נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מציאותו של אלהים ב: הביקורת האנליטית

מציאותו של אלהים ב: הביקורת האנליטית

הנסיונות למצוא בקיעים בהוכחות הפשוטות לקיומו של מחוייב המציאות, גובלים בהונאה עצמית. אמנם  נכון הדבר כי כל האינדוקציה שלנו בנויה על אקסיומה, פעולתו של כח המשיכה מליוני פעמים לעינינו אינה מוכיחה דבר בהקשר להמשך הפעילות בעתיד, (דיויד יום, "מסכת טבע האדם", הוצ' מאגנס 1942), אך בכל אופן אנו מניחים את קיומו של כח המשיכה כדבר ברור.

הסתמכותינו על הנסיון ועל הזכרון, מושתתת על ההנחה כי שכלינו אינו מוגבל מלעבד נתונים ולשמרם, שהרי אפשר בהחלט לחשוב שהזכרון מתעתע בנו והשיפוט והפרשנות מעוותים ומוטעים. אנו מסתמכים בכך על האינטואיציה.

יש לזכור, כי כל טיעון בדבר חוסר יכולת האדם לשפוט בהקשר למציאותו של אלהים, תקף גם להיפך: הוא קובע שאין לאדם יכולת להחליט שאלהים אינו בנמצא, מכיון שתחום זה אינו שפיט. אין זה טיעון המטה את הכף לצד אחד, אלא מעקר את הדיון כולו. לשם כך אין צורך לעיין בדברים ולענות בפירוט, אפשר להכריז מראש: 'כל מה שתאמר בעד קיומו של האל, אינו אלא מסקנה של שכלך, וככזה הוא עלול לטעות, לפיכך אי אפשר להוכיח את מציאות האל". טיעון זה 'תקף' נגד כל מה שנאמר או ייאמר בכל תחום שהוא, ולכן אין טעם לנפנף בו דוקא בנושאים טעונים מחוייבות..

לאחרונה יצא ד"ר יובל שטייניץ במתקפה מול הפילוסופיה המודרנית האנליטית, בספרו "עץ הדעת" (הוצ' זמורה ביתן 1994) הוא מראה כיצד הגישה הזו מביאה את עצמה לאבסורד, כיצד הגישה הקנטיאנית שהאנליטי המושגי אינו יכול ללמדנו דבר ממשי אינה אלא דוֹגמה. הפילוסופים בימינו שוללים ראיות אונטולוגיות חיוביות, אך משתמשים גם משתמשים באונטולוגיות שליליות. הספקנות האנליטית באה לידי שימוש רק בנושאי שלילת קיום האלהים, ולא בשום תחום אחר.

  • "לפלא הוא בעיני שאף שרוב הפילוסופים דוחים את האפשרות של ראיות אנליטיות-אונטולוגיות למה שקיים בהכרח וחלקם אף מתייחסים לכך כאל אבסורד גמור, רבים מהם מאשרים כמעט מבלי משים, וממש כענין שבשגרה, את תוקפם של טיעונים אונטולוגיים שליליים בנוגע למה שנעדר בהכרח", (שטייניץ, עץ הדעת, עמ' 53).

בסופו של דבר שקולות כל ההתחכמויות של ה'הפרכות', לאותו אדם פשוט המפטיר 'מי יודע?' לאחר שהוא שומע טיעון פילוסופי ארוך. מסתבר, שלאחר כל טיעון שהוא אפשר להפטיר 'מי יודע?'..

על השאלות מדוע העולם נברא, קיים, פועל, וכו' ישנן רק שלש אפשרויות לענות: א) העולם אינו קיים פועל וכו', ב) העולם קיים ופועל במקרה, ג) העולם קיים ופועל בהכרח. השיטה האגנוסטיקנית הדוגלת בא' אינה מקובלת על בני אדם מן הישוב, בין השאר בזכות ה"קוגיטו" של דקרט ("אני חושב משמע אני קיים"). השיטה האנליטית האמפריציסטית דוגלת בתשובה ב', מתוך ויתור על הנסיון להסביר, שהרי לא יתכן מקרה ללא סבה. אם נהיה עקביים בשיטה זו נבטל את כל ענפי המדע, שהרי כל היסק הוא חסר תוקף ללא האקסיומות של הסיבתיות. עקביות אמיתית מביאה אותנו בהכרח לשיטה א' – אין לנו שום אפשרות לדבר על מציאות קיימת.  אדם רציונלי צריך לבחור בתשובה ג' – יש הכרחי, אלהים, מחוייב המציאות.

לפי יום אין הסיבתיות אלא שתי תופעות שההבדל ביניהם תלוי ביחס הזמנים ההדדי, (סאפס, 1970). את ההגדרה חסרת השיניים הזו כבר הפריכו מקי ולואיס (1979,1980), מכיון שהיא מתעלמת כמובן מאלמנטים קיימים של הסיבתיות, ברור שכל עולם המדע מושתת על סתירת ההגדרה הזו, ובפרט הדטרמיניזם. גם מבחינה פילוסופית ההגדרה הזו היא פרדוקסאלית, (שטייניץ עמ' 96 והלאה). ראה עוד: טיל לוגי מדעי לאלהים ובחזרה, פרופ' שטייניץ.

קאנט שואל את דקרט: האם המשפט המוכיח את מציאות האלהים הוא משפט מנתח או משפט מרכיב? אם הוא מנתח, הרי שאינו יכול לחדש דבר אלא להגדיר, ואינו מגדיר אלא את הרהורי האדם. אם הוא מרכיב, כיצד הוא יכול להוסיף אלמנט שלא היה ידוע קודם? (קאנט, סעיף 625-624). אמנם הוכחת האלהים היא משפט מנתח מבחינת סגנונו, אבל מביא אותנו להודות כי בתפיסת מציאותינו כלולה גם מציאות של אלהים, שבחרנו להתעלם ממנה. אין זה מידע חדש אלא מידע הגלום בדבר אותו אנו מנתחים – תפיסתינו את העולם.

אייר חוזר על טענתו של קאנט, בצורה קיצונית יותר: "איננו יכולים לגזור את קיומו של אלהים באמצעות היגד אפריורי, שכן הסבה לאמיתותם המוחלטת של כל ההיגדים האפריוריים נעוצה בהיותם טאוטולוגיות. וכל שניתן לגזור מסדרת טאוטולוגיות אינו אלא טאוטולוגיה", (אייר, 1946). אך לו היו כל האמיתות האפריוריות טאוטולוגיות (A=A) הרי היו הן ריקות מתוכן, קשקושי מלים. בעוד אנו מכירים אותן בצורה אחרת: האמיתות הן מבהירות מושגים, הם מוכיחות לנו תכנים בלתי פורמאליים בשפתינו, שההיסק האפריורי הופך אותם לקיימים ולאמיתיים.

שופנהאור (1889, ובעקבותיו רות 1970 ומקגרת' 1990) טוען כי ההוכחה האונטולוגית היא הנחת המבוקש, שכן ההצעה של הפתרון בצורת אלהים היא הנחה. אך דקרט מסתמך על קיומה של מושג התבונה הנעלית, ז"א האדם מבין שתיתכן וישנה אפשרות להיות נבון וחכם יותר ממנו, ובמציאות הוא מתקדם בחכמתו כל הזמן. לכן אין אנו מניחים את מציאות האל, אלא משתמשים במושג התבונה הקיים. כאשר האדם רוכש תבונה, הוא אינו יוצר אותה אלא מתוודע אליה (ראה להלן, תודעה קוסמית).

בפרק "בין שני פרדוקסים" שבספרו, מראה שטייניץ כיצד לפי גזירתו של קאנט שאין להסיק מסקנות אנליטיות על תחום המציאות, אין אפשרות באמת להסיק שום מסקנה בשום תחום בקשר למציאות, שכן כל מסקנה כזו היא טאוטולוגיה. בהמשך דבריו (בפרק "ראיה אונטולוגית שלילית") הוא מראה כיצד דחיית הראיה האונטולוגית, מסתמכת בעצמה על ראיה אונטולוגית. שכן המסקנה כי אין בנמצא "יש הכרחי" קובעת כי "הכרחי שלא יהיה יש הכרחי", ומסקנה כזו אינה יכולה להסתמך אלא על אונטולוגיה.

אין אנו יכולים להתעלם מן המישור האונטולוגי, משום שהמציאות חייבת לגרור עמה משמעות. אם "יש הכרחי" אינו קיים, הרי שבהכרח הוא אינו קיים, ובהכרח כך ייגזר מן המשמעות של המושג. מכיון שאנו עוסקים בנושא הכרחי שאינו יכול להיות מקרי (השאלה היא האם חייבים להיות ישים הכרחיים, או שלא חייבים להיות ישים הכרחיים, ולפיכך חייבים שלא להיות ישים הכרחיים), הרי שאין להניח אפשרות של 'יתכן', ולפיכך אם המושג "יש הכרחי" אינו סותר את עצמו, הוא לא רק ייתכן אלא גם מוכרח[1].

חייבים אנו להודות שסוף כל סוף אין מדובר אלא ב"פילוסופיה" (רצוי בפ' מודגשת, מבוטאת באריכות כסימן זלזול..). האמונה אינה נסמכת רק על הראיה הפילוסופית, אלא על המכלול כולו: מן האינטואיציה והשכל הישר, דרך ההוכחות המוחשיות, ועד ההתגלות של אלהים בפועל, ובמשך ההיסטוריה.

הערות:

[1]אין הכוונה כאן להיכנס לפולמוס על תורתו של שטייניץ, כצפוי נעמד הממסד המדעי על רגליו האחוריות כנגד ה'מיני איום' בצורת שטייניץ. בקורות נרחבות התפרסמו בעתונות המדעית והכללית, (בצד מאמרי הערכה), כשאוירה של פגיעה אישית נשקפת מהן, כך למשל כותב אחד המלומדים במוסף ספרים של 'הארץ':

"הוא שוזר בספרו הצהרות מזלזלות הגובלות בניבול פה כלפי המדע המודרני. הוא כותב על "הסוואת הריקנות האינטלקטואלית" של המדע במאה העשרים (31), מזלזל ב"ביולוגיה הפרימיטיווית של המאה העשרים" (13), ואפילו חורץ את לשונו אל מול "עכברי המעבדות והמחשבים של ימינו" (56)", (הארץ, 17/3/99).

ברור שאם השיקולים ה'מדעיים' הם שלא 'לנבל את הפה' כנגד המימסד המדעי ה'קדוש', אין אפשרות להגיע להסכמה.

לחלק א

לחלק ג

לחלק ד

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of