1

מידע? שכחו מזה, מישהו גונב לנו את המח

האם יתכן שצורות 'תמימות' לספק מידע, יוגדרו משפטית כגניבה והונאה?

מתוך כתבה של דינה גורדון אפוק טיימס.

מי גונב את המוח שלנו?

תשכחו מזה שהמוח שלכם הוא רק שלכם. טים וו, פרופ' למשפטים באוניברסיטת קולומביה טוען שהפרסומות שתופסות את תשומת לבנו מכל עבר לוכדות אותנו שלא בהסכמתנו ולמעשה מי שמפעיל אותן גונב מאיתנו.

אם קנינו או קיבלנו גישה חופשית לדואר אלקטרוני או אם אנחנו גולשים בפייסבוק, מבלי משים אנחנו משלמים במטבע יקר מאוד – הזמן ותשומת הלב שלנו. בזמן שכל זה מתרחש, אנחנו קהל שבוי, אין לנו לאן לברוח ממה שמרצד מול עינינו כל הזמן.

לא רק שאין לנו לאן לברוח, אנחנו בנויים כך שדווקא נתמקד בזה. לפי מה שידוע ממחקרים במדעי המוח, תשומת הלב שלנו נמשכת באופן אוטומטי לתנועות או לרעשים הכי בולטים בסביבה שלנו (יאיר פינטו ואחרים Journal of Vision, 2013). בעבר הרחוק היה לזה יתרון הישרדותי, להבחין במהירות במה ש"הכי מסוכן" (יכול להרוג אותנו), או במה ש"הכי אכיל" (אפשר לצוד אותו). כיום חברות ומשווקים מתחרים ביניהם מי ייצור את הפרסומות או את המסכים הכי בולטים, כאלה שימשכו את תשומת ליבנו יותר מכל האחרים.

עם זאת, כיום ידוע שהמוח שלנו מוגבל ביכולת שלו לתת תשומת לב למספר דברים בעת ובעונה אחת. כשאנחנו חושבים שאנחנו עושים מולטי-טסקינג (עסוקים בו זמנית במספר מטלות), אנחנו לאמיתו של דבר קופצים ממשימה למשימה (לפי הנוירולוג ד"ר אדם גאזאלי ואחרים בספר The Distracted Mind 2016). אנחנו שקועים בכתיבה או בקריאה או במחשבות שלנו, ואז קופץ מול עינינו משהו צבעוני חדש, וללא מחשבה שנייה אנחנו עוזבים הכול, וכל תשומת הלב שלנו מתרכזת בהסחת הדעת הזאת. וכל זה מתרחש ללא הסכמתנו, מה שנקרא לפי טים וו, פרופ' למשפטים באוניברסיטת קולומביה, "גניבת תשומת לב".

אבל מה הופך את זה לגניבה? לפי טים וו, גניבה מוגדרת כ"השתלטות על משאב באופן שמאפשר לגנב לזכות בחלק הארי של הערך הכלכלי או התועלת של מה שנגנב" (מגזין Wired 2017). מכיוון שהיום כבר ידוע היטב ערכם הכלכלי של זמן ושל תשומת לב, כאשר הם נלקחים ללא הסכמה או ללא מתן פיצוי, זה אינו שונה מכך שמישהו לקח כסף מהכיס שלנו, לפי וו. לכן, טוען וו, כאשר חברות המוכרות זמן מסך ציבורי, מתפארות בעלייה עצומה ברווחיהן, אלו למעשה רווחים שהן הפיקו בגלל הגניבה של תשומת ליבנו – הציבור השבוי.

יותר מכך, לפי ד"ר גאזאלי, התרבות הזאת שמכריחה אותנו להיות כביכול מולטי טאסקינג תמידיים, מקהה את חושינו, משפיעה לרעה על השפה, מעכבת קבלת החלטות יעילה, ומונעת מאיתנו לזכור את הפרטים הקטנים של אירועים שונים בחיינו. ההשפעות השליליות האלה גדולות עוד יותר אצל ילדים, מתבגרים וקשישים.

יתרה מכך, גניבת תשומת ליבנו משפיעה לרעה על הרצון החופשי שלנו. פרופ' וו מצטט משפטן אחר, צ'ארלס בלק המנוח, שקונן על כך שאנחנו מוכנים בקלות רבה למכור את המוח שלנו. "אני חרד לשפיות של חברה שמדברת על החשיבות של השלמות והיושרה של המוח שלנו, ובה בעת במציאות, מכריחה את המוח שלנו להיות נתון, בחלק ניכר מהיום-יום, תחת הפצצה של כל מה שמשווקים למיניהם רוצים לזרוק אליו".

המשך המאמר ניתן לקריאה במקור.