1

מחקר חדש קובע: למה אתה אוהב את אחיך?

מחקר חדש, בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, מדגים שוב, עד כמה הידרדרנו, שהכנסת סיפורי בדים לתוך מתודה מחקרית, היא דבר רגיל, כל מספר ימים אנחנו מתעוררים לכותרות של 'מחקרים פורצי דרך', שכאשר בודקים מה הם אומרים, מתברר שמדובר בכלום, לא מדע, לא מחקר, סתם מיסטיקה והבלים.

את המחקר סוקר 'הומו סאפיינס' (בלוג שרואה את עצמו כנושא דגל המדע, כדבריו: "תרמו לבלוג ולקידום החשיבה המדעית"), אשר לדבריו:

זוהי דוגמא אחת לפוטנציאל הגלום במחקרי תאומים, אחד הכלים החשובים לבחינת השפעות ביולוגיות ואבולוציוניות שרוב מוחלט של מחקרים במדעי החברה מתעלם ממנו לחלוטין. יותר מכך, כמו שהמחקר הנוכחי מראה, מחקרי תאומים הם כלי חשוב וייחודי לבדוק תאוריות אבולוציוניות שונות.

ובכן, מדובר בכלי חשוב, בעל פוטנציאל רב, כלי חשוב וייחודי לבדוק תיאוריות אבולוציוניות, שמשום מה רוב מוחלט של המחקרים מתעלמים ממנו. הבה ונראה מקרוב את הכלי החשוב:

המחקר בדק את הצער והסבל של תאומים בעקבות מותו של אח תאום, או אח שאינו תאום. אין ספק שלאבד אח או אחות זו אחת הטרגדיות הגדולות שאדם יכול לחוות. אבל גם כאן תיתכן שונות בעוצמת הרגש כתלות בקרבה הגנטית לנפטר. כאמור, על פי תאוריית ברירת השארים, אנשים יחושו קרבה גדולה יותר למישהו שחולק איתם יותר גנים. לכן החוקרים שיערו שמוות של תאום זהה ילווה בצער גדול יותר ממוות של תאום לא זהה או אח רגיל, וזה בדיוק מה שהם מצאו. ההבדלים אינם גדולים אבל מובהקים סטטיסטית ומהותיים מבחינה אבולוציונית. ממצא מעניין נוסף היה שתאומים לא זהים חשו צער גדול יותר מאלו שאיבדו אח שאינו תאום, וזאת למרות ששניהם חולקים 50% מהגנים. ההסבר כנראה קשור לכך שתאומים באופן כללי מרגישים קרוב יותר אחד לשני משני אחים בגילאים שונים, אולי בגלל שהם זהים בגיל, וחולקים חוויות משותפות.

תאוריית ברירת השארים, פותחה ע"י המילטון, שטען שיצורים שהתפתחה אצלם באקראיות תכונה של דאגה לשארים, שרדו יותר מאחרים. דוקינס חידד את ההסבר ולא דיבר על יצורים אלא על גֶן, גנים שמפתחים באקראיות תכונה שמסייעת לשרידותם – שורדים יותר מאחרים.

בתור סיפור, זה נחמד, המאמץ העיקרי של מנסחי ומגיני תורת האבולוציה היא להילחם על כך שיהיה סיפור, שיהיה מנגנון שמסביר, בעוד ההצלחה מוגבלת, והרבה פעמים הסיפור הוא הזוי או בלתי אפשרי טכנית לחלוטין, ומספרי הסיפורים סומכים על כך שבעתיד יהיה לנו סיפור יותר טוב.

אך כדי לאשש תיאוריה, צריכים מבחן, אישוש, או איזה קצה חוט. הבעיה עם התיאוריה הזו שהיא יכולה להסביר כל דבר. בדיוק כמו פסיכולוגיה אבולוציונית, כפי שניתן לראות כאן. כל תכונה שהיא, ניתן לטוות סביבה סיפור, שיסביר מדוע בשלב מסויים היא גרמה להישרדות, את התכונה אנו מכירים, ואת הסיפור מציירים סביבה, כמו מטרה המצויירת סביב החץ. זו איטיולוגיה, לא מדע. לעולם לא נפגוש תכונה שאינה ניתנת להסבר ולציור מטרה סביבה.

מי שאינו מן המאמינים שכל התוכן של הנפש האנושית נוצר ע"י תאונות גנטיות שיסודן בדומם, אלא מאמין שיש לנפש ערך ומקום בפני עצמו, לא צריך לחפש הסבר מדוע אדם מצטער על מות אנשים קרובים אליו, זה נובע מהקשר, האהבה, שיש ביניהם, ואכן, במקרה של סכסוך או היעדר קשר, מסיבות כל שהן, אכן האדם אינו מצטער, או פחות מצטער. זו לא גנטיקה כפויה. והגורם הדומיננטי הוא דווקא הנפשי שתלוי במציאות שאנו רואים, ולא בסיפורים הגנטיים.

הומו סאפינס מצטט אמרת שפר של ביולוג דגול:

הביולוג ג'ון הלדיין נשאל פעם האם היה מציל את אחיו מטביעה, וענה בתגובה: "לא, אבל הייתי מציל שניים מאחיי, או 8 בני דודים". המשפט הזה מבטא את העובדה שבממוצע, גנים של שני אחים או שמונה בני דודים הם שווי ערך לגנים של אדם בודד. כלומר, עזרה לאחרים תלויה לא רק במחיר שתשלמו, אלא גם בקרבה הגנטית שלכם אליהם. ככל שאנשים קרובים יותר אליכם גנטית, משתלם יותר מבחינה אבולוציונית לעזור להם.

ובכן, למיטב הבנתי אמרות שפר כאלו מהוות איום מבחינה אבולוציונית על המוסריות והאינטלגנציה של המין האנושי, אורגניזמים שמאמינים בהבלים כאלו ישרדו פחות, ואכן החברה הזו כבר בתהליך של אי הִתרבות.

הבעיה המרכזית עם ה'מחקר' הזה, היא שהוא מנסה להוכיח משהו, כביכול, אבל לא שולל את העמדה אותה הוא אמור להפריך. במדה והצער נובע מקירבה נפשית, משהו שכולנו מכירים, בלי שום צורך בסיפור אבולוציוני, ברור שככל שיש קירבה יותר גדולה הצער על האובדן יהיה יותר גדול, ולכן סביר מאד שתאומים זהים יהיו יותר קרובים זה לזה מתאומים בלתי זהים. זה פשוט מובן ומוסבר בלי לדעת כלום על גנים.

יתירה מכך, המחקר מראה שהצער על אובדן אח תאום גדול מהצער על אבדן אח שאינו תאום, למרות שמבחינה גנטית אין שוני, כלומר, ברור שהיסוד הנפשי משחק כאן תפקיד, ולכן אין שום סיבה להניח שבהבדלים בין תאומים לא זהים היסוד הנפשי נעלם ורק הסיפור הבדוי האבולוציוני הוא הגורם.

עוד בעיה מהותית במחקר היא, שסיפור אבולוציוני מחייב מנגנון שיתפעל אותו, כלומר, נניח שלדאוג לתאום זהה יותר מלתאום לא זהה, זה יתרון אבולוציוני, אבל הוא צריך לפעול מבחינה ביולוגית בהשפעה על הפסיכולוגיה האנושית, הוא לא יכול להיות אבסטרקטי בלי מנגנון פיזיולוגי. מכיון שהאדם אינו יודע, מטבעו, כלום על הגנים, אין שום דרך בה ניתן לתכנת אבולוציונית אדם, לדאוג למי שנושא מאגר גנים יותר קרוב אליו. נניח אפילו שאנחנו מתכננים תבוניים של העולם, וחשבנו על הסטרטאפ הזה של דאגה לפי גנים, ואנחנו רוצים לתכנת אדם שידאג לקרובים אליו, איך נגרום לו לעשות זאת? הוא יכול לאהוב את מי שנולד איתו, שגר איתו, שהוא נראה דומה לו, אבל אין שום קשר לגנטיקה, אם זה מבוסס על הדמיון החיצוני, הוא יאהב באותה מידה גם אדם ממדינה אחרת שדומה לו (ידוע שסאדם חוסיין אהב את הכפילים שלו).

מצחיק שאותם אנשים שמנסים 'להסביר' רגשות אנושיים כדוגמת אהבה לבני משפחה וצער על אובדנם, בתאונות גנטיות שגרמו אי פעם בעבר הרחוק להישרדות, מדברים הרבה בשם המוסר, שגם הוא תאונה גנטית לפי הפרשנות המגוחכת הזו, אך נתנחם בכך שאלו שמדברים יותר מדי בשם המוסר, הם אלו שהכי פחות דורשים מעצמם משהו, זו בעיקר שיטה לדרוש מאחרים, לבטל שיטות הגיוניות ופרקטיות, בשם תיאוריות מוסריות חסרות בסיס, זה בסיס לצבירת כח ותו לא.