נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מקארתיזם אקדמי – ישראל

פרופ' זיוה שמיר, במאמרה: "בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות" (כיוונים חדשים, יוני 2012)

 

מקארתיזם אקדמי – ישראל

פרופ’ זיוה שמיר, המלמדת למעלה מארבעים שנה באוניב’ ת”א ובהמשך במרכז הבינתחומי בהרצליה, כתבה ספרים ומאמרים רבים (לאתר האישי שלה), פתחה במה שמגדירים העיתונאים ‘מלחמת התרבות של זיוה שמיר‘:

במאמרה: “בחסותו של ‘החופש האקדמי’ מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות” (כיוונים חדשים, יוני 2012), כותבת: “האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או שמא עליו להזדעק על גילויי העוולה והאיוולת, לנסות לתקן ולכונן תקופת השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין שמתוך רצון ובין שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בלֵבּם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו לכל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג המכנה את עצמו “ליברלי”. גם הוא הפך דוֹגמטי לא פחות מהדתיים, וקנאי לאמִתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום באקסיומות שאסור להרהר על תקפותן או לערער עליהן…

רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים (descriptive), המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה (prescriptive), שבהם העובדות והנתונים לא ישַנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות יסולק בהם מן הדרך. “מחקרים” כאלה אינם טובים יותר מן “המחקרים” ומ”סקרי דעת הקהל” שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או  מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה, שבשוליהן רשום באותיות קטנות “פרסום מסחרי”.

הנה כי כן, אפילו האקדמיה, שמתפקידה להציב סימני שאלה ולנסות לענות עליהם,  משמיעה  בדור האחרון ex cathedra מינֵי אמִתות מוטות וחד-משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמִתות המתאימות אולי להופיע על עמוד מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד-צדדיותם הפלַקַטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקֵפות האקסיומות של “הדתות” החדשות הנ”ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים (ואלה כמעט שיָּרשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות “הישנות”), יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

על כן מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם,  מְהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, וכי  תחומי דעת לא מעטים המירו זה מכבר את המחקר המוצק ב”שיח” אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי “אבירי חופש הדיבור” יזדעקו לאלתַר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור “בלתי תקני”, ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דלגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים  בחשיבה רדיקלית סהרורית  (שלפעמים מקורה באמונה תמימה וכנה, ולפעמים בצביעות אינטרסנטית המתוגמלת היטב על-ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה), ואלה משתמשים במושאי “מחקריהם” ובנושאי ההוראה  שלהם  אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות…

אין הדבר בגדר סוד שבאוניברסיטה חשובה כמו אוניברסיטת תל-אביב כבר אין חוג למקרא, כבר אין חוג לתלמוד, כבר אין חוג ללשון עברית וכבר אין חוג לספרות עברית… שהידיעון של שנת הלימודים תשע”ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט של האוניברסיטה,  מלמד כי אין בחוג לספרות  אף לא שיעור אחד המוקדש, רובו ככולו, ליצירת ח”נ ביאליק, ליצירת נתן אלתרמן או ליצירת ש”י עגנון. תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במִגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם  נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר-כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה…

חלק  לא קטן מתוכנית הלימודים מוקדש לנושאי שוליים ביזַאריים בתכלית (כגון ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות וצילום, אנימליזם, מזון בספרות),  וכיוצא באלה “פרפראות”…

במצב הכאוטי שהשתלט על האוניברסיטאות באלף השלישי, מול עינינו הרואות, הנושאים החשובים והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעיתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתוכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האֶגואיזם הנאור ואת הנאותיו האפיקוריות המיידיות של הפרט, או שמא זוהי מטרתם – לחתור תחת כל תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך את השוליים הסהרוריים למרכז (ביודעם שתלמידיהם ילַמדו בבוא יומם את תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, ודור ההמשך, לגבי דידם של מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא יידע ולא יבין מי היו יל”ג, ביאליק ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה)…

מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון “הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור”), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

באוניברסיטה העברית אין המצב טוב יותר. לפי דיווחי העיתונות מתברר כי לחוג זה, שבעבר נרשמו אליו בכל שנה מאות סטודנטים ועם בוגריו נמנים חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד…

באוניברסיטת בר-אילן  עדיין לא ויתרו אמנם על ביאליק ועל עגנון, אך לא ויתרו על האוריינטציה השיווקית (ויעידו כותרות קורסים כדוגמת “מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות”), והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש וגם לאדינו מציעה נושאים כדוגמת “ספרות הנאה וספרות זולה ביידיש”, או “מה אמר ג’וחה: הסיפור העממי בלאדינו”…

בחוג לספרות של אוניברסיטת תל-אביב, עם פרישתם בעשור האחרון של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג  בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית (!)…

אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית אַ-פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי שבעה צעיפים, וכבר לימדונו דרכים לזיהוי ה-subtext המסתתר מאחורי כל טקסט. ואולם, אפשר גם אפשר להוציא מתוכה את גילוייה הבוטים והבלתי לגיטימיים של הפוליטיזציה, אלה ההופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן.

כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית, נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים  ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים “מיסיונרים” לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על “דתם”, כאלה ההופכים אפילו ניתוח תחבירי או תרגיל בלוגיקה למכשיר מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו  להם כידוע הימים, שבהם הבינו מורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם, ולהימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפלייה ובידול. כיום המצב הוא שהמרצה ה”מיסיונר” גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצָא פיו יהפכו בעל כורחם ל”אנוסים”. בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך-כלל גבוהה גבוהה על חופש המחשבה והביטוי…

מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט  של האוניברסיטה, ולעתים אף בשירותיהם של עוזרי ההוראה שהועמדו לרשותם. תקני האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם, ולא לשום מטרה אחרת.

מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל האקדמי אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה וייצא לחופשה מהוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.

מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט  אשר תשב ותנסח את ההבדלים  המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו “מטריד פוליטי”, את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה טורדנית…

יש לזכור  כי  החופש האקדמי (בלטינית: Libertas scholastica), שבו מרבים לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים “מלמעלה”. החופש האקדמי איננוcarte blanche  להפיכת הקתדרה האקדמית לבמה לתעמולה פוליטית. על כן, אלה המנפנפים בדגל החופש האקדמי בעת שמאשימים אותם בהטייה פוליטית ובהפצת תעמולה, שוכחים ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב זה, שהוא אחת מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה…

הנייר הן יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון “הניו-יורק טיימס” מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות הברית נתונה במלחמה לחיים ולמוות עם  גרמניה הנאצית, יצא בכתבה שכותרתה ההזויה הכריזה:
“Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final Solution” – (“ההתנגדות היהודית [כלומר, מרד גטו ורשה – ז”ש] מנפצת  תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום”). באותה עת היה הבעלים והמו”ל של העיתון  יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני חבריו הנאורים “צדיק” ו”נאור” אף יותר מהאפיפיור.

האם יש תעודת ביטוח לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו-אנטישמיים ואנטי-ישראליים מעל הקתדראות (ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר “האלטרואיסטיות” למיניהן שמעבר לים), שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ”ל של ה”ניו יורק טיימס”? …

התמקדתי כאן, מקוצר היריעה,  בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים שנות עבודתי באוניברסיטת תל-אביב. התחלתי את עבודתי באוניברסיטה בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה
שיטות מחקר אַ-פוליטיות, ופרשתי ממנה לגמלאות בעיצומה של תקופה קיצונית מאין כמוה, שבה השתלטה הפוליטיזציה על האוניברסיטאות והפכה בהן את המחקר ל”שיח” עקר, שאינו נותן פרחים ופרי. אכן,  קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש גלי שגם תהליכי ההקצנה וההתחרדות המאפיינים כיום את אוניברסיטת בר-אילן  מסכנים לדעתי את עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל.  במָקום שבּו ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו.

עד כאן ציטוט שמיר.

אחד ה’מחקרים’ פורצי הדרך בתחום מגדר שוויון וכו’, שעל שכמותם מדברת שמיר, הוא ספרה של קרול אדמס: The Sexual Politics of Meat: A Feminist – Vegetarian Critical Theory, לפי תיאורים בעיתונות: אדמס “מספקת מודל אנליטי שספרי המזון העכשוויים זקוקים לו נואשות… הטיעון של אדמס הוא אלגנטי ומטריד בעת ובעונה אחת. היא מצהירה שהאובססיה הקולינרית שלנו לאכילת בשר קשורה בהכרח לניצול הפטריארכלי של הגוף הנשי. בקיצור, קיים קשר בל יינתק בין צמחונות לפמיניזם… העובדה שהאסוציאציות המתסכלות האלה מוחדרות למוחם הרדום של הצרכנים במשך זמן רב כל כך בלי שנשמע ולו ציוץ קטן של מחאה, היא מעיקה ביותר. אבל קשה להתכחש למציאות”. לך תתווכח עם מה ש”קשור בהכרח”, או עם “עובדה”… ג’ימס מקוויליאמס מסיים את סקירתו במשפט המחץ: “אם אדמס צודקת, ואני חושב שהיא אכן צודקת, הרי שאכילת בשר עשויה להיות פעולה שמבזה נשים”…

לסיום המאמר, קשה לי להתאפק מלשתף את הפניה הנרגשת של המרכז האקדמי שלם, כאשר יועצי התקשורת שלהם עשו סיעור מוחות, וחשבו “מה יגרום לסטודנט משכיל ואינטלגנט לפנות דוקא אלינו”, זו היתה התוצאה:

שלום לכם,

המציאות שסביבנו אחוזת קסם.

איך לא תהיה? אחד הדברים המייחדים אותנו, בני האדם, הוא היכולת לדמיין, לחלום ולפנטז. רק ככה, בעצם, אנחנו יכולים לעשות שינוי: אנחנו מדמיינים מציאות חלופית לזו שאנחנו נמצאים בה ומנסים להגשים אותה. אולי בשל כך, התשתית הטובה ביותר ליצור שינוי תודעתי היא דרך הפנטזיה.

קחו לדוגמה את סדרת ספרי הארי פוטר. האם הבחנתם בתפיסה הפמיניסטית הייחודית לסדרה? בהוגוורטס אין חלוקה מגדרית חד משמעית: יש בו נשים אמיצות ונבונות לצד גברים העומדים במטבח לבושים בסינר פרחוני. פרופ’ שירה וולוסקי מאירה את סדרת הפנטזיה הפופולרית באור חדש.

ולפעמים הפנטזיה היא זו שמאירה אותנו: ‘פנטזיה ומציאות בסיפורי האחים גרים, המטריקס ושר הטבעות’ הוא קורס העשרה חדש שמלמד ד”ר עידו חברוני, המנהל החינוכי של שלם. הקורס עוסק בחקר יצירות פנטזיה התופסות מקום חשוב בתרבות הפופולרית, והנה חלק מן הספרים ברשימת הקריאה שלו.

ד”ר חברוני גם חובק ספר חדש שעוסק בדמויות בדיוניות. ‘חיות הקודש’ (בהוצאת ‘ידיעות אחרונות’) בוחן דמויות מעולם התלמוד והאגדה היהודית ומעמת אותן עם יצורים מיתיים ופנטסטיים מן הספרות המערבית. גרגור סמסא ורבי עקיבא, רב אשי והרוזן ממונטה כריסטו הם מגיבורי הספר. “המפגש עם ‘אחרים’, השונים בחברה”, אומר ד”ר חברוני, “הוא מפגש עם עצמנו ועם ה’אחרוּת’ שבתוכנו, מה שמכריח אותנו להתמודד עם החלקים הנסתרים של קיומנו“.

ועוד קסם אחד: יהונתן כהן, סטודנט שנה ג’ בשלם, מחזיק בתפיסת עולם שלפיה שיתוק המוחין שלו לעולם לא ימנע ממנו להגיע לפסגות הגבוהות ביותר. בראיון מרגש לעיתון מעריב הוא פורס את קורות חייו ואת המכשולים שעליהם התגבר בדרכו המיוחדת.

עונת ההרשמה החלה: יום פתוח ראשון לשנה זו ייערך אצלנו ב-15 בדצמבר. אומרים שהימים הפתוחים של שלם לא דומים לימי ההיכרות בשום מקום אחר. למה שלא תגלו בעצמכם?

בידידות,
נחום אבניאל
מחלקת קשרי חוץ
המרכז האקדמי שלם

ובכן, זה מה שלומדים היום באקדמיה

להזכירכם את מהותה של המכללה האקדמית שלם:

“מדינת ישראל מתקיימת במציאות תרבותית וגיאוגרפית מורכבת. מנהיגי הדור הבא בכל תחום ומקצוע נדרשים לסגל חשיבה יצירתית וביקורתית, לחבר נקודות הנראות נפרדות ולהפגין יכולות ביטוי גבוהות בכתב ובעל פה. עליהם לדעת כיצד ללמוד תחומים חדשים במהירות ולהתגבר על החשש מהתנסות באתגרים. יכולתם של מנהיגים לפרוץ גבולות ולחבר תחומי ידע היא הכרחית.

במרכז האקדמי שלם מונהגת תכנית ללימודים הומניסטיים — פילוסופיה ולימודי דתות, היסטוריה ומדעי החברה, מתמטיקה ומדעי הטבע, וספרות, אמנות ומוזיקה — המבקשת לחשוף את הסטודנטים למגוון תחומים ולהכשיר אותם להוביל את החברה”.

על כך כדאי לקרוא בטורו של ד”ר מיכאל אברהם: בין אג’נדה למדע, (בו הוא כותב בין השאר: אין פלא שבשנים האחרונות מה שמכונה בשם המכובס “מחקר איכותני” (=ויקיפדיה: “כינוי לסוגי המחקר שאינם משתמשים בנתונים מספריים ובניתוחים סטטיסטיים של אותם הנתונים, וזאת בניגוד לשיטות מחקר כמותיות“. תרגום לשפת בני אדם: “כינוי לפעולה בעלת ערך אמנותי והבעתי, אם בכלל, שרוצה משום מה ועל לא עוול בכפה לחסות תחת הכותרת ‘מחקר מדעי’ “) צובר פופולריות ולגיטימציה. ברגע שאתה מבין שמעמדך המדעי מתערער, או שבעצם ערוותך נחשפת, מה שעליך לעשות הוא להגדיר את התחום שלך במילה חדשה, מרשימה דיה, וכך להותיר את הלגיטימציה על כנה ואף להעצימה. כך למשל תחום כמו אלכימיה היה יכול להציל את מעמדו אם היה רק מגדיר את עצמו כ”מחקר כושלני נעדר בסיסיות” (=ויקיפדיה: שיטות מחקר שלא שמות בראש מעייניהן את ההצלחה והאמינות המחקרית, ואינן מתבססות על נתונים). לחלופין, חשבו עד כמה משחק הגומי היה יכול להעצים את מעמדו אם רק היה מאמץ את ההגדרה “מחקר ניתורי רב חוטי במסגרת מעגלי משחקים בכיתות הגבוהות של ביה”ס היסודי”. לדעתי רק השם הזה כבר מועמד לפרס וולף, או אולי אוסקר… חלק ניכר מהפעילות של תחומים כמו מגדר, ממשל ופוליטיקה ומדע המדינה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ועוד, הוא בעצם מחקר מוטה תלוי אג’נדה שעניינו קידום רעיונות כאלה או אחרים. אין קשר רב בינו לבין מחקר אקדמי ובוודאי מדעי, אלא זוהי יותר תצוגת אופנה. אין פלא שמהחוקרים בתחומים הללו יוצאת הבשורה הפוסטמודרנית שלפיה אין אמת, והכל פוליטיקה ומזימות. כבר אמרו חז”לינו שהפוסל במומו פוסל. קשה להם לראות מעבר לאופק שלהם עצמם, ולהבחין בכך שבפיסיקה, כימיה, או מתמטיקה, המצב בדרך כלל שונה (אם כי גם שם יש כמה דוגמאות בעייתיות). רבים מהם לא ממש מסוגלים להבין מה מתרחש במחלקות שעל ידם, שהרי מה להם ולמדע?!).

וראה גם: מקארתיזם אקדמי, ארה”ב. ו: המרצים הימנים מתחבאים. יריבות חדשה: האקדמיה מול האמת. אתרוגים בקמפוס, ואף כדאי להאזין לסיפורו של פרופ’ אבשלום אליצור, על התעללות שעבר (לטענתו) מהאקדמיות בישראל.

ריאיון קצר של פרופ’ יוסף אגסי, על האקדמיה הישראלית:

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות