה

ה”ביקורת” הפוסטמודרנית (עם הגרשיים) אחרי שהיא מסיימת את הפירוק, לעולם לא תציע אלטרנטיבה מוצלחת יותר. זה לא בגלל עצלות, אלא מפני שאין ולא יכולה להיות אלטרנטיבה כזאת. ברגע שנציע אלטרנטיבה היא תכיל תוכן ותטען טענות. ומכאן יעלה שגם היא מבוססת על אינטרסים ואג’נדות, והיא תתפרק מאליה. בעולם פוסטמודרני לא ניתן לטעון מאומה, רק לפרק. מבחינתם, “ביקורת בונה” הוא מושג ריאקציוני פסול מעיקרו. ה”ביקורת” אמורה לבנות רק את הוואקום.

מאפיינים והשלכות: הצורך בהנמקות ו”הטיית האישור

מבחינת הדקונסטרוקציוניסט עצם העובדה שחשפנו הנחה כלשהי בבסיס הטיעון או העמדה הנדונה, זהו הפירוק שלה. אין צורך להראות, ואפילו לא לטעון, שההנחה הזאת אינה סבירה. הנחה מעצם היותה הנחה היא סובייקטיבית, ולכן מצביעה על חתרנות ומזימות אינטרסנטיות. דל מהכא נימוקים מהותיים לגופו של עניין.

אבל בניתוח דקונסטרוקציוניסטי אין גם צורך לנמק מדוע ה”פירוק” שהצענו דווקא הוא הפירוק נכון. גם אם אין מקום להנמקה לגופו של עניין, עדיין לכאורה ניתן “לפרק” את אותה עמדה בכמה צורות. אם מישהו מעלה טענה כלשהי, ניתן להציע כמה מערכות שונות של הנחות שהעמדה הזאת יכולה להיות מבוססת עליהן. אז מי לידינו יתקע שהפירוק שמצאנו הוא הפירוק הנכון? (אולי יש כאן אינטרס או מזימה אחרת?) כך, לדוגמה, אם אדם מצביע בעד חוק הפונדקאות, זה אומר בהכרח שהוא הומופוב. למה? אולי הוא חושב שזה חוק נכון מסיבה עניינית כלשהי? או שמא יש לו מזימה אחרת (למשל נגד חד הוריים ולא נגד הומואים)? לא. ברגע שהצלחתי למצוא פירוק שמתאים לי, זהו הפירוק  הנכון. חשפנו את המזימה. באותו אופן, אם יש פחות נשים מגברים במקצוע כלשהו, זוהי בהכרח תוצאה של מזימה להפלות נשים. שמא תשאלו: אולי זו תוצאה של גורם אחר (שגם הוא אינטרסנטי כמובן)? לא ייתכן. אפליית נשים היא אחת התוצאות בסל המזימות שאיתו אנחנו מגיעים לניתוח המפרק. לכן ברגע שהצלחנו למצוא קונסטרוקציה אחת שבה ההנחה שביסוד העמדה המנותחת מתאימה לאפליית נשים זוהי הוכחה בלתי מעורערת לכך שהייתה כאן מזימה (“פוליטית”) מכוונת מראש להפלות נשים (הומופוביה, שוביניזם, ושאר כינויי גנאי אולטימטיביים).

הדקונסטרוקציוניסט לעולם לא טורח להסביר מדוע דווקא הפירוק שלו הוא הנכון. אם הראית שהעמדה הזאת מקדמת גברים על חשבון נשים, או סטרייטים על חשבון הומואים, חשפנו את אחת ההנחות בסל המזימות שלנו, וממילא זוהי הוכחה לכך שמטרת בעלי העמדה הייתה מראש מזימה לדיכוי המוחלשים (נשים, הומואים וכו’). החבר’ה האלה לא שמעו מעולם על ההבחנה בין קורלציה ליחס סיבתי, או על מחקר סטטיסטי שבודק גורמים ורלוונטיות של תיאוריה. כל זה מיותר, שהרי טענות, כולל טענותיהם שלהם, לא מיועדות להיות נכונות אלא לקדם אג’נדות. כלים של בדיקת נכונות לא נמצאים בארסנל המתודולוגי שלהם. הם מעצם הגדרתם מדעני כורסא, והם יהיו הראשונים להודות בכך (בגאווה, וכמובן להוסיף ולומר שכולנו כאלה).

איך אפשר להסביר היסק פזיז וטיפשי כל כך? כאן מגיע מה שמכונה (בפי הריאקציונרים המודרניסטים) הטיית האישור. יש לכולנו נטייה לפרש כל עובדה לאור הנחות אפריוריות שיש לנו. כל אירוע מוכיח את עמדתנו. כך הצלחת הציונות מוכיחה לציונים-דתייים שהם צדקו, ולחרדים שהם צדקו. השואה מוכיחה גם היא לשני הצדדים שהם צדקו. ודוק, לא שהשואה לא מפריכה את עמדתנו המוחלטת, אלא מוכיחה אותה. זוהי הטיית האישור. אני תמיד נוטה לפרשנות שתומכת בעמדתי האפריורית. אגב, זה כשלעצמו לגיטימי, שהרי כך אני באמת חושב. אבל בהטיית האישור אני רואה בעובדה הנדונה לא רק משהו שמתיישב עם עמדתי אלא משהו שמוכיח אותה, וזו כבר שטות כמובן.

אם נשוב לבני דודנו הדקונסטרוקציוניסטים, אם אני יודע אפריורי שכולם רודפים את המוחלשים (נשים, הומואים, מזרחיים, אפרו-אמריקנים, אוריינטלים, קווירים), ומצאתי פירוק שמתאים, בין היתר, גם לטענה שיש כאן מזימת רדיפה כלפי אחת הקבוצות בסל, זוהי הוכחה לכך שאכן יש כאן מזימת רדיפה. הסיבה לכך היא שזה מתאים לרשימת המזימות הנתונה ומאשר את מה שחשבתי. לכן לדוגמה האשמות בהומופוביה או באפליית נשים/מזרחיים או כל מוחלש אחר, לא צריכות הוכחה. די לנו שבכך שבפועל התוצאה מפלה את המוחלשים המסוימים הללו. זה כמובן לא יכול להיות מקרה, או משהו מנומק באופן ענייני, אלא אך ורק תוצאה של מזימה. זוהי החתרנות המרקסיסטית. מבחינתם, קורלציה = סיבתיות, והתאמה (ולו בדוחק) פירושה הוכחה.

הפוסטמודרניסט תוהה מי בכלל המציא את השם “הטיית” האישור. בעיניו זו לא הטייה, אלא תמצית הלוגיקה הדקונסטרוקציוניסטית. אנחנו הרי תמיד צודקים ובהכרח (בטענה שלנו שאף אחד לא צודק בהכרח). למה צריך להוכיח משהו כל כך מובן מאליו? ובכלל, אין דבר כזה הטיות, שכן הטיה אינה אלא שמה האחר של החשיבה. אין חשיבה לא מוטה, ומכאן שגם אין הטיות חשיבה. יש אינטרס כזה ואינטרס נגדי, וזה הכל. לכן גם הפוסטמודרניסט טוען טענות לא בגלל שהן נכונות אלא כי הן מתאימות לאג’נדה שלו. בעיניו הטיית האישור אינה הטייה או כשל, אלא כלל לוגי-מתודולוגי.

מאפיינים והשלכות: ערכים ועובדות

רעה חולה מרכזית בתחומים הללו היא הערבוב בין ערכים ואידיאולוגיות לעובדות. בתחומים הללו שכחו מזמן את ההבחנה בין עובדות לערכים ואג’נדות. הם עוסקים בערכים ומקדמים ערכים באצטלה אקדמית, כאילו היה כאן מחקר של היבטים עובדתיים. יש לזכור שמבחינתם אין בכלל עובדות. הראוי והמצוי זו הבחנה מגוחכת, מיושנת ופרימיטיבית.

כדאי לראות את מה שכתב לי פרופ’ יורם יובל כאשר הוא התייחס לתגובתי למאמרו במקור ראשון (דבריו הובאו בטור 26) בו הוא טען שהומוסקסואליות אינה סטייה. הוא כותב שם שאי אפשר לנתק את הפסיכיאטריה מערכים, אבל זה לא מפריע לו באותה נשימה לטעון באצטלה מדעית ועם נימוקים “מדעיים” שברור כי הומוסקסואליות אינה סטייה.[5] “הכל פוליטי”, כבר אמרנו?

אגב, אג’נדה היא רעה חולה גם במדעי הטבע. גם הוויכוחים על בריאת העולם, אבולוציה והדטרמיניזם שכיום נמצאים כולם במגרש המדעי (מדעי הטבע), נגועים במגמתיות. קשה מאד להאמין לממצאים שמוצגים שם, שכן מכל הצדדים עוסקים בהטעיות והטיות, בהצגה מוטה של העובדות והממצאים באופן שיתאים לאג’נדה. בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות הבאתי בהקשר זה גם את הדוגמה של הדיון על הדילוגים במקרא, שם מדובר לכאורה בשיקולים מתמטיים (הסתברות), ובכל זאת הוויכוחים ניטשים סביב הקווים האידיאולוגיים, והעובדות והניתוחים מוצגים באופן מוטה ומגמתי. אם כן, כל זה קיים גם במדעי הטבע ואפילו במתמטיקה, אבל שם זה בשוליים. עיקר המחקר והדיון הוא בממצאים ופרשנותם ובדרך כלל הוא לא נגוע בהטיות ואג’נדות. לעומת זאת, בתחומי החרטא, חלק נכבד נמצא בספירה האידיאולוגית. אבל בספרות הפוסטמודרנית-דקונסטרוקציוניסטית זו מהות ה”מחקר”. שם באופן מוצהר זה הדבר היחיד שעושים.

למיטב שיפוטי, מחקר אקדמי אמור להיות מנותק מערכים, גם בתחומים הללו. החוקר יכול ואמור לסקור עמדות ערכיות ולבחון את השלכותיהן, אבל הערכים של החוקר עצמו לא אמורים להשפיע על תוכן המחקר ועל מממצאיו ומסקנותיו. העובדה שאי אפשר להגיע למסקנות בלי להניח ערכים, רק אומרת שבתחומים אלו אסור לחוקר אקדמי הגיע למסקנות לגופו של עניין. הוא צריך להציב את האפשרויות והשלכותיהן, והקורא יגבש את עמדתו לפי הנחותיו. אבל המינימום המתבקש הוא לפחות לשים על השולחן את ההנחות הערכיות הללו, כך שהן יהיו נתונות לדיון ולא להבליע אותן ולא להכיר בקיומן.[6]

מאפיינים והשלכות: ביטול ההבדל בין פובליציסטיקה למחקר

כהמשך לביטול ההבדל בין ערכים לעובדות, נמחק גם ההבדל בין פובליציסטיקה למחקר. מקובל לחשוב שהפובליציסט מעלה טיעונים כדי לקדם אג’נדה, בעוד החוקר האקדמי אולי מתאר אג’נדות אבל בהחלט לא אמור לשרבב את האג’נדות שלו למחקר. הוא יכול לדבר על עמדה ערכית או אידאולוגית ועל השלכותיה, ולהשוות בינה לבין עמדות אחרות. הוא לא יכול לטעון לטובת אידאולוגיה זו או אחרת. זה תפקידו של הפובליציסט. הפוסטמודרניסטים כבר מזמן שכחו את ההבחנה הזאת. הם כופרים בה מכל וכל.

המהלך הוא הבא. בעולם הפוסטמודרני כל עמדה באשר היא מבוססת על חתרנות אינטרסנטית. ראינו שהפוסטמודרניזם מודע לכך ומודה שגם אצלו זה כך (הוא פוסל במומו, ואף גאה בכך). אם כן, כעת ה”חוקר” הפוסטמודרני מקדם אינטרסים ואג’נדות ועושה זאת במודע ועל השולחן. לשיטתו זה מה שכולם עושים, וההבדל הוא רק שהוא עצמו מודע לזה (הוא ישר יותר מהם, שכן הוא לפחות שם את זה על השולחן). אבל אז ה”מחקר” האקדמי שהוא מבצע לא בא לחשוף עובדה כלשהי אלא לקדם אג’נדה, כלומר מדובר בפובליציסטיקה. וכך נמחק באחת ההבדל בין מחקר לפובליציסטיקה, ונמחקה השאיפה לאובייקטיביות. זה לא מונע מאף אחד מהם להציג ממצאים מאד ברורים לכיוונים שהוא חפץ ביקרם (פשוט בוחרים את הסקר או המחקר שתומך במה שאנו מעוניינים בו. אצלם זה לא כשל אלא עיקרה של המתודה). הוא כמובן בוחר את המחקרים ומפרש אותם כרצונו (ודוק: לא כהבנתו), אבל זה לגיטימי שהרי כך עושים כולם ואין אפשרות לעשות משהו אחר.

מאפיינים והשלכות: תקינות פוליטית

בעולם הפוסטמודרני אין ולא יכולים להיות קריטריוני איכות כמובן. לכן במקום קריטריונים של רמה מדעית ואיכות כלי המחקר והניתוח, אנחנו פוגשים קריטריונים של אג’נדה. מחקר ומאמר לא נבחנים באיכות המחקר והניתוח אלא בהתאמת המסקנות והממצאים לערכים המחייבים, כלומר לוואקום הקדוש. כך נולדת התקינות הפוליטית האקדמית (בדומה לתקינות בשיח החברתי). כך יוצא שטענות בעלות ערך לא יכולות לקבל שם יחס נאות כי אינן “מדעיות” (=לא תואמות לקריטריוני התקינות הפוליטית). ולעומתן, טענות הבל מסוגים שונים, טריוויאליות, ספקולטיביות, קידומי אג’נדות, או משחקי מילים חסרי פשר, מתפרסמות בספרות ה”מקצועית” כאילו היו כאן תגליות חשובות, שהרי הן עומדות בקריטריונים (=תקינות הפוליטית).

כך לא תצליחו לקרוא ו/או לפרסם מחקר שמראה שנשים פחות מוכשרות מגברים, או שבעלי עור שחור פחות מוכשרים מלבנים, או שטיפולי המרה להומוסקסואליות יכולים להצליח במקרים מסוימים. כל אלו ייפסלו על ידי עורך כתב העת, או קהילת הלחץ שלו (הקוראים הזועמים), בדיוק כמו שקורה בעיתון יומי (ירוד) מן המניין. ראו כמה דוגמאות מובהקות כאן. גם אם תוצאות כאלה יתפרסמו במקרה בכתב עת פחות תקין פוליטית רחמנא ליצלן, אין צורך לדאוג, הוא יוחרם מיד בתואנה שמדובר במזימת הדרה מתנשאת ושוביניסטית. הממצאים שם הם תוצאה של מזימות של הפריווילגים, וכך התוצאות ייעלמו מבמת השיח הציבורי. כמובן שגם הטענה הזאת עצמה היא תוצאה של מזימה ואינטרס. יש מהם שיכחישו זאת על אף חוסר העקביות. אבל הישרים שבהם יודו בכך. אז מה?! זה מה שכולם עושים וכך מתנהל שיח אקדמי. אין משהו אחר.

 

ראינו כבר שבעולם הפוסטמודרני אין צורך לבסס שום טענה, ודי בכך שהיא מתאימה לתקינות הפוליטית. אבל כעת מגיע שלב נוסף של הפשטה, שבו כבר אין אפילו צורך לטעון שום טענה (ולו משהו בלתי מבוסס). זהו שלב גידולי הפרא שהזכרתי בתחילת דבריי, הנונסנס האקדמי. מתברר שבכמה תחומים ולכמה כתבי עת “ביקורתיים” ניתן לשלוח לפרסום טקסט שלא אומר מאומה, ובלבד שיכיל במינון מספיק את המילים הקנוניות מהרשימה דלעיל, וישרה אווירה של קיפוח של אוכלוסיות מוחלשות ושל מזימות של פריווילגים (כלומר שיהיה תקין פוליטית). אם הדרישות הללו מתקיימות זהו מאמר אקדמי קביל, גם אם הוא לא טוען מאומה. כאן התהליך הדיאלקטי שלנו מגיע לתחנה הסופית, היישר למאמרי הנונסנס (שעוד נגיע אליהם גם בטורי ההמשך).

אם כך, גם לטקסט שלא טוען מאומה באופן ליטרלי יש משמעות. סוף סוף, הקורא חווה משהו בעת הקריאה, לא?! בפרט הוא חווה את הדברים הנכונים. אם כך, אומר לנו איש הדקונסטרוקציה, טקסט שלא טוען כלום בעצם גם הוא טוען משהו, כמו שגם טקסט שלכאורה נראה לנו שטוען משהו, בפועל לא באמת טוען כלום (אלא רק יוצר חוויות). כאן הושלם תהליך הריקון והפירוק. לא של תחום תוכן כלשהו אלא של תוכן באשר הוא. לא של ביסוס, נימוק ואמת, אלא של משמעות וטעינה באשר הן.[13] כעת אין כבר טעינה, אין ביסוס ונימוק, ואין אפילו משמעות. תהליך הפירוק הפוסטמודרני הושלם, שכן הניהיליזם הוא מוחלט.[14] בשלב זה לוח השחמט הקוגניטיבי ריק מחיילים שחורים (בני חושך). אין בו מלכה, אין צריחים, אולי נותרו כמה רגלים לבנים (המילים). הוא ריק ממים, אבל נחשים ועקרבים (לבנים, בני אור) יש בו.

מצרף סרטון של אחד מהוגי הדעות שיצרו את השמאל ה'חדש', המרקסיזם בלבוש כבש:

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments