מי בפנים ומי בחוץ?

 

מי בפנים ומי בחוץ?

מערכת המידע העצומה של תרבות המערב, למרות שהיא מעניקה לנו שפע הנאות שגשוג ובטחון, היא אויב של החופש והפתיחות. היא יוצרת מערכת מקובעת שקיימת בה דעה מגובשת על גבולות הנכון והאפשר. היא מגדירה באופן חד צדדי מה הוא חופש ומה היא פתיחות. אדם יכול לבחור לכאורה או כביכול מתוך תפריט עצום, אבל רק מה שלגיטימי בתרבות שלנו, אתה יכול להיות הומוסקסואל, טרנסג'דר, שמאלני, ימני, דתי, צמחוני, פמיניסט, וכו'. כל זה חלק מהתפריט. אבל אינך יכול להיות  משהו מעבר,
אינך יכול להטיל ספק באמיתות של מערכת המידע.

אצלינו, אתה יכול לבחור לך אחת מהאסכולות הפסיכולוגיות, ו"אפילו" הקיצוניות ביותר, אבל אינך יכול לומר שכל זה בלבול מח אחד גדול, (אלא אם כן קיימת במערב 'אסכולה' כזו המיוצגת על ידי אקדמאיים כל שהם). אתה יכול לאהוב רק זרם פצפון באמנות מודרנית, ולתעב את השאר וכן לכתוב עליהם ביקורות קטלניות. אבל אינך יכול לטעון שכל האמנות המודרנית היא מחלת נפש וטמטום. שוב, אא"כ אתה מייסד אסכולה כזו וברשותך תואר אקדמאי.

במדה והשתחלת לתוך המערכת, והקבוצה שהקמת קבלה 'הכרה אקדמית', הרי שלא רק שדבריך יהיו מעתה ועד עולם אפשרות לגיטימית. אלא שכל עיסוק בך, בדבריך, בהיסטוריה שלך, בתחביבים או בסטיות שלך, גם הוא יהיה עיסוק לגיטימי ואקדמי. כל מאמר שיעסוק במשהו שקשור בך או בשונאיך או בסביבתך, ולא משנה בכלל מה יהיה התוכן שלו, כל עוד הוא מוגש במתודה האקדמית ובצורה החיצונית של מאמר אקדמי או עוסק בנושא אקדמי. הרי שגם המאמר הזה עצמו הוא חלק ממערכת המידע הלגיטימית.

במדה ולא השתחלת לתוך המערכת, אל דאגה, אתה יכול להיות נושא למחקרים באותה המדה. אבל בהבדל אחד: כל מחקר / מאמר / כתבה שיעסקו בך, יהיו חייבים להבליט ולהדגיש את הנחת היסוד שאתה כמובן אינך צודק, ומשמש להם רק כאובייקט מחקר. מכאן ואילך הכל כנ"ל: אפשר לעסוק בך, בשוונאיך,
בסביבתך, בילדות שלך, במניעים שלך, בהרגלים המיניים שלך. ההבדל הקטן הוא שתשמש כאובייקט תחת כבעל דעה. זה לא באמת משנה.

אינך יכול לטעון שחלק מהמערכת לא לגיטימי או שקרי. תנאי כניסה למערכת המערב היא שבכל מה שלא נוגע להנחות היסוד של המערכת, אין אמת מוחלטת. ושכל מה שחלק מהמערכת הוא בהכרח לגיטימי. כך באופן אבסורדי הטענה: "אני מאמין שXX הוא אמת מוחלטת, ולכן אסור להיות הומוסקסואל", או "אני מאמין שנפש האדם היא YY ולכן הפסיכולוגיה המקובלת כיום שקרית לא מוסרית ואסורה", היא לא לגיטימית. ריבוי הדעות הפך לקבעון של סינתזה, ולכן הטענה לאמת בתחום כל שהוא אינה לגיטימית. לגיטימי בהחלט להיות צמחוני, אבל מחוץ לתחום להכריז שכל מי שאינו צמחוני הוא פושע ולא מוסרי.

במדה ודעה שכזו תובע, היא תהווה בהחלט אובייקט למחקר ולדיונים פורים בעשרות כנסים וקונגרסים, ייתכן שאף ספרות מדעית ענפה תתפתח סביב ה'תופעה', אבל זו תהיה רק 'תופעה', ולעולם לא 'דעה' שהדיון עמה הוא בגובה העיניים. אין שום משמעות לטיעונים בנושא זה, גם אם תרקוד על הגגות ותצווח ברמקולים עתירי דציבלים שברשותך טיעונים המוכיחים את דבריך חד משמעית, אין לכך שום משמעות. זה אינו נושא לדיון.

כלל היסוד הוא שיש 'לכבד' דעה שונה, לא במובן של לא לירוק או לפצח גרעינים מול בעליה, אלא במובן של להניח שייתכן שהוא צודק ושברור שזכותו להביע דעה זו, והמחמירים מוסיפים שתילחם עד מוות על זכותו להביע דעה זו.

הכלל השני הוא: מוסדות מוכרים. שום דעה לא תקבל הכרה כלגיטימית, מבלי שתצמח או תעבור דרך מוסד מוכר במערב. דעה שלא הקימה מפלגה, לא הוכרה על ידי מישהו שקיבל תעודה ממוסד אקדמי שאושר ע"י המל"ג, לא קנתה שביתה באחד מכלי התקשורת המוכרים ע"י המדינה. אינה קיימת. היא לא בתפריט. היא יכולה להיות אובייקט נפלא למחקר, אבל לא 'דעה'. אין הכוונה שלא חייבים להילחם על הזכות להביעה, אלא שיש להילחם בכל מי שיעיז להציגה כ'דעה' ולא כ'אובייקט', ובמדה ואפשר לבטל את ההכרה בו או את משרתו, הדבר ייעשה בהקדם. ערך הדעות אינו בטיעונים שעומדים לרשותן, אלא במערכת הפורמלית בה נולדו.

ישנם עוד כללים רבים שנגיע אליהם בהמשך. אבל עלינו לעצור לרגע, ולהזכיר לעצמנו שהכללים האלו אינם שרירותיים, לא באים מרוע או מצמצום. אלא הם נגזרים הכרחיים של המערכת. וכי חברה חפשית יכולה להתקיים, כאשר אדם אחד שולל או מבטל את זכותה של דעה אחרת? מובן וברור, במלא הרצינות, שהחברה אינה יכולה לקבל שלילה מוחלטת או טיעון לאמת מוחלטת, כל עוד אלו באים מפיהם של יחידים. שהרי מדרון צר וקצר מוביל בין שלילת דעה, לנקיטת כח פיזי  מולה. ומן הצד השני, לאחר שאנו נותנים לכל 'דעה' משקל וזכות קיום, הנוכל לאפשר לכל הגיג של כל אדם לקבל את התואר 'דעה' כדי לזכות לחסינות, ולכך שהמהדרים שבינינו יסכימו להיהרג על מנת שהלה יביע את "דעתו"??

התרבות המערבית לא באמת שונאת אותנו, היא בסך הכל יצרה מערכת ענק שחייבת לנווט את דרכה על ידי גבולות ברורים. בכדי להיות לגיטימי יש לעבור תהליך כל שהוא, הקונסטרוקציה מתרחבת מבפנים. כל תחום מעדכן את משנהו, וכלום ניתן לשרלטנים והוזים 'לעדכן' תחום אחד ולו הזניח ביותר, הרי בשלב מסויים כל המערכת תקרוס.

מה שחשוב הוא לזכור, שמה שאינו משתלב במערכת, אינו בהכרח לא נכון, אלא ייתכן שהוא  פשוט אינו מתאים לתנאים בה עובדת המערכת. גם מי שחושב שכל מה שמוגדר כ'בפנים' הוא נכון או קרוב לכך, אין הוא צריך לחשוב שמה שאינו יכול להיכנס פנימה, אינו מבוסס באופן מספיק.

המורכבות העצומה של כל נושא שהמערכת היודעת כל נוגעת בו, לא נותנת מקום למבחנים פשטניים. המציאות כל כך מסובכת, והידע על המשתנים הוא כה רב, עד ששום דבר אינו "פשוט". צרף לכך את העובדה שיש הנחות כה בסיסיות עד שאינן עומדות לדיון. אם רופא מצווה על מטופל להימנע ממזון מסויים, ואינו רואה שיפור. הוא לא אומר לעצמו 'אולי זה לא עובד'? כי זה כל כך ברור שמזון זה מיצר את העורקים, עד שהוא בטוח שהמטופל לא עשה מה שאמרו לו. או שיש גורם תחלואה אחר המעורב. כמובן שהרופא לא ייחשף לכך בצורה שיטתית, שכן הוא מצווה על כל מטופל גם לעשות פעילות גופנית, לקחת כדורים, וכו'. ולכן הוא לא עורך מחקר אישי עם קבוצת ביקורת אך ורק בתחום המזון המסויים הזה.

גם בתחום הכל כך סטרילי של הרפואה,מחקרים מהתלים בנו על ימין ועל שמאל. מחקר חדש קובע שמוצר מסויים מזיק לבריאות,ומחקר חדש קובע שמוצר זה מעולה לבריאות. המונח "מחקר חדש קובע" מייצג לפעמים פתיחה של בדיחה. אבל המערכת כאן כי היא אוהבת אותנו, לא כי היא רוצה להתעלל בנו.

אנחנו היא המערכת, אנחנו פונים אל מערכת הרפואה שלנו, כי היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות. וכי בגלל שיש כשלים וטעויות נבטל את הבדיקות המחמירות של הFDA? או נכניס לשוק כל טיפול טבעוני שטוען שהוא חסין ביקורת כי הוא עובד רק לפעמים, לפי האינטואיציות של המטפל? המערכת הרפואית עושה כל שביכלתה לדאוג לבריאותינו. עלינו רק להבין שזו לא מערכת שיוצרת אמת מוחלטת ולא משהו שקרוב לכך. בסופו של דבר כולנו הולכים לרופא ואומרים מה שהוא עושה. זה לא נותן לנו נקודת משען חוץ מערכתית. אנחנו בפנים.

ומה עם מדעי החיים? האם המערכת מספקת כלים שילמדו אותנו איך צריך לנהל את החיים. איך צריך לארגן את המדינה ואת החברה. או יותר מדוייק: איך אפשר בכלל לנהל את החיים ואת החברה. בחברה שלנו מתנהלים ויכוחים עזים, קשים ומרים, בין ימין לשמאל למשל. האם המערכת המדעית יכולה לעזור לנו ולו בפסיק בשאלות המהותיות של קיומנו? שכן סוף סוף שאלת הבטחון האישי ועתידה של המדינה חשובה מאד לכל תושביה. איפה מערכת הידע והניתוח המערבית המתקדמת? האם טובי המוחות והפרופסורים מציעים איזו נוסחה שניתן לראות שהיא יעילה / נכונה / מתוחכמת, יותר מההצעות שאנו שומעים מנהגי המוניות? האם כאשר נערוך סוף סוף את העימות המיוחל בין פרופ' ימנוביץ לפרופ' שמאלוביץ, וניתן להם פנאי בלתי מוגבל לברר את כל השאלות בדרך מדעית אנליטית לוגית ומנומקת – נדע סוף סוף מה טוב למדינה? כמובן שלא. הידע הרב שלנו וכלי החשיבה לא מנסים אפילו להתגבר על השטח המעשי ביותר שלנו כחברה. הם לא פותרים את השאלות הקיומיות שלנו ולא מראים שום קצה חוט שעלול להביא לכך. המערכת פשוט לא 'תופסת' כאן. אותה מערכת חכמה שיודעת מה בריא לנו, ומה טוב לנפש שלנו, ואיזו טכניקה טובה להגיע לכל תוצאה שנרצה, ומה היא ההיסטוריה, ואיך נוצרו המינים. והכל כל כך ברור לה. כאן לא מביאה שום תועלת.

ואולי ישנו תחום יותר חשוב ממדעי החברה: מדע האדם. האדם בעצמו, מה הוא? מה טוב לו ולנפשו? איך טוב לו לארגן את החיים שלו? איך עליו לראות את קיומו בעולם? האם יש משהו מעבר? שגם בו המערכת לא פותרת שום בעיה ולא 'תופסת'. אולי? ההבדל בין שני התחומים הללו הוא, שבמדעי החברה אי אפשר לעבוד עלינו, אי אפשר לעשות כאילו הבעיות נפתרו. כי עובדה היא שהסכסוך מול הפלשתינים נשאר, עובדה היא שהטרור הורג אנשים, ועובדה היא שהשאלות הפוליטיות לא מוכרעות. ואילו במדעי האדם הרבה יותר קל לעשות כאילו הבעיות שלנו נפתרו, כאילו ברור שצורת החיים שלנו היא הנכונה והטובה, כאילו לא נשארו שאלות פתוחות. ההרגשה הטובה נגזרת מעצם זה שהמערכת כה חכמה, שלגוגל יש תשובה לכל שאלה. אם אתה מנווט בצומת דרך גוגל, מוצא  טיפול רפואי דרך גוגל, קונה רכב דרך גוגל, לומד על ההיסטוריה ועל העולם דרך גוגל, למה שלא תבנה את אישיותך דרך גוגל, זה מתבקש, לא?

או שמא לא, ישנן שאלות פתוחות. ישנם תחומים, שהם כמו מדעי החברה, משהו שהמערכת לא תופסת, ולא פותרת. משהו שהאדם הקטן יכול לדון בו בעצמו, משל היה לקט צייד בחברה עתיקה הממציא את הגלגל. כיצד מבחינים בין אשליית ידע ופתרונות, לבין מציאות?