לחץ לגירסת הדפסה

הטענה כי הדת מביאה או הביאה לאלימות, שבה ונשנית מפי מטיפים לאתאיזם. אחת הדוגמאות היא הספר "מדריך לדת ואלימות" של אוניברסיטת אוקספורד:

בשער כמובן התמונה של עקדת יצחק, מה שמראה על ה'אובייקטיביות' של המחברים, שהרי ניתן לראות את עקדת יצחק כמאורע היסטורי שמטרתו להפסיק את קרבנות האדם. כנראה שהפלסטיות של הציור יותר אפקטיבית עבור המחברים חסרי הנגיעות…

בדש הספר נכתב:

"האלימות תמיד מילאה תפקיד בדמיון הדתי, מסמלים וממיתוסים ועד למאבקים אגדיים, ממלחמות קולוסליות לתיאטרון הטרור. מדריך אוקספורד לדת ואלימות סוקר צמתים בין דת ואלימות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם.
ארבעים המאמרים המקוריים בספר זה כוללים סקירה של מסורות דתיות מרכזיות, המראות כיצד אלימות מוצדקת ביסודות הספרותיים והאדיאולוגיים של המסורת, כיצד היא משמשת באופן סמלי ובפרקטיקה פולחנית, וכיצד מוצדקים מעשי אלימות ולוחמה חברתית על ידי רעיונות דתיים. המאמרים בוחנים גם דפוסים ועניינים הנוגעים לאלימות דתית, כגון הקרבה והקדשת מוות, אשר נבחנים בניתוחים חוצי-תחומיים או אזוריים; ומציעים גישות אנליטיות מרכזיות, ממחקרים ספרותיים ועד מדעיים חברתיים.
התורמים לכרך זה – הוגים חדשניים המכוננים כיוונים חדשים בתיאוריה וניתוח הקשורים לדת ולאלימות – מספקים תובנות חדשות בתחום חשוב זה של מחקרים. על ידי מיפוי כל תחום הדת והאלימות, מדריך אוקספורד לדת ואלימות יהווה מקור סמכותי לסטודנטים וללומדים במשך שנים רבות".

הטכניקה פשוטה, הקשר בין דת לאלימות הוא הנחת יסוד "האלימות תמיד מילאה תפקיד בדמיון הדתי", מטרת הספר היא רק לכתוב ארבעים מאמרים המשתמשים במלים לועזיות ו'חוקרים' את הקשרים האלו, כלומר "מציעים גישות אנליטיות מרכזיות", מחלקים את הנחות היסוד לפי סוגים: פסיכולוגיה, אידיאולוגיה, וכו'. ההקשר בין אלימות ודת נשמע די מגוחך כל עוד אנו חיים בזמן שעדיין לא התייבשו נהרות הדם ששפכו הפאשיסטים הנאצים שהיו גוף נאור המבוסס על המדעים המתקדמים ביותר (דרויניזם, ניטשה וכו'), ומן הצד השני נהרות הדם שנשפך ברחבי ברית המועצות, ועדיין נשפך ברגעים אלו ע"י הקומוניסטים והאתאיסטים בסין ובצפון קוריאה. ארה"ב היא מדינה שרובה נוצרים מאמינים, האם היא מדינה אלימה ביחס לשאר המדינות בעולם? שני מלחמות העולם האחרונות לא היו קשורות בשום זיק של דת, ואירופה הנוצרית הקיזה את דמה במלחמות אלו הרבה יותר מאשר בכל המלחמות שידעה באלף השנים שקודם לכן. האם הכיבושים האכזריים של ג'ינג'יס חאן נבעו מדת כל שהיא? והרי ההתקדמות המוסרית של העולם קשורה בעצמה לדת ולעידון וזיכוך התפיסה הדתית, מה שאנו  "העולם השלישי" הוא בסך הכל העולם שלא נחשף לתורת משה בגירסתה המערבית. זה ההבדל האמיתי בין האירופאים לבין האפריקאים או הסינים, לפני אלפיים שנה הם נראו אותו דבר מבחינה מוסרית ואף אינטלקטואלית. העובדה שהרבה רוע חלף בעולם גם כשהוא היה דתי, לא נובעת מהדת, אלא נובעת מהרוע עצמו, המלחמות האכזריות ביותר התקיימו בהיסטוריה ורובן היו בלי קשר לדת, לכל היותר השתמשו בדת כדי ללבות את האש, אבל לא הדת הולידה את המלחמה. סנחריב לא יצא לכבוש את העולם בגלל שהיה דתי, וגם רומא לא כבשה את יהודה בגלל האמונה ביופיטר, אלא מסיבות מדיניות.

ויליאם ט. קאבנו יצא לבדוק את המיתוס, בספרו: מיתוס האלימות הדתית.

בדש הספר נכתב:

הרעיון שלדת יש נטייה מסוכנת לקידום אלימות הוא חלק מההנחה המקובלת בחברות המערביות, והיא עומדת ביסודם של רבים מהמוסדות והמדיניות שלנו, ממגבלות על תפקידה הציבורי של הדת, ועד מאמצים לקידום הדמוקרטיה הליברלית במזרח התיכון. ויליאם ט' קאבאנו קורא תיגר על הדעה הבנאלית הזאת, על ידי בחינת האופן שבו שתי הקטגוריות התאומות של הדת והחילוניות בנויות. במחקר שיטתי הוא בוחן כיצד נבנתה הקטגוריה 'דת' במערב המודרני, ובהקשרים קולוניאליים, על פי תצורות ספציפיות של כוח פוליטי. קאבאנו מראה כיצד סטיגמות נצחיות וטרנס תרבותיות של "הדת" משמשים את הטיעונים כי הדת גורמת לאלימות. הוא טוען שלוש טענות עיקריות: 1) אין מהות טרנס היסטורית וטרנס-תרבותית של "דת", מה שנחשב לדתי או חילוני בכל הקשר נתון, הוא פונקציה של תצורות כוח פוליטיות. כלומר, גם אם מנהיג דתי נהג באלימות, אין זה בהכרח ייצוג של הדת שלו יותר מאשר המצב הפוליטי או האישיות שלו. 2) תפיסה טרנס-היסטורית ותרבותית זו של הדת כבלתי רציונלית ונוטה לאלימות היא אחד המיתוסים הלגיטימיים המכוננים של החברה המערבית. 3) מיתוס זה יכול לשמש כלגיטימציה לאלימות ניאו-קולוניאלית נגד אחרים שאינם מערביים, במיוחד בעולם המוסלמי.

פרופ' פול אלן כותב:

נדהמתי מהעובדה שגם קבוצות דתיות משלימות לעתים עם המיתוס של אלימות הדת, מדובר אך ורק במיתוס. אגדה שקושרת עובדות ומצבים שונים של ההיסטוריה בקשר בלתי מבוסס, אגדה שאינה עומדת במבחן של בדיקה הוגנת. מאז ה -11 בספטמבר, המיתוס של אלימות דתית קיבל מעמד של חוכמה בלתי מעורערת, סדרה של רעיונות שהקומיקאים מעניקים לקהלים רגישים, ושהפוליטיקאים נותנים להם יתרון רב. העמקת ההיכרות עם ההיסטוריהמלמדת כי לפרשנים האתאיסטים יש אוזניים מיוחדות וסלקטיביות המוכנות לשמוע בדת רק איום על דרך החיים שלנו.

מעטים עסקו במשימה הקשה של חיפוש האמת בנושא, אבל למרבה המזל מחקרים חדשים נדרשו לנושא ומאתגרים את הנחת היסוד המערבית הזו. נתחיל בויליאם קבאנו, שמטפל בשאלה הזו בספרו מיתוס האלימות הדתית, הוא מראה כי איננו יכולים להבדיל בין דת לבין תחומי חיים אחרים. התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שהחלוקה בין פעולה דתית לפעולה חילונית אינה ניתנת להפרדה בקלות, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים כלומר לפענח מוטיבציה של אדם מסויים ומדוע עשה מה שעשה.

הצרכים של האדם, השאיפות הרוחניות, התכונות, ההשקפה הנרכשת, הנאמנויות, כל אלו הן חוטים פסיכולוגיים מורכבים, שאנחנו עצמנו לא יכולים להפריד אותם ולנתח אותם כראוי, בודאי שלא בהשלכה לאחור על ההיסטוריה.

כשאנו מנסים להשיב על השאלה, האם הקולוניאליסטים האירופאים נהגו באלימות בעמים הילידים מסיבות דתיות, או למרות מצוות הדת? אין שום סיבה לתפוס את האפשרות הראשונה. נכון הדבר שהדת יכלה לשמש כתירוץ נח ברצונו של אדם לדלות ממנה משפטים. אבל הזהב, הפרוות, האדמות, ובמיוחד הלאומנות, היו סיבות לא פחות טובות, הן בעצם היו הכח המוביל של האירועים המדיניים במאות ה15-19 מה שקרה במאות אלו הוא לא התחזקות דתית, אלא עלייתה של מדינת הלאום האירופית, והתמוטטות הסמכויות הישנות.