מציאותו של אלהים א: סוד גלוי
אם נשאל את האדם המשכיל המצוי, האם ידוע לו מה הן מסקנות המדע בנושא קיומו של אלהים, סביר להניח שתשובתו תהיה "איני יודע". להבדיל מתחומים מדעיים ופילוסופיים אחרים, בהם נוכל לקרוא באנציקלופדיות ובספרים פופולריים, בירחונים מדעיים, ובמדורים שונים בתקשורת, את המסקנות האחרונות. נושא זה של קיום האל, הוא כנראה חסוי, ואולי אף פוגע בבטחון המדינה. שכן אף אדם אינו יודע בדיוק מה הן מסקנות המדע המודרני – החוקר כל פינה ביקום, במאקרו ובמיקרו, בגלקסיות ובנפש האדם – בנושא זה. או אולי ניתן לחשוב כי הנושא אינו חשוב דיו כמו הנושאים האחרים.
לעומת המצב עד המאה ה18, כאשר כל פילוסוף והוגה דעות שכיבד את עצמו כתב מסה או שניים להוכחת קיומו של אלהים, בזמננו רגילים לחשוב כי המסקנה המדעית היא שאין אפשרות להוכיח את קיומו של האל. הרוצה להאמין יאמין, ואנו מאד מכבדים את אמונתו, אך אין לראות בכך שום קשר להגיון ולחשיבה המדעית. אך האמת היא שונה: אין שום אפשרות ואפילו תיאורטית להוכיח שהאל אינו קיים, ואילו ההוכחות לקיומו של האל, הן בודאי מוגדרות כטיעונים טובים. גם אם נניח כי אפשר לפקפק עליהם בשיטות אגנוסטיקניות, או לטעון ששכלנו מוגבל בשביל לשפוט את קיומו של דבר שאיננו מבינים את מהותו, הרי בודאי השכל הישר נוטה להסיק מהם תשובה חיובית, גם תוך ידיעת ההסתייגויות המתבקשות.
אף "כופר" אינו יכול להכריז על דעתו כברת הוכחה, הכופר בהכרח אינו אלא אגנוסטיקן, שלא השתכנע מן ההוכחות הנגדיות, ולכן הוא שואל "מנין לי שיש אלהים?". לעומתו המאמין, אפשר שהגיע לאמונתו מתוך הכרה שכלית, על בסיס טיעונים חשובים ומכריעים. ההפרכות המקובלות להוכחות לקיום האל, מבוססות גם הן על לוגיקה כל שהיא, אלא שרובן ככולן שייכות לתחום הנוגד את האינטואיציה והשכל הישר. והרי מדע הפילוסופיה מראה בצורה ברורה כי אם ננטוש את האינטואיציה ואת האקסיומות ששכלינו מיוסד עליהן, אין לנו הוכחה לקיומו של העולם, של עצמנו, ושל כל מה שאנו חשים בו, (כמובן שאין לראות בטיעון זה, הסכמה לתקפותן של הרעיונות השונים שהועלו בכדי להפריך את ההוכחות לקיום האל, ובהם נדון בהמשך). החשיבה היום יומית שלנו מחייבת את קיומו של האל, אלא שההתייחסות של רבים לנושא זה סוטה ממה שהיינו מצפים, אפשר לקבל את הרושם שהמדע מן הסתם כבר טיפל ב'בעיה' זו של מציאות האל ודי בכך.
כאשר מתגלה איזה שבר גולגולת, שהיה מי שהגדירו כ'חוליית ביניים', מבשרת הכותרת הראשית בעיתון היומי: "סוף סוף, נמצאה חוליית הביניים!", "לאחר כמאתיים שנה של התנגדות ומלחמה בתיאורית האבולוציה מצד יהודים ונוצרים, נמצאה ההוכחה המכריעה". בעוד מי שמבין את הפילוסופיה של האבולוציה, יודע כי גם אם נכונה ההשערה בהקשר למקורה של גולגולת זו, היא איננה ולא תוכל להיות הוכחה לתיאוריית האבולוציה, לכל היותר מדובר בפריט פופולרי. 'מהפכים' כאלו רגילים אצלינו בתקשורת, אך בתחום הצנוע של קיום האל, אין רואים צורך לדוש.
ההוכחות הפילוסופיות
על האמונה באלים שנהפכה (או: שחזרה) לאמונה באל במשך העת העתיקה אין אנחנו צריכים לספר כאן, למן ימי הנצרות ואילך השתמשו בהוכחות פילוסופיות להראות את קיום האל. בימי הביניים התפרסמו במיוחד מסותיהם של אנסלם מקרטברי (1033-1109) בספרו "פרוסלוגיון" ושל תומס אקווינס בספרו "סומה תיאולוגיקה", ובעת החדשה תורתו של דקרט. למן המאה ה18 נוסדה הבקורת האנליטית, שיסודה בדיויד יום ועמנואל קאנט. לעומת דקרט שניסה להחזיק בתפיסה הרציונליסטית הישנה, לפיה ישנה אפשרות להגיע למסקנות אפריוריות (שאינן נובעות מאקסיומה) מוחלטות, ייסדו האמפריציסטים (המכירים רק בתופעות) את הפילוסופיה האנליטית, זו טענה כי כל העיסוק במטפיסיקה הוא חסר משמעות, ואין ביכולתו להוכיח או ללמד דבר.
נביא כאן ארבע דוגמאות מן ההוכחות הפילוסופיות שעסקו בהן במשך הדורות:
א) סיבתיות לפעילות בעולם
ה"דרך הראשונה" של אקוינו היא הסיבתיות: התנועות ביקום מחייבות סבה, לכל סבה יש כמובן גם סבה, עקרון הסיבתיות מחייב סבה ראשונה. הכוונה כאן כמובן לסיבתיות היררכית (מגנט המושך ברזל) ולא לסיבתיות ליניארית (צייר שצייר ציור), סיבתיות היררכית חייבת להתקיים כל עוד תוצאותיה קיימות, ולא ייתכנו אין סוף סבות.
התשובה האנליטית היא שאי אפשר להוכיח את עקרון הסיבתיות, "האנליטי המושגי אינו עשוי ללמדנו דבר על העולם הממשי, או על סוגי הישים המאכלסים אותו", (ברקלי, ראסל, ורבים אחרים). מבחינה לוגית הדברים נכונים, אלא שבאמצעים כאלו אין האדם יכול להכריח את עצמו לשנות את צורת חשיבתו. האדם שיאמר כי אין הוא חושב לנכון את עיקרון הסיבתיות, אינו נאמן לרחשי לבו.
שושני מראה כי הסיבתיות מחייבת כח מפעיל לא רק מעצם מציאות העולם, אלא ממציאות של בריאה מתמדת:
- "אני סבור שהפיזיקה מספקת שתי עדויות לבריאה מתמדת כזאת, העדות הראשונה היא התפשטות היקום שניתן לראותה כיצירה מתמדת של נקודות חלל זמן, העדות השניה היא שהיקום מתפשט בתאוצה ומזה עולה שבחלל אצורה אנרגיה עצומה שבכחה להאיץ את היקום כולו. מהו מקורה של האנרגיה הזו ?המקור לא יכול להיות ביקום עצמו, שהרי על פי חוקי הפיזיקה אם גוף מסויים מואץ חייב לפעול עליו כח חיצוני. הכח הזה מגדיל את האנרגיה האצורה ביקום, ובשל האקוויוולנציה בין מסה ואנרגיה, מסת היקום גדלה, כלומר קיימת בריאה מתמדת של חלקיקים ביקום", (יקיר שושני, בקשר לאלהים, עמ' 157).
ב) מקור החומר בעולם
זו ה"דרך השלישית" של אקוינו, בה טען כי ישים אפשריים אינם יכולים להתחיל להתקיים מחמת עצמם, והם תלויים בעל כרחם ביש הכרחי. דרך זו היא הנטיה האנושית לאחדות ופישוט, כפי שכותב שושני: "מבחינת הכמיהה האנושית להסבר פשוט ביותר לקיום, המדע והאמונה התיאיסטית חותרים לאותה המטרה – חיפוש אחר ישות הכרחית אחת שממנה ינבעו כל יתר הישויות", (בקשר לאלהים עמ' 118).
גם שפינוזה קבע "כל מה שקיים נמצא באלהים" (אתיקה, משפט 15). וכן הוא אומר: "אלהים הוא עצם בן אינסוף תארים", (הגדרה 6). אך כבר טענו הבאים אחריו כי הגדרה זו אינה חד משמעית, ניתן לטעון כי היא איננה מחדשת דבר על המציאות, אלא מנסה להגדיר את המציאות בשמות שונים, ולפיכך אין היא מענינינו כאן.
ההוכחה הזו מתמקדת ברגע בריאת העולם, לחומר חייבת להיות התחלה, ההתחלה אינה יכולה להיות תלויה בו, אלא ביש שהוא הכרחי. בעבר חשבו כי ניתן לומר כדברי אריסטו שהעולם קדמון, עד שבמאה ה20 הוכח שהעולם אינו קדמון אלא שהחומר המרחב והזמן נוצרו ברגע נתון שאפשר לנו לחזות בתוצאותיו.
ג) ההוכחה האונטולוגית
אנסלם משתמש בהוכחה האונטולוגית, לפיה לא ייתכן לומר כי האל קיים רק במחשבה ולא במציאות, מכיון שזו סתירה למושג האל שהוא המקסימום האפשרי, והרי אל המצוי רק במחשבה קטן מאל הקיים במציאות. הנזיר גאונילו לגלג על ההוכחה הזו, וטען שבדרך זו נוכל להוכיח את קיומו של 'האי האבוד הגדול ביותר'. אנסלם השיב לו בחיבור מיוחד 'תשובה לגאונילו'. אלא שקאנט טען נגד הוכחה זו ש'קיום' אינו תכונה של ישות, ולכן אין הישות שבקיום המציאותי גדולה יותר מזו שבמחשבה (בקורת התבונה הטהורה 1787). דיוויס (אדינבורג 1997) ופלנטינגה (ניו יורק 1967) הפריכו את דברי קאנט, ואחרים הציעו הפרכות אחרות להוכחה האונטולוגית (רווה, 1973). לא נאריך כאן עוד ב'הוכחה' זו, מכיון שהיא באמת איננה נשענת על האינטואיציה.
ד) מקורו של מושג האלהים
האמונה באל אינה איזו סברה מדעית שהועלתה כאפשרות, היא אמונתם של רוב בני האדם ברוב הזמנים הידועים לנו:
- "הרהרתי בחוסנה של האמונה באל ובכתבי הקדש לנוכח ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות ולנוכח התמורות החברתיות, התרבותיות והכלכליות במהלך ההיסטוריה האנושית. כיצד ניתן להסביר את התופעה שבמשך אלפי שנים וגם היום מאמינים רוב בני האדם בקיומו של כח עליון בעל תבונה ויכולות נשגבות, שברא את העולם ואת כל אשר בו?", (שושני, בקשר לאלהים, עמ' 12).
אמנם הוצעו הסברים אנתרופולוגיים שונים, סיטואציות היסטוריות ומדיניות שהביאו להעצמת האמונה הזו. אך כיצד ניתן להסביר אותה בזמננו? במאה ה21, כאשר המדע מסביר כל תופעת טבע 'מפחידה', רעמים וברקים, סערות ושטפונות, הרי געש ובצורות. אין שום כפיה ושום שטיפת מח בנושא, הממסד האקדמי והתקשורתי בעולם המערבי אינו מעודד, בלשון המעטה, אמונות כאלו ואחרות. ובכל אופן רוב בני האדם מאמינים בכל לבם במציאותו של האלהים. אותם אנשים החוזים מראש ליקויי חמה, וממפים את כל הפעילות שביקום הנצפה לעינינו, הם הם המאמינים בקיומו של אלהים.
- "מדוע אם כן האמינו מדענים דגולים בעבר, כמו רנה דקרט, איזיק ניוטון, גוטפריד וילהלם לייבניץ, מייקל פרדי ואלברט איינשטין בקיומו של 'תכנון אלהי' או תבונה אלוהית העומדים מאחורי כל התופעות במציאות ובהכרה? מדוע רבים כל כך החוקרים בימינו בכל תחומי המדע המאמינים באל ומקיימים בקפידה את מצות דתם?", (שושני, בקשר לאלהים, עמ' 13).
- "להכרה אינטר-סובייקטיבית המשותפת לקבוצה רחבה של אנשים חייב להיות מקור בלתי תלוי באף אחד מהם.. מדוע יש בחוויות של שניהם משהו משותף? מדוע במשך אלפי שנים בתרבויות רחוקות זו מזו הגיעו אנשים רבים כל כך להכרה בקיום האל על אף התמורות העצומות שחלו במשך הדורות בכל תחומי החיים?.. גם מבחינת האתאיסט קיומו של האל חורג מכבר לתודעה של אדם פרטי וקשור באופן כלשהו להוייה הבלתי תלויה באדם", (שם, עמ' 82).
אתאיסטים טוענים כי המאמינים ממלאים בכך צורך נפשי עמוק, אך אין להכחיש כי גם הכופרים ממלאים בכך צורך נפשי עמוק לא פחות, – הצורך שלהם להכחיש כל סמכות וכל מחוייבות מן הסוג שמדברים עליהם אנשי הדת. הרבה יותר קל לומר על אתאיסט שאין הכחשתו באמת תלויה באי אלו התחמקויות שהמציא קאנט מול הראיה האונטולוגית, אלא דוקא ברצונו הפנימי להכחיש כל סמכות מעליו. מאשר לומר על המאמין שאין אמונתו תלויה בהוכחות, שהרי האמונה נסמכת על האינטואיציה והשכל הישר הקובעים בפשטות ש'יש בעל לבירה'. אין הבדל בין אמונה מכח הרגשה אישית של 'נס', ובין כפירה מכח 'היכן היה אלהים בשואה'.
כמובן שאין לראות בכך הוכחה למציאות האל, אלא הוכחה לצורת החשיבה האנושית. כנראה שרוב בני האדם סומכים על האינטואיציה שלהם.
מצורפת אנימציה שעשה אנונימי ביוטיוב:
ההוכחות הרציונאליות הם כמובן בסיסיות וחשובות, ועם זאת כמדומני שבדורנו שרבים מחפשים גם אחרי עניינים הקשורים לנפש ולרגש, מתאים לציין כאן את דבריו של רבנו נחמן מברסלב, שמדבר מעניין החוויה של האדם, מה שהוא מכנה בשמות: "הֶאָרָה" "הַהִתְעוֹרְרוּת" "וְהַזְּרִיחָה" (מילים שבתקופתנו הרבה בעלי תשובה יכולים בנקל להזדהות איתם), ומציע גישה להתחזקות באמונה, וכך הוא אמר:
"צָרִיך לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וְלַעֲבד ה' בְּשִׂמְחָה, וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעָמִים נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ צָרִיך לְחַזֵּק עַצְמוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים שֶׁהָיָה מַזְרִיחַ לוֹ אֵיזֶה הֶאָרָה קְצָת… דְּהַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁבַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים הִזְרִיחַ לוֹ קְצָת וְהָיָה מִתְחַזֵּק וּמִתְעוֹרֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אַף שֶׁעַכְשָׁו נָפַל מִזֶּה וְנִסְתְּמוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ עִם כָּל זֶה רָאוּי שֶׁיּאחֵז בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים וְיֵלֵך אַחֲרֵיהֶם דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָז הָיָה מִתְעוֹרֵר לִבּוֹ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך כֵּן גַּם עַכְשָׁו יְחַזֵּק לִבּוֹ מְאֹד וְיֵלֵך אַחַר הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַזְּרִיחָה שֶׁהָיָה לוֹ אָז אַף שֶׁעַכְשָׁו נָפַל מִזֶּה כַּנַּ"ל עַד אֲשֶׁר בִּקְצָת יָמִים יַעַזְרוֹ ה' וְיַחֲזר וְיִזְרַח לוֹ אוֹרוֹ", (ליקוטי מוהר"ן , תורה רכב).
במילים אחרות – תזכור את התקופה שבה היתה לך חוויה אישית שבה הרגשת את הארת ה' יתברך (וממילא בוודאי שגם את מציאותו של ה' יתברך), וכאשר תיזכר באותם רגעים מתוקים ותאחוז בהם הקב"ה יחזור ויזריח לך מאורו.
[וזה כמובן וכאמור בהמשך להוכחות הרציואנליות שגם מעמד הר סיני נמנה עליהן – וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ח].