נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מחלוקות בתורה ובהלכה

מספר צפיות במאמר זה:297

מחלוקות בתורה ובהלכה

חלק גדול מלימוד התורה מלווה במחלוקות.

יש בהחלט מקום להבין:

  • מדוע נוצרות מחלוקות בין חכמי ישראל? האם אין זה סותר את היות התורה אלוקית?
  • כיצד מכריעים במחלוקות כאלו? איך יודעים מי צודק ומי לא? הייתכן ששניהם צודקים? מה זה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?
  • מה יעשה האיש הפשוט מול מחלוקת בין חכמים מפורסמים? כמי ינהג?
  • מדוע המחלוקות נראות לפעמים כה חריפות?
  • מה ההבדל בין מחלוקת בית שמאי ובית הלל לבין מחלוקת הפרושים והצדוקים?
  • האם יש הבדל בין מחלוקות בתקופות השונות, מחלוקת תנאים מול מחלוקת אמוראים או מחלוקת פוסקים?

על השאלות האלו נענה במאמר זה.

 

א מדוע נוצרות מחלוקות בין חכמי ישראל? האם אין זה סותר את היות התורה אלוקית?

חילוקי דעות בין בני אדם הם חלק מטבע הבריאה, ניתן לראות דבר בדרכים שונות, ולהציע פתרונות שונים לאותה הבעיה.

כשמדובר על חילוקי דעות בין בני אדם, אין הכוונה שאחד מהם חכם והשאר טפשים, גם בין חכמים גדולים יש חילוקי דעות. בכל תחום ותחום, כמו ששני רופאים יכולים להציע שני דרכי טיפול, כך שני מצביאים יכולים להציע שני דרכי לחימה, ופילוסופים מפורסמים יכולים להציג שתי שיטות פילוסופיות.

המחלוקת, אם כן, היא תכונה אנושית. אך מה לתורה האלוקית ולמחלוקת?

התורה שבעל פה נמסרה לחכמי ישראל, ואין הכונה שהיא נמסרה רק בצורה של ידיעות העוברות מפה לאוזן, אלא שהיא תלויה בהבנת חכמי ישראל.

הסיבה היא שכל עצם קיומה של התורה שבעל פה, היא הקשר המיוחד בין התורה למציאות. כל חוק כתוב וקבוע באשר הוא תמיד יוצר איזה פער מסויים מן המציאות. במציאות המורכבת של החיים תמיד מתעוררות שאלות בנוגע למובן המדוייק של המלים, וגם אם ישנו הסבר מנוסח, עדיין מתעוררות שאלות בנוגע למובן המדוייק של ההסבר. קל וחומר כשחולפות שנים רבות, כשמשתנים תנאי החיים. החוק הכתוב חייב תמיד הבנה חיה של בני אדם. וזו היא התורה שבעל פה.

החכמים אינם עושים בה כבתוך שלהם, הם נזהרים בכל יכלתם לדייק ולהעביר את מה שקבלו במסורת, אבל בעל כרחינו ישנו מימד אנושי לדברים, שהרי כל דבר שעובר דרך בני אדם יש בו מדה של סובייקטיביות. האדם אינו רובוט, להיפך, הנפש האנושית עשויה לבין ולהרגיש את מהות וטעם הדברים, ולכן הדברים העוברים דרך בני אדם נעשים מותאמים להבנתם ולהרגשתם.

לכן הקימה התורה היררכיה ומערכת פסיקה, השופט אשר יהיה בימים ההם, הוא זה שצריך לפסוק ולהחליט, על פי הצורה בה הוא רואה את הדברים שקיבל במסורת. וייתן בהחלט ששופט אחר יראה את הדברים שקיבל במסורת בצורה שונה.

הסובייקטיביות היוצרת מחלוקת, היא המימד האנושי בהעברת התורה האלוקית, המימד הזה אינו חסרון בתורה, אלא להיפך הוא ההופך אותה לתורת חיים רלבנטית, העובדה שחכמי ישראל מבינים אותה מתוך נפשם והסובייקטיביות שלהם, מורידה את התורה לקרקע המציאות.

וכמובן אין הכוונה שכל אחד יכול לחשוב או להורות איך שהוא רוצה. ישנם הוראות מדוייקות איך להעביר את הדברים איך לפרש אותם ואיך לא, רק מה שעובר בתוך המערכת הזו וע"פ הכללים נכלל בהגדרה דברי "השופט אשר יהיה בימים ההם", ולכן הוא חלק מהתורה.

הרחבה ומקורות:

המחלוקת בין בני אדם, נולדת מהעובדה שדעות בני אדם מטבען שונות זו מזו, "הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח.), "כשם שאין פרצופין דומין זל"ז, כך אין דעתן דומה זל"ז" (ירושלמי שם פ"ט ה"א). שכך הוא טבע הבריאה, שכל אדם נברא בדפוס שלו, וגם בצורת הבנה וחשיבה משלו.

לפי מהרש"א ור' צדוק הכהן,[1] אין המדובר רק על דעות בעניני העולם, אלא גם על הבנת התורה, שמתחלקת בין כל בני ישראל, ומלכתחלה נברא כך שכל איש מישראל מבין מעט שונה מחברו את חכמת התורה.

וענין ברכת 'חכם הרזים' היא שכ"ז מגודל חכמת הבורא שהצפין את החכמה מתחלקת בלבות כל בני האדם, והוא רואה הכל יחדיו כחכמה אחת, ואילו האדם היחיד, גם אם הוא חכם, תמיד תהיה חכמת האחרים לפניו כרז וכסוד.

כאמור ענין המחלוקת הוא מטבע החכמה, ולכן גם מטבע חכמת התורה, וכפי שאמרו חכמים שמשה קיבל בסיני מט' פנים להתיר ומט' פנים לאסור[2] (פסק"ר כ"א ילקוט תהלים י"ב, מובא בריטב"א ערובין יג א. ובמד"ר פ' נשא י"ג ט"ו: שבעים פנים לתורה, ואף שמד"ר לס' במדבר מאוחר ונסדר אחר ימי האמוראים, נעשה לשון אחרון רגיל בראשונים ובמפרשי התורה. ועי' במגיד מישרים פ' צו שמיישב ב' החלוקות האלו של מט' ושל ע' זו עם זו), וע"כ כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הוא אחד מהפנים האלו.

ולפי בעל אוה"ח (במדבר כז טז), שינוי הדעות בא בטבע, והקרוב בטבע קרוב בדעה, ולכן ציותה תורה שלכל שבט יעמוד שופט מבני השבט, כי הם קרובים בתכונה וממילא בדעה (כך כותב גם בעל העיקרים א כ"ה, שחילופי הדעות יכולים להיות "מצד התחלפות מזגי האבות").

וכן שינוי הזמנים מביא שינוי בדעות, כמ"ש המבי"ט (בית אלהים שער היסודות פרק לד): "מן החוש כי הוא מן הידוע כי יפול שנוי בדברים לפי רב השנים שנוי הזמנים ושנוי האנשים והמקומות כי אחר שהאנשים אינם עומדים לעולם על תכונה אחת ועל כוונה אחת כי תשתנה תכונתם ודעתם לפי שנויי הזמנים",[3] ולפי הרמ"א (שו"ת רמ"א סי' קטו), גם האויר והאקלים משפיע ע"ז: "דע אהובי כי הסכימו החכמים הקדומים כי שנוי הטבע והטבעים מתחלפים בשנוי האקלימים והאוירים עד שהדעות מתחלפות כרחוק מזרח ממערב כן הרחיק את דעתי בדבר זה מדעתכם".[4]

אך ברור שלא רק הבדלים של תולדה ומקום וזמן גורמים לחילוקי דעות בהבנה, אלא עצם הטבע האנושי, כפי שראינו לעיל. וכמו שכותב הרמב"ן בפשטות על מצוות העמדת שופטים (דברים יז( שטעמה "כי ידוע שלא ישתוו הבריות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המח' לכן ציוונו לשמוע לב"ד הגדול". ועי' גם בצידה לדרך (ב ג א): "ישתנו הצורות וגם הדעות נמשכות אחר זה השנוי עד שכמעט לא יהיה אדם א' מסכים עם חברו". ובחזו"א (כלאים א א): "אין דעות בני אדם משתוות ושנוי הדעות הם על הרוב בסבות מוקדמות יסודיות". ורס"ג מדגיש שהוא מחוייב מטבע הבריאה: "ואולי יאמר האומר מה ענין החכמה שהבוי"ת שם אלה השבושים והספקות בין הברואים ונקדים הנה התשובה על זה ונאמר היותם ברואים הוא עצמו חייב להם הספק". הרי הספק והמחלוקת הם חלקים מחכמת התורה. וכן בירושלמי פ"ק דסנהדרין יד ב אמרו "אלו נתנה תורה חתוכה לא נתנה לרגל עמידה".[5] וכדמבאר הקצה"ח בהקדמתו: "נתנה תורה אל האדם אשר לו שכל האנושי ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת השכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנפרדים.. דאם היה הכל בכתב מיד ה', מה לשכל האנושי להבין בתורת ה'? אבל תושבע"פ משלנו היא". ועי' בהקדמת יש"ש כי בסיני היו הרבה צינורות כ"א לדעתו.

חכמים הורו ללמוד את דברי החולקים יחדיו: "תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".  (חגיגה ג:).

 

ב כיצד מכריעים במחלוקות כאלו? איך יודעים מי צודק ומי לא? הייתכן ששניהם צודקים? מה זה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"?

מהעיקרון שביארנו בסעיף א', מובנת משמעות הביטוי של חכמים "אלו ואלו דברי אלהים חיים", שכן שתי הדעות במחלוקת, מבטאות את התובנה של השופטים בדברי האלוקים שבתורה. שתי הדרכים לגיטימיות. מה שמביא אותנו לשאלה: מה עושים בפועל, הרי אין לנו את האפשרות לקיים את שתי השיטות יחדיו?

כפי המתואר בתושבע"פ, הרי בהיסטוריה המוקדמת של עמינו "לא היו מרבים מחלוקות", חילוקי דעות היו, כמתחייב מן הטבע האנושי, אבל בכל מקרה כזה היתה הסנהדרין מתכנסת, וההכרעה היתה נגזרת על פי הרוב. ההכרעה הזו אינה קובעת מי "צודק", שכן אין צדק אבסולוטי בשאלות שאינן עוסקות בישים פיזיים, אלא מה צריך לעשות בפועל.

מה קורה אם בית דין אחד הגיע למסקנה על פי הרוב, בניגוד לבית דין אחר? ההלכה היא כפי בית הדין הגדול בחכמה ובמנין.

שיטה זו מקובלת כידוע גם בעולם המשפט המודרני, ההחלטות המשפטיות מסורות ביד בתי המשפט המכריעים על פי הרוב, וערכאה עליונה יכולה לבטל דברי ערכאה הנמצאת תחתיה בהיררכיה המשפטית.

בעידן בו המשפט באומות העולם נחתך על ידי שופטים או מלכים לפי שרירות ליבם, הנהיגה תורת ישראל מערכת משפט הדומה בצורתה למערכות המודרניות שלנו כיום.

מעניין לשים לב, כי למרות שטכנית ניתן היה למנות בית דין גדול גם אחרי החורבן והגלות, הרי חכמים לא עשו כך. הסיבה היא שהיעדר הסמכויות והפיזור שחלו בעם, ערערו את התובנות היסודיות לגבי מה נכון ומה לא. אם נמנה שבעים חכמים לבית דין בעל סמכות אבסולוטית, תמיד תעמוד השאלה מי אמר שהשבעים האלו ראויים לכך? מי הוא זה שממנה את הדיינים. ולכן מוסד כזה רק ירבה את המחלוקת ולא ימעיטה.

הדרך הטבעית בה עמדו הסנהדרין היתה בהשתלשלות טבעית, כל דור מינה את הדיינים של הדור הבא, משה רבינו סמך את יהושע בן נון, וכך הלאה, אף אחד לא פקפק במוסד חי וקיים בו כל דור מסמיך את הדור הבא. אבל ברגע שהתרחשה גלות ונוצר כאוס, אין דרך לחדש את הסנהדרין באופן שסמכותה תהיה אבסולוטית, עד לביאת גואל צדק.

העיקרון של הליכה אחרי הרוב הוא מרכיב מרכזי בפסיקה, אבל אינו מרכיב בלעדי, מהסיבה שנתבארה. נניח שישנם שלושים חכמים שמצדדים בעמדה אחת, ולעומתם עשרה בעמדה אחרת. מי לידינו יתקע שהעשרה האלו אינם חכמים יותר גדולים בעלי יותר נסיון וידע? הכח המוחלט של הרוב המספרי הוא רק כאשר ישנו ערך שוה לכל אחד מהנספרים, וזה רק כאשר מדובר בדיינים סמוכים שנסמכו ע"י חכמי הדור הקודם.

ומן הצד השני, עדיין טבע הדברים מחייב שעל ההלכה לנקוט את עמדת הרוב ולא את עמדת המיעוט, ההלכה היא ביטוי של התורה שבעל פה שבקרב חכמי ישראל, ולא של מיעוט חכמי ישראל.

לכן, במקרה שברור שהאומר של דעה מסויימת הוא חכם גדול יותר מאחרים, תהיה ההלכה כמותו גם נגד כמה מחבריו. אבל בהרבה מקרים אין הסכמה על גדולתו של חכם, או שאין לאדם הפשוט דרך למדוד מי "יותר חכם". לכן גדולי החכמים עמדו ושקלו בינם לבין עצמם והגיעו להסכמה על כללי פסיקה בין התנאים, למשל: "הלכה כרבי עקיבא מחבריו" (לפי שיטה אחת), משום שהוא גדול מכל חבריו, "רבי  מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה", "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו". הכללים האלו יסודם בתובנות של מייסדיהם על מי הוא הגדול מבין החכמים, מי הוא שדבריו נתקבלו, וכדו'.

גם בקביעת הכללים עצמם תיתכן מחלוקת, יש הסוברים שאין הלכה כרבי עקיבא אלא "מחברו", כשחולק עם יחיד. ובמחלוקות האלו עצמן מכריעים כללי הפסיקה גם הם.

 

הרחבה ומקורות:

כפי שראינו בסעיף הקודם, המשמעות של 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', היא שלשני הצדדים יש מקום בתורה ובהלכה, משה קיבל מסיני הרבה אפשרויות, ולא רק דרך אחת.

ההקשר המקורי של ביטוי זה הוא במסכת גיטין ו: כשנחלקו החכמים מפני מה הקפיד האיש הלוי על פילגשו (שופטים כא), יש אומרים נימא מצא לה ויש אומרים זבוב מצא לה. אמרו בתלמוד כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים, נימא מצא ולא הקפיד, זבוב מצא והקפיד".

אך כמובן אין הכוונה ששתי הדעות מתאימות ביחד ואין ביניהם סתירה, שהרי יש כאן מחלוקת,  בסופו של דבר השאלה היתה 'מפני מה הקפיד', ואותו חכם שאמר 'נימא מצא לה', ולא הסכים לדעת חברו, לא חשב שמשום זבוב הקפיד. ובעצם שתי החכמים לא ידעו את האמת. ועוד יש להעיר: שגם אם במחלוקת זו אפשר היה למצוא פשרה כזו, הרי בעשרות ומאות מחלוקות אחרות בעניני המציאות ההיסטורית אין אפשרות לעשות פשרות כאלו, אי אפשר למשל לומר שעץ הדעת היה גם גפן וגם חיטה וגם תאנה, וכיו"ב. וכדברי רש"י שבעניני מציאות אי אפשר לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים כי "ודאי חד מינייהו משקר", (רש"י כתובות נז.).

לכן ניתן להסיק מכאן כי עיקר מה שנתחדש הוא שהדברים לא נאמרו סתם, היתה סבה טובה לכל אחד מן החולקים לומר את דבריו. אבל האמת יכולה להיות רק קרובה למה שאמר, ולא בדיוק כדבריו.

וכך כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג: "אף שכל אחד ואחד לא כיון לאמת כולה, שהרי זבוב מצא ולא הקפיד, ור' אביתר אמר בפירוש הפסוק זבוב מצא לה, וזאת היתה הסבה. מ"מ כיוון במקצת אל האמת, שהקב"ה שמח אף במי שמכוין במקצת לאמת התורה, והדברים עתיקים", (שו"ת שרידי אש ח"ג ט).

כל דעה שנאמרת מתוך חשיבה שיטתית היא חלק מדבר האלהים, וההלכה למעשה נקבעת לפי כללי ההכרעה, וכך מתבטא רבי יהודה הנשיא: "רבי אסר תורמוסין, גניבא שרי, אמר רבי: אני זקן והוא זקן, אני עלתה על לבי להתיר, והוא עלתה על לבו לאסור", (ירו' ע"ז פ"ב ה"ח).

בזמן שהיה בית דין הגדול בישראל, הרי כל המחלוקות היו מוכרעות בין כתליו, כפי שאומר הרמב"ם (פ"א מה' ממרים ה"ד): "משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר". אמנם הגמרא בסנהדרין פח: מתארת: "בראשונה לא היו מרבים מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות". מבחינה היסטורית ידוע לנו שהסנהדרין בוטל בימי הורדוס ע"י גבינוס הנציב הרומאי, וכנראה כוונת הגמרא שאם היו התלמידים ממשיכים לשמש כל צרכם את רבותיהם לא היתה המחלוקת מתרבה כל כך, והיו יכולים להכריע ולסכם את הענין בתוך בית המדרש.

המחלוקת בין ב"ש לב"ה היתה מחלוקת בין שתי קבוצות, ומתחילה היתה ההלכה "העושה כדברי ב"ש עושה וכדברי ב"ה עושה" (ערובין ז.), כל אחד יכול לבחור את הרב שיפסוק עבורו, ובלבד שלא יעשה כקולות שני הצדדים, אלא כאותו צד לקולא ולחומרא. העושה כחומרי שניהם עליו נאמר "והכסיל בחשך הולך" (שם). אלא שבהמשך הוכרעה המחלוקת כבית הלל, ומאז "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" (ברכות לו:).

בהמשך, מוצאים אנו מחלוקות רבות בין החכמים, ועקב הצרות והחורבנות לא יכלו להתכנס כראוי ולהכריע ביניהן, התכנסות כזו נקראת "עמידה למנין", ולכן מתקופת חורבן הבית בערך אנו מוצאים את רבי יהושע ורבי אליעזר רבי עקיבא ורבן גמליאל חולקים זה עם זה, אולם רבן גמליאל ביבנה ניסה למנוע את המחלוקות, ולכן הכריח את רבי יהושע לציית להכרעת הנשיא לגבי תאריך יום כיפור (ר"ה כה.), ואף הסכימו רבן גמליאל וחכמי בית המדרש לנדות את רבי אליעזר שלא קיבל על עצמו את הכרעת הרוב (ב"מ נט:).

מאוחר יותר הידלדל כחו של הנשיא, ובימי הנשיא רשב"ג לא היה כחו להכריע בין כל תלמידי רבי עקיבא ושאר המחלוקות שנותרו משנים קודמות, ולכן נתנו חכמים מאוחרים הרבה כללים כיצד להכריע בין החולקים, הכללים האלו מפוזרים בתלמוד, ומנויים בספרות כללי הש"ס.

האמוראים היו מבררים את השאלות השנויות במחלוקות מכלל הבריתות והמשניות או ראיות אחרות שניתן להביא, והרבה פעמים היו פוסקים הלכה, "היכא דאיתמר הלכתא כמר", ובמקומות שהאמוראים לא הכריעו, קבעו הגאונים והראשונים כללים כמו "הלכתא כאם תימצי לומר", "הלכתא כבתראי".

 

ג מה יעשה האיש הפשוט מול מחלוקת בין חכמים מפורסמים? כמי ינהג?

כפי שראינו ישנה מערכת של כללי פסיקה, שאמורים לכסות את כל המקרים של מחלוקות.

אמנם מכיון שהמחלוקות הם חלק מהתורה, ובכל דור ומקום וזמן מתעוררות מחלוקות נוספות, תמיד ישנו מצב של דברים שעדיין לא הוכרעו. מחלוקות שעדיין בעיצומן. ולכן כל אדם צריך לאמץ לו רב שינהג כפסקיו, וכשאדם הולך אחרי פסקיו של רב מסויים, גם אם רב זה כרגע בעמדת מיעוט, יכול וצריך הוא לשמוע בקול רבו, כי עדיין המחלוקת לא הוכרעה לגמרי. בעתיד, כאשר הפוסקים של הדור הבא יקבעו כללים איך  להכריע, שוב לא יהיה אפשר לאחוז בשיטת רב מסויים. אבל בזמן שהמחלוקת עדיין לא הוכרעה, זו הדרך הנכונה, שכל אחד יאחז בשיטת רבו.

מקורות והרחבה:

האמור בסעיף הקודם מופנה אל חכמי בית המדרש כיצד יפסקו במחלוקות. אך יש צורך גם בהוראה פרטית ליחיד, שכן אין בכחו להכריע, ולפעמים הוא עצמו נבוך מפסיקת הפוסקים, שכן אחד יכול לומר לו דבר אחד והשני דבר אחר.

המצב הראוי הוא שיהיה לו רב שיוכל לפשוט את ספקותיו, וכך לא יצטרך לחשו לדעות אחרות, כפי המתואר בסעיף הקודם שכל אחד יכול להצטרף לבית שמאי או לבית הלל, וכמבואר גם בתקופות מאוחרות יותר בגמרא: במקומו של ר"א היו כורתין עצים בשבת לעשות  פחמין לברית מילה, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין עוף בחלב (שבת קל.), ולמד מזה הרשב"א בתשו' ח"א רנג, שכך יש לנהוג גם לדורות שאנשי המקום שומעים בקול רבם גם אם הוא דעת יחיד, ולא צריכים לספור מי הרבים. ומזה נובע ההבדל בין ספרדים ההולכים אחרי פסקי הספרדים ואשכנזים ההולכים אחר פסקי האשכנזים.

אמנם במקרה שאין לו רב המברר לו את השאלה שלפניו, אמרו: בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל דברי סופרים הלך אחר המיקל. ואם כבר שאל חכם אחד, אסור לו לשאול חכם אחר. וכן החכם עצמו אם יודע שהנשאל כבר קיבל הוראה מחכם אחד, לא יתן לו הוראה אחרת (ע"ז ז.)

 

ד מדוע המחלוקות נראות לפעמים כה חריפות?

לאורך ההיסטוריה אנו מוצאים מחלוקות שמגיעות לידי ויכוחים נוקבים, שימוש בביטויים חריפים, ולא תמיד הצדדים מדגישים את הערכתם ואהבתם זה לזה. איך יתכן הדבר?

התשובה היא, שזה חלק מטבע הדברים, ולהיפך, אם לא היינו מוצאים דברים כאלו היה עלינו להתפלא.

שהרי אין המדובר כאן בדיונים אינטלקטואליים גרידא ללא השלכות. בפילוסופיה, אין טעם להיגרר לויכוח חריף, כל אחד יכול להעריך ולכבד את הצד השני, שהרי אין מדובר אלא בהגדרות ובמלים. לא במשהו שישליך על חיינו.

אבל כשהמדובר במפעל חיינו, ובדרך להגשמת התורה והמצוות. בנושאים עקרוניים וחשובים, ברור שגם בהם יש מקום לחילוקי דעות, היעלה על הדעת שכל אחד יקח את הדברים בהכרח בשוויון נפש?

נדמיין לעצמנו שני מצביאים המתווכחים על הדרך שבה יש לנקוט כדי להציל פלוגת חיילים שנלכדה תחת אש תופת, האמנם הם יכולים לדון בשוויון נפש, וכשאחד ינקוט בפעולה שלדעת חברו מסכנת את חיי החיילים, יאמר השני: אני מאד מכבד את דעתך, תעשה מה שבראש שלך?

כמובן שככל שהנושא חמור ורציני, מי שחושב שחברו מסכן חיים, לא יגיב באיפוק, אלא יסביר לו במלים נוקבות שלדעתו הוא משחק בחיי אדם והוא חייב לעצור ולחשוב שוב וכו' וכו'.

זה מקור הויכוחים החריפים והנוקבים שאנו מוצאים לפעמים גם בהלכה או בהשקפה. ככל שהדברים חמורים ונוגעים לציפור הנפש, יש להם יסוד רגשי חזק, שאסור לנו להתעלם ממנו. מי שחושב שחברו מסכן את הרוחניות או את ההשקפה של אחרים, יהיה מוכרח לומר לו זאת, על כל החריפות ואי הנעימות שבדבר.

כל זאת כששני הצדדים מתכוונים לשם שמים, כאותם שני מצביאים, שכל כוונתם היא איך להציל את החיילים, ולא חלילה איך לעשות רושם על אחרים. ולכן הבדילו חכמינו במסכת אבות בין מחלוקת לשם שמים, למחלוקת שאינה לשם שמים. היצר הרע שוכן בקרבנו, ולכן לצערינו גם אנשים חכמים יכולים להיכשל במחלוקת שלא לשם שמים, ומסוג כזה של מחלוקת יש להיזהר.

 

ה מה ההבדל בין מחלוקת בית שמאי ובית הלל לבין מחלוקת הפרושים והצדוקים?

כשאנו אומרים שחילוקי דעות הן דבר לגיטימי, אנו צריכים לסייג את הדברים. כשם שאנו יודעים שבדמוקרטיה יש לכבד את דעת השונה והחריג, אבל עד גבול מסויים, וגם לדמוקרטיה יש קוים אדומים, כי כל חברה צריכה להגן על עצמה ועל עקרונותיה.

בדרך כלל שמתעוררת מחלוקת בין חכמים, גם אם היא חריפה ועצומה, וגם אם לדעת אחד הצדדים חברו טועה בטעות פטאלית, עדיין שני הצדדים רואים את עצמם כשייכים לאותו מחנה שרב המשותף על המפריד. ולכן 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', כל אחד חייב להודות שהצד השני לגיטימי, גם אם לדעתי הוא טועה, אי אפשר לשלול את זכותו לחשוב כפי שהוא מבין. וכך התייחסו בית שמאי ובית הלל אלו לאלו. כל אחד רצה שדעתו תתקבל להלכה, אבל לא שלל את זכות קיומו של השני.

אך לעתים המחלוקת היא כה עקרונית, עד ששני הצדדים מבינים שהמפריד רב על המשותף. כזו היתה כבר מחלוקת קורח ומשה, להבדיל משאר קוראי תגר על משה, קורח כפר בעיקר שליחותו של משה. ברור שאין ולא יתכן משותף בין שתי הגישות האלו, שכן התורה היא תורת משה, ולגישת קורח יש לשכתב את כל התורה בצורה אחרת לגמרי, תורת קורח. ולכן שני הצדדים מבינים שאין מקום לשניהם בכפיפה אחת, התורה היא או כאן או כאן, ועל זה בא המבחן של ה' לקורח מול משה.

כך גם התרחש במחלוקת הצדוקים והפרושים, כשאנו מבודדים מחלוקת אחת בפירוש של פסוק כגון "ממחרת השבת", הרי גם חכמים חולקים בפירושים של פסוקים, ולפעמים יש פער בין הדעות. אבל ברגע שהמכלול של הגישה הצדוקית שולל לגמרי את ההסתמכות על מסורת, רב המשותף על המפריד, ולכן היה ברור שהמלחמה כאן אינה בתוך הדת, אלא בין מה שיכולות להיחשב כשתי דתות נפרדות. ולכן המלחמה היא לא להגיע להסכמה ולהתאחד, כפי שקרה בין תלמידי ב"ש וב"ה. אלא מי ישרוד ומי ייעלם.

כך הדבר גם בזמננו למשל, ישנם ויכוחים בין רבנים מחוגים שונים, אם זה נטורי קרטא, חרדים, ודתיים לאומיים. אבל כל הצדדים מבינים שהמשותף רב על המפריד, ולכן מגדירים את עצמם כשומרי מצוות, מצטרפים זה עם זה למנין, והמטרה של כל אחד הוא שכולם יתאחדו סביב שיטתו ויסברו כמוהו.

אבל בויכוח מול הרפורמים או הקונסרבטיביים, מבינים שני הצדדים שהמפריד רב על המשותף, והויכוח הוא לא אם נתאחד ונגיע להסכמה, אלא מי ישרוד ומי ייעלם. אין כאן 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', אלא ויכוח מה הוא דבר האלוקים.

 

ו האם יש הבדל בין מחלוקות בתקופות השונות, מחלוקת תנאים מול מחלוקת אמוראים או מחלוקת פוסקים?

במשך ההיסטוריה של ההלכה, התגבשו הסכמות שאינן ניתנות עוד לערעור. הסיבה היא שההלכה יסודה בהבנה האנושית של חכמי ישראל את התורה. לכן יש בה מקום לספק, למחלוקת, וממילא לשינוי.

אבל המימד העיקרי בתורה הוא האלוקי, זה הקבוע והבלתי ניתן לשינוי. הספק והשינוי הוא אצלינו, כי אין הדברים ברורים לנו, עקב הגלות.

אבל אי אפשר להגיע למצב בו הספק והשינוי גדול מהיציב והקיים.

לכן התגבשו במשך הדורות הסכמות שאין לבטלן ולשנותן, שהרי אי אפשר לדון בכל דבר עד אין קץ. ברגע שעמדו על המדוכה כמה וכמה דורות של חכמים גדולים שבידם מסורות וידע בכמות המקסימלית האפשרית, אין טעם ואי אפשר לשנות את הסכמתם, על ידי גוף מאוחר וחסר ידע ואף חסר לגיטימציה והסכמה לאומית כמותם.

כך המשניות התקבלו כהלכה פסוקה בעיני האמוראים, ובכל מקום שהמשנה מייצגת את דעת הרבים, אין האמוראים מנסים או יכולים לחלוק עליה.

וכך בדיוק במחלוקות תנאים שכבר הוכרעו, אף שבזמן המחלוקת "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה", אחרי ההכרעה דברי בית שמאי "אינה משנה". אין מקום עוד לדיון.

וכך לגבי מחלוקות אמוראים בגמרא, שהוכרעו על ידי מסדרי הש"ס, אין מקום עוד לפתוח את הדיון בהן.

גם בדורות הבאים התגבשו הסכמות שונות, כגון שאין יכולת לנטות בדיני ממונות מהלכה שהתגבשה בשו"ע ובנושאי כליו, וא"א להסתמך על דעה שהושמטה בפוסקים בכוונה.

כללי הפסיקה מקיפים את כל סוגי המחלוקות והשאלות, וספרות שלמה התפתחה סביב הנושא הזה.

הערות:

[1] "יש בהן ג"כ ששים רבוא דעות מחולקין והוא כלל כל הדעות שע"כ נתנה התורה לס' רבוא במדבר להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה.. ומה שאחז"ל כל מה שמחדש כל חכם בדורו מסיני הוא לפי שזה הדבר כבר היה בדעת אחת מאותן ששים רבוא שהיו בסיני" (מהרש"א ברכות שם).

"נפשות ישראל הם כוחות אצולות ממחשבתו יתברך.. והנה אמרו ז"ל ברוך חכם הרזים שאין דעתן של בני אדם דומה זה לזה וכן אמרו בסנהדרין (לח א), מתבאר כי אין שתי נפשות דומות זה לזה מאחר שאין הדעת שהוא עצם כח הנפש שבאדם דומה, וזה גם כן מבואר מעצמו מאחר שהנפשות מסודרות בסדר מאת ה' יתברך מששת ימי בראשית כמו שאמרו ביבמות (סב א) אם כן בדבר המסודר אין שייך שיהיה יתר או חסר ומאחר שיהיו שתים שוות ממש הרי האחת יתר" (ליקוטי מאמרים, לר"צ הכהן, עמ' ה).

ומתייחסים כאן לשכל האנושי ולחכמת התורה כדבר אחד, והכוונה שגם היכולת להשיג את התורה בשכל היא נבראת ונאצלת, כעין מש"כ יש"ר מקנדיא (נובלות חכמה דף ו:) "כי השכל הוא מן האל וגם התורה ואיך יסתור ה' דבריו"? וכעי"ז בכוזרי א סו: "חלילה לאל להיות דבר התורה סותר דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי".

והשתמשו בלשון "חכם הרזים", כשרצו לבאר ענין מחלוקת בשיקול הדעת בין חכמים, כמ"ש הגר"ח מוולז'ין (בשו"ת שבסוף בית הלוי סי' ב) "ואם היות שבכמה דברים אתווכח אתו כך היא דרכה של תורה ולזאת נקראת מלחמת ה' וברוך חכם הרזים ית"ש". והנצי"ב: "ברוך חכם הרזים ית"ש שאין הדעות שוות" (משיב דבר ד ז, נראה מדבריו שמברך על עצם זה שאין הדעות שוות, כמו שהאריך במעשה דור הפלגה ובהקדמה לשמות). ועוד אמר הגר"ח (נדפס בס"ס נפה"ח החדש אות לו): "גם אם סברת אחר לא אכשר בעינך, אין דעות בני אדם דומים זה לזה, וכן היה מדת בית הלל שהיו שונים גם דברי חבריהם".

[2] ועי' מ"ר ויקרא כו א שהיו יודעים לדרוש את התורה מט פנים טהור ומט פנים טמא וכן לטהר את השרץ, ומשמע שגם לטהר את השרץ יש סברא ודרך, ואינו בהכרח דרך שטות, אלא שכיון שהתורה אסרתו גילתה התורה שאין ללכת בדרך זו. והוא ענין תלמיד ותיק שהיה יודע לטהר את השרץ ערובין שם, שמראה על חכמתו והבנתו כל דרכי הסברות. ולכן קי"ל בסנהדרין יג שתלמיד בסנהדרין צריך לדעת לטהר את השרץ והיינו שצריך לידע כל הסברות והאפשרויות והצדדים כדי שיוכל להכריע ולהגיע לאמת וא"א שיהי' נוטה רק לצד א' לבדו. וכן הוא בכלי יקר דברים יז יא כי יש סברות אמתיות בכל דין לכל צד והולכין אחר רוב סברות וצריך דיין שידע לטהר את השרץ כי פעמים להוראת שעה צריכין להשתמש בשאר סברות, וכן ביאר ענין ימין שהוא שמאל שיראה לך סברא להיותו ימין ולהם יראה סברא להיותו שמאל ושניהם אמת, מצווין לילך אחרי ב"ד.

ועי' נגעים ט ג שאלו את ר' אליעזר.. אמר להם.. אמרו לו למה? אמר ריב"ב, אלמד בו? אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן.. א"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. ומבואר כי אמר לריב"ב שלא יתן טעם וסברא נגד דין ר"א אף ששייך סברא, אלא רק יתן סברא לצד שהכריעו חכמים, כי ראוי לקיים דבריהם. וכזה שם פי"א מ"ז.

[3] עוד על שינוי הדעות והחכמה לפי הזמן, ראה מהרי"ץ חיות בהקדמת תורת נביאים: "כי דעות בני אדם ישתנו כפעם בפעם ורוח הזמן אשר יחלוף בפנים שונות יקח לבם עד שיורם השכל אח"כ היפך ממה שלמדוהו בתחלה, ובפרט בעניני המדות אשר ע"פ הרוב המה מן המפורסמות ואינם מכונים בשם אמת ושקר רק בשם רע וטוב.. רואים אנו אשר בתורה ודת אלהי ג"כ רבו כמו רבו המחלוקות הרבות ואין למצוא הלכה אחת בתורה אשר נאמר עליו הרואה כי היא מסכמת ובתורה ג"כ אנו נבוכים ולא נדע על מי להשען". (מש"כ אינם מכונים בשם אמת ושקר, יסודו במו"נ א א "בשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר אבן הנאה והמגונה הם במפורסמות לא במושכלות ואין בהכרחי טוב ורע כלל אלא אמת ושקר").

והנצי"ב דברים יז ט כ': "חקירת ההלכה למעשה בדרך הפלפול וההכרח אינם שוים בכל זמן ע"כ פי' הכתוב אל השופט אשר יהיה בימים ההם". והוא עפ"ד הר"מ בהקדמתו לפיה"מ: "לא נכריח המעיין שיעיין לפי שכלו של יהושע ופנחס". וכוונתו כי בע"כ כל שופט בזמנו חושב לפי הבנתו, ואינו סבור שבהכרח תמיד מה שיחשוב כל שופט הוא מה שחשבו תלמידי משה רבינו.

ולפ"ד המגיד משנה סוף ה' שכנים, יש ענינים שנמצא מעלה בכך שבכל דור מחליט חכם בן הדור: "תורתינו התמימה אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן, ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן.. ולזה אמרו חביבים דברי דודים יותר מדברי תורה".

ובשם הגר"א כתוב: "בכל דור ודור שולט מדה אחרת ממדותיו של הקב"ה שבהם הוא מנהיג את עולמו שמחמת זה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם", (אבן שלמה פי"א(.

ר' צדוק הכהן (צדקת הצדיק אות צ) כ': "כפי התחדשות שבנפשות מישראל בכל דור, כן התחדשות העולם באותו זמן... וכמו שהנפשות משתנות מדור לדור, כן התורה, והיינו תורה שבע"פ שמתחדש בכל דור חדשות על ידי חכמי ישראל.. וממצב העולם בכל דור נוכל להתבונן על מצב נפשות ישראל שבדור, וכן על מצב התורה בפיות תלמידי חכמים האמיתיים שבאותו דור".

ור"מ מאפטא (אור לשמים פ' בחוקותי) כ': "תורה שבכתב ותורה שבעל פה - מוסרו הקב"ה לכל דור ודור שידרשו צדיקי הדור על פיהם את התורה שבכתב, כפי שכלם, לפי העת והזמן. וכן שמעתי מאדמו"ר, הרב הקדוש מוה"ר יעקב יצחק מלובלין, פי' הפסוק 'ושפטו את העם בכל עת' - ר"ל, לפי העת והזמן כן ישפטו ההלכה".

[4] ועי' מהר"ל חא"ג ח"ג ע' קמה דמה שאמרו סנה' כב. חובלים אלו ת"ח שבבבל היינו דטבע הכעס מרובה בבבל מפני מזגה (ואולי קישר הדבר לדברי ר' זירא בבלאי טפשאי דיתבי בארעא דחשוכא). וע"ע בב"ר צח י: "אלו בני דרום שעיניהם כחולות וכחם יפה לתלמוד תורה".

[5] ובתשו' מהר"ם חלאוה (קמד) סמך ע"ז כפשוטו גם לענין נוסח תורה עצמה, וכ' דמחלוקות יש בהרבה דברים ואחרי רבים להטות כי אמרו אתם אפי' מוטעין אפי' שוגגין אפי' מזידין וגם הולכין אחר המנהג ואלמלא כן היו רגליהם של שונאי ישראל מתמוטטות דהרי כמה גרסאות יש ובמדרשים להכי אזלי' בתר הרוב.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

10 מחשבות על “מחלוקות בתורה ובהלכה”

  1. בתכלס לא הבנתי, אם אני עושה כמו רב מסוים והוא טעה יוצא שעברתי עבירה בשוגג, והרי בכל מחלוקת הרב השני טוען שהרב טעה בהבנה בסיסית של ההלכה, בהוכחות שלא מתחילות מספרים, ובתפיסה לא נכונה של המציאות וא"כ יש סיכוי סביר שאני לא מקיים בכלל את ההלכה, וכן שרבנים גדולים לא קיימו את ההלכה הבסיסית, ואיך אפשר להבין כזה דבר שככל הנראה רוב הציבור הדתי נכשל מידי יום בכמויות עבירות בשוגג.
    ואם לבורא העולם היה רצון מסיבות שונות שיקיימו את ההלכה אותה הוא נתן איך הוא עשה עולם בו רוב האנשים אפילו המאמינים בו לא יוכלו לקיים את ההלכות שהוא נתן.

    1. צוות האתר

      מה שכתבת שבכל מחלוקת הרב השני טוען שהרב טעה בהבנה בסיסית של ההלכה, ממש לא נכון, רוב מוחלט של המחלוקות הם מחלוקות בשיקול הדעת, שעליהן נאמר 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', כלומר שניהם אפשריים וכל אחד צריך לעשות כדעת רבו. וגם אם אחד סובר שהשני טועה, זה מפני שהוא סובר אחרת, אבל אנחנו פוסקים שגם הדרך השניה אפשרית.

  2. גם לא ברור פה שהרי בכל נושא פילוסופי הדעה בזמנינו שונה מהדעה לפני 1500 שנה וזה בנוי הרבה על שינויים בתפיסה בתרבות ואפילו במזג אויר כמו שהבאתם, וטבעי שאם בכל נושא בעולם לא חושבים היום כמו פעם למה שבהלכה כן נסמוך על צורת הפרשנות ההלכתית של האנשים מלפני שנים רבות כשאנחנו יודעים שזה הגיע להם מסגנון החשיבה של אז שכיום בשאר הדברים נתפס כמיושן וטיפשי? וגם אם הם היו צדיקים פי מאה מאיתנו זה לא יעזור כי צורת החשיבה שלהם היתה שונה בהרבה

    1. צוות האתר

      ההלכה לא בנויה על צורת חשיבה נטו, אלא על ההבנה של מה שנמסר מדור לדור. כל דור יכול להבין בצורה קצת שונה, אבל ככל שמתרחקים מהמקור יש פחות יכולת להבין את הדברים המקוריים. ולכן כל מה שכבר התגבש והוסכם בעבר לא צריך להשתנות. מה שנתפס כמיושן וטפשי הוא שאלות של מדע או אפנה, לא שאלות של הבנת התורה. אין סיבה לחשוב שפירוש שנאמר לפני 1000 שנה הוא טפשי, ופירוש שנאמר היום הוא יותר טוב או יותר חכם.

  3. בהרבה מחלוקות צד אחד רואה ראיה שהצד השני הביא מספר מסוים וכשהוא פותח את הספר הוא רואה שהראיה לא מתחילה כי הצד השני לא קרא את הספר נכון, כך לפעמים המחלוקת היא במשהו מציאותי כשאחד סובר שלשני פשוט חסרים נתונים מציאותיים בסיסיים, וגם אם מסכימים שלשני מותר לחלוק אי"ז סותר שסוברים שהוא טעה [ונכון שיש גם מחלוקות בשיקול הדעת אבל יש גם הרבה מחלוקות במציאות או איך קוראים בקריאה פשוטה ספר תורני מכוחו מביאים הוכחה וכן הלאה] וא"כ עולה שפעמים רבות צד אחד סובר שהשני טעה לגמרי.
    וגם אם מחלוקות בשיקול דעת סוף סוף צד אחד סובר ששיקול הדעת שונה ושכוונת התורה בהלכה מסוימת שונה לגמרי וא"כ יוצא שכל צד סובר שהצד השני לא מקיים את הוראות בורא העולם ושהוא חוטא בשוגג, כך שיוצא שלפי כל רב רוב הרבנים עוברים מידי יום על עשרות ומאות הלכות בשוגג.
    ועל זה שאלתי שאם אלוהים נתן תורה ורצה שיקיימו אותה איך הוא עשה מצב שרק מעט יצליחו להגיע לרצון האמיתי שלו וכל השאר יטעו בדעתו ואם תאמרו שלא איכפת לו איך יקיימו והעיקר שיעשו איך שיבינו יוצא שאין לו סיבה אמיתית בכל מצווה וזה דבר מאוד מוזר.
    וגם מה שטענתי בהערה השניה לא הבנתי מה עניתם כי זה שסגנון החשיבה והתפיסה של דברים השתנה נראה לי דבר ברור, עובדה שצורת התפיסה של רוב העולם אז את האלוהות,הדת,היקום,הפילוסופיה,החינוך, ודברים שונים השתנתה בלי היכר וודאי שהיה בזה השפעה עמוקה על כל צורת החשיבה של האדם וא"כ החכמים של אז פירשו בהתאם לראש שלהם שהיה בדור ההוא ובדורינו היו מוציאים פרשנות שונה.
    ואתם יכולים לומר שאין הכרח שבדורינו צורת החשיבה יותר נכונה מאז ולכן אנו מקשיבים להם אך עדיין נצטרך לזכור שבעוד בכל שאר הדברים בחיים שלנו אנו עושים דברים בהתאם לסגנון החשיבה של דורינו פתאום בהלכה זה השתנה.
    ולטעון שהם עשו רק כפי שנמסר מדור לדור אינו נכון שהרי הרבה בנוי על פרשנות אישית.
    ואני מסכים שיותר מתאים שאז בדורות היותר קרובים למקור יתנו פרשנות לתורה אך זה לא סותר את זה שצריך לזכור שהפרשנות הזאת ניתנה ע"י ראש שונה לגמרי מהראש שלנו, ראש שהגיע מתרבות וצורת חשיבה שונה לגמרי, [ואם אנו רואים כיום שינוי בין צורת החשיבה התורנית בין החכמים שהגיעו מארצות המזרח לחכמי ליטא יובן לנו שיכול להיות פי אלף הבדלים בין חכמים בדורינו לחכמים לפני מאות שנים]

  4. צוות האתר

    כפי שאמרתי, ברור שיש מקרים שאכן צד אחד טועה, וכשרואים זאת לא פוסקים כמוהו. המקרים שישנן פסיקות מקבילות כמו ספרדים אשכנזים או מנהגים שונים, הוא כשיש הבדלים בשיקול הדעת.
    העובדה שצד אחד סובר שהשני טועה 'לגמרי', לא מבטלת את הצד השני, כי הוא סובר שהראשון טועה, וזה חלק מהטבע האנושי, ושבעים פנים לתורה, וניתנו למשה מט' פנים טהור ומט' פנים טמא.
    גם כשיש מחלוקת אין צד אחד סובר שהשני לא מקיים את רצון ה', אלא להיפך חייבים כל אחד לעשות כשיטתו וכל אחד יודע שהשני עושה את חובתו.
    לגבי שינוי הסגנון, כתבתי ואכתוב שוב. במה שנוגע לאפנות זה לא רלבנטי להלכה. במה שנוגע להתקדמות המדע ג"כ לא רלבנטי. ההלכה בנויה על הכרה מוסרית ומשפטית, ובזו אין סיבה שיהיו שינויים אמיתיים. הערך של הראשונים הוא משום שהם יותר קרובים למקור, וככל שקרובים יותר למקור מכירים את רוחו יותר. לא משום שהכל נמסר מדור לדור, אלא שע"י הקירבה מכירים יותר את המקור.

  5. לא הבנתי את התשובה.
    אם צד אחד מוכיח ממקום מסוים את דעתו והצד השני טוען שאין משם כל ראיה כי צריך לקרוא את זה בצורה שונה זה אומר שהוא סובר שהצד שלפניו טעה [וכך כל ספרי השו"ת וההלכה בנויים] וגם אם לא תקראו לזה "טעה" סו"ס הוא אוחז שהם לא פירשו איך שצריך לפרש.
    לא הסברתם מה הפירוש במושג שהכל רצון ה' הרי לא זה מה שכתוב בתורה וכי ה' נתן 70 הוראות סותרות ככמות הפרשנויות שיהיו בעתיד בהלכות שלו והוא התכוון שיקיימו את כולם כ"א איך שיוצא לו? וא"כ מה מתוכם היה הרצון האמיתי שלו וכוונתו שבאמת יקיימו?
    ולא נראה לי שבימי יהושע קיימו גם את דעת הרמב"ם וגם את דעת הראב"ד וא"כ האם זה אומר שיש סיכוי שמימי הרמב"ם לדוגמה התחילו לנהוג ע"פ הבנה בתורה שכל הדורות שלפניו לא נהגו ואפילו דורו של משה לא נהגו אותה?
    מלד זאת אם הכל עבר במסורת האם אי"ז אומר שחלק מהמחלוקות בנויות על זה שהם לא זוכרים מה רבם אמר להם כמו שמצינו מקרים כאלו בתלמוד?
    חוצמיזה לא הבנתי שהרי הרבה פעמים יש מחלוקת אחרונים מכח חילוקי דעות בהבנת לשון הרמב"ם לדוג' ושם ודאי שכשהרמב"ם כתב את הדברים הוא התכוון לפירוש אחד מתוכם וא"כ שם לא תוכלו לומר שהכל היה טמון בימי משה כולל אי ההבנה ברמב"ם
    ונכון שרצון הבורא שיקיימו את המצוות איך שיש בידינו כי זו הברירה היחידה אך סו"ס פעמים רבות זה לא מה שהוא ציווה במקור.
    ולגבי טענתכם שאין כל סיבה לשינוי בין הדורות הקודמים לדורינו לא הבנתי את דבריכם שהרי אפילו בדורינו רבים קולטים את הבדלי הפסיקה בין רבני ההונגרים לרבני בית בריסק וכולם מבינים שהבדלי ניתוח הסוגיות ביניהם בנוי הרבה על הבדלי סגנון המדינות המתבטא בצורת החשיבה בכל פעם שהם באים לנתח משהו דבר שמגיע משני סוגי ראשים
    והרי ההפרש בין הראש של חז"ל לראש של רבנים אלו גדול פי מאה מההפרש בין רבני בריסק ורבני הונגריה ואי"ז קשור לאופנה ולא לשינויים במדע אלא להבדלי תרבויות וסגנון שמשפיע על כל צורת החשיבה דבר שאמור לשנות את צורת הניתוח וההוכחה לפחות [והרבה יותר] מהבדלי בריסק-הונגרים-עדות המזרח וכן הלאה [אא"כ אתם חולקים על זה דבר שלא מובן לי איך אפשר לחלוק עליו]

  6. צוות האתר

    העובדה שצד אחד מגדיר את השני כטועה, לא גורעת מכך ששתי הדרכים אפשריות. כל אדם מחזיק בדעתו, ומבט על נותן מקום לשתי הדרכים.
    לפי חז"ל כן, ה' נתן למשה מט' פנים טהור ומט' פנים טמא, כלומר כל הדרכים אפשריות, ובלבד שינבעו מכלי ההיסק ההלכתיים. רצון ה' הוא שכל אחד יסיק כפי הדרכים שיש בידו.
    אין לנו דרך לדעת אם בימי יהושע נהגו כרמב"ם או כראב"ד, וזה גם לא משנה, ייתכן שבימי יהושע נהגו כרמב"ם, ובימי עזרא כראב"ד. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
    אכן, חלק מהמחלוקות בנויות על שכחה. אבל רובן בנויות על הבדלים בשיקול הדעת.
    לגבי ההבדלים בין הדורות, לא טענתי שאין סיבה לשינוי. אלא שאין סיבה להעדפה של חשיבתינו, ולהיפך המרחק מהמקור גורע בהבנה. בדיוק כמו שיש הבדל בין ההונגרים לבריסקאים, יש הבדל בין מי שהכיר את יהושע בן נון למי שהכיר רק תלמיד של תלמיד שלו וכו', הקרוב למקור שהוא מה שהביא משה מסיני – יותר אותנטי.

  7. אני מבין שעל ה' אפשר לומר שהוא נתן הוראה הטומנת בתוכה את כל הפרשנויות העתידיות ולכן כל הפרשנויות של החכמים כלולים בהוראה שהוא נתן
    אך יש סוג מחלוקות שאני לא יכול להבין בהם את זה כי הם לא מחלוקות בפירוש דברי ה' אלא בפירוש הוראת בני אדם ואפרטם:
    א. הרבה מהמחלוקות בהבנת תקנות חז"ל ודינים דרבנן שלא כתובים בתורה וא"כ זה מחלוקת בהבנת כוונת חז"ל ואיך שייך לומר שחז"ל [שהיו בני אדם עם כל גדלותם] כללו בתוך דבריהם את כל המחלוקות העתידיות? [אא"כ תחדשו שהיה להם רוה"ק איך יפרשו את דבריהם בעתיד והם התכוונו לכל זה או שתחדשו שהם היו כ"כ חכמים עד כדי שמעצמם הם חשבו על כל האופציות העתידיות להבין מתוך הנוסח שלהם והם היו מעוניינים שתתקיים אחת מתוך האופציות וזה דברים מוזרים].
    ב. הרבה מהמחלוקות על הבנת אחד מדברי הראשונים אשר האחרונים מתווכחים בכוונתו, ובמחלוקות אלו ודאי שכוונתו היתה רק כאחד הפירושים שהרי הוא לא כלל בתוך דבריו את כל הפירושים העתידיים ואיך במקום כזה אפשר להבין ששני הפירושים רצויים כשכל מה אחד האחרונים נוהג כך מכח הבנתו בדברי אותו ראשון בזמן שאותו ראשון לא התכוון לכך.

    מלבד זאת ברצוני להבין:
    כשרבי חיים מבריסק מנתח את דברי הרמב"ם וכותב בו פירוש, הרי זה מסתבר שהרמב"ם לא היה בתרבותו וסגנונו של רבי חיים מבריסק וטבעי שבדיוק כמו שסגנון החשיבה הבריסקאי שונה מהסגנון ההונגרי כך הוא שונה מסגנון החשיבה בדור ובמקום המגורים של הרמב"ם וא"כ מצחיק שרבי חיים ינסה בכלל לתת פרשנויות לכוונת הרמב"ם, בזמן שלכאו' הרמב"ם לא התכוון לכל זה, שהרי הראש של שני חכמים אלו שונה לגמרי,זה דומה למצב בו עוד אלף שנים היחס לשו"ת יביע אומר יהיה כיחס כיום לראשונים, וישב בריסקאי ויתן פירשים בכוונת הסברות של היביע אומר, בזמן שכולנו מבינים שאם היו אומרים לרב עובדיה שמישהו הבין בכוונתו ככה הוא היה מתפוצץ מצחוק.

  8. צוות האתר

    כפי שכתבתי, ברור שכשהמחלוקת היא בשאלה היסטורית, מה התכוין אדם מסויים, האמת ההיסטורית היא אחת, וכפי שכותב רש"י במסכת כתובות שכשחולקים אמוראים אליבא דחכם אחד "ודאי חד מינייהו משקר". אמנם מכיון שאין לנו דרך לחזור בזמן, הרי אף שמדובר בשאלה היסטורית, אנחנו צריכים להחליט, אף שלעולם לא נדע בבירור. ולכן שתי האפשרויות לגיטימיות מבחינתינו. וגם אם פסקנו בניגוד למציאות ההיסטורית, הרי מה שאמר חכם פלוני אינו תורה מסיני, ואינו יותר אמת ממה שאמר החולק עליו. הרי אנחנו לא סוברים שבית שמאי תמיד טעו ובית הלל תמיד צדקו, אלא שחייבת להיות סמכות וחייבים להיות כללים, ולכן הולכים אחרי כללי הפסיקה. וכשלא יודעים מכריעים מתוך האפשרויות הקיימות. וגם זה לפי אותם כללי פסיקה. מכיון שמראש שתי האפשרויות היו לגיטימיות ואפשריות, גם כעת אחרי שנאמר משפט ע"י חכם קדום ואין לנו דרך לדעת מה הוא התכוין, שתי האפשרויות חוזרות להיות לגיטימיות ולהיות מוכרעות ע"פ כללי הפסיקה.
    כשנחלקים בדינים דרבנן או בתקנות, שתי האפשרויות לגיטימיות לא משום שחז"ל התכונו באופן אקטיבי לשלש או ארבע אפשרויות, אלא משום שזה נשאר פתוח, ויש הרבה מרחב בתוך כללי הלימוד וההיסק לכמה אפשרויות. בדיוק כמו במשפט העברי או בכל מערכת משפט. השופטים מתווכחים לא משום שהמחוקק התכוין להכל, אלא שכל דבר נתון למרחב של פסיקה.
    המכשול התרבותי שאתה מתאר בין הגר"ח לבין הרמב"ם, קיים בכל נסיון של פרשנות, איך אנחנו מפרשים את אריסטו? ואיך ההיסטוריון מבין את הומירוס? ואיך אתה בעצמך מפרש את הרמב"ם, וכי אתה יכול לחזור ולהיכנס לראש שלו? גם בינך לבינו יש פער תרבותי המהווה מכשול עצום. האמת היא שיש לנו זכות וגם חובה לעסוק בדברי חכמים שהיו רחוקים מאיתנו, ולנסות להבין דרך המכנה המשותף לכלל האנושות. כשאנחנו לומדים גמרא אנחנו בעצם מתרגמים את הרעיונות שבה לסגנון הלוגי שאנחנו רגילים לחשוב בו. גם אם לא נרצה אנחנו אנוסים לעשות איזה תרגום, וברור שאם היינו נפגשים עם אביי היה לנו מאד קשה לתקשר איתו, שכן מה שאז נחשב 'הסבר' בעינינו מצריך הסבר לוגי נוסף, וכן להיפך, מה שלנו ברור להם היה מובן אופן אחר.
    לכן אין שום סיבה להתפוצץ מצחוק.
    דוקא הגר"ח, שבחרת כדוגמא, פיתח כידוע שיטה שמנסה לעקוף את הבעיה הזו, שכן הוא מתמקד בהגדרות של הדין העולות מהרמב"ם. הוא לעולם אינו נכנס לטעמים אלא רק מנתח את ההגדרה היבשה כביכול, בלי קשר לשאלה איך הגיע אליה הרמב"ם. והרי הרמב"ם בעצמו חשב באופן מאד שונה מחז"ל ואף הדגיש זאת בכמה וכמה מקומות, ואעפ"כ המכנה המשותף שלו עם חז"ל היה השימוש האנליטי בהגדרות והכללות שכביכול שואבות מתוך המשא ומתן את העקרונות ההלכתיים. שזו מהות היד החזקה. ולכן הגר"ח ממשיך את אותה מסורת של התעלמות מגורמים וניקוי 'רעשים לבנים', ההגדרה ההלכתית הטהורה בלבד. והאריך בזה הגרי"ד מבוסטון, שהיה כנודע מאד משכיל ואנליטי, ואעפ"כ החזיק בדרך הגר"ח בלי להתפוצץ מצחוק, ואף עשה לה סימוכין….
    אם ברצונך להיווכח בדוגמא אחת בה הגר"ח מצליח להגיע להסברים בסגנון מורה נבוכים, הכל ע"י הגדרה ההלכתית הטהורה, לך נא ראה במאמרי "יסודות ועקרונות פרשנות התלמוד" עמ' רצא ואילך (297 בדפי הPDF).

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *