בפרשת השבוע מתוארת בקשתם של בני ישראל ממלך אדום לעבור בארצו.

לפני כמה עשרות שנים טענו חוקרים כי אין עדות לממלכה אדומית בתקופה המשוערת כיציאת מצרים. טענה זו מופיעה עד היום בספרות מינימליסטית, כאות לאנכרוניזם בתורה.

כבר הראינו הרבה פעמים כי העובדה שלא מצאנו עדות מזוהה  לממלכה מסויימת לפני 3300 שנה, אינה אומרת כלום על היעדרה, יש כמות גדולה מאד של ערים, מקומות, אירועים, ודברים שידוע היסטורית שהתרחשו, ואעפ"כ אין להם שום זכר בארכיאולוגיה, לא רק לפני אלפי שנים, אלא גם לפני מאות שנים, לדוגמא ראו מאמר זה.

הארכיאולוג יצחק מייטליס כותב:

אדום, שרשימת מלכיה מופיעה בפרקנו, מוזכרת מספר פעמים נוספות במקרא. היכן היא אותה ממלכה? הארכאולוגים שלא מצאוה בעבר טענו כי כל הסיפורים עליה בתנ"ך לא היו ולא נבראו, האמנם כך?

מקומה המשוער של ממלכת אדום מזוהה עם ההרים שמדרום לים־המלח בעבר הירדן המזרחי. אולם, המחקר הארכאולוגי שנעשה בהרי אדום לא הצליח לעלות על עקבותיה של הממלכה, וחפירות שונות הצביעו על כך שראשית ההתיישבות באדום הייתה רק במאה השמינית לפנה"ס, דהיינו באמצע ימי הבית הראשון. לא נמצאו במקום ממצאים קדומים יותר. העדר הממצא הוביל חוקרים שונים לטעון שלכל סיפורי התנ"ך על אדום אין בסיס היסטורי!

אמנם, בשנים האחרונות החלו לחפש את אדום המקראית לא בהרי אדום אלא ב'ואדי פינאן' הממוקם למרגלותם, בחלק המזרחי של הערבה. משלחת בראשות הארכאולוג תום לוי חפרה במקום וגילתה עדויות מעניינות לממלכת אדום העולות בקנה אחד הן עם המתואר במקרא והן עם עבודות מחקריות קודמות שנערכו באתר.

בחפירותיו של תום לוי ב'חרבת א־נחאס', הממוקם בוואדי פינאן כ־50 ק"מ מדרום־מזרח לים־המלח, נמצאו עדויות נרחבות על כריית נחושת שעל פי בדיקות פחמן 14 תוארכו לזמן שבין המאה ה־12 למאה ה־9 לפנה"ס, דהיינו לתקופת השופטים עד ראשית ממלכות ישראל ויהודה.

נוסף על עדויות על כריית נחושת נמצאה באתר מצודה שמידותיה 73X73 מ' בעלת שער עם ארבעה תאים. במצודה התגלו מספר שלבי בנייה שהתבצעו בין המאה ה־10 והמאה ה־9 לפנה"ס, קרי תקופת הממלכה המאוחדת וראשית ימי ממלכות יהודה וישראל.

בחפירות שנערכו בשנת 2006 התגלו על רצפת אחד המבנים שני חפצים מצריים: חרפושית (טבעת חותם בצורה של חיפושית האופיינית למצרים) וקמיע אליו מחוברת טבעת. חרפושיות דומות נמצאו באתרים שונים בארץ, והן אופייניות למאה ה־11 ולמאה ה־10 לפנה"ס. חפצים אלו יוצרו במצרים, ולדעת החופרים הם נוצרו בימיהם של פרעה סיאמון או שישק, ששלטו במצרים באותן תקופות. ואכן, גם לקמיע שנעשה מפיאנס (אבן יקרה) נמצאו מקבילות באתרים שונים בארץ והוא קשור ככל הנראה לאלה מות, האלה החשובה ביותר בתקופת סיאמון ושישק. ייתכן שהדבר מהווה ראיה למסע שישק, שהגיע לנגב שנים ספורות לאחר מות שלמה (שנות העשרים של המאה ה־10 לפנה"ס).

בסקר שנערך באזור נמצאו עוד עשרות אתרים השייכים לאותה מערכת כלכלית־יישובית. לדעת תום לוי מערכת יישובית כזו הייתה יכולה להתנהל רק תחת שלטון מרכזי, ומכאן עדות לקיומה של ממלכת אדום עוד לפני ימי דוד. בחלק מן האתרים נמצאו כלי חרס המקבילים לחרסים שהתגלו באתרים שונים בנגב. ראיה נוספת החותמת את הגולל על פקפוקי המחקר ביחס לקיומה של האומה האדומית, מגיע ממקור מצרי מסוף המאה ה־13 לפנה"ס, בו מדווח פקיד מצרי למפקדיו: "זה עתה סיימנו להרשות למשפחות השוסים מארץ אדום לעבור את מבצר מרנפתח".

אם כן, תיאור המקרא על אדום ועל המלחמה שלו בישראל עולים בקנה אחד עם גילויי המחקר הארכאולוגי העדכני. הטעות של החוקרים בעבר נבעה מכך שחיפשו את ממלכת אדום בחלק הגבוה של הרי אדום ולא למרגלותיהם.

לפי מייטליס הבעיה היתה טענות באיזור בו חיפשו את ממלכת אדום, הדבר עולה בעצם מן התיאור בתורה, לו רק היו מנסים לפרש אותו כריאליסטי, ברור שבני ישראל לא ביקשו לעבור על הרי אדום, אלא רצו רק מעבר בערבה למרגלותיהם לכיוון ארץ כנען, ושם יש לחפש את ממלכת אדום שהתנגדה למעבר זה. ראו גם ליבל רזניק המגחיך את טענת ההיעדר של פינקלשטיין וסילברמן, כחיפוש תחת הפנס.

הארכיאולוג עמיחי מזר טוען כי הטענה להיעדר של ערי ממלכה בצורות, מתבררת כלא נכונה:

 חוקרים מאוחרים יותר סברו במשך שנים ארוכות שעבר הירדן והנגב, במאות 13 ו-12 לפני סה"נ – הימים שבהם היה אמור להתרחש העימות של בני ישראל עם אדום ומואב – כלל לא היו אזורים מיושבים. היה זה מסמר נוסף בארון המתים של התיאור המקראי על כיבוש הארץ. נראה היה כי לסיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אין סימוכין בשטח. אבל, תמונה זו הולכת ומשתנה בעשור האחרון: בנקודות מסויימות באדום (אזור מכרות הנחושת בפינאן), במואב (לאורך נחל ארנון) ובסביבות רבת עמון התגלו אתרי יישוב, בחלקם מבוצרים ומתוכננים היטב, מן המאות ה-12 וה-11 לפני סה"נ. לאט לאט, מתברר שהתמונה היישובית בעבר הירדן שונה ממה שנדמה היה עד כה.

הארכיאולוג ארז בן יוסף, במאמר ב'הארץ', מרחיב על כך, שהקפיצה למסקנות מהיעדר סימנים של ביצורים עירוניים, להיעדר ממלכה – הוא שגוי לחלוטין, ובכלל על הערך של טענות מהיעדר ארכיאולוגי:

לפני 20 שנה התפרסמה במוסף זה כתבה שבישרה לקהל הרחב שאין בסיס היסטורי לרבים מסיפורי המקרא… הדיון מסתמך על ההנחה הבלתי־מעורערת שהמפתח לגילוי התשובה טמון בארכיאולוגיה, ושככל שנעמיק לחקור נוכל לאמת או לשלול אירוע כזה או אחר המתואר בכתובים. אבל האם להנחה זו יש בסיס? האם אכן הארכיאולוגיה משקפת את אירועי העבר באופן שמאפשר להכריע לגבי ההיסטוריות של הטקסט? עד כמה באמת הארכיאולוגים יכולים להוציא תובנות חברתיות והיסטוריות מבדלי הקירות והאבנים?

ממצאים חדשים מאזור הערבה מערערים על עצם ההנחה הזאת, בכל הקשור לנוודים של תקופת המקרא. לממצאים האלה יש השלכות דרמטיות על הבנת ראשית ישראל — תקופה שבה התיאור המקראי מתייחס לשבטים־נוודים שיצרו ממלכה. עד כה, חברות שאינן יושבות קבע נתפסו במחקר כ"בדואים" של תקופות הברונזה והברזל, כלומר חברות פשוטות שנמצאו תמיד בשולי ההתרחשויות ההיסטוריות — כאלה שאין להן כוח פוליטי, ושבוודאי לא ניתן לייחס להן ממלכות או ישויות פוליטיות בעלות השפעה על־אזורית. תגליות ארכיאולוגיות באזור הערבה מראות שהתפיסה הזאת מוטעית מיסודה, וכי נוודים בתקופה הזאת יכלו ליצור מבנים פוליטיים מורכבים השונים מהותית מה"מודל הבדואי" המקובל. מאחר שנוודים אינם משאירים אחריהם עדות ארכיאולוגית משמעותית — אם בכלל — מתברר שאין בסיס להרבה מה"קביעות" הארכיאולוגיות בנוגע לתקופת ההתנחלות וראשית המלוכה. באופן דומה מאבדים מעוקצם כמה מהוויכוחים הגדולים בקרב הארכיאולוגים, כיוון שהם מסתמכים על מבני אבן ועל המונומנטליות שלהם לקביעת מורכבות החברה וגודל הממלכה (או עצם קיומה ההיסטורי), בעוד שמתברר שממלכה חזקה יכלה להתגבש גם ללא שרידים שיתבטאו בבנייה מסיבית באבן. נראה שהארכיאולוגיה "לקחה על עצמה" תפקיד שאינה יכולה למלא, ושלפחות בכל הנוגע לתהליכים היסטוריים שבהם מעורבות אוכלוסיות ניידות, הגיע הזמן להודות שתרומתה של הארכיאולוגיה מוגבלת ביותר; זו העת להחזיר את מוקד הדיון לביקורת המקרא — לחקר הטקסט והקשריו — ולתקן את ההטיות המחקריות שמקורן בקביעות ארכיאולוגיות פשטניות.

אימפריות נופלות

משני צדי הערבה — בבקעת תמנע ליד אילת, ובוואדי פינאן (פּוּנֹן המקראית), לא רחוק מפטרה — נמצאים שרידים מרשימים של מכרות נחושת עתיקים, מהשמורים ביותר בעולם. הנוף המדברי הצחיח, לצד היעדר כרייה מודרנית מסיבית (המפעל הישראלי שפעל בתמנע אחרי קום המדינה היה למרבה המזל תת־קרקעי ברובו) הפכו את האזור לאבן שואבת לחוקרים המתעניינים במטלורגיה קדומה. ואכן, מאז סוף שנות ה–50 של המאה הקודמת נערכים באזור מחקרים שיטתיים הכוללים סקרים וחפירות ארכיאולוגיות. עד תחילת מחקרים אלה היה מקובל לתארך את עיקר השרידים בכל הערבה למאה ה–10 לפנה"ס, ולייחס אותם ל"מכרות המלך שלמה", אבל הדברים השתנו במהרה. ב–1969 התגלה מקדש מצרי קטן ועשיר בממצאים בלב בקעת תמנע, ובעקבותיו תיארך החופר, פרופ' בנו רותנברג, את שרידי הכרייה בבקעה לימי הממלכה החדשה במצרים, כ–300 שנים קודם לימי שלמה (זו הסיבה שבביקור בפארק כיום מקבלים את פני התיירים פסלים מצריים, ושתחת "עמודי שלמה" המפורסמים נמצא שלט המסביר כי ההתייחסות לשלמה מקורה בטעות). גם בוואדי פינאן השתנה התארוך, אלא ששם תקופת הפעילות במכרות "הוצערה": בעקבות תוצאות המחקר הבריטי בדרום עבר הירדן, שהראו שתחילת התיישבות הקבע באזור התרחשה לא לפני סוף המאה ה–8 לפנה"ס ותחת השפעת האימפריה האשורית, יוחסה גם הפעילות במכרות להתערבות האימפריאלית, ונקבעה בעיקרה למאה ה–7 לפנה"ס. כלומר, המחקר השיטתי באזור הפריד כרונולוגית בין תמנע ופינאן, וייחס את הפעילות בשני האזורים לשליטה אימפריאלית — מצרים בדרום הערבה במאות ה–13 וראשית ה–12 לפנה"ס, ואשור בצפון הערבה במאה ה–7 לפנה"ס.

המחקר הארכיאולוגי התקשה להסביר כיצד גדלה האוכלוסייה בגב ההר בעשרות אלפי בני אדם תוך זמן קצר אחרי ימי דוד ושלמה. הפתרון הפשוט ביותר הוא ממלכה עם רכיב נוודי משמעותי, נטול עדויות בשטח

כאשר מתרשמים מהשרידים בשטח אפשר להבין בקלות מדוע החוקרים ראו בהם עדות למפעלים אימפריאליים. בתמנע לבדה התגלו למעלה מ–10,000 פירי כרייה שמצביעים על מפעל כרייה מאורגן, שכלל חיפוש מסודר ושיטתי אחרי המרבצים בתת־הקרקע. חלק מהפירים מגיעים לעומק של מעל 40 מטר (ובפינאן יותר מ–70 מטר!) וחלק גדול מתפתח לגלריות (מנהרות) תת־קרקעיות מורכבות. במחנות ההתכה, היכן שפעלו הכבשנים והופקה הנחושת הגולמית, פזורות עשרות רבות של ערימות פסולת תעשייתית (חלקן מגיעות לגובה של יותר משישה מטרים). הפסולת הזאת כוללת מעל 100 אלף טון של סיגים — השארית של הסלע המותך אחרי שהוצאה ממנו הנחושת בכבשן — עדות לייצור בקנה־מידה עצום תוך שימוש בידע טכנולוגי מתקדם. ההיכרות עם השרידים המרשימים האלו הביאה לקונסנזוס במחקר לגבי השיוך האימפריאלי של הארגון החברתי־פוליטי שעמד מאחורי מפעלי הפקת הנחושת. רק אימפריות חזקות יכלו לנהל מפעל בקנה מידה כזה, לרכז עבודה במכרות ובמחנות ההתכה, ולנתב את התוצר למסחר על־אזורי.

אבל בשנים האחרונות התהפכה שוב הקערה על פיה. מאות דוגמאות של זרעים ופחמים מחפירות חדשות בפינאן ובתמנע נשלחו לבדיקות תיארוך באמצעות פחמן 14. התוצאות הראו באופן חד־משמעי שהפעילות העיקרית במכרות התרחשה באותו הזמן בשני האזורים, במהלך המאות 11–9 לפנה"ס: כלומר, אחרי שהמצרים עזבו את תמנע (ונסוגו מכנען כולה, מחצית המאה ה–12 לפנה"ס), ולפני התערבותה של האימפריה האשורית במרחב (שלהי המאה ה–8 לפנה"ס). השרידים המרשימים נותרו איפוא ללא אימפריות ברקע.

לא בדואים, נוודים

מעבר לניתוק ההקשר האימפריאלי, התיארוך החדש קיבע את זמן הפעילות במכרות לתקופה שבה אין יישובי קבע במרחב כולו, והמסקנה ההכרחית היא שיש לייחס את המפעל האדיר לאוכלוסייה הנוודית של האזור. בנוסף, מכיוון שאופי העדות הארכיאולוגית לא השתנה במהותו, הארגון החברתי־פוליטי של אותם נוודים היה חייב להיות מורכב — אם לא אימפריה (כפי שפורשו השרידים עד כה), אז לכל הפחות ממלכה היררכית וריכוזית שחלשה על הערבה ואזורים סמוכים. במילים אחרות, יש לנו עדות ראשונה לממלכה חזקה, מבוססת נוודים, ולכך שנוודים בתקופת המקרא יכלו ליצור (ויצרו לפחות במקרה אחד) מבנים חברתיים החורגים לחלוטין מ"המודל הבדואי". את הממלכה הזאת — שהיתה קואליציית שבטים שמרכזה סביב נאות המדבר הגדולים של פינאן — יש לזהות עם אדום המקראית, שאוכלוסייתה התיישבה מאוחר יותר ביישובי קבע בדרום עבר הירדן (ובבירתם בצרה).

החפירות החדשות בפינאן ובתמנע הוסיפו תובנות רבות לגבי החברה האדומית שהפעילה את המכרות, כולל עדויות ישירות לכך שהערבה כולה היתה תחת הנהגה אחידה לפחות מהמאה ה–11 לפנה"ס. העדויות ברובן המוחלט מגיעות ממחקר שיטתי של הממצא בערימות הפסולת באתרי ההתכה. בתמנע, בשל האקלים היבש באופן קיצוני (אף יותר מפינאן) השתמרו בתוך הערימות באופן נדיר ביותר חומרים אורגניים, כולל פיסות טקסטיל, חבלים, עור ושיירי מזון. גם אלו מצביעים על חברה מרובדת, עם שכבת עילית שזכתה לגישה למזון משובח (למשל דגים מיובאים מהים התיכון) ובגדי יוקרה (כגון אריגי פשתן וצמר צבוע בצביעה כימית מורכבת של אדום וכחול).

השחזור של אדום כממלכה נוודית שהתקיימה במקביל לימי ההתנחלות וראשית המלוכה בישראל (בערך מאות 12–11 והמאה ה–10 לפנה"ס, בהתאמה) מוסיף להבנת ההיסטוריה של התקופה. אולם התרומה החשובה יותר של המחקרים בערבה היא מתודולוגית, ונובעת מההבנה שאלמלא עסקו האדומים בהפקת נחושת — כלומר ללא שרידי המכרות וערימות הפסולות התעשייתית — לא היינו יכולים בשום אופן להגיע לשחזור החברתי־פוליטי הזה דרך הארכאולוגיה.

מדע של אשפה

אם הכלכלה של השבטים הנוודים של ממלכת אדום היתה מבוססת על כל פעילות אחרת שאינה הפקת נחושת, כולל מסחר וחקלאות, סביר להניח שהארכיאולוגים היו משחזרים "פער יישובי" באזור הערבה. נוודים משאירים אחריהם מעט מאוד עדויות ארכיאולוגיות, ולמרות שישנם סקרים מיוחדים המכוונים למציאת עדויות כאלו (נדירים בארכיאולוגיה המקראית), סביר להניח שמרבית השרידים נעלמו לחלוטין עם השנים. אנחנו יודעים, למשל, שבוואדיות הדרום, אחת למאה שנים בערך מתרחשים שיטפונות ענק פתאומיים, שמציפים מישורים גדולים הרבה מעבר לאפיקי הזרימה הרגילים. בחבלי ההר שרידים כאלו צפויים להיות במרבית האזורים קבורים תחת הטרסות המאוחרות, ללא אפשרות לגילוי או מחקר. אולם, גם כאשר מתגלים שרידי אוהלים, התרבות החומרית המתלווה אליהם דלה ביותר, ולרוב אינה מאפשרת אפילו תיארוך מהימן. מחנות אוהלים בהגדרתם הם ארעיים, ואשפה — הלחם והחמאה של המחקר הארכיאולוגי — כמעט שאינה מצטברת בהם או בסביבתם.

הקושי המובנה בארכיאולוגיה של נוודים הוא הסיבה העיקרית לכך שהשימוש במודל הבדואי השתרש בארכיאולוגיה המקראית. כיוון שלא ניתן להסיק תובנות חברתיות משמעותיות מהשרידים בשטח, ההיעזרות במודל אתנוגרפי היתה הכרחית, ואך טבעי הוא שהשבטים הבדואיים של העת המודרנית — החיים באותו מרחב גיאוגרפי — ייתפסו כהקבלה הטובה ביותר שעל פיה יש לשחזר את החברות הניידות של ימי התנ"ך. הבעיה נעוצה בכך שהשימוש בהקבלה הזאת נעשה באופן גורף, עד כדי כך שהמונח "בדואי" עצמו מחליף תכופות את הכינוי לנוודי התקופה בשיח האקדמי בהרצאות, ולעתים גם בכתב (עניין דומה קיים במחקר תעודות המזרח הקדום, שם המילה האכדית ל"נווד" מתורגמת ישירות ל"בדואי" ולא למילה המקבילה בצרפתית או אנגלית). כפועל יוצא, ההקבלה ה"אוטומטית" הזאת אינה נבחנת באופן מעמיק, והאפשרות לשקול מודלים אחרים מעולם לא עלתה לדיון רציני.

במחקר הערבה נפלה לידינו בפעם הראשונה הזדמנות לחקור ערימות אשפה משמעותיות של חברה נוודית — מקרה ייחודי ביותר גם בארכיאולוגיה העולמית. בעוד שאנחנו יודעים מעט מאוד על מחנות האוהלים שבהם התגוררה האוכלוסייה הזאת (בפינאן התגלו שרידים של מספר מאהלים שתוארכו לתקופת הברזל), פעילות הפקת הנחושת — שהתרחשה במחנות קבועים שנה אחר שנה במשך דורות — הותירה אחריה ערימות סיגים ופסולת משוכבות שמהן ארכיאולוגים יודעים להפיק תובנות חברתיות. כאמור לעיל, התובנות שהתקבלו ממחקר הערימות והמכרות הסמוכים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את עצם הפוטנציאל למורכבות חברתית שיש לייחס לחברות נוודיות מתקופת המקרא. זה כמובן כולל את זו של ישראל הקדום.

לאוהלייך ישראל

הנחת הבסיס בארכיאולוגיה המקראית שלפיה נוודים לא יכלו ליצור מבנים חברתיים מורכבים (לא כל שכן ממלכה של ממש) הביאה למצב אבסורדי במחקר, שבו ישנה התעלמות מתיאורים בטקסט המקראי עצמו המזכירים בפירוש מגורים באוהלים. אלו מופיעים ביחס לכל תקופת ההתנחלות, אבל גם בהקשר של ימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה ואפילו כמה דורות אחר כך. למשל, כשהעם מסיים לנחם את דוד על מות בנו אבשלום הוא "נָס… לְאֹהָלָיו" (שמואל ב' י"ט, ט'). אוהלים מוזכרים גם כאשר מסתיימת החגיגה הגדולה של סיום בניית בית המקדש בירושלים: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם, שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב" (מלכים א' ח', ס"ו).

מאחר שההנחה ששוכני אוהלים אינם יכולים להוות חלק מממלכה היא כל כך בסיסית במחקר — עד כדי כך שבמקרים רבים היא כלל לא נזכרת בדיון — הוצע והתקבע שהשימוש במונח "אוהל" בטקסט המתייחס לאירועים שאחרי כינון הממלכה המאוחדת הוא "פיגורטיבי", כלומר דרך מליצית או נוסחתית שבה השתמש הסופר כשרצה להתייחס לבתים של התקופה. אבל אם יש להבין את הטקסט כפשוטו, ברור שגם בימי ראשית המלוכה אוכלוסיית ישראל היתה מעורבת, חלקה יושבת קבע בערים המרכזיות (הכנעניות בעברן) ורובה שוכנת אוהלים במרחבים שמסביב.

המחקר על האשפה והמכרות בערבה מבהיר שחברות נוודיות בימי המקרא יכלו להיות מורכבות מבחינה חברתית. זה כמובן כולל גם את עם ישראל הקדום

האפשרות הזאת מקבלת חיזוק מהעובדה שבתיאורים המקראיים לגבי תקופות מאוחרות יותר השימוש במונח "אוהל" פוחת משמעותית והקשריו יותר פרטניים. הוא מופיע למשל במקרה המעניין של בני רכב, לגביו חשוב היה לסופר המקראי להדגיש שקבוצה זו נותרה שוכנת אוהלים לאורך כל תקופת המלוכה ועד החורבן: "וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם" (ירמיהו ל"ה, ז(.

אולם התמיכה המשמעותית ביותר לשחזור רכיב נוודי מרכזי באוכלוסיית גב ההר בימי דוד ושלמה מגיעה דווקא מהארכיאולוגיה. לפני כמה שנים הצביע יוסף לבני, חוקר עצמאי המתמחה בדמוגרפיה של חברות קדומות, על בעיה מהותית בשחזור הארכיאולוגי של גודל האוכלוסייה בגב ההר במאות ה–10 (ימי דוד ושלמה) עד ה–8 לפנה"ס. על סמך ההקבלה לידוע על חברות טרום־תעשייתיות הוא הראה שלא ניתן להסביר את גידול האוכלוסייה בין ראשית התקופה לסופה באמצעות ריבוי טבעי (למשל, השינוי בהר יהודה הוא מכ–5,000 לכמעט 40 אלף איש, ובשפלת יהודה מכ–1,500 איש לכמעט 100 אלף). אחד הפתרונות האפשריים היה לתלות זאת בטעות בתצפיות ובחישובים לגבי ראשית התקופה (וזה הוצע גם כתגובה לטענה ש"5,000 איש לא יכולים להוות בסיס לשום ממלכה"). לפי הצעה אחרת, היה ניתן לתלות זאת בהגירה חדשה לתוך האזור לאורך התקופה. אבל נראה שהפתרון הפשוט והמשכנע ביותר הוא שיחזור של אוכלוסייה נוודית גדולה ובלתי־נראית ארכיאולוגית, ששכנה לצד יושבי הקבע. אוכלוסייה זו עברה ברובה אף היא לאורח חיים של יישוב קבע, אבל בהדרגה, בתהליך שנמשך שנים רבות.

 האם טיעונים, עובדות, והוכחות, מדברים אל מכחישי המקרא? תיראו מופתעים: לא.

שחר ענבר, במאמרו על 'המבוכה שמפילה את תורת ישראל', כותב:

"אדום: כשישראל יצאו ממצרים, רצו לעבור דרך ארץ אדום. מלך אדום לא הסכים ואיים עליהם במלחמה, וישראל נזהרו מלעבור בארצו. ('וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו' במדבר כ כ"א).

 אבל, אדום מופיעה כישות נבדלת רק בזמן הכיבוש האשורי, מאות רבות של שנים לאחר מכן. עד אז האיזור היה דליל ברובו ומיושב ספוראדית על ידי מעט נוודים. איך ישראל יכלו לבוא במגע עם מלך ועם שלא היו קיימים אז?"

הוא יודע הכל, לא היתה אדום וזהו, 'מבוכה שמפילה את תורת ישראל'. הלאה.

גם דעת אמת מעתיק כמושבע ועומד את פינקלשטיין:

"אדום מופיעה בתעודות הקדומות כישות נבדלת רק אחרי כיבוש האזור בידי אשור.והיא לא הפכה ליריבה רצינית לממלכת יהודה אלא עם התחזקותו של הסחר עם חצי האי ערב תחת חסותה של אשור. גם הראיות הארכיאולוגיות ברורות: אפשר שגל ההתישבות  רחב ההיקף הראשון באדום, שלווה ביסודם של מצודות ויישובים גדולים, החל אומנם בשלהי המאה השמינית לפני הספירה, אבל לשיאו הגיע רק במאה השביעית ובתחילת המאה השישית לפני הספירה. לפני כן היה האזור מיושב בדלילות".