נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מלחמה בין דת ומדע, כן או לא?

ד"ר יקי מנשנפרוינד, מרצה בחוג ללימודי פילוסופיה מערבית והגות יהודית במרכז שלם, בערוץ התוכן של שלם, הוא עוסק בהרחבה ביחסי דת ומדע, לטענתו המלחמה בין דת ומדע הוא מיתוס שהתפתח ע"י תעמולה, ואינו מייצג את המציאות. להלן חלק מתוכן דבריו.

דת ומדע מלחמת העולמות – לידתו של מיתוס

אם נשאל את ה"אדם ברחוב" על הקשר שבין המדע והדת, קרוב לוודאי שתתקבל תשובה מעין זו: הדת והמדע נמצאים בקונפליקט מתמשך, שהחל לפחות עם לידת המדע המודרני במאה ה-16. מאז ועד היום שוטם המדע את הדת, והדתות, מצדן, שוטמות אף הן את המדע.

אם התשובה הזאת עולה בקנה אחד עם דעתכם, מוטב שתחשבו שוב. השקפה זו, המכונה לעתים "תזת הקונפליקט" (או "תזת הלוחמה" – warfare thesis) אינה מתיישבת כלל עם ההיסטוריה הממשית של יחסי הדת והמדע כפי שהיא ידועה לנו כיום. היסטוריונים רבים העוסקים בתחום זה, והחוקרים את יחסי הגומלין של המדע והדת, הגיעו כולם למסקנה שתזת הקונפליקט היא, ביסודו של דבר, מיתוס גמור, המבוסס על דעות קדומות פשטניות. כך, למשל, הרעיון (המקובל על רבים מהמשכילים בימינו), שהמדע צמח כתוצאה ממאבק מתמיד עם הדת, ושהדת ניסתה תמיד להגביל את צמיחתו של המדע ולהצר את צעדיו, הוא רעיון שאינו מתיישב כלל עם העובדות ההיסטוריות. היו אמנם מקרים לא מעטים שבהם ניצבו אנשי דת אל מול אנשי המדע, וקונפליקטים בין השקפות מדעיות (מסוימות – אך בפירוש לא כולן) ובין השקפות דתיות (מסוימות – אך בפירוש לא כולן) התקיימו אמנם מפעם לפעם – ועודם מתקיימים לפעמים גם בימינו; אבל במקרים רבים אחרים (ונראה שמדובר ברוב המוחלט) ניתן להבחין ביחסים ידידותיים בין המדע והדת, יחסים שאף הגיעו לא פעם לכדי שיתופי פעולה פוריים והשפעות הדדיות משמעותיות ורבות חשיבות.

מי אפוא אשם בהפצת המיתוס השקרי על האיבה השוררת לכאורה בין הדת (כל דת) ובין המדע (כל מדע)? למרבה הפליאה, יש תשובה ברורה למדי לשאלה זאת. בראש ובראשונה, מדובר על שני מחברי ספרים, ג'ון ויליאם דרייפר (Draper), ואנדרו דיקסון וייט (White), שכל אחד מהם טען (בדרכו) כי למן צמיחתו של המדע המודרני ביקשה הדת להגביל את ההתקדמות המדעית, ושכל התקדמות מדעית במהלך ההיסטוריה לא התאפשרה אלא כהתגברות על מתקפותיה של הדת. דרייפר היה איש מדע ידוע מאוד בדורו, שתרם לתחומי מחקר רבים. הוא עסק רבות בצילום מדעי, והיה בין הראשונים שפרסמו תצלומי דגרוטיפ של גופים שמימיים. הוא היה נשיאה הראשון של אגודת הכימיה האמריקנית, ואחד ממייסדי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק, שם שימש מרצה. הוא היה גם היסטוריון פורה, ופרסם את ספרו "תולדות העימות שבין הדת והמדע" (History of the Conflict Between Religion and Science) בשנת 1874; הספר, שזכה להצלחה אדירה ותורגם ללשונות רבות, תוקף בעיקר את הנצרות הקתולית, ומאשים אותה, פחות או יותר, בכל הפשעים הגרועים ביותר כנגד האנושות ובייחוד כנגד הקדמה המדעית. המדע, מן העבר השני, יוצא זך כשלג, והמדענים הגדולים מוצגים בו כמעט כבני-אלים, שוחרי טוב ונטולי מגרעות. באשר למדע – הוא מעולם לא ביקש ליצור ברית כלשהי עם הכוח הפוליטי. הוא מעולם לא שפך את שנאתו על איש ולא ניסה להביא לחורבן החברה. המדע מעולם לא עינה איש, לא בעינויי הנפש ולא בעינויי הגוף, וודאי שלא קטל איש כדי לקדם או לבצר את רעיונותיו. המדע מציע לנו את עצמו בלא שדבק בו שום כתם של אכזריות או של פשע. אבל הוותיקן – אין לנו אלא להיזכר באינקוויזיציה – הידיים המושטות כיום בברכה אל עבר "הרחומים ביותר" הן ידיים שצבען אדום. הן גואלו בדם!

וייט, שהיה דיפלומט, היסטוריון ואיש חינוך אמריקני מוביל (ממייסדי אוניברסיטת קורנל היוקרתית ונשיאה), פרסם את שני כרכי "תולדות הלוחמה שבין הדת והתאולוגיה בעולם הנוצרי" (A History of the Warfare of Science with Theology in Christendom) בשנת 1896. בספר, שהתבסס על מחקרים והרצאות רבות שנשא וייט בנושא זה, נטען, בין היתר, כי "ייסודה של הנצרות, הגם שהוא מציין את תחילת התפתחותה של דת חדשה, עצר את התפתחותם של מדעי הטבע במשך יותר מאלף וחמש מאות שנים". ביקורתו של וייט לא הופנתה כנגד הדת בכללותה, ואף לא כלפי הנצרות, אלא כנגד התאולוגיה הנוצרית הדוגמטית.

המשותף לשני הספרים הוא ההטיות האידאולוגיות החמורות המצויות בהם, שהתבטאו, בין היתר, בעבודות מחקר מרושלות ולעתים אף זדוניות. שני הספרים מלאים בציטוטים שגויים, תרגומים קלוקלים, ובהוצאת דברים מהקשרם. שום היסטוריון רציני לא היה סומך ידו על "מחקרים" אלו (שבעצם אינם ראויים לכינוי זה כלל), אבל הציבור הרחב בלע אותם בשקיקה, ושניהם היו לרבי-מכר בתקופתם, גם בקרב משכילים רבים. ספרו של דרייפר הצליח יותר מבחינה מסחרית, אבל ספרו של וייט זכה להצלחה אקדמית רבה יותר, ועד עצם היום הזה ניתן עוד למצוא פה ושם התייחסויות אוהדות לספרו בחיבורים אקדמיים. העולם האקדמי היה אף הוא שבוי בתזת הקונפליקט (המכונה לעתים "תזת דרייפר-וייט"), ורק בשליש האחרון של המאה העשרים החלו היסטוריונים לבקר את התזה ולחשוף את כשליה.

כריסטופר קולומבוס הצעיר

מיתוסים שונים על אודות יריבותם ההיסטורית והמהותית של הדת והמדע שורדים גם בימינו בהקשרים שונים ומגוונים. כך, למשל, ידוע ברבים כי בימי הביניים סברו הכול כי הארץ היא שטוחה, וכי אמונה זו הייתה תוצאה ישירה של האמונה הדתית (המונותאיסטית) בכלל ושל האמונה הנוצרית בפרט. לאמתו של דבר אין להשקפה זו על מה לסמוך, הואיל ובימי הביניים ידע כל אדם משכיל שהארץ אכן עגולה היא. עובדה זו זכתה לראיות מספקות עוד בימי היוונים הקדמונים (הן אפלטון והן אריסטו, בין היתר, היו משוכנעים כי הארץ היא עגולה, מסיבות שחלקן אמפיריות וחלקן מטפיזיות). הממסד הדתי הנוצרי לא ניסה כלל לערער על ידיעה זו – ואף לא הייתה לו סיבה לכפור בה. אינספור איורים ומפות בספרים מהתקופה מעידים על האמונה הרווחת בדבר כדוריותה של הארץ.

אחד האשמים העיקריים בהפצתו של המיתוס – כי בימי הביניים נחשבה הארץ לשטוחה – היה הסופר האמריקני הנודע וושינגטון ארווינג (Irving), מחברם של סיפורים קלסיים כגון "ריפ ואן וינקל" (על אמריקני בן-דמותו של חוני המעגל, הנרדם וישן במשך שנים רבות) ו"האגדה על סליפי הולו" (שהייתה מקור ההשראה לסרט מצליח בכיכובו של ג'וני דפ). בשנת 1828 ראה אור ספרו של ארווינג, "תולדות חייו ומסעותיו של כריסטופר קולומבוס" (שלא היה חיבור מחקרי אלא פרוזה בדיונית), שם נטען כי קולומבוס נאלץ להיאבק בכמה אנשי דת שטענו כי הארץ היא שטוחה – ושמשום כך, מסעו של קולומבוס מזרחה, שנועד למצוא נתיב תחבורה מקוצר להודו, אינו אפשרי. האמת היא שקולומבוס טעה בנוגע לגודלה של הארץ – ולא לצורתה – משום שסבר כי היא קטנה הרבה יותר מכפי שהיא באמת; אבל הוא והאנשים שסבבו אותו היו משוכנעים כולם בכדוריותה של הארץ.

ארווינג בדה את הסיפור על קולומבוס מלבו, אבל היה לו בסיס היסטורי כלשהו: ככל הנראה הסתמך ארווינג על מפה של העולם שמוצאה במאה השישית לספירה, ושבה אכן מתוארת הארץ כשטוחה. המפה צוירה על ידי נזיר נוצרי מאלכסנדריה, שהיה סוחר בעברו, ושכינויו קוסמס אינדיקופלאוסטס (Cosmas Indicopleustes; מילולית: "מר יקום המפליג להודו"). קוסמס אכן סבר, בהסתמך על פרשנותו לכתבי הקודש, כי הארץ היא שטוחה, ולעג ליוונים הקדמונים על שטעו לחשוב כי היא כדורית. הוא כתב את ספרו החשוב "טופוגרפיה נוצרית" (בשנת 540 לספירה בערך) ככתב-פולמוס כנגד היוונים, ובספר זה הופיעה המפה המדוברת, המתארת את הארץ כמלבן שבמרכזו העולם המיושב ובצד מזרח שלו מצוי גן העדן.

כאמור, אילו היה ארווינג מעיין במפות אחרות מהתקופה הנידונה, ודאי שלא היה מגיע למסקנה המופרכת כל כך, שבימי הביניים האמינו האנשים כי הארץ היא שטוחה (ראו למשל את המפה הזאת מתוך ספר התפילה מאמצע המאה ה-13). אלא שהאמת ההיסטורית לא עניינה אותו (במקרה זה לפחות), והוא העדיף לעוות את המציאות כדי שתתאים להשקפתו – שעלייתה של הדת בימי הביניים הביאה לעצירת התקדמותו של הידע המדעי. לרוע המזל, ארווינג הצליח להפיץ את המיתוס הזה, וילדים אמריקנים רבים למדו (וסביר שחלקם עדיין לומדים) בבתי הספר כי אנשי ימי הביניים סברו שהארץ שטוחה.

אם תזת הקונפליקט היא מיתוס, היכן מצויה אפוא האמת? מהו אפוא טיב היחסים האמתי בין הדת והמדע? ובכן, כמו בכל מערכת יחסים הנמשכת זמן רב, מדובר על מצב שניתן לתארו בשתי המילים: "זה מורכב". מערכת היחסים בין הדת והמדע מאופיינת בעליות ומורדות, בתקופות של עימות ובתקופות ארוכות לא פחות של שלווה ושל שקט. במקרים רבים הולידו היחסים הללו צאצאים מוצלחים, שהביאו גאווה להוריהם, אך לעתים – כפי שקורה בכל מערכת יחסים מורכבת – היו גם ריבים ומחלוקות וחשדנות הדדית.

לפי ההשקפה המקובלת, הן לידתו של המדע והן התפתחותו והתגבשותו בתקופה זו התרחשו מתוך מאבקים מתמידים עם הדת, שראתה במדע את אויבה הגדול, ושתמונת העולם שלה עמדה תמיד בסתירה לתמונת העולם שנחשפה בהדרגה על ידי אנשי המדע. במילים אחרות, המדע נולד מתוך מאבק בדת, שביקשה תמיד להחניק ולהגביל את התפתחותו. כוחותיה של הדת אמנם היו חזקים, אבל בסופו של דבר הם נאלצו להיכנע בפני עדיפותו של המדע, עדיפות הנובעת ממה שפילוסופים מכנים "מעמדו האפיסטמי" של המדע – דהיינו העובדה שהמדע הוא "אמיתי" או "מדויק", בהשוואה לדת, ה"שקרית" מעצם טבעה).

אלא שההיסטוריה האמיתית של המהפכה המדעית (אשר נחשפה ושעודנה נחשפת על ידי היסטוריונים של המדע ושל התרבות) שונה מאוד מכפי שהיא מצטיירת בעיני הציבור הרחב (ואף בקרב פילוסופים והיסטוריונים מסוימים), המוסיף לראות במדע את אויבה של הדת ובדת את אויבתו של המדע. לאמיתו של דבר, היחסים בין הדת למדע במאות השש-עשרה והשבע-עשרה היו מורכבים הרבה יותר מכפי שמקובל להניח, ולעתים קרובות מאוד לא היו אלו יחסים של עימות כלל. ראוי להדגיש כבר מלכתחילה כי אנשי המדע (המונח "מדען" לא הומצא אלא במאה התשע-עשרה) של העידן המודרני המוקדם לא שטמו את הדת כלל, ורובם המוחלט היו מאמינים אדוקים, שלא ראו כל סתירה בין מחקריהם בתחום הפילוסופיה של הטבע (כך כונה אז מה שקרוי בימינו "מחקר מדעי") ובין השקפותיהם הדתיות. למען האמת, הגבול בין הדת ובין המדע – גבול שנדמה לנו, על בסיס כמה מיתוסים מקובלים אך מחוסרי בסיס היסטורי, כאילו תמיד היה קיים – לא התקיים בתקופה שבה התחוללה המהפכה המדעית, ולפחות לא היה חד וברור. הדת והמדע לא נתפסו אז כשתי ספירות נפרדות, אלא התקיימו כחלק מהמארג התרבותי הכללי שאפיין את העת המודרנית המוקדמת, שבה עדיין לא היו אתיאיסטים כלל, ודאי שלא כאלה שהכריזו בריש גלי על חוסר אמונתם. אמנם נכון שהכינוי "אתיאיסט" נטבע כבר במאה השש-עשרה, אבל מכאן אין להסיק שהייתה זאת תופעה ממשית, אלא בעיקר כינוי גנאי שהוצמד להוגים אשר דעותיהם לא הלמו את הדעות הרשמיות המקובלות. הפילוסוף תומס הובס, למשל, הואשם תדיר באתיאיזם, אבל כל מי שיקרא את ספרו לויתן, שראה אור בעברית בהוצאת שלם, יגלה במהרה כי אלוהים נזכר בספר לעתים קרובות מאוד…

כל זה נאמר כמובן באופן פשטני למדי, הואיל והממסד הדתי אמנם נחלש אך ודאי לא איבד לחלוטין את כוחו, והשפעתו ודאי לא אבדה מן העולם (היו מדינות שבהן כוחה של הכנסייה הקתולית נחלש מאוד, אבל היו גם מדינות אחרות, כגון איטליה וספרד, שבהן שמרה הכנסייה על כוחה). ואולם, כאמור, כאשר מדובר על המדע כעל ידע "חילוני" בהקשר זה, אין להסיק מכך שהשקפות דתיות לא היו משולבות בו באופן מהותי, שהרי החילוניות שבה אנו דנים לא הייתה "אנטי-דתיות" או "אתיאיזם": נהפוך הוא, ישנן דוגמאות רבות לאינספור (שרק את מקצתן נזכיר כאן) המורות על ההשפעות החיוביות והמפרות שהיו להשקפות דתיות – לאו דווקא אורתודוקסיות – על התפתחותו של הידע המדעי. השקפות אלו השפיעו לא רק על התפתחותו והתגבשותו של המדע, אלא גם על עצם תוכני הגילויים המדעיים החשובים והמשמעותיים ביותר של התקופה.

מטבע הדברים, לא נוכל לסקור כאן באופן מתקבל על הדעת את המהפכה המדעית כולה, ולכן נתמקד (אם כי באופן תמציתי ובלתי ממצה) במה שהיה ללא ספק גולת הכותרת שלה: המהפכה הקופרניקאית. במסגרת דיון זה נקדיש תשומת לב מיוחדת לשלוש דמויות מרכזיות בסיפורה של מהפכה זו.

קופרניקוס והמהפכה הקופרניקאית

…ידיעותינו על קופרניקוס אינן רבות, אבל ידוע לנו שהוא כיהן כאיש דת זוטר בשירות הכנסייה הקתולית הפולנית (אם כי הוא לא הוסמך מעולם לכמורה, ודרגתו הייתה של "קאנון", מעין עוזר כומר, בלבד). הוא הגה את התיאוריה שלו כשלושים שנים לפני פרסום על סיבובי הגופים השמימיים, אבל מסיבות שאינן ברורות לחלוטין נמנע מלהוציא את הספר לאור במשך תקופה ארוכה, ובסופו של דבר התפרסם הספר רק זמן קצר ביותר לפני מותו. על ערש דווי זכה קופרניקוס לחזות בעותק הסופי של הספר, ממש לפני שהחזיר את נשמתו לבוראו, ומבחינה זו פעל הדבר לטובתו משום שכך נמנע מלהיקלע לפולמוס שהתעורר מאוחר יותר על רעיונותיו המהפכניים.

ואולם, כיום ידוע שבתור "מדען" לא היה קופרניקוס מהפכן גדול כפי שמקובל להניח (גם אם גאוניותו אינה עומדת בספק). לאמיתו של דבר, הוא התבסס על הנחות מוצא רבות שקיבל בירושה מאריסטו ומתלמי (במיוחד על הנתונים האמפיריים שסיפק לו תלמי), שכללו גם הנחות מטפיזיות ודתיות (או דתיות למחצה) רבות. כך, למשל, הניח קופרניקוס (בשגגה) כי מסלוליהם של הגופים השמימיים חייבים להיות מעגלים מושלמים, משום שכך קבעה תורתו של אריסטו, ומשום שמבחינה אסתטית נראתה לו קביעה זו מתקבלת על הדעת.[2] אבל גם במקרים רבים שבהם חלק קופרניקוס על דעתם של אריסטו ושל תלמי, לא היה זה דווקא משום שהראיות האמפיריות כפו עליו לעשות זאת, אלא משום ששיקולים מסוגים שונים, מטפיזיים ודתיים, הורו לו כך. במילים אחרות, קופרניקוס לא היה המרדן הרציונליסט המתואר לעתים בספרי המדע הפופולריים, אלא דווקא איש הממסד, שביקש לערוך שינויים מרחיקי לכת (זאת אין להכחיש) בהשקפה העולם המקובלת, אך לאו דווקא לקעקע אותה מן היסוד.

…בסופו של דבר, לא ידוע מדוע השתהה קופרניקוס תקופה ארוכה כל כך לפני פרסום ספרו, אך נראה כי השתהות זו לא הייתה קשורה לחששו מפני הממסד הדתי שבו פעל…

גלילאו

גלילאו גליליי (1564‑1642) היה ללא ספק אחד מגדולי אנשי המדע של כל הזמנים, אבל לענייננו הוא חשוב בעיקר כמי שיחסיו (הסוערים לעתים) עם הכנסייה תרמו אולי יותר מכול לדעה הרווחת על העימות המהותי המתקיים לכאורה בין הדת למדע. מיתולוגיות שלמות נקשרו בשמו של גלילאו, בייחוד במה שנוגע לעמידתו האיתנה מול כוחה האדיר של הכנסייה הקתולית וסירובו, גם בלחץ של איומים ושל כליאה, לסגת מעמדתו הקופרניקאית…

גלילאו נקלע לעימות עם הכנסייה בנפש חפצה. הוא היה אדם שוחר ריב ומדון, שמעולם לא נמנע מלריב עם כל מי שהצליח להרגיז אותו מסיבה כלשהי (וכאלה היו רבים). אבל ההנחה המקובלת, כאילו הכנסייה רדפה את גלילאו על אמונותיו המדעיות, ושגלילאו היה הקרבן התמים בסיפור זה, היא הנחה מופרזת אם לא מופרכת. העימות בין הכנסייה לגלילאו אכן התקיים, וגלילאו אכן נחקר בכמה הזדמנויות על ידי ה"אופיציום הקדוש" (הידוע גם בכינויו הנפוץ יותר – האינקוויזיציה), אבל הכנסייה הקתולית לא ביקשה מלכתחילה לגרום לגלילאו שלא לעסוק באסטרונומיה; מטרתה העיקרית בעניינו הייתה למנוע ממנו לעסוק בנושאים שלדעת אנשי הכנסייה לא נמצאו בתחום עיסוקו הלגיטימי כפילוסוף של הטבע וכחוקר. במילים אחרות, הכנסייה ביקשה לשמור על מעמדה כבעלת הסמכות העליונה בעניינים תיאולוגיים, וכאשר גלילאו עצמו התעקש להתבטא גם בעניינים כאלה (שבהם לא הייתה לו כל סמכות מוכרת), הוא העלה עליו את חמתם של אותם גורמים רשמיים. בניגוד למיתוס הנפוץ, גלילאו לא עונה מעולם על ידי האינקוויזיציה (שהייתה אכזרית הרבה פחות מכפי שנדמה לנו כיום, וששמה הרע יצא לה בעיקר על שום פעילותה של האינקוויזיציה בספרד, שאכן הייתה רצחנית במידה רבה).

גם לאחר שהורשע (בצדק רב, לדעת רבים מההיסטוריונים שחקרו את המקרה) בעקבות המשפט של 1636, שבו הואשם בלימוד ובהפצה אסורים של תורת קופרניקוס, לא הושלך גלילאו אל בית האסורים, אלא נשלח למעצר בית. הוא ריצה אותו בווילה באזור פירנצה, בילה שם את שארית ימיו ונפטר בשיבה טובה.[6] האגדה מספרת כי טרם מותו הגה את המילים "ולמרות זאת, נוע תנוע", אבל אין עדות בעלת משקל שתתמוך בסיפור זה. בסופו של דבר, אף שקשה לדעת מה היה קורה "אילו", יש להניח כי גלילאו יכול היה לצאת בקלות ממצב הביש שאליו נקלע, אילו היה מוכן להודות שהתיאוריה המדעית שלו היא בעלת ערך אינסטרומנטלי (כפי שהקפיד לציין אוסיאנדר בהקדמה לספרו של קופרניקוס) ולא דווקא "אמת ודאית". אין בכך כדי לטעון שגלילאו אינו ראוי להערכה על דבקותו באמת המדעית, אבל יש בכך כדי לרמוז כי הכנסייה בתקופתו לא הייתה צמאת דם או "אנטי-מדעית" באופן מיוחד. בסופו של דבר, מדענים רבים החזיקו בהשקפות מדעיות – ודתיות! – שלא הלמו את ההשקפה האורתודוקסית של הכנסייה, אבל רק מעטים בלבד שילמו על כך בחייהם או בחירותם. רובם הצליחו להלך בין הטיפות בקלות רבה יחסית, ויחסים קונפליקטואליים בין הדת למדע לא היו בגדר נורמה אלא דווקא היוצא מן הכלל. [7]

ניוטון

את הסקירה הקצרה (והבלתי ממצה) הזאת על המהפכה המדעית – סקירה שהתמקדה, בשל קוצר היריעה, במהפכה הקופרניקאית – אי-אפשר לסיים ללא כמה מילים שיוקדשו לדמותו של האיש הנחשב בעיני רבים לגדול המדענים בכל הזמנים, אייזיק ניוטון (1642‑1727). תרומתו של ניוטון למדע אכן הייתה כבירה. הוא המציא את החשבון האינטגרלי (שהפך, מאוחר יותר, לחלק מהחשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי); הוא גילה את חוקי המכניקה הנקראים על שמו ("המכניקה הניוטונית"); הוא כונן את מדע האופטיקה המודרני, וכידוע לכול – גילה את כוח הכבידה, השולט הן במסלול תנועתו של הירח והן בתפוחים הנופלים מן העץ. בעיני מומחים והדיוטות ניוטון נחשב לאיש המדע המופתי. כפי שטען, למשל, סופר המדע והפיזיקאי ג'ון גריבין באחד מספריו: "אייזיק ניוטון המציא את הפיזיקה, וכל יתר המדעים תלויים בפיזיקה",[8] ומכך נובע, מן הסתם, כי ניוטון הוא למעשה אביהם-מולידם של המדעים כולם(!).

מסיבה זו, כשהתברר להיסטוריונים של המדע כי ניוטון היה למעשה אדם שהונע במידה רבה ממוטיבציה דתית עמוקה ורבת-עוצמה, או מהשקפות שתיחשבנה כיום "מאגיות" או "אי-רציונליות" במובהק – היה הדבר מביך למדי. הוא עסק רבות באלכימיה, והשקיע חלק ניכר מאוד ממרצו בניסיונות לפרש קטעים מסוימים בתנ"ך. בין היתר התעניין בקטעים בספר יחזקאל (פרקים מ-מג) שבהם מתואר בית המקדש, מתוך ניסיון לשחזר את ממדיו המדויקים של המבנה, וכן בקטעים מסוימים בספר דניאל. על פי ריצ'רד וסטפול, החשוב מבין הביוגרפים של ניוטון, היה לו עניין רב מאוד ביהדות, והוא קרא בין היתר בכתביהם של יוספוס פלביוס, פילון האלכסנדרוני, הרמב"ם ופרשני התלמוד.[9]

בעבר טענו היסטוריונים של המדע כי תורת הנסתר והדת החלו להעסיק את ניוטון רק לאחר שמעיין יצירתו המדעית יבש. לפי השקפה זו, חשיבתו המדעית של ניוטון הייתה נפרדת לחלוטין (גם במובן הביוגרפי ובייחוד במובן התוכני) מחשיבתו הדתית, ולכן אין טעם לטעון בדבר השפעות הדדיות כלשהן או יחסי גומלין בין המדע הניוטוני ובין דתו של ניוטון. כיום ידוע כי תפיסה זו שגויה, וכי לאמיתו של דבר עסק ניוטון בתורת הנסתר ובדת לאורך רוב חייו הבוגרים, במקביל לעיסוקו במדע.

לא רק שניוטון לא תפס את הדת כסותרת את המדע, אלא שהוא סבר שהידע הדתי נובע מאותם המקורות ממש שמהם נובע גם הידע המדעי. ניוטון היה נאמנה של התורה ההרמטית (או "הרמטיציזם"; התפיסה הקרויה על שמו של האל היווני-מצרי הקדמון הרמס טריסמגיסטוס), שלפיה קיים ידע קדמוני (prisca sapientia) סודי ונסתר – המנוסח בכתבים העתיקים של "המסורת ההרמטית" – ידע טמיר שהתגלה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה לאנשים (משה, ישו ואחרים) שניחנו בהשראה אלוהית נשגבת.[10] ידע זה אבד במהלך הדורות, אבל ניתן להשיב אותו על ידי עיונים מעמיקים בכתבים עתיקים – הן כתביה של המסורת ההרמטית והן התנ"ך. הבנה של העולם החומרי מאפשרת גם היא גישה לאותו ידע עתיק וסודי, וכך החקירה המדעית לא רק שאינה סותרת את החקירה הפרשנית של הטקסטים הקדומים, אלא היא משלימה אותה ומאשררת את אמיתותה.

ניוטון היה נוצרי, כמובן. אבל אמונתו הדתית – כמו אמונתם של רבים מאנשי המדע הבכירים של המהפכה המדעית – לא הייתה אורתודוקסית כלל. למעשה נחשב לכופר על פי אמת המידה של זמנו, משום שלא האמין בשילוש הקדוש וסבר כי ישו ורוח הקודש אינם זהים לאלוהות (בניגוד לדוֹגמה המקובלת על הכנסייה הקתולית ועל הכנסייה האנגליקנית). עם זאת, אמונתו הייתה ללא ספק אותנטית, וודאי שלא נבעה מאיזה אתיאיזם מובלע. ג'יימס גליק, אחד הביוגרפים של ניוטון (ומחשובי סופרי המדע בימינו), כותב כי ניוטון "האמין באלוהים, לא מתוך תחושת חובה אלא מתוך השתי והערב של הבנתו את הטבע. הוא האמין באל נצחי ואינסופי; אלוהים חי וקיים ואדיר המושל בכל הדברים; מצוי בכל, בגופים, וממלא את החלל הריק מגופים".[11] יתר על כן, תוכני אמונתו הדתית של ניוטון השתלבו היטב בתוכני גילוייו המדעיים. כך, למשל, נתפס בעיניו האל הנוכח בכול והבלתי מוּנע כמי שמקיים את המרחב ואת הזמן המוחלטים שבהם האמין בכל לב (סוגיה מטפיזית שבה היה נתון במחלוקת חריפה עם בן דורו הדגול, הפילוסוף הגרמני לייבניץ). דבריו אלה של ניוטון מבהירים היטב את מרכזיותו של האל בהשקפת עולמו:

[אלוהים] מצוי בכל לא רק בסגולתו אלא גם במוחשיותו. […] בו מוכלים כל הדברים ובו הם נעים, אבל אין הוא פועל עליהם כשם שהם אינם פועלים עליו. […] הוא תמיד והוא בכל מקום. […] הוא כולו עין, כולו אוזן, כולו מוח, כולו זרוע, כולו כוח חישה, הבנה ופעולה.[12]

במילים אחרות, ניוטון לא היה דווקא מבטאה המובהק והמרשים ביותר של הרציונליות המדעית ה"נאורה" וה"מודרנית"; למעשה, ניוטון היה איש העולם הישן – עולם שבו עדיין פעלו כשפים, נסים ואירועים פלאיים אחרים (טבעיים ועל-טבעיים). ג'ון מיינרד קיינס (Keynes), הכלכלן הנודע, שהיה האדם אשר חשף ברבים את כתביו של ניוטון העוסקים בתורת הנסתר, השתכנע כי יש לבחון מחדש את דמותו של ניוטון לאור כתביו הדתיים.[13] קיינס הגיע למסקנה ש"ניוטון לא היה הראשון באנשי עידן התבונה", אלא דווקא "אחרון המכשפים":[14]

מדוע אני מכנה אותו מכשף? משום שהוא התבונן ביקום כולו ובכל מה שיש בו כבחידה, כבסוד שאפשר לפענחו באמצעות חשיבה טהורה על אודות ממצאים מסוימים, רמזים מיסטיים מסוימים שאלוהים עצמו הטמין בעולם כדי שכעין חיפוש-אוצרות פילוסופי יוכל להתנהל בו על ידי בני האחווה האזוטרית […]. הוא התבונן בעולם כבכתב-חידה שיצר הבורא. […] באמצעות החשיבה הטהורה, באמצעות ריכוז השכל, האמין ניוטון שניתן יהיה לחשוף את כתב-החידה הזה לפני חניכיו.[15]

על אף כל חריגויותיו, ניוטון לא היה יוצא דופן כלל מבחינת האופן שבו שילב את רעיונותיו הדתיים ואת השקפותיו המדעיות. אנשי מדע והוגים אחרים עשו כך גם הם. עם אלה אפשר למנות – והרשימה חלקית ביותר – את האסטרונום, המתמטיקאי (ואיש הכמורה) הדגול פייר גסנדי (Gassendi), את רוברט בויל (Boyle) (מאבות הכימיה המודרנית ומי שחוק בויל הידוע קרוי על שמו), את הפילוסוף והמתמטיקאי (מאבות תורת ההסתברות) בלז פסקל (Pascal) ואת אבי הפילוסופיה החדשה, רנה דקארט (Descartes, שפיתח, בין היתר, את הגיאומטריה האנליטית). הוגים וחוקרים אלה, ורבים אחרים כמותם, לא רק שסברו כי המדע והדת (וכמובן גם הפילוסופיה) משתלבים זה בזה ומפרים זה את זה, אלא שהם אף פיתחו את רעיונותיהם (לפחות בחלקם) בניסיון להצדיק את רעיונותיהם התיאולוגיים ואת השקפותיהם המדעיות גם יחד.[16] המהפכה המדעית הייתה תקופת תור הזהב של יחסי השכנות הטובה בין המדע לדת, יחסים שידעו עליות ומורדות, ושהיו תמיד – וודאי יוסיפו להיות – מורכבים ומעניינים מאוד.

סוף דבר

באופן פרדוקסלי התקבעה כיום בחוגים מסוימים בעולם האקדמי התזה ההופכית ל"תזת הקונפליקט" – לאחר שרבים (היסטוריונים ואנשי הגות אחרים) החלו לטעון כי לאמיתו של דבר המדע המערבי הוא תוצר מובהק(!) של הדת – בעיקר של הנצרות הפרוטסטנטית – וכי תפקידה של הדת (הכוונה כמובן לנצרות, הן הקתולית ובעיקר הפרוטסטנטית) בעיצובו של המדע המודרני היה מכריע והכרחי. במילים אחרות, לא רק שהדת לא הייתה מעולם אויבתו של המדע, אלא שהיא הייתה הורתו ופרנסתו.[17]

אבל גם תזה זאת (שנוכל לכנות בעוקצנות "תזת השלום") – כמו תזת הקונפליקט, שבה פתחנו את דיוננו – היא בגדר הגזמה מזיקה; המדע אמנם התפתח (כפי שראינו בדוגמאות המעטות שבחנו) מתוך זיקה הדדית בינו ובין הדת, ונכון גם, כאמור, שאנשי המדע הגדולים ביותר של המהפכה המדעית היו אנשים מאמינים (לא מדויק יהיה לומר שהיו "דתיים")[18] – אבל מכך אין להסיק את המסקנה הפזיזה שהדת היא שהולידה את המדע, או שהמדע המערבי חב את עצם קיומו לדת. המדע אמנם נולד בתקופה דתית (כלומר בתקופה שבה לא היו כלל "אתיאיסטים" או "חילונים" במובן המוכר לנו כיום), ולכן אפשר לטעון – במובן הטריוויאלי של הטענה – שהוא נוצר על ידי תרבות דתית ובמסגרתה; אך הגורמים שהביאו ללידתו ולהתפתחותו של המדע היו קשורים רק בחלקם לאלמנטים השאובים מן הדת, וחלקם נשאבו ממקורות אחרים (למשל מהפילוסופיה היוונית העתיקה, שידעה תחייה מחודשת בתקופה זו). הדת לא הייתה ה-fons et origo (המעיין והמקור) של המדע, אלא רק אחד ממקורותיו, והשפעתה עליו, גם אם הייתה משמעותית ביותר, לא הייתה ההשפעה היחידה ואף לא תמיד המרכזית. התפתחותו של המדע – כמו של כל מוסד חברתי מורכב ורב-צורות – כללה אלמנטים רבים ומגוונים ביותר.

אם לחזור על הלקח החשוב ביותר העולה (כך אני מקווה) ממאמר זה: אין טעם כלל לדבר על "המדע" (בה"א הידיעה), כאילו היה אי-פעם בנמצא רק מדע אחד בלבד; וטענה זו כוחה יפה גם בנוגע לדת. "הדת" אינה אלא כותרת כללית (ובלתי מועילה בדרך כלל) לתופעה רבת-פנים ומורכבת ביותר, וכל דת (בעבר ובהווה) מכילה שפע עצום של אמונות, פולחנים והשקפות, שפעמים רבות לא שוררת ביניהם התאמה. באותה מידה ממש, מספר ההשקפות על אודות המדע זהה (פחות או יותר) למספרם של המדענים והפילוסופים העוסקים בו. יחסיהם של המדע ושל הדת היו תמיד מגוונים מאוד, כפי שהם מוסיפים להיות גם בימינו, וכפי שיהיו ללא ספק גם בעתיד.[19]

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *