האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

מחקרי הלכה

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

 ההלכה נקבעת בשולחנם של פוסקי הלכה, לא רק מחמת הידע וההכשרה שיש להם, אלא מכיון שהמחויבות להלכה תלויה בכך שהיא נקבעת דרך ההיררכיה ומקור הסמכות הרשמי. כמו בכל מערכת משפטית, מה שקובע הוא אמירתו של השופט, הסמכות נובעת ממינויו של השופט לתפקידו, ולא מן הגורמים למינויו, כדוגמת חכמתו או הידע שלו.

בעת האחרונה מתפתחת ספרות שלמה שמתוכה משתמעת בקורת על ההלכה כפי שהיא נקבעת על ידי העוסקים בה, כמעט ואפשר לצייר מין 'פסיקה אלנטרנטיבית'. הטיעונים נראים עניניים ואוביקטיביים, ואף אינם באים במטרה של בקורת פסיקת הלכה מסויימת, אלא כמחקר בלתי תלוי.

ישנה בקורת שעוסקת בתלמוד עצמו, מה שמכונה בלשון העממית 'שיטת רבדים', ובלשון המחקרית זיהוי התוכן שמקורו ב'סתמאים', וטענה שהסתמאים שינו את המשמעות המקורית של המימרות.

ישנה בקורת שעוסקת בהסקת ההלכות מדברי התלמוד, ומצביעה על אפשרויות חילופיות לפרש את דברי התלמוד, או על מקורות קדומים המלמדים על מנהגים ודעות של קדמוננו, תוך הצבת סימן שאלה על פסיקות הלכה בנות ימינו ואף קדומות יותר. מחקרים מנתחים אג'נדות של פוסקים ספציפיים, ומציגים סדרות של פסיקות כשייכות לנטיות שונות. מקורה של הספרות הזו הרבה פעמים היא בחוקרים דתיים.

מה מעמדן של אלו מבחינה הלכתית?

ראשית, כמובן שההלכה נקבעת ע"י הסמכות ההלכתית, ובמקרים של חלוקי דעות על ידי הרוב מתוך המוגדרים כסמכות הלכתית. כך שגם מאמר מנומק והגיוני, הינו חסר סמכות הלכתית. ויש לדעת שבכללי הפוסקים נודע שגם בחילוקי דעות בין גדולי התורה המפורסמים, תמיד פוסקים כדברי אלו שכתבו דבריהם להלכה ותפקידם היה פסיקת הלכה, ולא כדברי אלו שעיסוקם היה בפרשנות. כל לומדי התלמוד באשר הם מתעמקים ב'תוספות' הנדפסים בדף הגמרא, אך הפוסק הגדול, הבית יוסף, כמעט ואינו מביא להלכה מדבריהם, כאשר הדברים מופיעים גם אצל פוסק ההלכה הרא"ש הוא מצטט ממנו, בעוד הלומד מתפלא מדוע יש לצטט מן הרא"ש המאוחר והיחיד, ולא מן התוספות הקדומים והרבים? (ראה באריכות 'יד מלאכי' כללי הפוסקים). חוקרי התלמוד וההלכה במקרה הטוב נמנים על שורת הפרשנים, ולא על שורת הפוסקים.

הנקודה החשובה למעיין היא: איך מתייחסת הסמכות ההלכתית, לטיעונים אלו של מחקר ההלכה, במדה והם נשמעים הגיוניים? החוק הוא כפי שקובע השופט, אך איך מתייחס השופט לביקורת של משפטנים או של חוקרי משפט?

יש לזכור שישנן שיטות פסיקה שונות, כשם שישנה גישה 'בריסקאית', גישת 'תלמידי החזון איש', 'השיטה ההונגרית', וכיוצא בזה. גם בנקודה הספציפית של התייחסות לטיעונים מחקריים היו פוסקים שיותר נטו להתייחס אליהם, והיו כאלו שלא השתמשו בטיעונים מסוג מחקרי, כך לגבי גירסאות מכתב יד, השערות על רבדים בתלמוד, ועוד. מובן שישנם חלקים במחקר שתורמים לגישותיהם של חלק מהפוסקים.

לכל מחקר יש את נקודות התורפה שלו, הן כמובן נתונות לדיון ולויכוח, ורוב המחקרים אינם נוגעים בהנחות היסוד. האם ייתכן שה'סתמאים' לא ירדו לסוף דעתם של האמוראים, ובאופן שיטתי? אין אלו רק טקסטים אלא גם היסטוריה. איך להתייחס לדעות יחיד? במה יתכן שחכמים מדורות שונים יטעו ולא ישימו לב? עד כמה מתחשבת ההלכה ב'דעת בני אדם', וכיוצא באלו.

פוסקי ההלכה שמאמצים לפעמים טיעונים בסגנון מחקרי, מתמודדים ראשית עם שאלות אלו, אך המשותף לכל פוסקי ההלכה הוא, שהם חלק מההלכה החיה. הרב יחיאל יעקב ויינברג למשל, היה אחד מפוסקי ההלכה המובהקים בדור הקודם, בספר תשובותיו 'שרידי אש' קל להבחין כי יש בלימודו ופסיקתו זיקה למחקר התלמוד, בנשאו תואר ד"ר, -כמו גם קודמו בבית המדרש לרבנים הרב דוד צבי הופמן בעל שו"ת 'מלמד להועיל'-, ידע להשתמש בדרכים מחקריות גם בהקשר של ניתוח טקסטים תלמודיים ופסיקת הלכה. אך ברור שדבריו שייכים לזרם החי של יצירת ההלכה בבית המדרש. למרות שהוא מייצג גישה שונה מאד מגישת החזון איש למשל, שהתנגד להתבססות על כתבי יד ולעוד הרבה אלמנטים מחקריים, הרי שהערצתו לחזו"א לא ידעה גבולות. המשותף ביניהם רב על המפריד. כח החיים של ההלכה מאחד את הגישות השונות, ומאפשר לפוסק הבא בעקבותיהן ליצור איזון ולהכריע בשאלות הלכתיות. בית המדרש החי הוא זה שמקבל או דוחה גישות גבוליות.

אמנם כאן צריכים זהירות מתופעה חדשה-ישנה של פסבדו אורטודוקסיה, עם ראשיתה של חכמת ישראל במאה ה19 התרגלו חוקרים לנהוג כאנשי אשכולות, להקיף את כל ההיסטוריה והספרות ולחרוץ משפט מהיר על כל ענפיהם וסעיפיהם. שאלת חיבור פרקי דרבי אליעזר למשל, הוכרעה בדרכים שונות אצל סופרינו במאמרים בני עמוד ושניים. כמו גם שאלת הזהר, מדרשים אחרים, דרכי הדרשות, שאלות הלכתיות והיסטוריות סבוכות. כיום אין מייחסים ערך למחקרים כאלו, וניתן לראות עבודות דוקטורט רבות שמוקדשות בשלמותן לנקודה מסויימת הקשורה בהתהוות פדר"א, למשל, וגם אלו אינן באות למצות את כל המחקר בתחום, אלא להציע את שלהן בזהירות, כשבכל נושא קיימת כבר ביבליוגרפיה ענפה.

הוכרה העובדה שא"א לבטל את דברי חז"ל בטענות של מה בכך בלי לבדוק ולחקור על שרשיהם, שישנן דרכי החשיבה של חז"ל, להן הוקדשו מחקרים רבים ומפורטים (וראוי לציון כתב העת 'הגיון', שע"י פרופ' עלי מרצבך, המוקדש לדרכי החשיבה של חז"ל. וכן סדרת ספריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם שע"י עמותת 'מדה טובה' החוקרת את ההגיון של חז"ל). הוכר שתולדות הספרות וההלכה אינן ניתנות להיקבע במספר השערות או הברקות, ושהיומרה לשחזר ולהגיע לתיאור ההשתלשלות ההיסטורית על כל פרטיה, אינה כה קלה ובהישג יד.

אך בתחום אחד עדיין שולטת החובבנות, תחום פסיקת ההלכה. חוקרים רגילים אגב מחקריהם, או לעתים כנושא מחקריהם, להתערב בתחום זה, מבלי לזכור שהלכה, כמו כל מקצוע, צריך ללמוד. התמחות במחקרי תלמוד אינה התמחות בתלמוד ובהלכה עצמם. ההלכה נקבעת על פי כללי היסק, ומרחב הפסיקה שמאפשר זרמים שונים וצורות חשיבה שונות, אינו בלתי מוגבל. הסקת מסקנות מטקסט מחייבת היכרות שיטתית ומעמיקה עמו על כל משמעויותיו, ועם מה שכרוך בו.

לצערינו מצוי הדבר במחקרים אלו, שהכותב אינו יודע או אינו מייחס חשיבות לדרכי הפסיקה המוכרות, לעובדה שלא כל דעת יחיד יכולה להוות בסיס לפסק הלכה, לשיקולים שנוצרים כתוצאה מדרכי ההלכה המוכרות למי שלמד במשך שנים את המקצוע. מאמר שנראה מבריק ומבוסס מחקרית, יכול להיות פגום וחסר מבחינה הלכתית.

לפעמים חורגים מחקרים כאלו מכל גבול בסיסי וטבעי של כללי ההיסק וציות לסמכות. כך למשל, אם מצאנו שיש לפעמים חריגות ברצף הסוגיות התלמודיות, ולגיטימי היה לטעון, כפי שכתבו גם ראשונים, שיש הגהות מאוחרות שנכנסו לתלמוד, או סוגיות שכוללות כמה גישות יחדיו ומסדרי התלמוד לא כתבו זאת בפירוש. באים חוקרים ועושים חריגה טבעית זו לשיטה, לצורת החיים של רוב הסוגיות בתלמוד. ברור שמבחינת גבולות כללי ההיסק והסמכות, מדובר באי קבלת התלמוד כסמכות. ואין משמעות לדרך שבה בחר הבוחר לערוך למקור הסמכות 'קריאה מחדש'. אין משמעות לסמכות כשיש חופש בלתי מוגבל לדרכים לגשת אל הטקסט, ועל זה חל הכלל ההלכתי של אי ציות לסמכות.

בתחום זה נכנסות כל מיני קריאות מחדש במסוה של פסיקות הלכתיות, המסתמכות על דעות יחיד כשיטה, או שמתעלמות כתוצאה מחוסר ידע או מחוסר הבנה מהדרך בה מוסקת ההלכה מן המקורות. מבחינה משפטית טהורה הן נכנסות להגדרה של אי הכרה בסמכות המנגנון ההלכתי, ואין הן אלא זרם לא אורטודוקסי נוסף.

נכון הדבר שדרכים רבות ושונות יתכנו לפסוק הלכה מן המקורות, אך התורה שבעל פה היא היהדות החיה. דוקא מכיון שמטקסט ניתן להוציא דרכים רבות ואולי אינסוף דרכים, ומכיון שבשיקולים ערכיים ומפני 'תיקון העולם' ניתן לנמק גם התעלמות מן הטקסט, ו'עקירת דבר מן התורה'. זה עצמו מחייב קביעת גבול, שבלעדיו אין משמעות למונח הלכה.

גבול זה הוא התורה שבעל פה עצמה, קבלת הסמכויות החיות בהלכה, תהליך שמשתלשל באופן אורגני מאז מתן תורה. בני ישראל קבלו את סמכותו של משה, וכך הלאה. גם כאשר בוטלו דברי סמכויות הלכתיות שונות, נעשו הדברים בדרך טבעית, על ידי סמכות אחרת שהיתה גם היא חלק מהיהדות החיה. היהדות החיה מקבלת הצעות, -ומי לנו גדול ממשה רבינו שקיבל הצעה לסדר מיתרו המדייני-, אך אינה מקבלת התערבות חיצונית.

מהותה של הדת היא חובה המוטלת על הציבור, ואין חיים למושג כזה מבלי שיהיו לו כללי היסק וכללי ציות לסמכויות.

אין לתושבע"פ ויכוח עם הרפורמים או הקונסרבטיביים, כל עוד אינם רואים בתורה שבכתב או בע"פ מקור סמכות, אלא מקור השראה, נאמנים הם לשיטתם.

יש לתושבע"פ ויכוח עם אותם המייצרים ויכוח פנים אורטודוקסי כביכול, תוך שהם מתעלמים מכללי היסק וכללי ציות לסמכויות. לעתים מחוסר ידע, ולעתים ע"י שימוש מטעה בחריגים והצגתם כאילו הם נורמות. (במקרה הגרוע יותר מדובר בחוסר הבנה ממשי של הטקסט או של שיחו ושיגו, ראה לעיל פרק ב סעיף ג "התלמוד כספר החתום לפני חוקרים").

במסגרת החיים ישנן חריגות, אך אם ניצור שיטה וכלל מתוך החריגות נאבד את החיים. כפי שאומר הרמב"ם חכמים עוקרים דין מן התורה, כשם שרופא חותך אבר העלול לסכן את חיי האדם. אך כשמתחילים לחתוך את האיברים בזה אחר זה, מאבדים את חיי האדם בידיים.

המחקרים הכאילו פנים אורטודוקסיים, מציגים מסקנות חדשות מתוך הטקסטים המקובלים בהלכה. אך ברגע שהם סוטים מכללי ההיסק ההלכתי, מאבדים הם את ההגדרה אורטודוקסיה, ברגע שבו אין הם מצייתים למערכת כללים, הם בעצם עושים כרצונם, ואינם יכולים לענות על ההגדרה 'הלכה'. הפרדוקס הוא שמחקרים או פסיקות כאלו עושים שימוש במקורות הלכתיים, מה שיכול להטעות את הקורא שמדובר באמירה שמקבילה לפסק הלכה, בעוד המקורות האלו אינם באים אלא כמקור השראה וכדוגמא, אבל אין לדוגמא זו תוקף וערך הלכתי. למשל: ליקוט אי אלו מקורות קדומים או אפשרויות פרשנות, התומכות בכשרות אשה לעדות, אינו רלבנטי להלכה, שנקבעת לפי רוב הפוסקים הקדמונים שקבעו להיפך, ושקבלו פרשנות מסויימת. העובדה שהיה מישהו שחשב אחרת מענינת מבחינה היסטורית, אך לא מבחינה הלכתית, ואינה יכולה להיות מוצגת כטענה אל הפוסקים מדוע אינם מתחשבים ב'שפע' מקורות.

דוגמא נוספת, לאחרונה פרסם פרופסור (לפיזיקה) דתי, מאמר הטוען שאין בהלכה חובת כיסוי הגוף או השיער לאשה. במאמרו הוא מציע שורה של פרשנויות לקטעים בתלמוד, לרמב"ם, ולעוד מקורות. הקורא יכול לחשוב שמדובר בטקסט בעל ערך הלכתי, ובו טיעונים המוצעים לפוסק האורטודוקסי, בעוד זו טעות אופטית, הכותב סוטה מכללי ההיסק ההלכתיים ומהמשמעות של קבלת הטקסט ההלכתי כבעל סמכות. גם אם נניח שאותן פרשנויות מתוך הצעותיו, אלו שאין בהם טעות בולטת[1], אכן אפשריות, הרי עדיין יש אפשרויות אחרות, לא מספיק להתיר דבר על סמך עצם קיומה של אפשרות לפרש טקסט, שהרי יש צורך להכריע בין האפשרויות השונות, במקרה זה מכריעים דברי הסמכויות ההלכתיות שדנו בנושא במשך הדורות. על ענין שהגמרא מתבטאת עליו שהוא 'מדאוריתא' טוען הכותב שמצאנו דינים דרבנן או אסמכתאות שנקראים 'דאוריתא', אך האם לאור דוגמאות חריגות מסויימות בטל המושג 'דאוריתא' ונעשה חסר משמעות? האם לגיטימי יהיה לטעון על כל דין 'דאוריתא' שמבחינה הלכתית אינו מן התורה? מבלי להיכנס עוד לפרטים, ברגע שהמאמר סוטה מכללי ההיסק ומכללי הסמכות ההלכתית, אין הוא זכאי להכניס את דיונו בקטיגוריה של טענה הלכתית. והשימוש במקורות הלכתיים, כמו גם הטרמינולוגיה "אין בהלכה חובה", מהווים הטעיה.

בפרט מצויה תופעה זו במאמרים וחיבורים העוסקים במגמת פסיקה של אדם מסויים או קבוצה מסוימת, ברבים מאלו רואים אנו את החוקר כאילו מתעלם מדרך הסקת ההלכה, מייחס הוא את הפסק למגמות שונות, בעוד הפוסק מציג נימוקים הלכתיים שיטתיים. והרבה פעמים מציגים הלכה מסויימת כ'פסיקה של רב פלוני' בעוד מדובר בענין אלמנטרי שעולה מן המקורות הקדומים (כך הועלתה לדיון למשל פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שהחזן צריך להקפיד על לבושו יותר משאר המתפללים, בעוד מדובר במשנה ערוכה). וכן נרטיב עיקרי החוזר במחקרי הלכה מודרניים, מאז מחקריו של כץ, הוא התיחסות לאורטודוקסיה בת זמננו כיצירה הלכתית חדשנית, שבאה בתור 'תגובה'. קשה להאמין לכמות חוסר הידע וההבנה המתגלה במחקרים אלו, וכל המכיר היטב את ספרות ההלכה לדורותיה ואת השיקולים ההלכתיים העולים מאז חז"ל והלאה, יראה עד כמה התיאוריות האלו לוקות בחסרים ופגמים.[2]

מלומד בן דורינו פרסם ספר בשם "סוטה – הטקס שלא היה', בו הוא טוען שטקס השקאת הסוטה מעולם לא התקיים כמתואר במשנה. במאמר הביקורת של פרופ' בר אילן הוא מראה כיצד ה'מחקר' מיוסד על בליל של הנחות לא מוכחות, גישה מינימליסטית על גבול ההזויה, חוסר ידע והבנה של המקורות. כמו בעוד תחומים גם כאן, סנסציה לשמה עטופה באדרת מחקר.

מן הראוי להתייחס לכל הספרות הזו כספרות חובבנית מבחינה הלכתית, גם אם תהיה מקצוענית מבחינת מחקר התלמוד או ההיסטוריה. אין לזלזל בתרומתם של חובבנים, אך גם לסמוך על דבריהם אי אפשר. עוד יבא היום שחוקרי הלכה יידרשו ללמוד את מקצוע ההלכה כדי שיתייחסו אליהם ברצינות.

מן הראוי להתייחס כאן, למאמרו של פרו' ש"ז הבלין לספר 'ההבטחה' של חיים פוטוק, הספר מתיימר לתאר את המעלות של מחקר התלמוד והדרך כיצד הוא מגיע למסקנות יותר נכונות מאשר הלימוד המסורתי. הבלין במאמרו מראה כיצד הדוגמאות לא מבוססות ולאחר הבדיקה המסר הוא להיפך, המחקר שמתיימר הסופר לצייר באור כה מבטיח, אינו אלא השערות מפולפלות.

מצורף המאמר בPDF.

הערות:

[1] ולצערינו יש גם טעויות גסות במאמרו, מי שלא התמקצע בלימוד ההלכה במשך שנים רבות, אינו יכול לשלוט ברזי העולם הסבוך הזה. מחקר הלכה או תלמוד, אינו מקביל ללימוד הלכה או תלמוד. כשם שמחקר תולדות הפילוסופים או המתמטיקאים ודרכי כתיבתם, אינו מחקר המקצוע עצמו. מוטב להתרפא אצל רופא שסיים עכשיו את התואר והסטאז', מאשר אצל מלומד דגול החוקר שנים רבות את תולדות הרופאים ודרכי עבודתם ומחקריהם..

ראה גם ליברמן, בהקדמה לתוספתא כפשוטה זרעים: "אנו מסיימים בפרדוקס, שלמרות כל הכללים שהצענו  לעיל, הרוב המכריע של הפירושים המצויים בספר זה, אינו מיוסד על נוסחאות והגהות אלא על הבסיס שקבעו רבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים, והינו התאמצות והשתדלות להבין את הענין מתוך הספר עצמו ומתוך שאר ספרי חז"ל, ואף בכמה וכמה מקומות שהמפרשים מגיהים את הנוסח יישבנו אותו בלי שום הגהות, ורק במקומות מועטים מאד הגהנו את הנוסח נגד כל הנוסחאות".

[2]  המכיר את ספרות ההלכה מבפנים ולא ע"י תכנות חיפוש, לא יבין מהיכן מתחילות התיאוריות המוזרות, כגון שבאמירת החתם סופר 'חדש אסור מן התורה' יש מן החידוש, תחילתה של מהפכה, וכיוצא בזה. השמרנות והגזרות לגזרות של הרחקה והתבדלות, מובעים כערכים מרכזיים בתורת חז"ל, ובודאי בכל הפוסקים במשך הדורות. נכון הדבר שהחתם סופר מייצג קו מעט יותר שמרני, כפי שאנו רואים בפוסקים המשתייכים לזרם ההונגרי עד ימינו. אבל הגישה הזו להלכה משותפת לחלקים גדולים מהספרות ההלכתית. קירבתו של החת"ס למאבקים ברפורמה הצריכה אותו להזדקק לפן זה, וכך בתלמוד אנו מוצאים שבמקומות שהיו פקפוקים על סמכות חכמים הנהיגו שמרנות יתר וגזרות יתר. אך אין בדבר שום חידוש.

כך גם לגבי רעיון העועים המייחס ל'דוקטרינת דעת תורה' מהפכה רעיונית, בעוד כל יודע קרוא רואה שכבר בימי הנביאים, הסמכות הרוחנית היתה המוקד אליו באו חולים, מאבדי אתונות, מדינאים, וסתם זקוקים לעצה, ההלכה היתה רק חלק קטן מדרישת הנביא והחכם. וכך בדיוק בתורת חז"ל, המתארים את דוד המלך שואל בסנהדרין איך פותרים בעיות של פרנסה, ואף חכמינו עצמם נחשבו כמוסמכים לדון בכל תחום מתחומי החיים, ואם קבעו שדבר מסויים הוא מסוכן הרי קביעה זו נחשבה להלכה. או אם חכם אחד אמר "לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב", היוותה אמירה זו בסיס לקושיא, איך ייתכן שפלוני יצא לדרכו בלילה, הרי צריכים לצאת בבוקר, וכך הלאה. 'דוקטרינת דעת תורה' היא בדותא עלובה של מי שאין לו מושג בהיסטוריה, די לקרוא את תקנות הקהילות, שלעומת הלכי הרוח בקהילות דתיות בנות ימינו, יכולות להיחשב כתקנות דרקוניות. מעולם לא היה זמן שתפקידם של המנהיגים הרוחניים התמקד רק בהלכה, ואם יש פערים בין הזמנים, הרי שזמננו חלש בהרבה מזמנים אחרים בעניני 'דעת תורה'.

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
יהודה
יהודה
5 years ago

מאמר מחכים מאוד, ומאיר את הנושא המתעתע.

1
0
Would love your thoughts, please comment.x