נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מחטף מדעי: כיצד מתנהל מחקר על גידול ילדים ע"י חד מיניים

מארק רגנרוס מאוניב' טקסס באוסטין, עמית בכיר במכון אוסטין לחקר המשפחה והתרבות, כותב על השערוריה (חלק מתוכן דבריו):

הטענה כי אין הבדלים בתוצאות של ילדים המתגוררים במשקי בית חד-מיניים, נובעת מהדרך שבה חוקרים אוספים, מנתחים ומציגים נתונים כדי לתמוך במסקנה פוליטית, ולא ממה שהנתונים נוטים לחשוף כפשוטם.

זה היה כמעט לפני חמש שנים, הייתי הראשון שקיבל נתונים בחזרה ממשרד המחקר שסיכם את הנתונים בפרוטוקול החדש על מחקרים במשפחה  (NFSS) .   זמן קצר לאחר מכן התחלתי לחקור את הקונצנזוס המלומד, כי "אין הבדלים" בין ילדים שגדלו בבית נורמטיבי לבין אלו שגדלו אצל משפחות חד-מיניות.   הספקנות שלי לא באה בטוב עם הגילדה.

 אנליסטים של רשתות חברתיות העריכו לאחר מכן דפוסים של "רשתות ציטוט" בספרות ההורות החד-מינית, והסיקו כי אכן קיימת הסכמה שם הטוענת כי אין "הבדלים".   אמנם היסוד לקונצנזוס הזה הוא רחוק מלהיות מבוסס, הוא בעיקר תוצאה של הערכות מוקדמות, שיצרו נרטיב פוליטי.   הוא אינו תוצר של בדיקות קפדניות רבות ומתמשכות של נתונים איכותיים לאורך זמן, בין מדינות, תוך שימוש באסטרטגיות מדידה שונות וגישות אנליטיות.

כיצד נוכל להגיע לקונצנזוס לגיטימי על ההשפעות קצרות וארוכות הטווח של פרקטיקה (גידול ילדים) של מיעוט זעיר, שלגביו נתונים כלליים בעלי גודל מספיק לניתוח השוואתי תקף לא היו קיימים עד לעשור האחרון? התשובה, כמובן, שאכן לא נוכל.

מה שיש לנו, במקום זאת, הוא קונצנזוס פוליטי שנוצר על ידי מחקרים קטנים על דגימות זעירות ולא מייצגות שלא נעשו כראוי.  אני לא מכיר שום תחום אחר של המדע שנוהג כך.

היכן הנתונים?

הטעות הפופולרית של ניתוח רשתות הציטוט, היא הטענה שיש יותר מ -19,000 מחקרים איכותיים של משקי בית חד-מיניים עם ילדים, ושאף אחד מהם לא זיהה בעיות.   המחברים עצמם מציינים כי אין זה כך.   המחקר שלהם התחיל עם העובדה שחיפוש באינטרנט לימד שהיו 19,000 פרסומים ב- ISI Web of Science אשר השתמשו במילה "הומו" או "לסבית" או "הומוסקסואלית" או "אותו מין" ו"הורה" אי שם בכותרת או תקציר.   מעטים יותר הוערכו בפועל בניתוח שלהם (כפי שציינו מנתחי המידע).  מי שמכיר את התחום הזה יודע שאין באמת  מחקרים רבים כפי שזה נראה מתוצאות שכאלו.  המציאות היא: מתחת ל -100 שראוי לדון בהם, ופחות מעשרה מערכי נתונים שיכולים להניב מידע כללי על אוכלוסיית משקי בית עם ילדים.

אם הייתי נגד 19,000 מחקרים איכותיים שלא הסכימו איתי, הייתי מזמן נכנע בשמחה.   אבל זאת לא המציאות המדעית.   במקום זאת, שני מערכי נתונים – שלכל אחד מהם יש בעיות משמעותיות – אחראים לרוב המחקרים שעליהם מבוסס "קונצנזוס" זה.

ראשית, עשרים ושישה מחקרים שנסקרו על ידי עמיתים צצו ממקור נתונים אחד בלבד: המחקר של גוף התומך ב'משפחה לאומית לסבית'. מחקר זה סקר שוב ושוב שבעים ושמונה ילדים של לסביות לבנות, משכילות, אמידות, שגויסו להשתתף.   אני מציע כי לפנינו שבעים ושמונה הילדים המשפיעים ביותר בהיסטוריה החברתית והמשפטית האמריקאית המודרנית…   במשך כמעט עשרים וחמש שנה, הקהילה המלומדת (והתקשורת) זכתה ללמוד על קבוצת ילדים ייחודית זו, והציבור הרחב הותיר רושם שהם מייצגים את כל אוכלוסיית הילדים של אמהות לסביות אמריקאיות. יתר על כן, יש לי חשש כי שבעים ושמונה הילדים האלו, עכשיו אחרי כמעט עשרים ושמונה שנים, הם עדיין מהווים מקורות המידע מהימנים, כאשר מראיינים לסירוגין ילדים מתבגרים של הורים לסביים, ל'מחקר' שתוצאותיו צפויות מבחינה פוליטית – וכמעט תמיד מכוסים בצורה חיובית על ידי אמצעי התקשורת המרכזיים – זה נבון עבור החוקרים להיות ספקנים.

שנית, המחקר הלאומי הארוך של מתבגרים לבריאות למבוגרים (Add Health) הניב ארבעים וארבע מקרים של מרואיינים עם הורים מאותו מין, והוצג בעשרות פרסומים שנסקרו על ידי עמיתים.   אנליסטים יצרו בדרך כלל הערכות נתונים "מותאמות" של ילדי הורים חד-מיניים הטרוסקסואלים או בני זוג משפחתיים לשימוש בהשוואות. (איך בדיוק הם יצרו את אלה לעתים קרובות נותרו ללא הסבר).   אך דאגה עלתה, עם זאת, כי רבים מארבעים וארבע המקרים עשויים להיות מפוקפקים  זוהו מה שנראה כמו שגיאות ותשובות מפוקפקות, זהו שטח קשה למדוד במדויק, וטעויות קורות למרות המאמצים כדי למזער אותם.  לא בדיוק תחום שהיית מצפה שיאופיין בהצגת הסכמה ברורה .

ישנם אולי שלושים מדענים חברתיים אשר אחראים בעיקר על "הקונצנזוס" על היתרונות של ההורות מאותו המין.  ופחות ממחצית אלה מופיעים שוב בקביעות כמחברים של מחקרים שנוטים להשתמש במחזור נתונים ישנים.

איך עובד הסיפור של: "אין הבדלים"?

אז איך בדיוק עובד נרטיב הקונצנזוס? איך הוא ממשיך ליהנות מלגיטימציה עממית? הסיפור מאופיין בארבעת הנושאים החוזרים ונשנים במחקר:

  1. דוגמאות קטנות מועדות בדרך כלל להיתפס ללאהבדליםמשמעותיים מבחינה סטטיסטית , בשל כוח סטטיסטי מוגבל כדי לזהות כאלו. כאשר אתה משווה בין שבעים ושמונה מקרים או ארבעים וארבע מקרים, לא ניתן להבחין בקלות אם הבדלים בין קבוצות המופיעים בערך נקוב הם למעשה שונים מבחינה סטטיסטית מממצא ריק.  לכן קל להכריז לטובת השערות האפס – שלא מצאת הבדלים.  באופן טכני זה כאילו אמרת: זו נישה שאין לסטטיסטיקה כח רב כדי לזהות הבדלים.
  2. ניתוח הנתונים מתעלם מתוצאות עקיפות של השינוי, דפוס מקובל זה מאפיין כמעט את כל הניתוחים של מערכי נתונים באיכות גבוהה מאז 2010. באופן לא מפתיע, הוא הופיע לאחרונהבמחקר חדששל קבוצת הגילאים המוקדמים של המחקר לגילאי הגיל הרך שפורסמה בכתב העת: Journal of Family Issues ובו נכתב: "התוצאות מצביעות על כך שמבנים משפחתיים לא מסורתיים קשורים עם רווחה פסיכו-סוציאלית ירודה, אבל זה נובע בעיקר משינויים ומעברים שחווים בהקמת משפחות חדשות". גישה זו מבטיחה שהחוקרים מתייחסים למהפך בבית ולהחלטות הרומנטיות של ההורים כתופעות עצמאיות , שאינן קשורות זו לזו ולאוריינטציה מינית.  פרופ' וולטר שום מאוניברסיטת קנזס, לאחר שבדק השפעות עקיפות על תוצאות הילד ב- NFSS, הגיע למסקנה כי "אי אפשר לומר שהאפקט הישיר לא היה משמעותי, אבל זה הוא דבר אחר לגמרי לומר שמבנה (משק הבית) לא היה חשוב". העובדה שבני זוג הומוסקסואליים מנהלים הרבה פעמים דפוסים יותר פתוחים, נחשבת כתופעה שאינה קשורה לחד מיניות אלא כאירוע במשפחה. אני מבין את הדחף להתעלם מזה כדי לא להיראות מרושע, אבל זו לא גישה מדעית.
  3. כאשר ישנן תוצאות שליליות, הן עשויות להיחשב תוצאות של ההקשר החברתי של המרואיינים (אפליה), ולא כתוצאה מן המתרחש בבית. מייחסים את התוצאות לסביבה חברתית עויינת מול ההורים או הילדים. כלהניתוחים האחרונים – כולל של ה- NFSS, המחקר הלאומי לבריאות, והדו"ח החדש של אטלנטיס על מיניות ומגדר – כולם מתעדים השפעות של סטיגמה ואפליה. מתוך הנחה שהן הגורם.
  4. ילדים של הורים חד מיניים חד הוריים, מופיעים בטבלה המשווה, בצד של המשפחות ה'ישנות' וה'נורמטיביות', מבלי להבין כי בכך מונעים את היכולת לשקלל תופעות לואי שקשורים בהורה אחד שאינו בעל מיניות רגילה.

אי אפשר להשוות לגמרי את הנתונים, אבל ניתן לגרום להם להיראות דומים, בארבעת הטכניקות שפורטו.

ילדים זקוקים הן לאמהות והן לאבות

בשורה התחתונה נשאלת השאלה: מה הכי טוב לילדים? התשובה לשאלה זו לא השתנתה.   ילדי העולם אינם רוצים אהבה נזילה. הם רוצים נוכחות מוצקה, יציבה של אמא ואבא, רצוי שלהם: אמא שלהם, הנשואה לאבא שלהם. זה לא תמיד אפשרי, אני מבין, אבל בואו לא נעמיד פנים שזה לא משנה.

מאחורי הרטוריקה על "הרכבים מגוונים" של משקי הבית, "רעיונות מתפתחים" של המשפחה, ו"חוויות המעבר" הנפוצות כל-כך במשפחות חד-מיניות, יש ילדים אמיתיים שאוהבים את אמם (ואבותיהם), אך מתעבים את המהפכה הזו.

זה  מזכיר לי סיפור שסיפר לי לאחרונה פרופסור מאוניברסיטה אחרת, המתגורר בסמוך לאישה – אם – שעברה שלוש מערכות יחסים חד-מיניות בשנים האחרונות, שהן שכנות.  הפרופסור הודה שכאשר הוא נמצא בחוץ בחצר האחורית שלו לשחק עם ילדיו, הבחין תמיד בבנו של השכן המסתכל עליהם מעבר לגדר, ולא מסתיר את רצונו גם הוא באבא משלו. אמו של הילד, מודעת לכך, כפי שאמרה לו: "אני עושה כמיטב יכולתי".  הסברים מסוג ארבעת שיטות הטיוח דלעיל, לא יעזרו לילד הזה, הוא רוצה אבא אמיתי, ולא מחטף מדעי.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of