האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

“מחקר חדש קובע” – והפעם: דגים של יהודים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ד”ר יונתן אדלר, מקים בשנים האחרונות פרוייקט חשוב מאד בשם: Origins of Judaism Archaeological Project, פרוייקט שמטרתו לרכז ממצאים ארכיאולוגיים בנוגע להשתקפות של קיום מנהגי וחוקי היהדות לאורך ההיסטוריה. (אתר הפרוייקט).

השבוע ‘דלף’ מחקר מתוך הפרוייקט לעיתונות, ואנחנו מתבשרים: “מחקר מפתיע: בתקופת התנ”ך אכלו בארץ ישראל דגים לא כשרים” (טמקא).

לפני שנתייחס למחקר, ולדיווח עליו, חייב לציין שיונתן אדלר הוא איש רציני, לא מדובר כאן באיזה יגאל בן נון משועמם שדורש כותרות, הבאנו כאן בעבר את הדוקטורט המרשים שלו, (שהיה רלבנטי למאמר הזה, ראה שם סעיף ד’ מתוכן דבריו), וראה כאן את דבריו בנוגע להיסטוריות של התפילין.

כך קובע הדיווח העיתונאי:

“חוקרים בדקו מעל 21 אלף עצמות דגים, שנאספו מ-30 אתרים ארכיאולוגים בישראל ובסיני. מהמחקר עולה כי בתקופת התנ”ך יהודים בארץ ישראל לא הקפידו על כל חוקי הכשרות ואכלו בין היתר שפמנונים”

יש סיפור על עיתונאי שפרסם ‘חצי מחברי הכנסת חולי נפש’, וכשנדרש להתנצל, פרסם למחרת ‘חצי מחברי הכנסת לא חולי נפש’…

“בתקופת התנ”ך יהודים בארץ ישראל לא הקפידו על כל חוקי הכשרות” – איזה יהודים, החצי הנורמלי?

לא שאני בא בטענות לדיווח עיתונאי, כותרות וקליק בייט, זה באמת לא ממקום רע, אבל מי שחשוב לו להבין מה הנתונים, לא יכול לסמוך על ברווז עיתונאי, למרות שהוא הולך כמו ברווז.

ובכן, כך מתואר בכתבה:

המחקר, שנערך על ידי החוקרים ד”ר יונתן אדלר – ארכיאולוג וחוקר יהדות באוניברסיטת אריאל ופרופסור עמרי לרנאו, כירורג וארכאוזואולוג באוניברסיטת חיפה, מעיד כי יהודים שחיו בארץ ישראל משנת 1550 לפני הספירה ועד 640 לספירה לא הקפידו שלא לאכול דגים שאינם כשרים.

ד”ר אדלר אמר: “בדקנו 56 מכלולי דגים מ-30 אתרים ארכיאולוגיים בישראל וסיני. בסך הכל – נבדקו 21,646 עצמות של דגים. התוצאות היו שבמהלך כל תקופת הברזל (1200 – 586 לפנה”ס), הנקראת גם תקופת המקרא, ולתוך התקופה הפרסית ( 586 – 332 לפנה”ס), יהודים אכלו דגים לא כשרים, כגון שפמנונים וכרישים. לא ניתן להניח שהיהודים בתקופה הזאת ידעו על איסור אכילת דגים כאלו, ובוודאי שלא יישמו אותו. הממצאים מפתיעים”.

אדלר ציין כי “רוב החוקרים חושבים שהתורה התגבשה בתקופה הפרסית (539 לפנה”ס עד 332 לפנה”ס), אך זה לא אומר שהיא הייתה מוכרת לציבור. כנראה שעבר זמן עד שהתורה הפכה לפופולרית וקיימו את החוקים שכתובים בה. מעניין אותי לבדוק מתי התורה הפכה מספר שנמצא על מדף לספר שכולם מכירים ומקיימים את מה שכתוב בו”.

העתקתי את שני הקטעים האלו, שכן הם ציטוט ישיר של ד”ר אדלר, ואמורים לשקף את מה שעולה מהמחקר.

בקטע הראשון נכתב ש”לא ניתן להניח שהיהודים בתקופה הזו ידעו על איסור אכילת דגים אלו”, ובקטע השני נכתב, שאפילו לדעת רוב החוקרים שהתורה התגבשה בתקופה הפרסית, היא היתה עדיין ספר שנמצא על מדף, ולא ספר שכולם מכירים ומקיימים את מה שכתוב בו.

המאמר המלא התפרסם כאן, לא מצאתי שם ציטוטים כאלו של אדלר, אולי הם נאמרו בעל פה לקראת הכתבה בתקשורת.

אבל, הסקת המסקנות כאן נשמעת מאד גרועה, גם בלי לחקור, די ברור שאין להניח שחוקי הכשרות או חוקי התורה בכלל נשמרו 100% מהזמן ב100% מהמקומות. כדי להסיק ש”לא יתכן שיהודים ידעו על החוק הזה”, או שאולי החוק היה “על המדף ואף אחד לא ידע מה כתוב בו”, צריכים איזה פקטור רציני, מקדם בעל משמעות, נניח שחצי מהישראלים או היהודים זלזלו באיסור הזה, זה אומר שלא יתכן שהיה חוק כזה?

המחקר על אחוזי הדגים הלא כשרים ונסיון להתחקות על האוכלוסיה שהשתמשה בהם, הוא מעניין מאד. אבל הנסיון לקחת את המחקר הזה לשאלה של ‘זמן כתיבת התורה’, הוא הזוי לחלוטין. בפרט, שיש כאן כשל מהותי, הרי אדלר עצמו, מודה שבתקופה ההלניסטית, שהתורה היתה קיימת, יתכן שהיא היתה ‘על מדף’, ומכאן עולה שאי קיום חוק אינו מלמד שום דבר על הימצאות החוק בספר החוקים.

(אם כי מגוחך לטעון שבתקופה ההלניסטית, בה התורה כבר תורגמה ליוונית והופצה בעולם, ובה התעוררה המחלוקת הגדולה בין הצדוקים לפרושים – בימי ינאי המלך, ושמעון בן שטח, בה התייסדו כתות פורשות שהחזיקו בפרשנויות חילופיות לתורה, התורה ‘היתה לה על המדף’, שנים רבות אחרי האמנה של עזרא ונחמיה, והתיאור של עזרא המשליט את התורה בצו המלך הפרסי. המחלוקת בין הכתות הפורשות ובין הזרם ההלכתי היו על דקדוקי עניות ביחס לשאלת איזה דג כשר, פרטים בדיני טומאה וטהרה וכל מיני סייגי שבת היו בסיס למחלוקת עזה ואמוציונלית שפילגה את הקבוצות הדתיות בעם, אז התורה ‘היתה על המדף’?).

אמירתו שלדעת רוב החוקרים התורה התגבשה בתקופה הפרסית (דין סימני דגים מוזכר גם בספר דברים), לא מייצגת איזה מחקר, אלא סתם תפיסת צד, האסכולה הניהיליסטית לא באמת חוקרת את המקרא אלא מספרת סיפורים כלליים ומתעלמת מנתוני המחקר הפילולוגי, התיאולוגי, הסוציולוגי, וכו’. מי קובע שהם ‘רוב’? עצמות של דגים?

אבל הבעיה היותר מהותית שבמחקר, שבאופן בלתי נתפס, הוא בכלל לא מנסה להתמקד במחקר של הישראלים, הוא מאגד באופן שרירותי, נתונים משנת 1550-640 במגוון אתרים בכנען / ישראל ובסיני, כשחלק גדול מהם לא היו ערים ישראליות, או בכל אופן לאורך חלק גדול מהתקופה.

איך למען ה’, מחקר אתרים בסיני, קשור לפרויקט ההלכה הישראלי? ומדוע נמצאים במחקר נתונים מ1550 כאשר אין שום דעה הסוברת שישראלים היו כאן ב1550?

לפני שנפרט, רק נזכיר, שמדובר על 13% בממוצע שרידי דגים לא כשרים, מה המשמעות של אחוז כזה?

אם אנחנו מדברים על נתונים מהמאה ה8, עליה אומר הנביא “אוכלי השקץ החזיר והעכבר”, זה ממש לא מפתיע, בתקופות בהן היתה הידרדרות דתית, יתכן שגם בתחום מאכלות אסורות היתה ירידה.

אבל גם בלי זה, אפילו בערים שמזוהות כערים ישראליות או יהודיות, תמיד היו גם גויים, עבדים גויים, גר תושב, נתינים.

צריכים להבין שלהבדיל מחזירים, שהם דורשים בית גידול מיוחד (ראה כאן דברי פאוסט על היעדר חזירים), ולכן אין שום סיבה שבתור עיר יהודאית תיפתח חוות חזירים, הדגים עולים ברשת יחדיו, היו רוכלים וסוחרי דגים (כמתואר בנחמיה את מוכרי הדגים המגיעים לירושלים מן החוץ, שהגיעו לפעמים בשבת, ועל כך יצאה חמתו), ואין שום סיבה שהדיגים יזרקו את הדגים הלא כשרים, גם משום שיש גויים ועבדים, ותמיד היו בשפע, כל דבר שאפשר למכור לא זורקים, גם משום שאפשר להאכיל לבעלי חיים, וגם משום שבעצמות דגים יש שימושים רבים, מאידרות של דגים עושים מחטים, וכלי עצם היו נפוצים מאד, במיוחד עצמות דגים שלפי ההלכה אינן מטמאות כמו עצמות נבלה, יתכן שהיו שימושיות עוד יותר. מחרוזות משיני דגים היו נפוצות מאד (כמובן שאנו לא מוצאים את המחרוזת עם השרידים, בעל המקצוע חילץ את החלקים הנצרכים לו והשליך את השאר לאשפה). יתכן גם שהפיקו מדגים ‘שמן דגים’ לרפואה או למאור או לשימושים אחרים.

באופן כללי, כבר תמה חוקר המקרא מילגרום על היעדר מוחלט של דגים במקרא, לא רק בתורה בפרשת סימני טהרה, אלא גם בכל התיאורים שלאחר מכן, למרות תיאורים של מאכלים ומשתאות, ומוצרי יוקרה, לא מוזכרים בכלל דגים ומיני דגים. גם באיגרת אריסטיאס (מן התקופה ההלניסטית, בהקשר של תרגום השבעים) בה נדרש המחבר לסימני טהרה, מתעלם הוא מסימני טהרה של דגים (ברור שזה לא משום אי היכרות את החוק, שכן הוא מתייחס לתרגום השבעים שבודאי היה לפניו חוק זה). נראה מכאן שהישראלים פשוט לא היו אוכלים דגים, זה לא היה חלק מהתרבות שלהם, רוב ערי החוף היו נכריות, והישראלים לא אימצו את הסעיף הקולינרי הזה כמרכיב בסיסי. לכן יתכן שכל עצמות הדגים לא מייצגות את האוכלוסיה אלא מיעוט מעיקרו, של יוצאי דופן בתרבות. ועוד משהו: רוב הדגים מתבשלים לפני האכילה יחד עם העצמות שלהם, העצמות האלו מן הסתם לא שורדות כי הן מבושלות ומתרככות. לכן מדגם העצמות ששרדו, הוא יותר מדגים שחתולים אכלו מאשר דגים שבושלו על ידי בני אדם.

כמובן שסביר שגם אחוז מסויים מהאוכלוסיה, שגדלו היה בהתאם למצב הדתי והרוחני, רכשו מן הדגים הלא כשרים. יתכן שהיו גם דעות שונות בקשר לכשרות דגים, הדג הלא כשר הנפוץ במחקר זה הוא השפמנון, לפי ההלכה המקובלת כיום הוא טמא, אבל עוד בזמן הראשונים היו כאלו שהתירו לאכלו (פולמוס הברבוט”א, ראה למשל כאן, הרב דב שטיין כאן מסביר מדוע יש צד להתירו, למרות שצד זה נדחה מן ההלכה בזמננו.[1]).

כאמור, להסיק מכך שהחוק לא היה קיים, זה מגוחך. גם בזמננו לא מקיימים לכאורה הרבה דינים מן התורה, משיקולים שונים, חלקם לפי התושבע”פ, חלקם לפי פסיקות מאוחרות, וחלקם מאילוצים שונים. ארכיאולוג עתידי שיראה שכאן בארץ גם ישובים דתיים עיבדו את שדותיהם בשמיטה, לא יוכל לדעת מה הוא ‘היתר מכירה’, כמו שארכיאולוג עתידי שיראה שכל עסק במדינה מתנהל עם ריבית לא ידע את טיבו של ‘היתר עיסקא’, אך ברור שאין להסיק שהחוקים לא היו קיימים.

לי באופן אישי יוצא הרבה פעמים להיכנס לבית הכנסת, ולראות אדם חובש כיפה, שהצדעיים שלו מגולחים לגמרי, זה לא רק איסור חמור מהתורה, אלא כמות עצומה של איסורים, על כל שערה עוברים באיסור, איך אדם דתי מתעלם מהחוק המפורש בתורה ובשלחן ערוך? אני באמת לא יודע, אבל ברור שאין להסיק מכאן שהחוק לא קיים, או שהספר לא מוכר. (ראה דוגמאות רבות והרחבה כאן, חפש בדף את המלים ‘גם בזמננו’).

הסיבה שבתקופה הרומית נעלמים לגמרי הדגים הטמאים, מוסברת בגזרת חכמים שאין לעשות סחורה במין טמא, אפילו לא לקנות מרוכל כדי למכור לגוי. ובכלל באותה תקופה פרצה טהרה בישראל והרבה סייגים נעשו, מה שלא היה בתקופות קדומות.

נניח את המסקנות המוזרות בנוגע לזמן כתיבת התורה, ונתמקד במחקר עצמו.

פרופ’ יהושע ברמן בתגובתו, מקדים כי אין הפתעה לראות שהיו זמנים או מקומות שלא נשמרו כל חוקי התורה, ומוסיף וכותב:

הדרך שבה כותבי המחקר הציגו את המספרים, על פי דברי עצמם, בעייתית, באתר אחד – בעיר דוד, התגלתה כמות עצמות דגים כפולה מאשר כל האתרים האחרים, בימי בית המקדש הראשון ביחד, ובאתר הזה אנו מוצאים ש97% מהעצמות הינן של דגים כשרים, ברור שכאן נשמרו חוקי התורה. לצערינו הרב המחברים אינם מכירים בחשיבותו של ממצא זה, שממש מטיל ספק בתזה שלהם כפי שהיא מוצגת במאמר.

עיון בטבלאות של המחקר, כאמור, מגלה דברים מוזרים.

בטבלה 1, תקופת הברונזה המאוחרת, שכאמור לא רלבנטית בכל מקרה, יש 5 אתרים, 3 מהם מסיני, שוב, לא מובן איך זה תורם למחקר על שמירת חוקי התורה. אגב בסיני נראה שאכלו המון כרישים, וכמעט לא שפמנונים. זה הגיוני מבחינת הנגישות, שמפנונים חיים במים מתוקים. ובחופי ישראל כרישים לא מצוים.

בטבלה 2, תקופת הברזל 1, רואים אנו כי באשקלון נמצאו 249 כרישים ובדור 19, מדובר בערי חוף של גויים. בערים שהיו בשטח הישראלי כמו מגידו, יקנעם, תל רחוב, אין או כמעט ואין דגים לא כשרים. בתמנע – 50% לא כשרים, כך גם בel-Ahwat, שני המקומות הישראליים (לכאורה, תלוי בשכבה המדוייקת) בהם יש אחוז משמעותי של שפמנונים הם: בית שאן, תל כינרות, שניהם קרובים מאד למקוי מים מתוקים, שבהם השפמנונים מצויים. ויתכן שמדובר בכלל במיון של רשתות דייג. בית שאן גם היתה בשליטה מצרית חלק גדול מהתקופה. כמדומני שגם על האוכלוסיה של תל כינרות אין מידע.

בטבלה 3, תקופת הברזל 2, אחרי ניכוי המקומות הנכריים כמו עכו ואשקלון, והמקומות היהודאיים בהם אין בכלל דגים לא כשרים כמו תל רחוב, אנחנו נשארים עם הרבה מוקדים מירושלים, אבל כשמחברים את כל המוקדים לממוצע אחד, מגלים 8.65 אחוז של דגים לא כשרים, האם ניתן להסיק מאחוז כזה מסקנות לגבי כלל האוכלוסיה היהודית בירושלים? ריכוז השפמנונים ברמת רחל, כנראה משקף משהו שקשור לקבוצת אוכלוסיה ספציפית, גויים, או יהודים עובדי עבודה זרה, או הרבה הסברים אחרים שאפשר לרקוח.

צריכים להבין שברמת רחל זוהו אמנם 23 מתוך 48 שרידי דגים, כשרידי שפמנונים אבל כל ה23 אלו שייכים כנראה ל7 דגים (לפי הערכת אדלר), מובן שמתוך תפריט של יושבי ירושלים במשך מאות רבות של שנים, להסיק מסקנה כל שהיא מתוך 7 דגים זה אפילו לא בדיחה.

יש לזכור שלמרות הכותרת ‘תקופת הברזל’, המוקדים הם משלהי תקופת הבית הראשון, לא מימי דוד המלך. זו היתה תקופת הידרדרות, כמוזכר לעיל מדברי ישעיהו.

תוך כדי המחקר, עומד הכותב על הבעייתיות של הסקת מסקנות ממצאים כאלו, וכותב:

בעיה מרכזית היא, עד כמה המספרים הגולמיים המופיעים במסד הנתונים שלנו מייצגים דפוסי צריכה תזונתים בפועל, מרגע צריכת הדגים בימי קדם, ועד לסיום הניתוח הארכיאולוגי של שרידיהם כיום, עוברות עצמות דגים (כמו גם עצמות אחרות) כמה ‘תחנות’ המשפיעות על שרידותן, על מצב שימורן וזיהוין הנכון. החל משיטות שונות לסילוק אשפה, ממקרים של אכילת כלבים, ועד ההשפעה של ההרכב הכימי של האדמה, שיטת האיסוף בחפירה (שליפה ידנית, ניפוי יבש, או ניפוי רטוב),למומחיותו של הארכיאוזואולוג בזיהוי הדגים – מגוון סכנות מאיימות על אובדן הנתונים. ההשפעה של כל אחד מהגורמים הללו שונה עבור סוגי דגים שונים. בעיות אלה של זיהוי מציבות אתגרים פוטנציאליים כמעט לכל מחקר של שרידי דגים קדומים, ואף כמעט לכל מחקר של שרידי חיות קדומות. (נ.ב. – ואף לכל מחקר ארכאולוגי באשר הוא… י.ע.)

בהתחשב בבעיות מהותיות אלו, נובע מכך שאין לנו דרך להעריך במדויק את מספר הדגים המקורי שנצרך באתר מסוים במהלך תקופה מסוימת. אם, למשל, מצאנו 50 עצמות שפמנון, המייצגות לפחות 5 דגים בודדים בשכבה סטרטיגרפית המתוארכת לברזל II (עידן המשתרע על פני כמעט 400 שנה) – אלה יכולים לייצג 0.1%, או 0.00001%, או למעשה כל אחוז אחר מהסך המספר המקורי של שפמנונים שנצרך באותה תקופה פשוט אין לנו שום דרך לדעת.

נו, אז איך הגעת מזה להכרזות בעיתונות על כך שהתורה לא היתה קיימת? זה רציני? איך  וכיצד אדם חובש כיפה מוכר את נשמתו ל’מדע’ או יותר נכון ל’פסבדו מדע – בעד נזיד שפמנונים?

הנתונים האלו חשובים, ויש לשמור אותם, כולי תקוה שההתחלה הצולעת הזו, לא מעידה על אופי הפרוייקט כולו. מחקר צריך להיות ללא משוא פנים, לשום צד. לא נחמד לנו לשמוע שיהודים פעם עברו על ההלכה, אבל בגדול כבר ידענו את זה, וכעת לא נחמד לנו שחוקרים היום, או לכל הפחות כתבים בעיתון, משחקים משחקים עם נתונים. ינוחו השפמנונים בשלום על משכבם, כך לא עושים מדע.

עדכון 4/7/21: בינתייים התברר שהכרישים הם מאובנים מתקופות קדומות.

 

 

 

הערות:

[1] כך הוא כותב:

הנראה בוודאות הוא שמחלוקתם של חכמינו בנושא זה  נסבה על הדג Rhombus maximus מסדרת דגי משה רבנו. דג זה היה נתון במחלוקות קשות לגבי כשרותו. אמנם הדג הזה לא מצמיח קשקשים אולם הוא דומה כשתי טיפות מים לדג אחר קרוב משפחתו הקרוב מאוד אליו – Rhombus laevis שהינו דג טהור ללא ספק באשר יש לו קשקשים ברורים. גם איכיטולגים מומחים יתקשו להבחין בין הדגים הללו אם יעלימו את קשקשיו של האחד

הבעיה היא האם יש כאן שני מינים שונים או לאו. אמנם בטקסונומיה המודרנית הם נחשבים לשני מינים אך המציאות היא שהם מתנהגים מבחינות מסוימות כמו אותו מין שהרי הם מוכלאים בטבע אחד בשני ואז מקבלים דגים נושאי קשקשים (ייתכן ויש מקום  אף לומר שמופע הקשקשים בדג הברבוט מצוי גנטית בצורה רצציבית – סבילה). לכן יוצא לנו שיש שאלה האם יש להחשיבם להלכה כמין אחד (להזכיר הטקסונומיה של חז”ל מכלילה יותר שהרי הם מחלקים את הדגים ל700 מיני דגים טהורים בלבד בניגוד לאיכיטולוגים המודרנים הממיינים את הקבוצה הזו כקבוצה בעלת  רבבות מינים) אם נאמר שהם בני מין אחד תשאל השאלה האם דג כשר נבחן על פי הימצאות קשקשים בו עצמו או אולי (מה שלא מקובל להלכה) מספיק שיש קשקשים בבני מינו. זה הוא בסופו של דבר כנראה בסיס המחלוקת. 

 

 

 

5 1 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
4 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מיכאל
מיכאל
5 months ago

תודה. אגב, לא עוברים על כל שערה בגילוח פאות הראש באיסור דאורייתא. אלא אם כן מגלחים את כל שער הפאה דבלא זה אין כאן הקפה. ראה כאן

איש
איש
6 months ago

מה שכן, זה מעניין האם דגים היו מאכל נפוץ, מסוגיות הגמ’ בדגש על ברכות הייתה לי תחושה שזה לא היה מאכל מצוי במיוחד. בפוסקים נראה שבאירופה זה היה הכבוד שבת. (גם מתועדת אוירת שוק לייקר לשבתות את הדגים, שהיהודים מוכנים לשלם הרבה)
בר אילן חקר את המזון בתקופת בית שני, אבל קצת קשה לי (הממש קטן) להתחבר למחקר גאר’ד דיימונדים כאלה…

דוד
דוד
6 months ago

בדיוק בשביל זה קיים רציו ,תודה

4
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x