נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מנוסי: העולם צעיר וגם זקן – מדע בראי הקבלה

הרב ניר מנוסי, מתלמידיו של הרב גינזבורג, העוסק רבות בתחום שבין מחקר לאמונה ובין פשט לקבלה, כותב על גיל העולם, בדומה לשיטתו של ד”ר שראדר, אבל עם דגש יותר רחב על הצד הקבלי:

המאמר פורסם בשני חלקים: “דגם העולמות הקבלי בשירות התורה והמדע“, בן כמה היקום? תלוי איך מסתכלים עליו, המאמר לא מובא כאן בשלמותו, והוא ניתן לקריאה במקור.

כאשר אנו ניגשים ליישומו של חזון איחוד התורה והמדע, אנו במהרה מבינים שאנו זקוקים למִמְשק על מנת לעשותו. התורה והמדע משולים למים העליונים והתחתונים של מעשה בראשית, שהיו מחוברים ביום הראשון של הבריאה אך ביום השני הופרדו. הדימוי לממשק המחבר את השמים והארץ הוא איפוא הרקיע, בו השמים והארץ משיקים זה לזה. הרקיע אמנם שימש להפריד בין המים העליונים והתחתונים, אך הוא גם זה שבכחו לחברם מחדש.

מה ראוי לשמש כרקיע המחבר את המים העליונים עם התחתונים? כפי שהרקיע המחבר בין השמים והארץ אינו אלא חלק מהשמים עצמם, כך גם ממשק החיבור צריך להיות חלק מהמים העליונים, חלק מהתורה. החלק בתורה המשיק ביותר למדע הינו רובד הסוד שלה, הקבלה והחסידות. עם כמה שתורת הסוד מצטיירת כ’מיסטיקה’, ולכן כרחוקה ביותר ואף מנוגדת למדע האמפירי והמעשי, הרי שלמעשה היא הדומה לו ביותר בתחום התורה. כמו המדע, עוסקת תורת הסוד בחשיפת מבני התשתית המסתתרים בעומק המציאות. בניגוד לתורה הנגלית שעניינה העיקרי הוא הוראתי, עניינה העיקרי של תורת הסוד הוא תִיאוּרִי והסברי (כאשר הסבריה מפיחים רוח חיים בהוראות התורה הנגלית). תיאור המציאות הרוחני של פנימיות התורה משלים את תיאור המציאות הפיזיקלי של המדע.

הקבלה והחסידות מתפקדות כרקיע המחבר את התורה והמדע בכך שהן מספקות מודלים מבניים באמצעותם ניתן לשרטט קשרים והקבלות בין הידע המדעי לבין תמונת העולם התורנית. לא ניתן להבין רעיון זה מבלי שנדגים אותו, ולכך מוקדש מאמר זה. המודל הקבלי בו נתמקד כאן הוא המבנה הבסיסי והמתבקש ביותר בקבלה לצורך מטרה זו – מבנה ארבעת העולמות.

נפתח בסקירת המבנה ואז ניגש להראות את הקשר שלו לנושא איחוד התורה והמדע.

ארבעה עולמות, ארבע השקפות עולם

הקבלה מתארת את עולמנו הפיזי כמדרג הנמוך ביותר בסולם של מספר עולמות לא-פיזיים, המתנשא ‘מעלה’ אל הבורא. לפי הקבלה, מה שאנו מכנים “בריאת העולם” הוא למעשה תהליך רב שלבי בו עולמות אלו ‘השתלשלו’ זה מתוך זה עד להתהוותו של עולמנו. באותו אופן, בתהליכים רוחניים כמו תפילה ביכולתנו ‘לטפס’ תודעתית בסולם העולמות אל עבר הבורא.

אף שאין מספר לעולמות (שכן ה’מרחק’ בינינו לבין ה’ אינסופי כביכול), הם מחולקים לארבע קבוצות עיקריות, המכונות ארבעת העולמות. ארבעת העולמות, כאשר מונים אותם מלמעלה למטה, מכונים עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה, ובקיצור אבי”ע. היקום הפיזי בו אנו חיים הוא עולם בפני עצמו הממוקם מתחת לארבע העולמות, ונקרא “עולם העשיה הגשמי”.

מקור שלושה מתוך ארבעת השמות של העולמות הוא פסוק בישעיהו: “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו”. שלושת פעלי הבריאה שהפסוק מבחין ביניהם – בראיצר ועשה – הם כמובן הבסיס לרעיון עולמות הבריאה, היצירה והעשיה, בהתאמה (פעלים אלו הם אף הבולטים ביותר בסיפור בראשית). על גביהם, הוסיפה הקבלה את העולם הרביעי, עולם האצילות (כנגד “כל הנקרא בשמי ולכבודי”). עולם האצילות מהווה כביכול חלק בלתי נפרד מהאלוקות עצמה, וזה גם ההסבר להיותו ‘מוצפן’ בפסוק.

הפירוש המקובל והרווח ביותר לרעיון של ריבוי עולמות, הוא שכוונתו, פשוטו כמשמעו (עד כמה שיש פשט בענייני סוד), לקיומם של מעין ‘יקומים’ רבים. אין הכוונה לרעיון המדעי המודרני של ריבוי יקומים פיזיים – המדבר על “עולמות עשיה גשמיים” כנ”ל – אלא כאמור לריבוי של עולמות רוחניים; אך עדיין מדובר על עולמות ממש.

אולם ישנה דרך נוספת לחשוב על רעיון ריבוי העולמות, והיא כמתייחס לריבוי השקפות עולם – ריבוי אופנים להסתכל על המציאות. כלומר, ניתן לחשוב על ארבעת העולמות כעל ארבע עדשות תודעתיות, שדרך כל אחת מהן נראית המציאות אחרת, כה אחרת עד כי ניתן לדבר על ארבעה ‘עולמות’ שונים. למעשה, פירוש זה רמוז בפסוק עצמו, בו נסובים שלושת הפעלים על אותו מושא – “בראתיו יצרתיו אף עשיתיו”. כיוון מחשבתי זה הוא שנבקש לאמץ כאן.

שמות העולמות

מה פירוש המלים ‘אצילות’, ‘בריאה’, ‘יצירה’ ו’עשיה’, ולמה אנו מתכוונים כאשר אנו משתמשים בכל אחת מהם לגבי התהוות העולם? מה פירוש שהעולם נאצל, מה פירוש שהוא נברא, מה פירוש שהוא נוצר ומה פירוש שהוא נעשה?

אצילות: האצלה פירושה השראת שפע על משהו, באופן שהדבר הנאצל אינו עוזב לגמרי את מאצילו אלא נותר תמיד קשור בו וסמוך אליו – תמיד אצלו, כביכול. כאשר רוח נבואה למשל נאצלת על מישהו, אז היא מצד אחד שורה עליו אך מצד שני דבוקה תמיד במקורה העליון. הרעיון שהעולם נאצל מה’ הוא לפיכך רעיון מאד נעלה ומופשט, הגורס כי העולם הוא התגלות של האלוקות, ואינו נפרד ממנה. אם נרכיב על תודעתנו את עדשת עולם האצילות, אם כן, לא נראה את העולם כלל, אלא נחווה שיש רק אלוקות.

בריאה זה חידוש יש מאַיִן, הופעתו של משהו בשלמותו מתוך מה שאנו מכנים ה’אַיִן’ האלוקי. בניגוד לדבר הנאצל, הדבר הנברא נפרד מבוראו; עם זאת, מכיוון שהוא נברא מאין, משום דבר, קיומו תלוי באלוקות כל הזמן, והוא תלוי בהזנה מתמדת של חיוּת ממנה כדי להתקיים, אחרת הוא ישוב ויתאיין. הרעיון שהעולם נברא הוא שהקב”ה מהווה אותו מחדש בכל רגע ורגע. דרך עדשת הבריאה נחווה את העולם כמתחדש בכל רגע.

יצירה היא התהליך המוכר יותר של דבר שכבר קיים במציאות הלובש צורה חדשה. יצירה היא שינוי ‘יש מיש’, לא ‘יש מאין’, ואינה תלויה ביוצרה כדי להמשיך להתקיים. עם זאת, מדובר בשינוי ממהות מוגדרת אחת למהות מוגדרת אחרת, כך שביצירה תמיד מורגשת טביעת אצבעו של יוצר עליון. הרעיון שהעולם נוצר פירושו שהוא מעוצב בהתאם לחוקיות ומבנה מטאפיזיים הנחים מעבר לו. דרך עדשת היצירה נראה את העולם כלבוש של צורות ומבנים רוחניים.

עשיה אף היא התפתחות יש מיש, אך מהווה שכלול הדרגתי ורציף של היש הנוצר, ללא דילוג מהותי מצורה אחת לצורה אחרת. כשמשהו ‘נעשה’, נדמה כאילו הוא התרחש מעצמו, ללא בורא או יוצר עליון. הרעיון שהעולם נעשה פירושו שהוא מתפתח דרך תהליכים הדרגתיים של סיבה ותוצאה. דרך עדשת העשיה נראה העולם כמתנהל באופן טבעי והכרחי משלב לשלב.

כפי שניתן לראות, ככל שאנו יורדים בסולם העולמות, כך המציאות מצטיירת כיותר ויותר עצמאית ובלתי תלויה בבוראה. דרך עדשת האצילות העולם נראה כמחובר לה’; דרך עדשת הבריאה הוא נדמה כשואב קיומו ישירות מה’; דרך עדשת היצירה נדמה העולם כמעוצב בידי ה’, ודרך עדשת העשיה הוא נדמה כנעשה מעצמו ללא תלות בה’. אכן, המלה “עולם” עצמה מוסברת כקשורה בלשון העלם: כל עולם המשתלשל מקודמו מעלים יותר על הבורא.

תולדות המדע בראי העולמות

נתחיל לגשש דרכינו חזרה אל נושא איחוד התורה והמדע.

באיזו מעדשות העולם האלו משתמש המדע? בתולדות המדע אנו יכולים להצביע על שלוש תקופות עיקריות, שכל אחת מהן עשתה שימוש בלעדי או עיקרי באחת מעדשות העולמות הקבליים, כדלקמן:

המדע היווני העתיק הסתכל על העולם בעיקר דרך עדשת היצירה. הוא הגדיר מראש קטגוריות תיאורטיות או ‘אידאות’ (ארבעה יסודות, צורות גיאומטריות מושלמות, פרופורציות הרמוניות, ועוד) וביקש לחפש אותן במציאות. לכן המלה היוונית ליקום היתה ‘קוסמוס’, מלה שפירושה סדר הרמוני ואידיאלי. אכן, המלה היוונית המקורית ל’אידאה’ פירושה צורה, ואם כן עצם רעיון ‘עולם האידאות’ האפלטוני הוא בעצם בחינה של עולם היצירה הקבלי.

החברה של ימי הבינים שימרה את עדשת היצירה של המדע היווני, אך הוסיפה מעליו עדשה נוספת שהיתה עבורה העיקרית יותר – עדשת עולם הבריאה. עבור איש ימי הבינים העולם עדיין היה ‘קוסמוס’ שנוצר בידי אמן עליון, אך תכונה זו היתה משנית לכך שהוא בראש ובראשונה‘בריאה’ – בתו הנִסית של אל פרסונלי, המנהיג אותה, משגיח עליה וחפץ בקשר אישי עם תושביה דרך לימוד ותפילה. העובדה כי עדשת הבריאה היתה חשובה יותר בימי הבינים מעדשת היצירה, היא שגרמה לכך שהמדע היווני מצד אחד נשמר בתקופה זו, לפחות בחלקו, אך מצד שני לא פותח.

העידן המודרני נולד בסימן מרד בשתי עדשות העולם הקודמות, ואימוץ העדשה שבהפלגתן מעלה מעלה הן פסחו עליה – עדשת העשיה. המדע המודרני אינו רואה את העולם כ’קוסמוס’ המעוצב בדמות עולם אידאות נעלה, ואף לא כ’בריאה’ המושגחת בידי בורא עליון, אלא כ‘יקום’(universe) שפשוט ישנו, והמונע בידי תהליכים סיבתיים עוורים. כך למשל, בעוד המדע הישן התעקש להסביר את גרמי השמיים כנעים במעגלים מושלמים ששורטטו באמצעות מחוגת הבורא, המדע המודרני נפתח לאפשרות לראותם כנעים במסלולים אליפטיים בלתי-מושלמים, שנוצרו בשל חוקים פיזיקליים נטולי טעם פנימי.

נסיגה או קִדמה?

האם המעבר מעדשות העולמות העליונים לעדשת עולם העשיה היה נסיגה או קִדמה? האם הוא בבחינת עליה או ירידה? זהו לב הויכוח הגדול בין המדע והדת בעת החדשה. מצד אחד, אין ספק שהמעבר מתודעות היצירה והבריאה לתודעת העשיה התגלה כמבורך ביותר: בפרק זמן קצר מאוד יחסית זינק המדע קדימה, וב-300 שנה הגיע להישגים שלא נראו כמותם ב-3000 השנים שקדמו להן, הן מצד כח ההסבר ויכולת החיזוי שלו, והן מצד הטכנולוגיה שפותחה בזכותו. אם המדע החדש עובד סימן שיש בו אמת, כלומר שיש באמת תהליכים נטורליסטיים-‘עשייתיים’ במציאות שרק דרך עדשת העשיה מגלים אותם. מבחינה זו, פיתוחה וליטושה של עדשת העשיה היה בבחינת עליית מדרגה.

מצד שני, יש גם מימד של ירידה במעבר לעדשת עולם העשיה. ירידה זו נובעת בראש ובראשונה מכך, שבניגוד למהפכה הדתית שהתחילה את ימי הבינים, שהוסיפה עדשה חדשה על גבי הקיימת, המהפכה המדעית של העת החדשה לא שאפה להכיל בתוכה את תמונות העולם הקודמות לה, אלא ניפצה את העדשות הקודמות לטובת החדשה. ניפוץ זה הוא שהוליד את תמונת העולם המטריאליסטית של העידן המודרני, המתכחשת לא רק לקיומו של בורא, אלא לקיומה של מציאות רוחנית כלשהי, כולל רבדים רוחניים בנפש האדם. מבחינה זו, אימוץ עדשת העשיה היה בבחינת ירידת מדרגה, גדיעת האדם המודרני משורשיו הרוחניים.

כפילות דומה ניתן למצוא במדע המודרני כאשר בוחנים את השפעתו על דימויו העצמי של האדם. מצד אחד, המדע המודרני החדיר באדם מידה נצרכת ביותר של ענוה ושפלות רוח. כאשר האדם תפס עצמו כמרכז ונזר הבריאה, שהעולם כולו תפור בדיוק למידותיו ואינו קיים אלא כדי לשרתו, הוא נטה לחוש אדונו של העולם, ולהתייחס בבעלתנות לטבע ולבעלי החיים. תמונת העולם המדעית החדשה הקטינה עד מאד את האדם והציבה אותו במקום חדש: ממקום מושבו במרכז היקום הוא הושלך להקיף שמש אחת מני מיליארדים, הנחה בשולי גלקסיה אחת מני מיליארדים; מבריאתו ביום הששי הוא נתפס כתופעה מאוחרת ביקום, שהסתדר מצוין בלעדיו מיליארדי שנים; ומהיותו מחלקה נפרדת מהחיה הוא הפך להיות ברצף אחד עם החיות, נתון לכל חסרונותיהן. מיקום מחדש זה עשוי להוביל, ברבות השנים, להסתכלות ענוותנית יותר כלפי הבריאה.

מצד שני, ובד בבד עם האמור כאן, המדע כאן החדיר באדם גאוה חדשה ושלילית, שהצטרפה לגאוה הקיימת והעצימה אותה יותר מאי פעם. מעבר לשביעות הרצון העצמית על עצם התגליות המדעיות, שהולידה זלזול ציני בעולם המחשבה הלא-מדעיים, הטכנולוגיה שהמדע איפשר נרתמה לשעבוד וניצול משאבי הטבע בקנה מידה קיצוני וחסר תקדים. בנוסף, אף רגש השפלות עצמו הפך לרגש שלילי. בהעדר אמונה בעולמות עליונים ובבורא אל מולם אנו נחווית שפלות, הפך רגש קטנותו וחומריותו של האדם מנוף לעצבות קיומית ולהפקרות ייצרית, בבחינת “אכול ושתו כי מחר נמות [כי אנו עשויים מחומר בלבד]”.

אז מה עושים?

ממה שביררנו עולה, כי אין בשום אופן לחזור אחורנית ולהפטר מהמדע, אך גם לא נסבל המצב הקיים בו הוא מולך כשפחה שירשה את גבירתה. הפתרון הוא אחד: לשמור על עדשת עולם העשיה, מבלי לשבור או לשרוט אותה, אך לחברה עם עדשות העולמות העליונים. שאיפתנו היא להרכיב תמונת עולם הכוללת את כל ארבעת העולמות, הבנויה מכל ארבעת העדשות זו על גבי זו. התורה עצמה מספקת את שלושת העדשות העליונות, בבחינת מים עליונים היורדים מלמעלה; כעת מציבה בפנינו תמונת העולם המדעית את האתגר וההזדמנות לצרף להן, בבחינת מים תחתונים העולים מלמטה, את עדשת העשיה.

כפילות האופי המאפיינת את המדע המודרני, וכן האתגר שהוא מציב בפנינו, משתקפים במלת מפתח מהפסוק ממנו התחלנו: “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו”. הביטוי “אף עשיתיו”, מפורש בחסידות, כולל אומר שני דברים: מצד אחד הוא רומז למסך של מעין “חרון אף” החוצץ בין עולם העשיה לעולמות העליונים, כניכר באופיו המרדני והכופרני של מדע העשיה, שכמו ‘מכעיס’ את עושו; מצד שני, בביטוי “אף עשיתיו” ה’ כמו אומר לנו שהוא לא רק ברא ויצר את העולם אלא אפילו עשה אותו – אפילו פרטי החומר והסיבתיות הטבעית, שלכאורה רחוקים ממנו יותר מכל הם פרי מעשה ידיו. וכמובן, שהא בהא תליא: כגודל ההעלם של העולם עשיה גודל הגילוי היתכן בו. אם נצליח למצוא את ה’ בעולם העשיה המסווה אותו יותר מכל, נחולל את גילוי האלוקות הגדול מכולם.

בשני המאמרים הבאים נדגים את השימוש במבנה העולמות בשני הנושאים הבולטים ביותר בויכוחים שבין הדת והמדע: גיל העולם ומוצא האדם.

המחלוקת

כידוע, לפי החישוב היהודי המסורתי של חז”ל, גיל היקום הוא קצת פחות מ-5800 שנה. לפי התורה היקום, כולל כל מגוון החיים שעל גבי כדור הארץ, נוצרו בסדרה של מעשי בריאה נפרדים שנמשכה ששה ימים, ומאותו רגע החלה ההיסטוריה התרבותית האנושית (יש לציין שאין זה הפירוש היחידי ביהדות, וכבר בדורות קדומים הוצעו מגוון פירושים אחרים מהם עולה כי גיל העולם והאדם קדומים יותר; עם זאת, מכיוון שזהו התיארוך המקובל והנפוץ ביותר, שכל ילד בחינוך יהודי דתי לומד אותו ראשון, אנו מתמקדים בו כאן).

עד לפני כמה מאות שנים, העולם המערבי כולו אחז פחות או יותר בתמונה זו. ברם, שיטת המחקר המדעית בהדרגה נטשה אותו לטובת תמונה שונה לגמרי. תמונה זו ידועה ומוכרת לכולנו, אך כדאי שנתוניה הבסיסיים יהיו מונחים לפנינו.

ראשית כל, לפי המדע היקום, כדור הארץ והחיים שאנו מכירים היום הם תוצאה של התפתחות הדרגתית ואיטית מנקודת מוצא מאד פשוטה יחסית, לא תוצר של מעשי בריאה חד-פעמיים. שנית, המדע מבחין בין גיל היקום לגיל כדור-הארץ, המחושב כצעיר הרבה יותר, ואף נעזר בשיטות חישוב שונות לשם תיארוכם, כדלקמן:

גיל היקום מחושב לפי קצב התרחקות הגלקסיות זו מזו. אם מחשבים את מהירות ההתרחקות ביחס למרחקן זו מזו יוצא שהן יצאו לדרכן ממקום מוצאן המשותף לפני כ-13.7 מיליארד שנה, וזהו גיל היקום המשוער לפי המדע היום.

גיל כדור הארץ מחושב בעיקר לפי שיטה המכונה תיארוך רדיומטרי (או רדיואקטיבי). שיטה זו נשענת על הכרת קצב הדעיכה הרדיואקטיבית של חומרים מסוימים. לגבי עצם נתון, חישוב כמות החלקיקים בו שעברו דעיכה רדיואקטיבית ביחס לקצב הדעיכה, מספק, בקירוב גדול, את גילו. על בסיס זה עומד היום הגיל המשוער של כדור הארץ על כ-4.5 מיליארד שנים.

המחלוקת בין עמדת המדע לעמדת התורה שהובאה כאן הינה כה בסיסית, והפער בין המסקנות כה גדול, שנראה שאין כל בסיס להסכמה ביניהם בלי שהאחד יכפיף עצמו לגמרי לשיטת השני. אכן, כל שיטות היישוב שלהן הקיימות היום או מבטלות את המדע משום שאינו מוחלט, או מקבלות לגמרי את התיאוריות המדעיות ודורשות את התורה כך שתתאים להן.

מה שנבקש לטעון כאן הוא, ששתי תמונות העולם אכן אינן בנות השוואה, וזאת משום שהן נובעות מאופני הסתכלות שונות לגמרי – שתי עדשות עולם שונות. לאור זאת, אין הכרח להגיע למסקנה שיש לבחור רק אחת מהן ולנטוש את השניה. קיימת גם האפשרות להניח את שתי העדשות זו על גבי זו(וכפי שמיד נראה, לא רק אותן) ולקבל תמונת עולם חדשה ומורכבת.

תיארוך מעשי ותיארוך יצירתי

שאלת גיל היקום אינה נמצאת לגמרי בתחומו של המדע התצפיתי, שכן מדובר בתופעה שחלפה ולא ניתן לשחזרה בניסוי ולצפות בה. כל מה שהמדע יכול לעשות הוא להתבונן בתהליכים שאנו מזהים כעת ועל בסיסן לערוך אקסטרפולציה (כלומר, היקש מהידוע אל הבלתי ידוע) אחורנית בזמן – לשער מה התרחש בעבר, בהנחה שאותה חוקיות שאנו עדים לה כעת שררה גם אז. זה בדיוק מה שעושות שיטות התיארוך שצוינו לעיל ומגיעות לתוצאות שציינו, המוסכמות באופן גורף על רובם ככולם של אנשי המדע.

עכשיו, ההנחה שהחוקיות של היום שררה בעבר היא מאוד משמעותית. היא קרויה בפילוסופיה של המדע אחידות הטבע (uniformity of nature, או בשמה המעודכן יותר, background independence). הנחה זו קובעת כי חוקי הטבע חלים באופן אחיד בכל מקום ובכל זמן. כלומר, החוקיות שאנו חוזים בה היום בטבע ובמעבדות שלנו תקפה גם בגלקסיית אנדרומדה והיתה תקפה גם לפני מיליארד שנים (ליתר דיוק, המדע מכיר בנקודות ‘סינגולריות’ בהן נשברת אחידות הטבע, אך הוא תמיד מבקש לעגנן במסגרת סדר-על המסביר אותן – כלומר להכפיפן לאחידות מסדר גבוה יותר).

אם נתרגם רעיון זה למודל העולמות שהצגנו בפרק הקודם, הרי שהצבת עקרון אחידות הטבע פירושההחלת עדשת העשיה על המציאות כולה, כולל כל מה שסמוי מעינינו. כזכור, המונח המדויק ‘עשיה’ בעברית פירושו שכלול היש הקיים באמצעות סיבתיות הדרגתית ורציפה (לעומת ‘יצירה’ של יש חדש מהותית ו’בריאה’ יש מאין, המהוות שתיהן דילוגים מעל הסיבתיות הרציפה). החלת עדשת העשיה על המציאות כולה פירושה איפוא אימוץ הנחת העבודה שכל התהליכים בעולם הם אך ורק תהליכים סיבתיים והדרגתיים.

לאור הצלחתה של עדשת העשיה בתחום הנצפה מהלך זה הוא הגיוני ביותר. החלת עדשת העשיה על כללות היקום מאפשרת לנתח במושגי המדע אף את התופעות המרוחקות ביותר, כגון ערפילית הנמצאת במרחק מאה אלף שנות אור (ושממילא, ‘תמונתה’ בשמימנו בת מאה אלף שנה) אכן, יהיה זה תמוה ומאולץ אם המדע לא יעשה אותו, שכן היא חיוני להתקדמותו.

אלא שהמדע אינו חזות כל חיינו, והיותנו מדענים אינה ממצה את קיומנו כבעלי תבונה. המדע הוא רק רובד אחד בשיעור הקומה האנושי השלם. באשר אנו ‘מדענים’ החלת עדשת העשיה על המציאות כולה היא הגיונית; אך באשר אנו בני-אדם, שהמדע אינו אלא כלי אחד מארגז הכלים שלנו, היא מהווה צעד הרסני. לאמץ את עקרון אחידות הטבע כמוחלט וחובק-כל, ולהשתית עליו את תמונת העולם שלנו, פירושו לתת לעצמנו כחברה וכתרבות גט כריתות מעדשות התודעה הגבוהות והרוחניות שלנו. פירושו לכלוא עצמנו ביקום סגור ומבודד, ללא כל פתח הצצה או חרך נשמה – מאסר עולם בעולם העשיה.

אילו היה צעד זה מחויב המציאות או מחויב השכל לא היינו אומרים דבר. אך הוא נתון לבחירה. אקסטרפולציה אינה תצפית ואינה ניסוי, ולתוך החשכה שהיא מבקשת להאיר ניתן להחדיר גם אלומות אור אחרות, לאמץ עדשות נוספות.

ראשונה בהן היא עדשת היצירה. להוסיף את עדשת היצירה מעל עדשת העשיה פירושו להמשיך לראות את הטבע כמות שהוא – אך בה בעת לראותו גם כְּחומר ביד יוצר בעל כוונה בניהול העולם. מנקודת מבט זו, הכוללת גם את עדשת העשיה וגם את עדשת היצירה, עקרון אחידות הטבע עדיין תקף באופן כללי, אך כבר אינו מחייב לגמרי. הוא כפוף עתה למציאות גבוהה יותר המנהיגה אותו והמסוגלת להפר אותו. הסתכלות זו פוקחת את תודעתנו לאפשרות שהסיבתיות החומרית מצייתת גם לסדר מוסרי ואסתטי, ולא רק סיבתי; שהיא הגשמה ומשל של מבנים ותהליכים רוחניים; ובעיקר, לענייננו, שהיא מופרת במקומות או בזמנים מסוימים על מנת לפנות מקום לחדירתה של השפעה ממעל לה – במלים אחרות, של נסים וגילויי השגחה פרטית.

אחד הדברים שניתן לעשות עם עדשת היצירה הוא לראות את הקוסמוגניה התנ”כית והחז”לית כאפשרית: ניתן להעלות על הדעת שבמשך ששת הימים הראשונים של היקום שררה בו חוקיות שונה מזו השוררת היום, בה הדברים התנהלו בקצב מואץ יותר; שלאור זאת העולם נברא לפני כ-5800 שנה ולא לפני 13.7 מיליארד; שגם לאחר ששת ימי הבריאה הופרה החוקיות הרגילה ברגעים מסוימים כדי לאפשר נסים; וכן הלאה. מאוד מוזר לעשות זאת מנקודת מבט של עדשת העשיה, אך מאוד הגיוני לעשות זאת מנקודת מבט של אמונה בתורה – המבקשת להעניק לה את שלמות הסתכלותה מבלי לנגוס ממנה אברים.

הבחירה דוקא בתמונת העולם התורנית אינה מחויבת השכל כמובן. עדשת היצירה מאפשרת מגוון אינסופי של אפשרויות, והמדען יטען, ובצדק, שאין שום דרך רציונלית להכריע ביניהן. אלא שעולם היצירה אינו תחומו של המדען והקריטריונים שלו אינם רלוונטיים כאן. בעולם היצירה קובעת הבחירה שלנו – איזה תיאור מטאפיזי של המציאות, על השלכותיו הקיומיות, ברצוננו לאמץ. העדפתה של התורה על פני שיטות אחרות נובעת מתוך בחירה בה כמכלול של תמונת עולם, משאב רוחני ודרך חיים.

מודל העולמות כעדשות מאפשר לחשוב מחדש אודות קונפליקטים כגון זה של התורה והמדע. במקום לנסות להכריע איזה מהם אמיתי, הוא מאפשר להכיר במספר תיאורים סותרים במקביל, שכל אחד מהם מתבקש, ותקף, מבעד לעדשתו. אף במקרה זה, אנו מבקשים לומר ששני התיארוכים קבילים במסגרת השקפת העולם שלהם. “יצרתיו אף עשיתיו”, שניהם כאחד.

…. (קטע דולג)

חווית הזמן ומהירות האור

עד כה דיברנו על העולמות כגישות התייחסות שבמסגרת כל אחת מהן אפשר להגיע לתיארוך שונה של העולם. אולם ישנה דרך נוספת להבין את הקשר בין העולמות הקבליים למחלוקת גיל היקום, וזו קשורה בתפיסת הזמן.

אחד הנושאים שהקבלה מסבירה בנוגע לעולמות הוא, שחווית הזמן שונה מעולם לעולם. ככל שעולם גבוה יותר, כך הדברים מתרחשים בו במהירות רבה יותר ביחס לעולם שמתחתיו (לענין זה, עלינו לחשוב על העולמות פחות כעדשות בדידוֹת ומובחנות, ויותר כחטיבות על פני רצף הדרגתי הכולל את כל המהירויות האפשריות).

בעולם העשיה, העולם הנמוך ביותר, קצב ההתרחשות הוא זה המוכר לנו מחיי היומיום. בעולם היצירה, לעומת זאת, האירועים מתרחשים במהירות רבה יותר, כך מה שנחווה בעולם העשיה כשנים רבות חולף כהרף עין בעולם היצירה. מנקודת מבטו של מלאך בעולם היצירה, נדמים תושבי עולם העשיה כאצים-רצים תחת רגליו במהירות גבוהה, בעוד הוא נע במהירות רגילה.

כאשר אנו מגיעים לפסגת עולם הבריאה מתרחש דילוג: קצב התרחשות האירועים מגיע למהירות אינסופית, ואם כן הכל מתרחש באפס זמן, או לחילופין בו-זמנית. במלים אחרות, חווית הזמן כולה מתבטלת בעולם הבריאה, ומכלול הזמן נחווה בעת ובעונה אחת, כבמעין רגע נצחי. מנקודת מבט זו, כל האירועים של העולמות התחתונים נחווים כמתרחשים כולם בבת אחת ברגע זה.

מה קורה כאשר עוברים לעולם האצילות? האם תתכן תנועה מהירה עוד יותר ממהירות אינסופית? ובכן, ההסבר בקבלה הוא שעולם האצילות נח לחלוטין ‘מעל’ או ‘לפני’ הזמן הנברא. אין בו שום חווית זמן, אפילו לא של רגע אחד כולל-כל. מה שכן יש בעולם האצילות זה דבר המכונה “סדר זמנים”: מעין תוכנית על-זמנית (המתעדכנת תדיר בהשפעת העולמות התחתונים) ובו כל האירועים המתרחשים בתוך ממד הזמן של העולמות התחתונים.

והנה, רעיון קבלי עתיק זה, שחווית הזמן אינה אובייקטיבית ומוחלטת אלא תלוית נקודת מבט, צץ והופיע פתאום בתקופתנו בלב לבה של הפיזיקה המודרנית, במסגרת תורת היחסות הפרטית של אינשטיין. לפי תיאוריה זו, המהווה את יריית הפתיחה של כל הפיזיקה החדשה, מימד הזמן אינו מוחלט אלא תלוי בנקודת מבטו הסובייקטיבית של המודד. ספציפית, מה שקובע את השתנות קצב הזמן הנמדד הואמהירות תנועתו של המודד אותו. כל עוד אנו נעים במהירויות רגילות אנו לא מוצאים כל הבדל בין שעונינו לבין שעונו של מי שעומד במקום. אך אם ננוע במהירות המתקרבת למהירות האור, הדברים שאינם נעים במהירותנו הגבוהה יראו לנו כמתרחשים מהר יותר, פורחים ונובלים במהירות בעוד אנו חיים כרגיל. כאשר נגיע למהירות האור יגיע תהליך זה לשיאו: העולם יעמוד מלכת, אנחנו נקיף אותו מקצה אל קצה ונראה את כל תולדותיו בבת אחת.

נשמע מוכר? תיאוריית היחסות הפרטית של אינשטיין תואמת להפליא את רעיון סולם הזמנים הקבלי. מחיבורם יחדיו עולה כי ניתן לראות את העולמות הקבליים כרצף תמונות של העולם כפי שהוא נצפה ככל שמאיצים לקראת מהירות האור, כדלקמן:

  • עולם העשיה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירויות הרגילות
  • עולם היצירה הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה כאשר מאיצים למהירויות המתקרבות למהירות האור
  • עולם הבריאה הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירות האור (במהירות זו ‘משיגים’ את האור המתפשט מאמירת ה”יהי אור” הראשונה, כביכול)
  • עולם האצילות הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה מחוץ לממד הזמן

הקבלה זו מאפשרת לנו להסביר מחדש את ארבעת התיארוכים שמנינו לעיל, הפעם מתוך הקשר חדש זה של תנועה במהירויות הולכות ומתגברות:

מכיוון שעולם העשיה הוא תמונת העולם כפי שנראה כאשר נעים במהירויות רגילות, גילו מחושב כפי שהוא נראה לעין המתבונן הרגיל, היינו כבן מיליארדי שנה (זו נקודת מבטו של המדען);

עולם היצירה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירויות המתקרבות למהירות האור, כאשר באחת מהן הוא יראה כבן 5800 שנה (זו נקודת מבטם של חז”ל. היחס בין שני עולמות אלו מתיישב עם מדרש חז”ל הנודע לפיו “יום” של הקב”ה הינו כאלף שנה או יותר של בני אדם [בראשית רבה ח, ב], על פי “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול…” [תהלים צ, ד]).

עולם הבריאה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירות האור עצמו, ולכן נחווה כנברא בזה הרגע (כך מתגלה למעמיק בהתבוננות חסידית ברעיון הבריאה יש מאין בכל יום ובכל רגע תמיד);

עולם האצילות הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים כביכול ‘מהר יותר מהאור’, למעלה ממגבלות הזמן והמרחב, משם נראה שכלל אין עולם (זו נקודת מבט של צדיקים ושל נשמות שנסתלקו מן העולם).

מעלתה של דרך הסתכלות זו על התיארוכים השונים הוא, שהיא מציבה את ארבעת העולמות על פני רצף אחד, במקום לראות בהם ארבע עדשות נפרדות לגמרי. בכך היא מחברת באופן ישיר בין העולם הגבוה ביותר לנמוך ביותר, ומראה כיצד כל תמונות העולם יכולות להכלל בתמונת-על אחת.

מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. התפרסם לראשונה באתר גל עיני.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of