נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מוסר ההלכה לעומת המוסר המערבי

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ, היה תלמיד בית המדרש לרבנים בברלין, בראשות הרב יחיאל יעקב ויינברג, בספר 'מאמרים על יסודות היהדות' שבהוצ' שלם (י-ם תשס"ד), מציג דוד חזוני, מעורכי הספר, את משנתו המוסרית של ברקוביץ לעומת המשנה המוסרית של התרבות המערבית (עמ' כו' ואילך).

 

הפולמוס שמנהל הרב ברקוביץ עם תורת המוסר הקאנטיאנית וחסידיה היהודים מושתת על ביקורת מעמיקה יותר, המופנית כלפי החשיבה המוסרית המערבית מאז התקופה שלפני הנצרות. מסורת זו ניסתה בעקביות להציג את המוסר כמכלול רעיונות אשר, מרגע שיובנו ויתקבלו על דעת הצד הלא־גשמי של האדם (כלומר, על ידי שכלו, רוחו או נפשו), יביאו לשינוי מקביל בהתנהגות של צדו הגשמי. וכדו', אצל אפלטון מזוהה הטוב עם הידע; אצל הנוצרי - עם האמונה; אצל קאנט - עם התבונה. המכנה המשותף שעליו נשענת מסורת זו הוא הדחייה הבסיסית של הגוף החומרי כגורם משמעותי בהגדרת הטוב, מתוך הנחה שאם יזכה המרכיב הרוחני של האדם להדרכה הנאותה, בהכרח ילך המרכיב הפיזי בעקבותיו.62

אולם, כפי שמציין ברקוביץ, המרכיב הפיזי אינו הולך בהכרח בעקבותיו - ולכן אי־אפשר להתעלם מחלקו במשוואה המוסרית, בניגוד לתחומים אחרים של הפילוסופיה, המחשבה המוסרית עוסקת בביצוע, ולכן אין לה קיום ללא שיתוף הפעולה של הגוף. כפי שהוא כותב:

הרוח עצמה חסרת כוח; היא יכולה לפעול אך ורק יד ביד עם הכוחות החיוניים או ה״חומריים״ שביקום. מעולם לא השיג אדם דבר מתוך עיון באידיאה בלבד.

כל פעולה הכרתית היא תולדה של שיתוף פעולה מסוג כלשהו בין השכל לגוף. החומר - יהא אשר יהא סודו האמיתי - הוא איוולת ללא השכל; שכל ללא חומר הוא, במקדה הטוב, אין־אונים נאצל... העולם החומרי יכול להינצל מהריקנות של הוויה גרידא באמצעות ההכוונה שהוא מקבל מהרוח; ואילו הרוח יכולה להיגאל מכלא אין־אונותה באמצעות אותה מידה של שיתוף פעולה שתוכל להפיק מן העולם החומרי.63

בנקודה זו מעמת ברקוביץ את המחשבה המוסרית האפלטונית־נוצרית, המעמידה את עצמה כנגד הגוף והעולם החומרי שבו הוא שוכן, עם מה שהוא מתאר כתפיסה היהודית המסורתית, הגורסת שהאדם מורכב משני יסודות, יסוד רוחני ויסוד גשמי, ושרק מתור הפעלתם וחינוכם של השניים מסוגל האדם להגיע לגאולתו ולגאולת עולמו.64 כאשר הוא לומד לפעול באופן מוסרי, האדם ניצב בפני משימה כפולה, כיאה לטבעו הכפול: צדו המודע צריך ללמוד לזהות את הטוב ולחפוץ בו, בעוד שצדו הגשמי צריך ללמוד כיצד להוציאו אל הפועל. מכיוון שהגשמי אינו פחות מהותי למוסריות מאשר הרוחני, תורת מוסר שאינה מתחשבת בשניהם מן ההכרח שלא תהא ישימה לגבי האדם הממשי; וללא אפשרות של יישום, אין למוסר כל משמעות.

אולם צדו הגשמי של האדם ידוע לשמצה כמי שאינו נשמע להוראות השכל. הגוף הוא קלחת של אנרגיות חומריות, כוחות מורכבים וסותרים ש״אינם מודעים לקיומו של קוד מוסרי כלשהו״, כפי שכותב הרב ברקוביץ.65 התנהגותו של הגוף האנושי מונחית בידי דחפים ותשוקות, שאין להם עניין בדרישות המוסר. הבטחת ״שיתוף הפעולה״ של הגוף הופכת, אם כן, לבעיה מרכזית. ״רק עתה אנו יכולים לעמוד על חומרת מצבו המוסרי של האדם״, כותב ברקוביץ באלוהים, אדם והיסטוריה. "מצד אחד, שכלו של האדם, המופקד על כל הערכים הרוחניים והמוסריים, אינו מסוגל לבצע פעולות בעצמו; מצד אחר, כל כוחות החיים ומקורות האנרגייה הגשמית, שללא תיווכם לא תיתכן פעולה מוסרית כלשהי, אדישים לחלוטין מעצם טבעם לערכים מוסריים או רוחניים... גוף האדם, הנזכשיר להתנהגותו המוסרית של הפרט, אינו מוסרי ביסודו".66 התנהגות מוסרית דורשת אפוא שיתוף פעולה מלא בין הבנתו של האדם את הטוב ובין התנהגותו כישות גשמית - תיאום שהשגתו אינה עניין של מה בכך ועל כן שום דיון מוסרי אינו יכול להתעלם ממנו.

האמונה המוטעית שניתן להפוך אדם לטוב באמצעות הכנה נפשית בלבד הנה, לדעת הרב ברקוביץ, הטרגדיה המובהקת של התרבות המערבית. היוונים הבינו, ברמות שונות, את מהות הבעיה.67 אולם מרגע שנטשה באופן מוחלט את המסורת העברית שלה כאשר דחתה את גוף האדם בהציגה אותו כחלק מעולם חטאים חסר תקנה, קישר האדם המערבי, כפי שהוא משתקף במחשבה האירופית, את שאלת המוסר באופן כמעט בלעדי עם השאלה כיצד אמורה לפעול דמות רוחנית, מנוכרת לגשמיותה, המצוידת רק בתבונה או באמונה. השאלה כיצד לממש את הדבר הנכון לאחר שהוחלט עליו, תור התגברות על המכשולים הפנימיים המעכבים את ביצועו, נתפסת בפריזמה הזאת - כאשר היא זוכה בכלל להתייחסות - כסוגיה נפרדת הקשורה לתחומים אחרים כגון פסיכולוגיה או חינוך. "מאז העת העתיקה״, כותב ברקוביץ, ״סברה התרבות המערבית בטעות כי אפשר לשכנע את הגוף כשמביאים לפניו נימוקים רציונליים... וכך היא ייחלה לשווא להתנהגות מוסרית אפקטיבית שתהיה פרי החינוך. התרבות המערבית במיטבה דיברה אל השכל, אך מעולם לא הגיעה אל הגוף ממש״.68 התוצאה הייתה שלמרות מאות שנים של חינוך מוסרי, מעולם לא עלה בידי האדם המערבי להתגבר על חוסר המוסריות הנוגע לטבעו הגשמי. לדידו של ברקוביץ, עלייתם של משטרים רצחניים בלב לבה של הציביליזציה המפותחת ביותר מבחינה פילוסופית הייתה עדות לכישלונו של המערב בהבנת טבעו של המוסר:

במובן זה נראה כי אין כל הבדל משמעותי בין תקופות נאורות יותר לנאורות פחות - לבד מהעובדה שבתקופות של התקדמות אינטלקטואלית רבה יותר, ככל שגדל הידע כך גם האדם מתעצם ונעשה מסוכן יותר... למרות הנאורות נדמה כי האדם נשאר ביסודו יצור בלתי מוסרי.69

וכך, כתוצאה מהתמקדותו הבלעדית באילוף תבונתו ומהתעלמותו מן השאלה המעשית הנוגעת לחינוכו של הגוף להישמע לצווי השכל, האדם המערבי מעולם לא הוכשר לפעול בנחרצות לנוכח הרשע.

בניגוד למסורת זו, טוען ברקוביץ, ייחסה היהדות חשיבות מרכזית לסוגיית צדו הגשמי של האדם. הספרות התלמודית עוסקת בהעמקה בטבעו המורכב של האדם בהקשר של התנהגותו המוסרית. במדרש מתואר האדם בעקביות כישות דו־פרצופית, המשלבת בתוכה את ״העליונים״ עם ״התחתונים״, והדומה למלאכים ולחיות כאחד.70 כתוצאה מכך, הוא ניחן ב״יצר טוב", שאותו עליו ללמד כיצד להערים ולגבור על ״יצר הרע״ - דחף בלתי מוסרי חזק יותר מטבעו, הנובע מצדו החייתי של האדם. גם בתקופות מאוחרות יותר התמקדה ספרות המוסר היהודית פחות בעיצוב האינטלקטואלית של אמונות נכונות, ויותר במשמעת הדרושה לקיומה של התנהגות מוסרית.71

על פי תפיסתו של הרב ברקוביץ, היהדות מתייחסת לבעיית הגוף האנושי דרך יצירת מערכת כללים מקיפה המתייחסת לגשמי במונחיו שלו. שלא כמו השכל, את הגוף לא ניתן לחנך באמצעות שכנוע הגיוני, שכן ״הידע״ שלו אינו מתנסח במילים או בטיעונים ואף לא בעיקר ברגשות. הגוף ״מבין" באמצעות הרגלים ודרך מה שברקוביץ מכנה ״מודעות גופנית״ - כלומר, תגובות סלקטיביות נרכשות לנסיבות הקיימות בעולם. כדי לאמן את הגוף להיות מוסרי, יש להנהיג שיטה מתאימה:

הגוף אינו קשוב לטיעונים הגיוניים. הדרך היחידה שבה אפשר ללמדו היא להכריחו לעשות דברים מסוימים. לא ניתן ללמוד שחייה מקריאת ספרים העוסקים בטכניקת השחייה. בדומה לכך אין אדם נעשה צייר רק מעיון בסגנונותיהן של אסכולות שונות. אדם לומד לשחות באמצעות פעולת השחייה, לצייר - מתוך מעשה הציור ולשחק - על ידי פעולת המשחק... אין תחום שבו עיקרון זה חל ביתר שאת מאשר בתחום המעשים המוסריים.72

המוסר, ככל מיומנות ביצועית אחרת, מצריך אימון גופני ממשי. כדי לנהל חיים מוסריים, ולא רק לחשוב מחשבות מוסריות, לא די לו לאדם לחקור את הטוב או את הנכון; עליו לחנך גם את היסוד הגשמי שלו על ידי הרגלתו להתנהגות מוסרית, ודבר זה מצריך משטר לא פחות תובעני מזה הנדרש עבור תחומים אחרים בחיים, שבהם הביצוע הוא מדד להצלחה.

כדי להמחיש כיצד עשוי אימון שכזה להיראות, ומדוע הוא חיוני לעניין המוסרי, ברקוביץ מציב אנלוגיה בינו ובין אימונים צבאיים: כשם שיהא זה הרה אסון אם חייל ילמד להילחם רק בעת מלחמה אמיתית, ללא הכנה מראש, כן מסוכן גם לבקש מאדם לחסום את נטיותיו הבלתי מוסריות רבות־העוצמה לנוכח אתגר מוסרי, אם לא הוכן לכך מראש. כשם שאימון למלחמה פירושו הטלת משטר של תרגול פעולות לחימה על חיילים, כאילו עומדים הם בפני אויב אמיתי, כך מכירה גם המסורת היהודית בצורך שבתרגול מוסרי גם בהעדר אתגר מוסרי אמיתי. את זאת היא משיגה באמצעות מערכת של חוקים ומנהגים, המחנכים את המרכיב הגשמי להתעלם מתאוותיו ולפעול תחת זאת לפי הוראות השכל, כאילו עמדו בפני האדם אתגרים מוסריים של ממש.73

לפי הרב ברקוביץ, אפילו ההיבטים ה״פולחניים״ של ההלכה, שאין להם כל ערך מוסרי ניכר לעין, חיוניים בגין האימון המוסרי שהם מספקים. את חוקי הכשרות, למשל, ניתן להבין כהכנה לקראת מצב שבו עלול להיווצר קונפליקט בין התנהגות מוסרית ראויה ובין דחף פיזי ספציפי - במקרה זה, התאווה לאוכל. באמצעות בלימתה המתמשכת והמבוקרת של תאווה זו למען חוק נעלה יותר, לומד האדם להגביל את השפעת הדחף הזה על מעשיו, כשילוב עם אימון דומה לגבי נטיות גשמיות אחרות, זוכה הצד הפיזי של האדם לחינוך ולתרגול המלמדים אותו להגיב בצורה נכונה ומדויקת כל אימת שנטיותיו הטבעיות מתנגשות עם דרישות מוסריות:

המטרה היא ללמד... ״מודעות״ חדשה, הזרה ליסוד האורגני של אישיותו של האדם. מדובר במודעות... למערכת של הוויה ושל משמעות השונה מזו של האגוצנטריות האורגנית. מטרת הכללים מחוללי העכבות היא להתאמץ באמירת ״לאו״ לדרישות אנוכיות; ואילו קיום מצוות עשה הוא אימוץ באמירת ״הן״ מתוך התחשבות בקיומה של מערכת שונה מזו של הפרט עצמו.74

כמובן, אין פירוש הדבר שלמצוות התורה אין כל משמעות מעבר לתועלת שהן מביאות. ברקוביץ נשמר מפני הצגת ההלכה באופן אינסטרומנטלי בלבד, על חשבון משמעותה הרוחנית, הסמלית או ההיסטורית. הוא מקדיש פרק שלם בספרו אלוהים, אדם והיסטוריה לתיאור האופן שבו מועילים הציוויים הללו לא רק להדרכת אישיותנו להתנהגות מוסרית, אלא גם לכינונו של קשר עמוק בין האדם לאלוהים.75 ואולם מתבקשת המסקנה שפסיפס המצוות לא יכול היה להיות רק אוסף של פולחנים ומנהגים שהתפתחו באופן עצמאי, ואשר שואבים את תוקפם מתמיכה חברתית בלבה על מנת לעמוד במשימתן החינוכית, חייבות מצוות התורה להוות מערכת חוקים כוללת. החוק, במובן זה, פירושו החיוב לפעול באופן נתון, גם אם הדבר נעשה נגד הרצונות של הרגע. פירושו לאלץ את הצד הגשמי שבנו לפעול על פי עקרונות ולא על פי נטיות. טקסים סמליים, אם מתייחסים אל כל אחד מהם בנפרד, אינם חייבים מעצם טבעם להיות ״חוקים״; ניתן לקיימם באופן פרטני, מתוך הערכה לאיכויותיהם האסתטיות, ולהנציחם כמנהג. בהצגת המצוות כחוק מחייב, דורשת היהדות מהאדם שיטיל משמעת על צדו הגשמי לאורך כל ימי חייו. בדרך זו מאמנת אותו המסורת להיות יצור מוסרי באופן ששום שיח אתי, מעמיק ככל שיהיה, לא ישווה לו.

כבוד זה לביצוע הפיזי הוא שמביא את ברקוביץ לטעון כי יש ערך, פחות אמנם, לעשיית המצוות גם מתוך שגרה, בלא כוונה בצדן. מצוות התפילה מספקת דוגמה חשובה. התפילה מעיקרה היא עניין של תודעה: באמצעותה מביע האדם לפני בוראו את צפונות לבו ואת רגשותיו האינטימיים ביותר. לכוונה שבתפילה יש קשר מהותי לעצם קיומה של המצווה אולי יותר מאשר בכל מעשה דתי אחר. בהתאם לכך טוען הרב יוסף דב סולובייצ׳יק, הוגה אורתודוקסי וחסיד המסורת הקאנטיאנית, שהכוונה היא תמציתה וכוליותה של מצוות התפלה, בעוד שההבעה הפיזית של המילים היא רק ״הטכניקה של מימוש התפלה אך לא התפילה עצמה״. גם השל אומר את מה שנראה לו מובן מאליו כשהוא כותב כי ״להתפלל עם כוונה.״ עשוי להיות קשה; להתפלל ללא כוונה מגוחך הדבר״.77

והנה, באמצעות הכללת התפילה במערכת של מחויבות חוקית, דורשת ההלכה מן היהודי להתפלל במועדים קבועים ועל פי סדר תפילה קבוע, וכתוצאה מכך נמצא שיהודים רבים מתפללים לעתים קרובות ללא כוונה הולמת. אם בוחנים דרישה זו רק מנקודת המבט של החיבור הרוחני של הפרט עם קונו, תפילה מסוג זה אכן מצטיירת כריקה וחסרת משמעות. ואולם, כפי שמציין הרב ברקוביץ, מבחינתו של הצד הגשמי של האדם יש הצדקה אף לתפילה כזו, שכן היא מסמלת ואף מחזקת את הכפפת הגוף להחלטה המודעת להתפלל, וזאת אף אם השכל עצמו אינו שותף פעיל בהחלטה זו. לדבריו:

כמובן, אין זו צורת התפילה האידיאלית; עם זאת, אין זה הישג פעוט ללמד את השפתיים ״להתפלל״ בעצמן, ללא השתתפות מודעת של הלב ושל השכל. הדבר מראה שהאורגניזם האנושי, שכמעט אין דבר הרחוק מטבעו יותר מהחשק להתפלל, אכן נכנע להנחייתו של הרצון לתפילה״.. שפתיים ״המתפללות״ באופן אוטומטי אולי אינן מרשימות בהשוואה לכוונה - התכוונות הנפש המתפללת אל הקדוש ברוך הוא בכניעה אקסטטית - אך גם הן מבטאות מעין בג־עה של העצמי האורגני לרצון להתפלל.

אם כן, לשיטת הרב ברקוביץ, ההלכה אינה מערכת של תכתיבים שרירותיים מצד אלוהים ומצד חכמים, כי אם מענה הכרחי לכפילות הבסיסית של טבע האדם - גישה מוסרית המייחסת לגוף חשיבות לא־פחותה מאשר לרוח, ומהווה חלק ממערכת נורמטיבית יהודית רחבה יותר, החובקת את הספירה המוסרית ואת זו המשפטית כאחת. זהו דבר שפילוסופים יהודים אחרים חתרו לקראתו בדרך זו או אחרת. גם בובר וגם השל, למשל, טוענים שתפיסת היהדות שלהם מתייחסת, כדברי בובר, ״לאדם במלואו, גוף ורוח גם יחד״. מסיבבה זו ניתן למצוא אצלם לא פעם קביעות דומות לאלה של הרב ברקוביץ לגבי החשיבות של מעורבות הגוף במעשים מוסריים. אולם הוגים אלה אינם מצליחים לנסח כל שיטה להכנת הגוף למעשים מוסריים, מתוך הנחה שלכיוון שאליו מנווטת הרוח, ילך הגוף אף הוא. תורת המוסר שלהם, כך נדמה לעתים קרובות, מניחה במשתמע שהגוף האנושי הוא מה שהרוח השוכנת בו מתאווה שהיא יהיה, ולא מה שהוא באמת.

כמובן, העובדה שחלק כה ניכר מן האתיקה המערבית התעלם מהשאלה המוסרית שהגוף מציב קשורה במידה רבה לדגש שמסורת זו שמה על הכוונות שבבסיס מעשי אנוש ולא על תוצאותיהם. שכן, אם אין לתוצאות חשיבות, הרי שהמעשים, חשובים ככל שיהיו, שואבים את כל חשיבותם מכך שהם משקפים את כוונותיו של האדם המבצע אותם. פגמים מוסריים נתפסים בהכרח ככשל של הרוח המודעת, ולפיכך תקנתם היחידה היא המשך טיהורה של הכוונה. אך התולדה הבלתי נמנעת מגישה זו היא נתק בין דרישות המוסר ובין התקווה לגאולה: בהפרידם בין המעשה המוסרי לתוצאותיו, שללו הוגי דעות אלה מן האתיקה כל תקווה הגיונית לכך שהתנהגות מוסרית תביא, בדרך מובנת, לשיפור מצב האנושות בהיסטוריה. אם אמור להתקיים קשר סיבתי, דחוק ככל שיהיה, בין המוסר לגאולה - נדבך מרכזי ביהדות שאף הוגה דעות יהודי חשוב לא ניסה לוותר עליו עד כה - אזי מוסר המבוסס על כוונות חייב לשייך את הקשר הזה לתחום הנסתר והמסתורי, ולתייגו כעניין של אמונה בלבה וזוהי בדיוק העמדה שנוקטים כמה מהוגים אלו, באמצם גישה מיסטית להיסטוריה.80 אם, לעומת זאת, המוסר נועד ביסודו להביא לשיפור ממשי בענייני האנושות, כפי שהרב ברקוביץ טוען, עלינו לראות בתוצאות את המבחן העיקרי של ההתנהגות המוסרית, ואת הגוף כאתגר המרכזי הניצב בפני המוסריות, בהיותו המוציא אל הפועל של כל התוצאות המוסריות.

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *