נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מי יסביר לג'ונה לרר מה זה דואליזם?

הבלוגר המפורסם ג'ונה לרר, בפוסט חדש, טוען שההתקדמות שלנו נעצרת בעטיה של טעות פילוסופית נושנה, קוראים לה דואליזם, הדעה שהנפש והגוף הם דברים נפרדים ביסודם.

לשם הנוחות, אצטט מתוך התרגום של דפנה לוי באלכסון, אם כי אני חייב לציין שישנו איזה שהוא בלבול בתרגום, שמושפע כנראה מבלבול של לרר עצמו, לרר משתמש בmind כשניות מול הגוף, ואת המונח הזה מתרגמת לוי לפעמים כ'נפש' ולפעמים כ'מח', ולא עוד אלא שהיא מוסיפה מעצמה כותרת בנוסח: "נפש בריאה בגוף בריא? יותר מאי-פעם הממצאים החדשים מראים שהמוח הוא האבר המושל בנו". מה הקשר בין שני חלקי המשפט? האם העובדה שהמח שולט בגוף היא ממצא חדש? או שהיא סותרת את הצורך בבריאות הנפש? המעיין במאמר עצמו יראה שלרר טוען להיפך, שלא המח שולט בגוף, אלא המח והגוף מתפקדים כיחידה אחת שכל אחד מחלקיה משפיע על המערכת כולה.

כך או כך, נראה שלרר פשוט אינו מבין מה הוא דואליזם.

"אם נדבר במושגים המוכרים כל כך של רנה דקארט, המוח האנושי הוא "דבר חושב", שאינו עשוי חומר גשמי (המחשבות שלנו הן רוחניות בלבד, וכדומה). הגוף, לעומת זאת, הוא "דבר גשמי", מכונה בת תמותה ומדממת. בעיניי דקארט, דואליזם הוא המאפיין המהותי של האנושות. לכל חיה יש גוף. רק לנו יש נפש".

כאן השגיאה בולטת, אני לא חושד בלרר שלדעתו דקארט סבר כי המוח אינו עשוי חומר גשמי... כמו כן לרר לא כותב שהמחשבות הן רוחניות אלא שהן airy nothings – דבר אורירי, כלומר לא מתחום הפיזיקה המוכרת לנו.

"האמונה בדואליזם ממשיכה לעצב את חיינו. בדומה לדקארט, אנחנו נוטים להניח שלאירועים מנטליים יש גורמים מנטליים – אתם עצובים כי המוח שלכם עצוב – ושלאירועים גופניים יש גורמים גופניים (אם כואב לכם הגב, משהו קרה לגב שלכם). בגלל הדואליזם אנחנו מטפלים בדיכאון באמצעות גלולות (במקום להתעמל, מה שלעתים קרובות מתברר כיעיל לא פחות) ועוברים כל כך הרבה ניתוחים בעמוד השדרה (שלעתים תכופות אינם יעילים כלל)".

הגיבוב הזה לא מתאים לעיסוק בנושא פילוסופי, הסיבה שהגלולות נגד דיכאון נפוצות כ"כ, היא לא הדואליזם המופלג של הרופאים וחברות התרופות, הקישור פשוט שטותי. אנחנו נמשכים לפיתרון הזמין והקל, ויותר נח להתמודד מול בעיה בדרך של תרופה שקונים בחנות, מאשר לעשות שינויי תפיסה והתנהגות. בדיוק מאותה סיבה שהטיפולים הנפוצים להשמנת יתר הן תרופות פלא, ולא העבודה הקשה של לאכול בריא.

אין שום ויכוח שתופעות כמו דיכאון ועצב, יכולות להיגרם כתוצאה ממצב נפשי, כמו גם מחוסר איזון כימי. וכך בדיוק לגבי כאבי גב ושרירים, אלו יכולים להגיע כתוצאה ממכה או דלקת, וגם ממתח או טראומה. ואין כאן שום קשר לשאלת מהותה של הנפש או קיומה.

כשם שהמחשב והתנהגותו מורכבים מחומרה ותוכנה, ניתן לכבות את המחשב דרך החומרה (לנתק אותו מהבטריה) או דרך התכנה (לבחור 'כיבוי'), כשם שניתן לגרום לו לצפצף או כל פעולה אחרת, ואף לגרום לו נזק, הן דרך החומרה והן דרך התכנה. כך בדיוק לגבי הגוף, העובדה שה'חומרה' – הגוף, ניזוק, יכולה להיגרם כתוצאה מחבלה ישירה בגוף, או כתוצאה מחוסר איזון נפשי שגורם למוח לשלוח הוראות מזיקות. וכן להיפך, המוח עצמו הוא גם איבר פיזי, איבוד זיכרון יכול להיגרם ממכה בראש, וגם מלחץ ומתח, במקביל ל'תכנה'.

מי שמסיק מכאן שאין נפש, ורואה זאת כהוכחה, אין לו מושג מה הוא דואליזם.

"נדמה לנו שהדואליזם נכון לגמרי, אבל מתברר שהוא מוטעה. בשנים האחרונות, חקר המוח ניתץ את האבחנות הקרטזיאניות הנושנות הללו. הדבר נעשה בעיקר באמצעות ההבנה שהגוף אינו סתם מקור האנרגיה של המוח, אלא מעצב את כל החוויות המודעות שלנו. החיידקים במעיים שלנו, למשל, משפיעים כנראה על מצב הרוח שלנו, ואילו תחושה של פחד מתחילה כנראה כקצב פעימות לב מואץ מעט. הזיכרון שלנו משתפר כשהוא קשור לתנועה גופנית ובלוטות הזיעה בכפות הידיים מסוגלות לצפות את הטעויות שלנו בזמן הימורים הרבה לפני שהקורטקס מתעדכן. כפי שכתב חוקר המוח אנטוניו דמאסיו (Damasio): "הגוף לא רק מספק תמיכה המאפשרת למוח לחיות. הוא מספק תוכן, שהוא חלק בלתי נפרד מפעולתו של מוח תקין. המחשבות שלנו והגוף שלנו אינם מערכות נפרדות – הם קשורים זה בזה עמוקות ומתקיימת ביניהם דיאלקטיקה מתמשכת"

כאמור, הדברים האלו נפלאים ונכונים, אבל לא קשורים כלל לקביעה כי הדואליזם מוטעה. האם העובדה שיש מצבים שחידקי מיעיים יכולים לקלקל מצב רוח, או אפילו לעשות מצב רוח, מלמדת שאין נפש, ואין התרוממות רוח או נפש שקשורה בשמחה או באהבה? דומה שלרר חושב שאם יש הרמוניה בין גוף ונפש, זה מוכיח שאין נפש אלא רק גוף. זו שטות לוגית.

"המחקרים הללו משכנעים, ועם זאת, גם אם נכיר ביכולות המתוחכמות של הגוף  הנפש היא גשמית להפתיע"

מישהו הבין?

"ישנו עדיין תחום אחד שבו הדואליזם נתפש כמובן מאליו: תחום הספורט. כשאנחנו מתבוננים בטובי האתלטים שלנו, אנחנו מעריכים את הגופניות שלהם ואת העובדה שהם זכו לגוף טוב משל כולנו. יש להם בוודאי לב גדול יותר וסיבי שריר המתכווצים במהירות גדולה יותר, ריאות יעילות יותר ודופק נמוך יותר במצב מנוחה. אנחנו מתעלמים מ"הדבר החושב" שלהם ומתמקדים בגופם בלבד, ב"דבר הגשמי".

גם כאן מדובר בהיגדים מוזרים חסרי פשר, וכי מישהו חושב שספורט הוא רק תפוקת לב ושרירים, וכי יש מי שלא יודע שהישגים גופניים הם פרי כח רצון ואימון ודבקות במטרה וכו' שלא לדבר על אסטרטגיות ומה שקשור בחשיבה ישירה.

"השיעור החשוב כאן הוא שהמחשבות שלנו והגוף שלנו אינם מערכות נפרדות – הם קשורים זה בזה עמוקות ומתקיימת ביניהם דיאלקטיקה מתמשכת".

ובכן, גילוי אמריקה זה הוא שהביא את לרר למשוואה של ביטול הדואליזם?

לרר מציין למחקרים הקשורים לטענה שהמח מגביל את הפוטנציאל של הגוף, ומנסה לקשר גם את זה לביטול הדואליזם. בלי שאפשר להבין את ההקשר. איך זה מביא אותו לפאתוס הסיום של:

 "חלק מקסמו של רעיון הדואליזם נובע מכך שהוא מרגיש אמיתי. הגוף והמוח נראים כמו ישויות כל כך נפרדות. אבל מחקר המוח המודרני מעניק לנו כלים שבאמצעותם אנחנו יכולים לשלול את ההנחות ארוכות השנים שלנו בנוגע לטבע האדם. אתם אינכם המוח שלכם, והגוף שלכם אינו רק גוף. לנשמה ולבשר יש מערכת יחסים דו כיוונית נזילה. ברגע שנבין את זה, נוכל למצוא דרך להפיק יותר משניהם".

שוב הבלבול המוזר בין מח לנפש, מחקר המח המודרני לא נותן שום כלי לשלילת הדואליזם, להיפך הוא לא מצליח להציג שום הסבר פיזי למציאות התודעה, לחלק הסובייקטיבי שלה, ולאופן שבו היא מתנהלת.

(קרא עוד על ג'ונה לרר שהפך מילד פלא לבעל רעיונות).

מסתבר שהדואליזם האומלל עובר התעללות גם בבמות שונות, כך זה בויקיפדיה:

הטיעונים הנפוצים בעד דואליזם מתבססים על אינטואיציה של השכל הישר לפיה חוויות מודעות נפרדות מחומר דומם. אדם מן היישוב מזהה את הנפש עם העצמי, אישיות או נשמה; ודוחה את הרעיון שהנפש היא מוח; או להפך, הוא מוצא את הרעיון של ערך אונטולוגי יחיד כמכניסטי מדיי או לא מובן. פילוסופים מודרניים של הנפש סבורים שאינטואיציות הן מבלבלות ולכן עלינו להשתמש בכישורים ביקורתיים יחד עם עדויות אימפיריות מדעיות כדי לבחון את הנחותינו ולקבוע האם יש להן בסיס אמיתי.

כיאה וכיאות לממסד מקובע, הטיעון בעד הוא 'טיעון נפוץ', כלומר 'משהו שמישהו אמר', ובצד השני עומדים 'פילוסופים מודרניים', מה שנשמע די מכובד, וחן חן על ההמלצה ל'כישורים ביקורתיים'... אין שום עדויות אמפיריות מדעיות לגבי השאלה הפילוסופית הזו, מכיון שהמדע מטבעו מוגבל לפיזי, לכן אין לו יכולת דיון במה שמעבר לפיזי, לא לחייב ולא לשלול. המדע לא רלבנטי לכאן.

כמובן שהחוייה של העצמי אינה 'אינטואיציה', אלא החויה הבלתי אמצעית היחידה בעולמנו, חויית הקיום וההויה. האדם יודע שהוא קיים, מרגיש לגבי עצמו רגשות של עצב או שמחה, כאב או עונג. חויות שברור לנו שאין עצם דומם יכול להרגיש, בלי שום קשר למידת מורכבותו. (אינטואיציה היא הרגשה בלתי מוגדרת לגבי פרט ספציפי בחיים, כגון 'משהו רע עומד להתרחש').

 אם התודעה (הנפש) יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי במציאות הפיזיקלית (המוח), צריך להסביר כיצד זיכרונות פיזיקליים נוצרים ביחס לתודעה. דואליזם צריך להסביר כיצד התודעה משפיעה על המציאות הפיזיקלית. אפשרות אחת היא שמדובר בנס. כך למשל טוענים Arnold Geulincx and Nicolas Malebranche כי היחס גוף-נפש דורש מעורבות ישירה של האל.

אין קשר הכרחי בין הדואליזם להישארות הנפש, יתכן שכל עוד האדם חי החיים כוללים גם חלק שאינו ניתן להסבר פיזי, אבל כשהוא מת אין יכולת קיום עצמאית לחלק זה. כך למשל סבר פרופ' ליבוביץ'.

לגבי הבעיה הפסיכופיזית, הקל ביותר הוא לטעון שלפי הדואליסטים זה נס. השאלה עצמה אין לה מקום אלא מנקודת מבט מדעית, המתיימרת להסביר כיצד הדברים הפיזיים עובדים, באשר למה שמעבר לפיזי, אין אנו יכולים לערוך לו רדוקציה, כשם שאי אפשר לערוך רדוקציה לרגשות עצמם (בעיית 'החדר של מרי', מי שלא חווה רגש, או טעם, צבע, וכדו' לא יוכל לקבל מידע על מהות החוייה בשום דרך מלבד החוייה עצמה), למרות שאנו מרגישים אותם.

"טיעונו של דקארט תלוי בהנחה שמה שענבל תופסת בנפשה באופן בהיר וברור הוא נכון. פילוסופים עכשווים חולקים על כך. יוסף אגסי סבור, למשל, שמספר גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש;פרויד הראה שאדם בעל הכשרה פסיכולוגית יכול להבין את המוטיבציות הלא-מודעות של אדם אחר טוב יותר ממנו. פייר דוהם הראה שפילוסוף של המדע יכול להבין את מתודת הגילוי של מישהו טוב יותר ממנו; וברוניסלב מלינובסקי הראה דבר דומה לגבי אנתרופולוגיה. מלינובסקי טען שהעובדה שניסויים מודרניים בפסיכולוגיה גורמים לאנשים לראות דברים שלא שם מקעקעת את טיעונו של דקארט מכיוון שמדען יכול לתאר תפיסות של אדם טוב יותר ממנו. החולשה של טיעונים אלה היא שהם מטילים ספק באינטרוספקציה. אנו יודעים שאנשים טועים לגבי העולם, כולל מצבים פנימיים של אחרים, אולם אין זה כך תמיד. לכן יהיה זה אבסורד להניח שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה".

כאן חוזר שוב הויקי על טיעון איש הקש, כביכול הנחת קיום הנפש היא ההנחה שה'מושכל הראשון' או ה'אינטואיציה' הן ערובה לאמת. בעוד לא נאמר כך כלל. וכי אפילו אם נניח שפסיכולוג יכול לדעת עלי דברים שאני לא יודע, זה אומר שחויית הקיום שלי איננה? או אם מלינובסקי הראה שניתן לגרום לי לדמיין משהו, הלא עדיין כל עוד אני חווה את עצמי או אפילו מדמיין זה אומר על קיום של מישהו שמרגיש ומדמיין?

לא צריכים להניח "שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה", וגם לא שהם צודקים תמיד או ברוב המקרים, לא מדובר על שיפוט או על בירור מצב, אלא על הקיום עצמו.

המשפט ש'גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש', גם הוא לא רלבנטי, ובכלל מצחיק לייחס לתלמיד של פופר שלילת דואליזם בדרך אוילית כזו.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *