1

מציאותו של אלהים ד: למהותה של השלילה

מציאותו של אלהים ד: למהותה של השלילה

השלילה של כח עליון רוחני, מקורה בתפיסה יסודית, באקסיומה, המונעת את הדיון או המחשבה על דברים בלתי נתפסים בחושינו. הטיעון שהאדם יכול לתפוס את כל הקיים, מניח בהכרח שהמציאות תלויה בקיומו של האדם. כי לולי תלות זו מה יכול לחייבה להיות נתפסת בעיני האדם, לפיכך דוקא האמפיריציזם המתמקד רק בתופעות, מניח באופן אבסורדי כי יש קשר מסתורי בין המציאות ובין התודעה האנושית המחייב יחסי גומלין של הבנה ותפיסה.

מקובל כיום על הפיזיקאים כי רוב החומר ביקום הוא "חומר אפל" שאינו נתפס, Lind מדבר על על יקומים שאינם יכולים להיצפות על ידינו, (סנטיפיק אמריקן 1994 גליון 271). דבורים כאלו סותרים במפגיע את ההנחה כי הכל חייב להיתפס בשכלנו. כבר קאנט קבע כי האדם אינו יכול להכיר את הדבר כשלעצמו (נאומנון) אלא רק את אופני התגלותו בעולם התופעות (פנומנון), והרמן כהן אומר: "הכוכבים אינם נמצאים בשמים אלא בספרי האסטרונומיה". האם האדם יודע את הכל על עצמו ועל תודעתו? הפסיכולוגיה הפרוידיאנית קובעת חד משמעית שאין האדם יודע את המניעים שלו עצמו, הרי שגם תודעת האדם עצמה היא בעצם בלתי נתפסת. "משפטי אי השלמות" של גדל מכניסים למילכוד כל תורה אקסיומטית (ראה: ארנון אברון, משפטי גדל ובעיית היסודיות של המתמטיקה, אוניב' משודרת 1998). ככל שהמדע מתפתח, מתפתחים עוד יותר הפרדוקסים, החלקים הבלתי פתירים, והתפיסה כמה השגתינו מוגבלת. עם התקדמות המדע, כשעל כל טפח מוסבר, נחשפים שניים בלתי מוסברים, ההכחשה של אפשרות קיום לתחום בלתי נתפס הופכת לחסרת בסיס יותר ויותר.

הגנטיקאי הנודע ריצ'ארד לבונטין מאוניב' הרווארד כותב:

"מה שהציבור צריך ללמוד בין אם זה מוצא חן בעיניו בין אם לא, אנו קיימים כיצורים חומריים בעולם חומרני של חפצים ובו כל התופעות הן תוצאה של יחסים בין חפצים חומריים.. נכונותינו לקבל את הטענות המדעיות הסותרות את ההבנה הפשוטה היא המפתח להבנה של המאבק האמיתי בין המדע ובין העל טבעי, אנו מאמצים את הצד של המדע למרות האבסורדיות הבולטת של כמה ממבני החשיבה, למרות הסובלנות של הקהילה המדעית להסברים מדעיים מסוג "ככה זה" מפני שיש לנו מחוייבות מוקדמת לתפיסה חומרנית, אין זה מפני שהשיטות המדעיות או המימסד המדעי מחייבים אותנו באופן כלשהו לקבל את ההסבר החומרני של התופעות אלא מתוך מחוייבותינו המוקדמת האפריורית לסיבתיות חומרית אנו נאלצים ליצור מנגנון חקירה ומערכת מושגים המיצרת הסבר חומרני, יתירה מזו התפיסה החומרנית הזו היא מוחלטת כיון שאיננו יכולים להרשות דריסת רגל לאלקים בדלתנו". (January 9, 1997 New York Review of Books,
“Billions & Billions of Demons” Professor Richard Lewontin, (in a retrospective essay on Carl Sagan).

הדברים מדברים בעד עצמם, וברור כי הכפירה היא ענין פסיכולוגי לא פחות מן האמונה. אפשר להבין בהחלט את הרתיעה שיש לבני אדם שכלתנים מן הדת ומוסדותיה במקומות שונים בעולם, ומכך שקיימים בודאי גם ניצול לרעה ושרלטנות בשם האל. אלא שאדם שכלתן יכול בודאי להבדיל בין פילוסופיה ואמיתוֹת, ובין התנהגות של בני אדם בעלי יצרים. אם עד המאה ה19 היתה נכונה ההגדרה כי הזוועות הגדולות בהיסטוריה נעשו בשם הדת (אין כאן חידוש כה גדול שהרי רוב האנושות היתה מוגדרת כדתית, ולפיכך נאמר כאן שA=A, הזוועות הגדולות שידעה האנושות נעשו על ידיה), הרי במאות האחרונות ראינו את הזוועות הגדולות ביותר שנעשו בשם הכפירה, כדוגמת הנאציזם והקומוניזם.

קארל מארכס טען כי החוייה הדתית אינה אלא תופעה פסיכולוגית, אך זהו כמובן אינו שיקול הנוגע לדיון הפילוסופי והמדעי על מציאות האל, כך לגבי תורתו של פרויד בנושא, ובעת האחרונה ויליאם ג'ימס (ניו יורק 1957). אפשר בהחלט כי גם חויית הכפירה היא תופעה פסיכולוגית.

בסקר גאלופ בארה"ב (2001) אמרו 88% מהאמריקנים הבוגרים שהם מאמינים בבריאת העולם ע"י האלהים. בישראל לעומת זאת השיבו רק 62% כי הם מאמינים בבריאת העולם ע"י אלהים.

האמונה במציאותו של בורא לעולם, אינה סותרת את ההשקפה המדעית המודרנית, ובניגוד למה שאפשר לחשוב מן הנימה הכללית, הרי שישנן סבות מדעיות טובות וחשובות להאמין בקיומו של בורא העולם.

לפי מה אנשים מחליטים על אמונתם או אי אמונתם? מה טומן בחובו הצירוף השכיח כל כך "אני חושב"? רובנו באמת מאמינים כי הדעות שאנו דוגלים בהם הם תוצאה של חשיבה ובדיקה, ולכן "אני חושב" משמעותו 'בדקתי דרשתי וחקרתי'. בהקשר לעיקרי אמונה, או לדברים ש'צריך לחשוב' אותם, מבחינה לוגית לכאורה אין משמעות לצירופים "אסור לחשוב" או "צריך לחשוב", שהרי האדם חושב מה שהוא חושב, וכי איסור או חיוב יכול לשנות את ההכרה?

עיון קל בנתונים הידועים לנו, ובהיסטוריה, מגלה כי החשיבה הנראית אובייקטיבית תלויה באקסיומות, באפנות, בנטיות לב, בשמרנות, וברצונות טובים או רעים של בני אדם.

העולם של ימינו מחולק בין כופרים ומאמינים, ריצ'ארד דוקינס כותב: "נראה לי שראוי לסווג את האמונה כמחלת נפש", (הגן האנוכי עמ' 358), לעומתו כותב ד"ר י.ר. עציון: "הכפירה היא מחלת נפש מסויימת", (עיונים בבעיות אמונה, פרדס חנה תשכה', מבא) תחומי ההתמחות של עציון ושל דוקינס די דומים (מדעי הטבע ומתמטיקה) אך מסקנותיהם הפוכות, כיצד ניתן לדעת עם מי הצדק? כל אחד מהם בודאי כותב את מה ש"הוא חושב".

דוקינס כותב: "אמונה היא מצב נפשי הגורם לאנשים שיסכימו לדבר מה חרף העדרן המוחלט של ראיות התומכות בו. אילו היו ראיות תמך טובות לא היה צורך באמונה כי הראיות היו מאלצות אותנו להסכים לדבר זה בלאו הכי", (הגן האנוכי שם). וזו טעות, אמונה היא החשבת דבר כאמת, מבלי שום קשר לשאלה האם יש ראיות ואלו ראיות ישנן. אין שום הבדל בנושא זה בין אמונה בענין דתי או בענין מטריאליסטי, האמונה היא הדעה שהאדם אוחז בה, מה שרגילים לכנות "אני חושב". ישנם דתיים רבים המאמינים על אף שלא נחשפו לשום ראיה לאמונתם, אך יש רבים המאמינים משום שנחשפו לראיות המוכיחות להם את אמונתם. וכך הוא גם במאמינים בדעות אחרות או הפוכות.

ראיות אינן מאלצות להסכים לדעה, כפי שסובר דוקינס. אולי בתחום המתמטיקה אפשר לחשוב כך, אך בכל שאר התחומים הפולמוס יכול להיות אין סופי, האדם הקטן לא תמיד יכול למצות את כל צדדי הפולמוס, וכל אדם הוא בעצם 'קטן' ביחס לנושאים מסויימים. לו היו הראיות מאלצות הרי שמזמן לא היו ויכוחים ופולמוסים בעולמנו, ההכרעה בסופו של דבר נתונה לבחירתו של האדם, על אלו אקסיומות להסתמך, וההכרעה האינטואיטיבית, ה'הזדהות', עם הצד המתאים.

קשה לנו לאמוד איך תפסו את הנושא של גורמי ההכרעה האנושית בימי קדם, אך כדאי לנו מאד לשים לב לתפיסתו של נושא זה בימינו. אין כיום נושאים 'חדשים', בכל נושא בו מתוכחים בני אדם, כבר נתחברו ספרים, התפרסמו מאמרים, ואולי אף נערכו עימותים בפני קהל. אין לנו את האפשרות לחשוב על נושא בדרך הטבעית, הנושאים כבר 'מפותחים', כל שאלה פילוסופית כבר נבדקה בסוגים שונים של בדיקות: פיזיולוגיות, לוגיות, פסיכולוגיות. אין לנו גם אפשרות לעבור על כל החומר, ברור שאדם הדוגל או מאמין באיסור ניסויים על בעלי חיים, הפלות מלאכותיות, הישארות הנפש, זכויות המיעוטים, קריאה בכף היד,  וכל נושא מוסרי או פילוסופי אחר השנוי במחלוקת, לא קרא את כל הספרות שקיימת בנושא, ולא נחשף לכל הטיעונים. האדם הדוגל בדעה מסויימת, מקבל למעשה את סמכותו ואת דעתו של מימסד מסויים, זה ש'אחראי' לדעה זו.

זהו מצב מאד מעניין, לפיו במאה העשרים ואחת דעותיהם של בני האדם, כולם הן בבחינה מסויימת של אמונה. אך מורכבות החשיבה בזמננו מחייבת זאת, וברור שכאשר יו"ר ארגון "הירוקים" במקום כלשהו נאלץ לכתוב מאמר תגובה מול מתקפה שכוללת טיעונים משפטיים לוגיים ואתיים, הוא יצטרך להיעזר במי מתומכיו המתמצא בנושאים האלו. כך הוא בדיוק גם לגבי נושאים חשובים יותר, האתאיסט המצוי אינו מכיר את כל הטיעונים לזכות עמדתו, והוא סומך על האתאיסטים המפורסמים שבכתביהם בודאי נמצאת הישועה, או במקרה הגרוע והשכיח יותר – סומך על "המדע", שמקובל אצל ההמונים לחשוב כי הוא מוכיח את האתאיזם ואת כל מה שנח לחשוב.

ההיסמכות על המדע יוצרת אמונה מסוג מיוחד במינו, שכן האמונה הטפלה שהיתה רווחת מאד בימי קדם, לא היתה מסתמכת על טיעונים ריאליים אפילו למראית עין. כאשר אדם האמין בכחה של מכשפה, הוא לא חשב שישנן הוכחות לוגיות לכחותיה, ולכן לא פעלו כאן אלא דחפים. ואילו בימינו אדם משוכנע שהמדע יודע ויכול להוכיח, דברים רבים שהמדע אינו יכול ואינו מתיימר להוכיח. אם נשאל אתאיסט מודרני: "מה היא דעתך לגבי הישארות הנפש?", אפשר בהחלט שהוא יענה: "המדע הוכיח שהאמונה הזו איננה נכונה". במקרה אחר הוא ישתמש בביטוי המופלא "אני חושב שאין הישארות הנפש", ולאחר כמה משפטים של דיון יסביר שלפי הידע המדעי בימינו אין סבה לחשוב שישנה הישארות הנפש. זו כפירה קלה בהרבה מהכפירה שהיתה נדרשת בימי קדם, האפיקורס הקדמון היה צריך להתחבט עם עצמו לפני שהיה מחליט החלטה טבעית שבאמת אין הישארות הנפש, והאפיקורס של ימינו עושה לעצמו חיים קלים: לאחר שלש שנים של לימודי תואר ראשון, הוא יכול לקבוע בקלות וללא מאמץ כי כל מה שלא נאמר לו באוניברסיטה בשנים האלו, אינו קיים מבחינה מדעית.

מדהים לראות עד כמה בעיני הציבור המשכיל של ימינו הכל שפיט מבחינה מדעית. כאשר מתנהל ויכוח ציבורי בתקשורת בנושא מוסרי כדוגמת: הפלות מלאכותיות, חקירת מחבלים בכח, וכיוצא בזה, רגילים לראיין בנושא פרופסורים. האם לדעתו של הפרופסור ישנו משקל יתר בשאלות מוסריות? לדעתי האישית יש צורך לשאול את המוכר במכולת השכונתית שעל יד ביתי, מכיון שאני מכיר אותו כאדם ישר ומוסרי מאד. האם המדע יכול לשפוט שיפוט מוסרי? ומה אם פרופסור מלומד הוא נגוע בשחיתות, או בעל קשרים פוליטיים מסויימים? האם הוא למד באוניברסיטה כיצד להתגבר על יצרו?

גם בתחום הפיזי, סבורים חלק בלתי מבוטל מן הציבור כי המדע הוא כל יכול.[1] תחזית אקלים לעוד עשרות שנים, גם כאשר היא נאמרת מפי איש מדע, אינה אלא ספקולציה, וכך עוד 'ידיעות' רבות ושונות, שכאשר הן נאמרות בשם 'המדענים' מקבלות הן הילה של ריאליות ושל נכונות. האמת היא שאכן הגיעו לידיעות אלו בשיטה ריאלית, השיטה המדעית הלוגית, אבל הסגנון ההגיוני אינו ערובה לאמיתות, בנושאים שאין בידינו אפשרות לקבוע אמיתות.

לא רק תחזיות, אלא גם ניתוח העולם הפיזי שאנו צופים בו כל הזמן, אפשרי במדה מוגבלת מאד, ורבות מהדעות והתובנות שמחזיקים בהן בימינו הן בעייתיות ומפוקפקות. הידיעה האנושית ניצבת תמיד על כרעי תרנגולת, והשיקולים המנחים הם לא תמיד השיקולים הריאליים. המדע אינו נמצא כיום במצב סטאטי, והוא בעיצומו של תהליך המתרחש כבר כמה מאות שנים. ואין הכוונה כאן לדינמיות של התגליות והעדכונים, שכן זו קיימת מאז היות האדם בעולם, לא הנתונים המדעיים, אלא הפילוסופיה של המדע, ההשקפה הבסיסית אודותיו נתונה בתהליך מסויים מאד.

המדע המודרני כפי שהתגבש במאה ה19 גיבש סביבו השקפת עולם שנחשבה כמדעית, ההשקפה הזו כבשה את הלבבות ונעשתה שלטת במדה בולטת מאד בתרבות המערבית. המדע ה'יבש' הוכיח בינתיים בצורה ברורה כי השקפת עולם זו היא בלתי מדעית ובלתי אמיתית, אך רוב רובו של העולם המערבי עדיין שרוי בהשקפה מיושנת זו במדה זו או אחרת. אנו יכולים ללמוד את הדברים מתוך אלו שמבינים את המדע באמת, מתוך דברי המומחים משתקפת הבקורת הסמויה והגלויה על ה'מדעולוגיה' שעדיין שולטת בנו, על הזיהוי המוטעה של המדע עם המטריאליזם, ושל התיאוריות המדעיות על ההשקפות האנושיות. וזו המטרה העיקרית בפרק זה: להבדיל בין התיאוריות המדעיות ומידת המוכחות שלהן, ובין ההשקפות האנושיות.

  • "גודל ההצלחה של תשמישי הטכניקה והאמונה המוגזמת של חוגים רבים בכל יכלתו של המדע נטעו בלב האנושות בטחון שאין לך דבר שהמדע לא מסוגל להסבירו. וכל שהוא מחוץ למדע הרי הוא לפחות מיותר. דעותיהם של מלומדים בודדים שהביעו ספיקות במוחלטות של המדע בזמנם או של מדע בכלל נחשבו כסימן של פיגור רוחני.. במקום התיאולוגיה הדתית נוצרה תיאולוגיה של מדעי הטבע", (פרופ' צרניבסקי, בין מדע ודת, עמ' 236-8).
  • פרופ' פייהרבנד (פרופ' לפילוסופיה של המדע) כותב: "ככלל מקבלת החברה את שיפוטם של המדענים באותה דרך ארץ שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב", (פיירהבנד פ', כיצד להגן על החברה מפני המדע, מתוך מחשבות IBM, ע' 25).

כיום ברור שהמדע אינו אבסולוטי, ואינו ניתן להוכחה מוחלטת:

"כדי לדון בטיבו של היקום ולעסוק בשאלות כמו האם יש לו התחלה או סוף יש להבהיר תחלה את מהותה של תיאוריה מדעית.. התיאורה היא דגם של היקום.. הדגם קיים אך ורק בשכלינו ואין לו שום ממשות אחרת.. כל תיאוריה פיסיקלית היא ארעית תמיד, במובן זה שהיא רק בגדר השערה: לעולם אי אפשר להוכיח אותה. אין זה משנה כמה פעמים יעלו תוצאות הניסויים בקנה אחד עם איזו תיאוריה, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שתוצאות הניסוי הבא לא יפריכו את התיאוריה", (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן עמ' 18).

אך תופעות הלואי של המדענות מהמאה ה19 עדיין מורגשות מבחינה סוציאלית בעולם המערבי, שוררת התחושה כאילו המדע 'הוכיח' שאין בורא לעולם, שאין רוחניות בעולם, וכך הלאה. לקראת המאה ה21 ראויים כל הנושאים האלו לחשיבה מחדש.

הערות:

[1]מבלי להיכנס לתופעות רבות ושונות שאין לנו שום הסבר עבורן, נעתיק דוגמא מפורסמת מדברי פרופ' קציר:

אחת מתופעות הטבע המופלאות אשר לאחר מאות שנות מחקר עדין איננו מבינים אותה. נדידת בעלי החיים. בעצם איננו משיגים לשם מה נודדים בעלי חיים כה רבים וכיצד הם מוצאים את דרכם. בחופי ברזיל למשל חי צב ים הרועה בעשב הים מדי שנתים עוזבים צבי ים אלה (שאינם חכמים גדולים ולא למדו נווטות בשום בית ספר לקציני ים) את חופי ברזיל ושטים לאיי אסנסון. הם כה קטנים עד שקשה להבחין בהם במפה רגילה. הצבים שטים מרחק עצום זה מוצאים את האי שלהם מטילים בו את ביציהם וחוזרים לברזיל. עד היום אינו יודעים למה מתעקשים הם להטיל דוקא שם, ומה מדריך אותם במסעיהם. הוא הדין במסעותיהם של יצורים חכמים הרבה יותר, היונים. איך מוצאת יונה את דרכה? איש אינו יודע. כל התיאוריות שהוצעו להסברת הניווט נמצאו בלתי מספקות", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 82).

לחלק א

לחלק ב

לחלק ג