מעולמם של פמיניסטים וליברלים

עדיין לא שככו הדין של קמפיין "מי טו", ולאט לאט מתברר שישנה אי בהירות מסויימת בהבנת המונח, מסתבר שישנן כאלו שפירשו את המונח "מי טו – גם אני הטרדתי מינית", כך עולה לאור הפרסומים בנוגע לאסיה ארג'נטו, אחת ממובילות הקמפיין, שרצתה כנראה לבדוק על מה היא מדברת, וטרחה לקיים יחסי מין עם קטין מתחת לגיל 18. מצטרפת אליה כריסטינה גרסיה, ממובילות הקמפיין, ומי ש"זכתה לתשומת לב לאומית במלחמה בהטרדה מינית", כהגדרת הפוליטיקו, בדקה גם היא בעצמה איך ההרגשה להטריד מינית. ברור שלא נתרגש גם מן הידיעה על אדם שעמד בראש הרשת למניעת זנות, אך ניהל רשת זנות בעצמו… (די דומה לעובד הרווחה שניהל רשת פרונוגרפיית ילדים, ולארגון 'מקלט ילדים לחיים חדשים', שחטף ילדים ומכרם)

ראוי לציון הוא האומץ של הפעילה הפמיניסטית דפני מרקין, שפרסמה מאמר בניו יורק טיימס, בשם: בפומבי אנחנו אומרות MeToo#, בינינו לבין עצמנו יש לנו חששות, ובו היא טוענת כי הקמפיין מביא להאשמות מעורפלות ואנונימיות, ולכן הוא מיותר ומזיק. ראה גם ריאיון איתה.

רונית דרור כותבת, במאמרה: MeToo#: מתוך תאוות נקם:

"מובילי ותומכי קמפיין MeToo# אומרים שכמו בכל מהפכה, בדרך לעולם טוב יותר נופלים קורבנות הכרחיים. אלא שלפי שעה הקורבנות מתרבים, והעולם הטוב יותר לא נראה באופק. להפך. אווירת המרקתיזם והתרת הדם רק מגדילה את החשדנות, הקיטוב, ואף האיבה בין גברים לנשים. תלונות ישנות, שחלקן לפחות נשמע קלוש, מוצאות מן הבוידעם, וקריירות, משפחות ומוניטין של אנשי תקשורת, אקדמיה ופוליטיקה, מחוסלים בכיכר העיר בלי שמישהו טורח לבדוק אם יש ממש בהאשמות…

לפני שבועיים התאבד בעז ארד – אדם, אמן ומורה שקיים קשר רומנטי עם תלמידתו בת ה־16 עד גיל 21 (על פי הפרסומים). זה בוודאי לא היה קשר שגרתי גם אז, אבל גם לא חריג ובעייתי כפי שהוא נראה בימינו. הוא הבין מה מחכה לו בתקשורת ובמדיה החברתית, וכמה אפסיים סיכוייו להסביר את עצמו. הוא הבין היטב איך צימאון הדם המוסרני של ציד המכשפות החדש יהפוך את חייו לגיהינום שהמוות טוב ממנו. מפני שיש בקמפיין הזה באופן מובהק גם אכזריות ורשעות, לא רק רדיפת צדק. יש נקמנות ושמחה לאיד, וחמלה רק על מין אחד. גברים, לדידם של הפמיניסטיות החדשות, אינם ראויים לעולם לאמפתיה. אפשר לפגוע בשמך, בתדמיתך הציבורית, במשפחתך, בפרנסתך ובילדיך, על סמך האשמות שאיש לא טורח לבדוק את מהימנותן.

התחושה היא שמבחינת מובילי הקמפיין, ארד, בהתאבדותו, סירב ליישר קו עם התסריט לסרט של MeToo#. הוא היה צריך, לשיטתם, להפוך ללוח מטרה מדמם מחיצים שיושלכו עליו מכל עבר. מוות מהיר ומיידי מסיים את הפרשה מהר מדי ומבחינת מפיקי ה־MeToo# ארד לא סיפק את הסחורה. על פי המאמרים והפוסטים הנכתבים גם מדובר מבחינתם בהתנהגות של אדם אלים ששפט את עצמו. ההנחה הרווחת אך השגויה היא שבישראל אין עונש מוות. אלא שיש ויש, ונשפטים אליו בעיקר הפריבילגים מהמגדר הגברי".

ראה עוד: כשגברים הם הקרבנות.

במאמר: פמיניזם לא רק גברים אלימים, היא כותבת:

"כשבודקים את מאות המחקרים והסקרים שנערכו במדינות מערביות על אלימות בין בני זוג, מוצאים שנשים משתמשות באלימות לא פחות מגברים. המנבא החשוב והמסוכן על אלימות כלפיהן הוא בדרך כלל האלימות שלהן. רבים מהגברים האלימים ספגו אלימות ותוקפנות מתמשכת ובסופו של דבר התפרצו והגיבו באלימות. באשר לילדים, יש מחקרים המראים שדווקא אלימות מידי אימהות נפוצה יותר מאלימות של אבות.

כיצד ייתכן, אפוא, ש־50 שנות מחקר וממצאים עקביים ממאות מחקרים לא מצליחים לשנות את הדימוי השגוי שגברים הם באופן כמעט בלעדי התוקפים במשפחה בכלל וביחסים אינטימיים בפרט?

התשובה מתחילה מזה שהדיון הציבורי מונע על ידי אידיאולוגיה יותר מאשר על ידי מחקר. שנית, תמונה שגויה כזו תואמת את הדעות הקדומות שלנו על מגדר. ושלישית, בשיח הציבורי קיים רק שחקן אחד ששולט במסרים לתקשורת – ארגוני הנשים והשדולה שלהם בכנסת.

ארגונים אלה מקבלים תקציבים בהתאם האופן שבו מוצגת הבעיה לציבור. אם הם צודקים, הגיע הזמן שנשאל כיצד, לאחר המיליונים שקיבלו בעשרות השנים שחלפו, נותרו ממדי הבעיה ללא שינוי? לאן הלך הכסף, לבד ממסע הסתה מתמשך לדמוניזציה של המין הגברי? ובמה זה הועיל?

אין בכל מדעי החברה נושא שנשאר תקוע בדעות קדומות כמו האלימות בין בני זוג, והדבר נובע מכך שהוא נשען על פרדיגמה מוטעה שהנחיל לנו הפמיניזם הרדיקלי, שלפיו הבעיה כולה נובעת מן ה"פטריארכליות" של החברה. פרדיגמה זו אינה מסייעת לפתרון הבעיה, אך היא מעכירה את היחסים בין המינים. היא מגבירה את הפחד של נשים מפני גברים וגברים מפני נשים, מעודדת שימוש אינטרסנטי בתלונות על הטרדה מינית ואלימות, מחריפה את היחס המפלה כלפי גברים בהליכי גירושין ומעלה את מספר הילדים הגדלים ללא נוכחות אב בחייהם.

הגיע הזמן שנפסיק לדבר על בעיית האלימות בין בני זוג כאילו היא חלק מקונספירציה פטריארכלית ונראה אותה כפי שהיא, דינמיקה הסלמתית של שני בני הזוג, שנכשלים בניהול תקשורת תקינה ובריאה ופונים לשימוש באלימות במצוקתם".

כוכב היוטיוב ג'ואי סלדס יצא לבדוק, האם למישהו אכפת מהטרדה מינית כלפי גברים? הוא הציב זוג שחקנים, כשהאשה בתפקיד המטרידה, בחיזורים בוטים, כשהגבר מנסה להתחמק מהם.

באופן לא מפתיע, במקום לעזור אנשים יצאו לעזרתה של האשה המטרידה… את האירוע כולו הוא תיעד בסרטון ויראלי.

רונית דרור אומרת בריאיון:

"מה שצריך להדאיג אותנו שזה נתון מפתיע. מבחינת האקדמיה והפרקטיקה זהו ידע שעומד לרשותנו כמעט חמישים שנה. נשים משתמשות באלימות בזוגיות אינטימית כמו גברים, אבל זהו ידע ומידע שארגוני הנשים דואגים להסתיר מעיני הציבור ומאוזניו, ולפמפם לנו מסרים שרק גברים אלימים וכל הנשים קורבנות.

אז ברור שהתוצאות של האלימות ניכרות יותר על נשים, כי גברים חזקים יותר פיזית והפציעות חמורות כשגבר מכה אישה. כמו כן, נשים יודעות יותר להיעזר ויש להן הרבה יותר למי לפנות מבחינת מרכזי הסיוע והרווחה, והן מקבלות את מלוא הלגיטימציה והתמיכה כאשר הן במצוקה. כל המשתנים הללו לא תקפים לגבי גברים שבשל מגדרם לא פונים לבקשת עזרה על מנת לא להצטייר כקורבנות, אין להם לאן לפנות מבחינה מערכתית והם גם אכן זוכים ליחס מזלזל וממעיט בערכם. במקרים אלה לצערי לא השכלנו כחברה לסייע, לא לגברים נפגעים באופן מותאם ולא לנשים שמשתמשות באלימות, טרוריסטיות בזוגיות, עם התקפי זעם שמאוד זקוקות לעזרה נפשית וחלקן משוועות לה…

בחברה שלנו אלימות כלפי נשים נתפסת כטרגדיה ואלימות כלפי גברים נתפסת כקומדיה, וזה עצוב נורא. זה כולל אלימות פיזית אבל גם כשמופעלת אלימות מינית היחס הזה מועצם נורא נגד גברים. אז זה כן נכון שיש נערים (וגם נערות דרך אגב) שלא מרגישים פגיעה קשה מכך שמישהו נגע, הטריד או ניצל אותם מינית בצעירותם והם לא חווים זאת כטראומת חיים, אבל יש הרבה שכן ובעוד שאנחנו מאפשרים לבנות לקבל טיפול ולהתמודד עם החוויה הקשה, אין לגיטימציה לנער כזה בכלל להעז להגיד שלא היה לו נעים".

כל זאת לגבי הנתונים, אבל כשיורדים לרמת השיח והסגנון של הפמיניזם והליברליזם החדש, מגלים נפלאות, אחת ה'תקנות' החדשות של חסידות הפמיניזם, היא לא להשתמש במלה 'man' שיוצרת קונוטציות שליליות שמזכירות את היצור השנוא הנקרא 'זכר לבן' רחמנא ליצלן…

מזכיר את הריאיון של אחת מיוצרות הסדרה טיימלס, בו הצהירה: "אנחנו הקדמנו את קמפיין מי טו, כמעט ואי אפשר למצוא אצלינו בסדרה זכר לבן, כך שזה נפלא". בעיניה המעוותות מה שנפלא הוא שיוצרים סדרת טלויזיה שמייצגת מציאות מדומה של עולם ללא זכרים לבנים. מן הסתם היתה מבכרת לגור בהודו או באפריקה, בה לא מצויים זכרים לבנים…

המחשה מצויינת לתינוקיות ולעיוות שבהשלטת הסגנון הפמיניסטי, נמצא בספר הקלאסי שעבר עיבוד מחודש: "אגדות ילדים בלשון סגי נאור", ניתן לו לדבר בעד עצמו:

על תופעת ה"אשמה הלבנה", חובה לצפות בקנדס אוונס:

אין פלא שמחקרים מראים, שהפמיניזם לא שיפר את האושר של הנשים, אלא להיפך, גרע ממנו (ראה מאמרו של אורי כץ בבלוג של הארץ: הדרך לאושר חלק ב).